סופר בחסד

הנחשון | סופר והוגה, אבי העיתונות הבלתי מפלגתית, האיש שחצב מילים מליבו וניצל את השפעתו לעזרה לכל נזקק: אחרי מיטתו של איש התקשורת הרה"ח ר' יצחק נחשוני ז"ל

עשרות שנים של השפעה תקשורתית ונגישות למסדרונות השלטון שמעולם לא גרמו לו להסתנוור ולעשות לביתו | מעמד בכיר שנוצל רק כדי לסייע לזולת | ובית שהיה פתוח לרווחה בשבתות עבור יהודים נזקקים | רק עכשיו, אחרי פטירתו של איש התקשורת והוגה הדעות החרדי הרה"ח ר' יצחק נחשוני ז"ל, הלוט מוסר והסודות מתחילים להתגלות

הייתה זו דווקא הצורה שבה נפרד מהעולם ועלה לגנזי מרומים, אשר סיפרה יותר מכל את מהלך חייו של הסופר, העורך, איש ההגות והפובליציסט החרדי הוותיק הרה"ח ר' יצחק נחשוני ז"ל. הוגה דעות חד לשון, לוחם צדק חסר מורא בשר־ודם, איש שבמשך שנים השפיע על מערכות וטוריו ואבחנותיו נכנסו לאין־ספור בתים, אבל מבחינתו, הוא מעולם לא היה הסיפור. לא מחזיק טובה לעצמו, לא עושה לביתו, ומפריד הפרדה מוחלטת בין השליחות שראה לעצמו, שליחות משפחתית לשאת את דברה על היהדות החרדית ברמה, לבין הפרסונה האישית, שאיננה רלוונטית כלל ועיקר.

סופר בחסד. הרה"ח ר' יצחק נחשוני ז"ל (צילום: שוקי לרר)

וכך, עם שחר של יום שני השבוע, בלי שמכריו ואוהדיו הרבים ואף לא מרבית בני משפחתו ידעו דבר וחצי דבר על התמודדותו הבריאותית, לפתע פשטה בשורת האיוב שהביאה בכנפיה הלם ותדהמה קולקטיביים בציבור החרדי: נדם ליבו הגדול והרגיש של ר' יצחק נחשוני, איש התקשורת הוותיק, מעמיד היסודות של העיתונות החרדית העצמאית, שכל ימיו עשה את מלאכתו באמונה וביראת שמיים.

העורך, שבמרוצת עשרות שנות עשייה עיתונאית מקצועית ניסח כותרות בעקבות פטירותיהם של גדולי  ישראל ואישי הציבור, דאג מראש להצניע כל סוג של כותרת העוסקת בו, וכל זאת בשקט האישי האופייני, שהיה מנוגד כל כך למזג הציבורי הנחוש שאפיין את כתיבתו ועריכתו. מצבו הבריאותי הלך והחמיר והוא דאג להמשיך ולכתוב. לא רק בשל תחושת השליחות הפנימית שדחפה ודרבנה אותו כל חייו, אלא גם כדי שאף אחד לא ירגיש, ידע ויצטער.

בטור האחרון שפרסם ב'משפחה' הבטיח "להתאמץ כדי שהטור לזמן מתן תורתנו יהיה לא פחות מעניין".

הטור הזה נכתב כבר לעילוי נשמתו הטהורה – – –

ללא ישות עצמית

"אם הוא היה יכול", אמר השבוע אחד הבנים בבית האבלים, "הוא היה מסתיר את ההתמודדות שלו גם מאיתנו. גם ברגעים קשים שבהם הכרתו התערפלה, כשהוא אפוף כאב, היה מבקש שוב ושוב שלא נטרח בשבילו על חשבון האישה או הילדים, שנלך לבית לעזור להם. כל המחשבה שלו הייתה נתונה במשאת נפש מרכזית אחת: לא לצער ולא להטריח אחרים. וכשמישהו סייע לו, ויהיה זה איש צוות רפואי טכני, לא פסק פיו מלמלמל דברי תורה, כביכול לא מגיע לו דבר וחצי דבר".

כזה היה רבי יצחק נחשוני ז"ל, שיצר שפה עיתונאית חרדית, שגידל דור של מושכים בעט ואוחזים במיקרופון, שראה בזירות התקשורת הפומביות שליחות חרדית לכל דבר, בהשבה לחורפינו דבר, בהסברה נעימת מזג ומסבירת פנים, בהבאת דברה של היהדות החרדית לקהלים נרחבים, ולא פחות מכך: להסברה פנים־חרדית שתהיה תריס ראוי ומקצועי בפני הפורענות של העיתונות החילונית, שהמוני חרדים צרכו לפני שלושים וארבעים שנה, בהיעדר אלטרנטיבה חרדית לא־מפלגתית. כזה היה: איש שביטל את עצמו לחלוטין, לא נטר שנאה לאיש ולא החשיב את עצמו כקליפת השום, אבל ככל שזה היה כלפי אחרים וכלפי הציבור הוא הפך לפנתר שיהפוך עולמות בעבור עוד יהודי שלרוב אף לא הכיר או לתיקונה של עוולה ציבורית שפגעה בהמוני יהודים יחידים.

טוב ומיטיב לבריות היה רבי יצחק, כפשוטו ממש. אוהב תורה ולומדיה שפעל בכל עוז למען קודשי שמיים, בלי להתחשב באף גורם שלטוני שיכול להתנכל לו או לעמוד בדרכו. ועם זאת, מאור פניו, יראת השמיים שלו ואהבת ישראל שפיעמה בקרבו קדמו לחוכמתו והדריכו כל תג בכתיבתו. משכיל אל דל היה, עומד לימין אביון במעש ובכתיבה, בענווה ובאורך רוח, ביתו וליבו פתוחים היו לרווחה למען הזולת. ואף כאשר ייצג את דבר היהדות החרדית בזירות הפומביות, עשה זאת בגאון ובנעימות ותוך ידיעה רצופה שהוא עצמו איננו ראוי, ורק כוח הציבור שבשמו ולמענו הוא פועל מזכים אותו לפעול בנחישות מול מערכות שלטוניות ותקשורתיות, ולזכור שתפקידו העיקרי בעולם הוא להאהיב שם שמיים ולקרב לבבות להבין ולהעריך את אלו שחיים לאורם של תורה ואמונה.

גאונות בעשיית חסד

באחד מימיו האחרונים, בעוד הוא שוכב בבית הרפואה באפיסת כוחות, מתעקש להתנהל כמו אחרון המאושפזים ולא לנצל שום קשר או מעמד כדי לקבל קיצור דרך, דבר שעלה לו בצער גדול, צלצל הטלפון מהבנק.

בדרך העולם מדובר בעוד עניין טכני, הצעת השקעה, התרעה על חריגה, בירור פרוצדורלי כלשהו. אבל הוא חש שאולי יש כאן משהו אחר. הוא עונה ושואל בקול חלוש במה אפשר לעזור. על הקו בכיר בבנק שאין לו כמובן מושג ממצבו, והוא מבקש ממנו לסייע לאחת מקרובותיו הזקוקה לקידום עניין בירוקרטי סבוך באחד מבתי הרפואה. ר' יצחק שומע את הדברים ומבטיח לטפל מייד.

הוא אוסף את שרידי כוחותיו ומתחיל בסבב טלפונים לבכירים. בתוך רגעים ספורים הוא מצליח לסייע לעוד יהודייה שהוא לא מכיר ולא יכיר. האושר נח על פניו. כמה ימים לאחר מכן, בעת שאחד מבני המשפחה ששמע את השיחות סיפר זאת לאחיו, הם עמדו המומים. התברר שאחת השיחות הייתה לבכיר בעולם הרפואה, שאת שמו הזכיר ר' יצחק לפני זמן מה באומרו שאם יגיע למצב של סכנת חיים ויהיה צורך במישהו שיסייע לפתור זאת – שיפנו לאותו אחד. היה זה "נשק יום הדין" שלו. ברגע האמת הוא מיהר "לבזבז" אותו על סיוע לאדם זר ואפילו לא חשב לעזור גם לעצמו.

בימיו האחרונים נפרד מבני משפחתו, כמו שרק הוא יודע לעשות. מחזק אותם להמשיך את דרכו, את האחדות המופלאה, את המבט על כל נזקק ונצרך, את ההליכה בדרך האמת. כל זאת כשהוא מוודא שוב ושוב שאין הם טורחים מדי עבורו.

העמיד עולם של עיתונות בענווה. דרכו האחרונה (צילום: שוקי לרר)

אחרי יציאת הנשמה, כשכל צאצאיו סביב מיטתו, יושבים הבנים מיותמים. משענתם, הרוח החיה והמלכדת, איננה. וגם בעת הזו אין להם ברירה, והם נאלצים לנסח את מודעת האבל. הם, דור שלישי למחזיקים בעט, יודעים את ערכה של כל מילה. בדרכו של אביהם נזהרים מהגזמות ומאמירות מופרזות.

וכמו מפה אחד, הם אומרים: "רודף צדקה וחסד". זהו המשפט הראשון שיוצא מפיהם. המונים הכירו במשך ארבעים שנה את דמותו הציבורית של מייסד העיתונות החרדית הבלתי מפלגתית, מי שהאמת הייתה נר לרגליו ולא חשש מדבר בעת שראה צורך להביע את הדרוש תיקון בלא לייפות את המציאות. הכל מכירים את מי שגידל בענווה דור אחר דור של כותבים חרדים. אולם רבים לא מכירים את הצד שניסה להסתיר כל ימיו, ואת מה שהניע אותו באמת: הרצון לעזור לעוד יהודי.

החיים שאחרי המקלדת

בעשיית חסד – גאון היה רבי יצחק ז"ל, עד שכמעט אין שני לו ביצירתיות ובתחכום שאפיינו את גמילות החסידים שלו.

כשנסגר המחשב ודממה המקלדת, זה היה הכוח המניע העיקרי בחייו. לבדוק אם יש עוד יהודי שבן משפחתו מאושפז ב'בילינסון' הסמוך לביתו ואין לו היכן לסעוד את סעודת השבת; לברר איך הוא יכול לסייע לעוד יהודי במצוקה; לבדוק אם יש עוד חלכא או נזקק – ויהיו אלה אנשים שמראם וריחם מעוררים רתיעה אצל אנשים מן השורה, כדי לאוספו לביתו בהמון אהבת ישראל פשוטה וכנה, בלי לחוש בכלל שיש בכך הנהגה הרואית או חריגה.

איש רב־השפעה היה בתחנות חייו הגדולות, ועם זאת איש פשוט היה בעיני עצמו. כל תפקידו בעולמו הוא לסייע לעוד יהודי ולרומם עוד אדם שזקוק למילה טובה, לסיוע מדרבן, לאירוח חם, למנה משביעה.

"ר' יצחק היה שבע כשהיו יהודים אחרים אוכלים בביתו; היה מתמלא גאווה כשהיה רואה עמית בתקשורת שמצליח ומתקדם; היה מרגיש סיפוק עצום לא מסקופ או כותרת שאחד מכותביו הביא, אלא כאשר עלה בידו לפתור עוולה ציבורית ולתקן אפליה שלטונית. אלה היו רגעים שבהם היה אומר לעצמו: 'זה חלקי מכל עמלי'", אמרו עליו השבוע כל כך הרבה רבנים ופשוטי־עם כאשר עלו למעונו, מתקשים להכיל את הבשורה הפתאומית שנחתה על הציבוריות החרדית.

אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל

לפני שישים ותשע שנים באה הרפואה למשפחתו של איש הציבור והסופר הרב יהודה נחשוני ז"ל, מראשי פועלי אגודת ישראל, מחברם של ספרים על גדולי ישראל וחידושי תורה ועורך העיתון 'שערים'. אוד מוצל מאש, אחרי שאיבד את משפחתו כולה בשואה האיומה, בהם גם רעייתו ובנו הי"ד, הוא הקים את חייו מחדש בבני ברק. היום שבו נולד בנו בארץ הקודש, היה היום שסימל את הניצחון האישי שלו. כך גם עם בנו השני הגאון רבי משה יבדלחט"א, לימים רב קהילות החרדים בראשון לציון וממניחי היסודות לכשרות מהודרת לכלל ישראל. במשפחה סיפרו כי משחר ימיהם חילק רבי יהודה את בניו בין שני האדנים של המורשת המשפחתית: רבי משה יפנה לרבנות ור' יצחק ז"ל יפנה לאפיקי העשייה וההשפעה התקשורתית.

עם תום לימודיו של ר' יצחק בישיבה לצעירים 'היישוב החדש', המשיך לירושלים לישיבת 'איתרי' ומשם לאחד מתלמידיה הנודעים של 'ישיבת חברון'. שנים מאוחר יותר, בדרכו של אביו, איש העשייה וההשפעה התקשורתית, היה לחרדי הראשון שהתקבל לשירות צבאי בתחנה הצבאית 'גלי צה"ל' ושימש גם כדובר הרבנות הצבאית. בכך היה לראשון החרדים שהציבו מודל של אפשרות להשפיע בזירות כלליות תוך שמירה על הקומה הרוחנית בשלמות, בלי להיטמע במרחב ובלי להיכנע לרוח הכללית. את חרדיותו לא הסתיר, את בית הגידול שלו לא הדחיק, את הערצתו לגדולי תורה לא טשטש, אלא הפך את כל אלו לכרטיס הביקור התקשורתי שלו.

תחושת ניצחון בכל פעולה יהודית. ההספדים (צילום: שוקי לרר)

בשנת תשמ"ד פרץ דרך בעיתונות החרדית, כשהקים עם ידידו ישראל קצובר, הכתב הצבאי של המודיע, את העיתון 'יום השישי', שהיה לכלי התקשורת החרדי הראשון שאינו ביטאון מפלגתי. בגלגוליו של העיתון שיצא לאור מספר שנים בשם 'ערב שבת', החל נחשוני לגדל דור חדש של עיתונאים וכתבים, צעד איתם לאורך כל הדרך והם אלו שימלאו למעשה את כל עולם התקשורת החרדי לרוחבו.

"פתאום פוליטיקאים שהתרגלו שיש להם אוטומטית חסינות מביקורת כי בביטאון שלהם הרי לא יבקרו אותם", אומר אחד ממקורביו, "גילו שהם נבדקים בזכוכית מגדלת, ובמידה מסוימת הוא גם גרם למהפכה בעולם העסקנות, כך שכיום כבר מובן מאליו שקודם כל חושבים על הציבור לפני האינטרסים השונים".

עיתונאים שעבדו עימו מספרים על היותו עורך המוכן לשלם כל מחיר על פרסום האמת אם הוא סבור שזה מה שדרוש לצורך תיקון המרחב הציבורי. "זה יכול להיות בדברים של אידישקייט, או למשל מקרה שבו הוא חשף כי חברה ישראלית ענקית בבעלות חרדית מחליקה משהו שיש בו בעיה הלכתית כדי להרוויח יותר. הציעו לו הון, שטחי פרסום ומה לא, והוא פשוט לא זז ולא ויתר. הכל פורסם גם אם ידע שיפסיד הרבה".

אבי יתומים

אחד המוטיבים שהביעו השבוע אנשי תקשורת מהמגזר הכללי את התפעלותם ממנו הוא ההערכה חוצת החוגים לדמותו. בזירות התקשורתיות רוויות הקיטובים והעימותים נרשמה אחדות דעים נדירה ולא מוכרת: מכל צד העריכו את ר' יצחק והרגישו קרובים אליו.

זאת למרות שהוא היה מביע את דעתו בכל מקום, באופן מכובד ומכבד, אבל במילים ישירות וברורות וללא פשרות. זה יכול היה להיות בעוד ריאיון שבו קידש שם שמיים בתקשורת הכללית, והיו רבים כאלה, או אפילו בסימפוזיון בקעמפ ישיבתי, שהיה מתנדב ללכת אליהם בימי בין הזמנים, לפעמים כמה פעמים ביום, כדי להנעים את חופשתם של בחורי ישיבה היגעים בתורה. בשנה האחרונה, כששמע בחור שמנסה להצדיק את רודפי היהדות בכנסת, הוא קם והעמידו על מקומו היטב. אהבת הבריות שהניעה אותו גרמה לכך שהוא יכול היה לומר את דבריו במקומות הכי מפולגים, ובכל זאת להשאיר את הזולת בהרגשה טובה, ולעטוף את ביקורתו הישירה במילים טובות ומנחמות.

ההכרה הציבורית בו כ'זקן השבט', עקב הוותק שלו בעשייה תקשורתית, ולאו דווקא משום גילו, הביאה אותו גם להיות האוזן הקשבת לכל העיתונאים, מכל גיל. הוא היה מכבד פרח עיתונות צעיר כמו שהיה מכבד את רעהו שכותב עשרות שנים. דואג, נותן עצות ומקדיש זמן יקר ותורם להם מניסיונו העצום. בשנה האחרונה הפך את היותו המורה הגדול של שליחי הציבור בתקשורת לעיסוקו הרשמי: הוא יזם וייסד את 'הקתדרה', בית הספר הגבוה לתקשורת מבית 'משפחה'.

טוב העין שלו גרם לו להאמין בכל אחד. מספר פנחס אלימלך, אחד מתלמידי 'הקתדרה': "כאחד שהתייתם בגיל צעיר מאבא, לא אגזים אם אומר שאני מרגיש כאילו איבדתי אבא פעם נוספת. אבד לי מורה דרך שהאמין בי ללא תנאי, שמח בשמחתי וייחל להצלחתי. על אף היותי בחור צעיר בתחילת דרכי, הרגשתי בכל שיחה עם ר' יצחק שהוא דואג לי בכנות, משל לא היו לו טרדות אחרות מלבד ההתקדמות האישית שלי והדאגה לפרטים הקטנים. הוא תמיד דיבר איתי בגובה העיניים כאילו אני חבר ותיק שלו".

אלימלך מספר כי באחד הימים קיבל הצעה לריאיון עבודה. "בדרכי לפגישה שלחתי הודעה למורי ורבי ר' יצחק ושיתפתי אותו בחששות שעלו לי, אולי התפקיד גדול עליי, הרי מעולם לא התנסיתי בתחום. ר׳ יצחק השיב לי כדרכו ואמר: 'הכל טוב, אתה יכול ואתה מסוגל. קפוץ למים! אני כאן בשביל לעזור לך. אם אתה צריך משהו, תעדכן ותמסור ד"ש'. אבל אותה פגישה לא נשאה פירות וחששתי לכתוב על כך לר' יצחק. כעבור כמה ימים הוא עצר ושאל אותי: 'נו, יש חדש?' השבתי לו נבוך שהעניין לא הסתדר ואותו גוף לא רצה אותי לבסוף. ר' יצחק טפח על שכמי, חייך אליי את חיוכו האבהי ואמר לי: 'ההפסד כולו שלהם. אתה עוד תצליח בענק'".

מסכם התלמיד: "אני יודע כי בעת הזו ר' יצחק רוצה ממני ומכלל תלמידיו הרבים, שנמשיך ללכת עם הראש למעלה, ונחתור לנצל את כישרונותינו ללא התפעלות מהסביבה. והעיקר לזכור מהיכן באנו ואת מי אנו מייצגים".

העיתונות כשליחות

הרצון שלו להכיר את עולמה של תורה לחוגים נרחבים היה גם זה שהביא אותו להיות שותף במיזמים להנמכת הניכור כלפי היהדות החרדית. גם בתוך היהדות החרדית הקפיד על זיהוי עם כל החוגים. המקור והרקע היו חסידיים והוא נקרא על שם הרה"ק ה'חקל יצחק' מספינקא זי"ע ושמר בביתו על מנהגי החסידים, ועם זאת, פעל בקרב הציבוריות הליטאית והמשיך מורשת משפחתית של יהודים יראים ושלמים שהשתייכו לפועלי אגודת ישראל.

בשנת תש"ן, בעוד הקהילות החרדיות בערו בפילוג, ביקר נחשוני בחצרו של כ"ק מרן הרבי מליבאוויטש זי"ע, ואף התעכב לשיחה קצרה בקודש פנימה. 'אנו עומדים בערב שבועות, יום ההילולה של הבעל שם טוב', שאל נחשוני בכאב, 'מה יכולים לעשות כדי שתהיה אחדות בין החסידים לכלל ישראל?' הרבי הציע לו להניח פדיון־נפש על ציונו של הבעש"ט. לגודל הפלא רבי יצחק אכן היה אז בדרך לחוג את חג השבועות בציונו של הבעל שם טוב, בלי שאמר על כך לאדמו"ר דבר וחצי דבר. לאחר מספר רגעים, כשנפרדו, קרא לו לשוב ואמר לו: "אתה יודע שהשם נחשון מורה על מסירות נפש למען היהדות? לא כדי להציל את עצמך. אתה תסתדר. עליך לקפוץ למים כדי להציל יהודים".

"הוא לא עשה עיתונות לשם עיתונות או חשיפה של עוד סקופ", אומרים הבנים בעת שהמנחמים הרבים גודשים את הבית ומגלים שוב ושוב עוד סיפורי חסד בלתי נתפסים. "אלא בעיניו זה היה כלי לקדם מהלכים ולקדם עניינים שהאמין בהם, לעזור לציבור, לרבים וליחידים, הכל היה רק מנוף לדברים גדולים יותר".

'האח שלא הכרתי'

בשנים האחרונות ניתן היה לראות כיצד זיכרון השואה שתמיד היה חלק ממנו, הופך למשהו מהותי עוד יותר. באחד ממסעותיו לאושוויץ, הביטו הכל בהשתאות כיצד למרות היותו תמיד מאופק ושליו, גם בעת ויכוחים מרים, הוא נשבר ופרץ בבכי מר בעת אמירת הקדיש. "אלף פעמים הייתי בציפורני המוות ותמיד נשארתי בחיים באורח פלאי", כתב בעבר אביו, "יצאנו שלדים מהמשרפות, זקפנו קומה ונעמדנו משוחררים בארץ אבות עתיקה. יתגדל ויתקדש שמיה רבא"

מה שהשפיע יותר מכל על הסתכלותו על השואה היה העובדה שהוא הבין לפתע שאובדן האח, שאותו מעולם לא הכיר, בשואה, הופך אותו לא לדור שני לשואה, אלא לדור הראשון, לזה שיהיה שם במקומם. אחד הבנים מספר כי הוא ראה את השואה כמשהו שטרם נגמר. "כמו אסון גרעיני שתוצאותיו ממשיכות גם שנים אחרי, כך גם מה שעשה הצורר, ולכן בכל שמחה משפחתית, הוא ראה בזה לא רק שמחה פרטית, אלא שמחה של כל כלל ישראל".

מעל דפי 'משפחה' שבו כתב בשנתיים האחרונות את טורו, חשף ר' יצחק פעם סיפור מדהים של השגחה פרטית מופלאה, שבו בהיותו תלמיד ישיבת חברון התפלל באחד הימים של ערב חג מתן תורה, בבית הכנסת 'זיכרון משה', שם במקרה צדה את עינו גמרא של יהודי שהשתתף בשיעור דף יומי, ועל הדף של אותה מסכת הוטבעה חותמת של סבו זצ"ל הרב רזמיבש מרומניה. הוא הצטמרר, אך החליט לא לבטל תורה ולהמתין עד אחרי השיעור, או אז גילה למרבה ההתרגשות כי אחרי שנים שחשב שלא נותר עוד זכר מכל העבר התורני העצום של המשפחה, שנספתה כולה למעט אביו שהצליח בחסדי שמיים להינצל ולצאת חי מהמחנות, כי יש יהודי שפדה מגוי בהונגריה, רחוק מאוד מבית המשפחה, את הש"ס ואת השולחן ערוך המהודרים של סבו, שהיו גדושים ומלאים בהערות וחידושי תורה. אבל הדבר המדהים עוד יותר הוא שבכל הספרים כולם אין ולו פעם אחת את החותמת הזו, מלבד אותו עמוד גמרא שאליו נחשף בטעות בעת הגיעו להתפלל.

ואת האידשקייט הזה, שעבר דור אחר דור ושרד גם את שנות האימה, הוא ביקש שוב ושוב להבעיר, לחזק, לפעול למענו.

המילים נאלמו

השבוע הדמות הציבורית המשפיעה עלתה לגנזי מרומים. הציבוריות החרדית נפרדה בכאב מאבי העיתונות החרדית הבלתי מפלגתית, סופר וכותב מלא כישרון וחן, פובליציסט בחסד, איש אשכולות, נציג ציבור שמביא אל מאות אלפי בתים בישראל את עמדת היהדות הנאמנה בלי להסס, אדם שעמד בצמתים הכי סוערים ונותר מאיר פנים ואוהב, מלא בסבלנות.

אבל מעל לכל, הלך השבוע מעם ישראל איש חסד שרק כעת מתברר חלק זעיר ממארג שלם של חסדים גדולים וקטנים שעשה לאלפים יום וליל, יום יום ושעה שעה, בנצלו את כל קשריו במסדרונות השלטון ובמגדלי השן, בעבור אחרים שאת רובם לא הכיר, מוזיל מאונו וגם מהונו שלא היה לו כדי שלעוד ברייה יהיה טוב. רודף צדקה וחסד במובן הפשוט של המילה רדיפה. מי שהיה שם תמיד בשביל זולתו, איננו בעולם הזה עוד.

האם את פטירתו שלו עצמו היה מכתיר בעוד כותרת שנונה עד כאב? או שמא היה מעדיף בדרכו השקטה והצנועה שלא יכתבו יותר מדי, שיותירו לו את הפינה שלו, לעזור לעוד יהודי ולהיעלם בשקט? ואולי, מתוך הכאב על כך שאי אפשר היה לראותו מביע בדרכו המיוחדת עוד פסקה שתסביר ותבהיר לכולם איזו אי בהירות ציבורית, נעז ונאמר שאיש החסד והמילה הכתובה ר' יצחק נחשוני, הלך בטרם עט.

יהיו זכרו ומורשתו המיוחדים ברוכים לעד.