בזמן שמערכת החינוך הממלכתית משדרגת את תנאיה עם הסכמי שכר מפנקים, אלפי מלמדים פתחו את השנה בתנאים מבישים המקשים על יכולת תפקודם המקצועית. אנשי חינוך מזהירים: "שחיקת צוותי ההוראה פוגעת בתלמידים; אי אפשר לדרוש מהם להשקיע כשזה המצב". אפליה פושעת
הקדמה מתבקשת: בשורות הבאות תיחשפו לשורת עדויות מטרידות של מחנכים יראי שמיים, מורים מנוסים ואנשי הוראה, הנאנקים תחת העדפה מקפחת, הצבועה בשנאת חרדים, מצד הרשויות. כל המרואיינים, ללא יוצא מהכלל, עומדים מאחורי התיאורים החמורים. יחד עם זאת, כדי שלא לפגוע במקום עבודתם, ביכולת השתכרותם, ביקשו שנטשטש את זהותם.
בבחירה שבין גניזת העדויות הקשות, בנימוק של היעדר שמות לקורא, לבין הצורך בפרסום הדברים, בחרנו באופציה השנייה. נכון. מבחינה עיתונאית, היה רצוי שייחשפו בשמותיהם ובתמונתם. אבל אי אפשר לוותר על השמעת דברים כל כך חשובים, כל כך מקוממים, הדורשים תיקון יסודי, רק בגלל שח' ביקש להיות ח' או פלוני ביקש שנכנה אותו פלוני.
נחזור שוב: שמות כל המרואיינים להלן שמורים במערכת. יש מאחוריהם פנים, משפחות והרבה כאב שמבקש פתרון עומק.
שביתה מחוץ לתחום
גם הרב ח', כמו כולנו, נחשף פה ושם לחדשות. הוא שומע את איומי השביתה של הסתדרות המורים, רואה את התקפלות האוצר ומתקשה להבין: "הם מתלוננים על כך שהשכר הבסיסי שלהם עומד על 9,000 שקלים בלבד ועל כך שאינם מקבלים מימון מלא לכל שעה נוספת, ואני שואל: איך מורה, שמקבל שכר בסיסי של 9,000 שקלים, מעז לאיים בהשבתת מערכת החינוך?"
למרות ששכרו רחוק מהסכום הזה, ח' לא ישבות. בשונה ממקביליו, מורים בחינוך החילוני, לו אין יום חופשי בשבוע. גם
"כשאני שומע את המורים מפגינים על כך שהם מקבלים 'רק' 12,000 ש"ח, אני אומר תגידו יפה תודה ותעשו את עבודתכם. אצלנו זה יכול להתעכב עד ה-15 או ה-20 לחודש" תמונת אילוסטרציה למצולמים אין כל קשר לנאמר בכתבה צילום: פלאש 90
ימי מחלה אין לו. לא משנה מה תהיה הסיבה, אם ייעדר שכרו ינוכה. לכן, כשאינו חש בטוב, ייקח שני אופטלגין ויתייצב בתלמוד התורה.
ובכמה מסתכם שכרו, אתם בוודאי שואלים. ובכן, לח' אין 'שכר בסיסי', לא 'תשלומי גמול', וגם לא 'גמול חינוך כיתה'. שכרו עומד על 6,000 שקלים בלבד. זה הסכום שנכנס לחשבונו, מידי חודש, כבר 15 שנה.
"כשאני שומע את המורים מפגינים על כך שהם מקבלים 'רק' 9,000 או 12,000 שקלים, אני רוצה לשאול אותם: הכסף נכנס לחשבונכם בכל ה-01 לחודש? תגידו יפה תודה ותעשו את עבודתכם. אצלנו זה יכול להתעכב עד ה-15 או ה-20 לחודש.
"אתם מקבלים דמי הבראה אחת לשנה? תוספת ביגוד? מכירים בכם בכל שנת וותק? אז איך יש לכם בכלל עזות מצח לבוא ולהפגין?"
ח' כמובן אינו היחיד. כל מלמד שני שתפגשו, יגלה לכם כי תנאי העסקתו זהים ומחפירים: שכר בסיסי מצומק, שאינו גדל עם השנים ואינו זוכה לתגמולים ולתוספות שכר.
"אני לא שובת ולא בא בטענות", הוא אומר, "מלאכתי היא מלאכת שמיים. אני מופקד על בניין נפשות של דורות. אז נכון, המלאכה קשה, התגמול אינו הולם, אך האם יש לי זכות להשבית את לימודם של ילדי ישראל ולו ליום אחד? מבחינתי, התשובה ברורה ואין כל מקום לשאלה".
כמלמד הבורח
את השיחה איתו אנחנו מקיימים בכיתתו. הילדים יצאו להפסקת הצהריים, והשקט הזמני מנוצל להפוגת ריאיון קצרה.
במסגרתו, אני מגלה, בדרך אגב, פרט נוסף: בכדי להגדיל את משכרותו ולהרוויח 2,000 שקלים נוספים, יום עבודתו מתחיל בשעה 08:30 בבוקר ומסתיים, מידי ערב, בשעה 18:00. זאת, כאשר עובדי ההוראה במוסדות החינוך המוכרים מקבלים שכר זהה – על חצי יום עבודה בלבד. רוצה לומר: עבודתם היומית מסתיימת בשעה 13:00 בצהריים.
"אני זוכה ללמד את ילדי ישראל", אומר לנו הרב ח'. "זו זכות עצומה. אני יכול לומר שישנם ילדים ש'בניתי' אותם והדבר מסב לי נחת וסיפוק. אני יושב בכיתה, ורואה ילד שבתחילת השנה רק ערך היכרות ראשונית עם הגמרא, בקושי ידע לקרוא את המילים 'תא שמע', ופתאום הוא שואל שאלה של הרשב"א. מבחינתי, אלו הרגעים שעבורם שווה כל מאמץ".
הוא עוצר לרגע, ואז נאנח: "ועדיין, זה קשה. קשה מאוד".
במהלך השיחה אני שומע ממנו על התמודדות לא פשוטה שמלווה את סדר יומו. כדי לחתן את ילדיו ולכלכל את בני משפחתו, ח' נאלץ לגלגל הלוואות בין גמ"חים. בשעות הפנאי המצומקות, הוא מתרוצץ להשיג ערבים ולגייס הלוואה נוספת שתכסה הלוואה קודמת.
הוא מכיר בכך שגם המנהל עושה מאמצי על לגייס את הסכומים הנדרשים למשכורות אנשי הצוות, כשהעובדה שהמוסד, כמוסד פטור, אינו מתוקצב במלואו – גורמת לכך שהוא נאלץ להתבסס על מקורות חיצוניים שהם תרומות מנדיבי עם כמו גם תשלומי שכר לימוד הנגבים מההורים.
אך מה שמתיש אותו, אלו הימים הארוכים. "ישנם ימים שבהם אני מרגיש שאני קורס. לא קל לעבוד במשך יום שלם בצורה רצופה, וזה, כשישנם ימים שהראש שלך תפוס עם טרדות כאלו ואחרות, וכל מה שאתה רוצה הוא פשוט לצאת".
אך זה לא קורה, והוא נשאר לעמוד על משמרתו, יום יום. גם החופשה עצמה מצומצמת. שכן לא מדובר במוסד שפועל לפי לוח החופשות של משרד החינוך, כך שהחופשה אורכת פחות משבועיים. "קורה לא פעם", הוא אומר, "שכשנשמע הצלצול אני פשוט מזנק מהקתדרה ונמלט מהתלמוד תורה. אני להוט לסיים משום שאין לי כבר כוחות. ושלא יהיה לך ספק: בסוף, זה פוגע בתלמידים".
סודות מחדר המנהל
"הרב ח' פשוט צודק. אני מבין אותו מאוד". את המילים הללו אני שומע, למרבה ההפתעה, דווקא בחדר המנהל. למען האמת, ההגדרה 'חדר המנהל' אינה בדיוק הולמת את החדרון הצר שמסתעף לו מחדר המורים, כשהוא משמש בעצם כאגף המנהלה של הת"ת, הממוקם במבנה הירושלמי העתיק שמשמש אותו מזה שנים ("חלק מהמלמדים למדו בעצמם בבניין הזה, בהיותם ילדים, וכך גם אני", אומר המנהל).
"אין למלמדים החרדיים: לא שבתון, לא גמולים, לא ותק". משרד החינוך צילום: פלאש 90
והמנהל, שכמובן לא יזדהה כאן בשמו – רק משום שדמותו ידועה בעולם החינוך ושמו מוכר לרבים מהקוראים – מגבה לחלוטין את המלמדים וקובע כי הם פועלים בתנאי שכר ירודים, כהגדרתו.
"המלמדים שעובדים היום במוסדות הפטור, כלומר במוסדות שאינם מוכרים, עובדים בתת תנאים", הוא מודה. "הם עובדים ימים שלמים, נדרשים לתת מעל ומעבר, וגם כאשר הם מגיעים הביתה הם לא משתחררים מהעבודה. פה זה אבא שמתקשר ומבקש לברר מה היה עם בנו היום, כאן זהו המפקח שדורש לקבל הסבר, או שהוא עסוק עם הכנת השיעור ובדיקת המבחנים. זו 'קריירה' שתופסת את האיש כמעט בכל היממה".
"והמשכורת?" הוא שואל, "מי כמוני יודע שהיא אינה מספקת. מלמד בן 50 שעובד אצלי בחיידר ואנחנו משלמים לו 6,000 שקלים, לא יכול לחיות מהסכום הזה. אבל מה אני יכול לעשות? התקציב שלי מוגבל מאד, גם כך – עיניך הרואות – אנחנו לא משקיעים בציוד או בשיפוצים, על אף שהמבנה זקוק בדחיפות לשיפוץ יסודי. אנחנו חיים 'מהיד לפה' ומתקשים לסגור את החודש, כשישנם חודשים שפשוט אין לי מאיפה להביא את הכסף למלמדים.
"אני מזדהה מאוד עם המצוקה ומסכים עם כל מילה שאמר לך הרב ח'. יתירה מזו, אני יודע שהוא לא שיתף אותך בכל מה שעובר עליו".
הצד השני למטבע
נראה שהמנהל רק חיכה להזדמנות לשפוך את המועקה שיושבת על ליבו. את העובדה ששמו לא יפורסם ותמונתו לא תופיע בעיתון, הוא מנצל בכדי להפנות מבט למתרחש בחדרי החדרים של העולם החינוכי. "הרב ח' איננו דוגמה", הוא אומר. "מדובר ביהודי משכמו ומעלה. המוסד שלנו מתברך בו, אך לא כולם כמותו".
למה כוונתך?
בשלב הזה, נימת דיבורו הופכת מהוססת, והוא בורר את מילותיו בקפידה. "ישנם מלמדים", הוא אומר, "שכביכול הבינו את כללי המשחק: אם הם מקבלים שכר נמוך אז בהתאם, כך לשיטתם, הם יעניקו לתלמידים את המינימום בלבד. פה יאחרו, שם ימצאו סיבות לצאת מוקדם, במקרים אחרים יישארו בחדר המורים למרות שהשיעור כבר התחיל. זה ביטוי לא מוצדק, רשלני, הייתי אומר חסר אחריות, לחוסר התגמול שלהם".
אני מתקשה להבין. אם אתה יודע מכך, אמרתי, מדוע אתה לא מפטר מלמדים כאלו? "כי כולנו יודעים", השיב, "שאם נשלח אותם הביתה, לא נמצא מישהו אחר שיגיע למלא את מקומם. מי יגיע היום לעבוד בעבודה שבה משלמים פחות משכר מינימום ליום עבודה מלא?"
"אין להם לא שבתון, לא גמולים, לא ותק, כלום. השכר נשאר כפי שהוא מבלי שהוא משתנה. עם כל הכבוד וההערכה למלמדים, אין לי מאיפה להביא למלמד עוד כסף, גם אם ארצה מאוד".
התמונה שהוא מציג עגומה. "אני מתמודד עם מצב שבו ישנם מלמדים שיוצאים מוקדם, שיושבים בחדר המורים בזמן שעליהם להיות בכיתה בעוד שהילדים משתוללים בכל החיידר".
מהכיתה לקבינה
למחרת, בעוד רשמיה של השיחה הנוקבת עם המנהל ושיחתו הטעונה של המלמד מפעמת באוזניי, אני מקבל זווית נוספת. הפעם, דווקא ממי שעובד במקצוע שאינו קשור כלל להוראה.
השיחה, תופתעו לשמוע, מתנהלת דווקא בטנדר מרצדס מפואר, זה שמשמש בפועל להסעת תלמידים אך כרגע מסיע משפחה העומדת לצאת לנופש מנתב"ג. הצטרפתי לנסיעה, לאחר ששמעתי כי ה'דרייבר', נהג המונית החרדי, היה בעברו מלמד. בשלב מסוים פרש והפך, לא פחות ולא יותר, לנהג הסעות.
מה גרם לך לוותר על הקריירה שלך כמלמד ולהפוך לנהג?
"ראשית", עונה הנהג שעיניו נעוצות בכביש, "הבנתי שהמקצוע הזה לא מתאים לי. בכדי להיות מלמד עליך להיות מסור במיוחד, עם עצבי ברזל, עם יכולות שאין לכל אחד. לי, על כל פנים, אין את היכולות הללו ולכן פרשתי מההוראה, על אף שנחשבתי למלמד מוצלח".
"אך האמת", הוא מתפלא על עצם השאלה, "היא שלא מובן דווקא איך ישנם מלמדים שמצליחים לשרוד בתחום. שתבין: מורים במוסדות הפטור מקבלים בין 1,000 שקלים ל-1,400 שקלים לשעה חודשית.
"בכדי לקבל את השכר הזה, המלמד אמור לעבוד בכל יום בין 8 ל-9 שעות, כלומר: מ-08:00 בבוקר ועד 17:00 אחר הצהריים, כי אם יעבוד עד 13:00 בצהריים, עם מה הוא יישאר בסוף החודש? עם 5,000 שקלים? הוא הרי יהודי שמבקש לפרנס את משפחתו, הוא מחתן ילדים. ולכן הוא יעבוד מ-08:00 עד 17:00, ובכיתות גבוהות יותר עד 18:00 בערב. כך הוא יעבוד כל השבוע, כולל ימי שישי. בלי יום חופשי".
אנו מתקרבים למחסום בשערי נתב"ג. הנהג משיב למאבטח בברכת 'מה נשמע' המסורתית, אך ממשיך את נאומו ברצף. נראה שמשהו בכל זאת נשאר מהשנים שבהן העביר את יומו על הקתדרה. "שים לב: במוסדות אלו, כל שעה היא שעה, כלומר שעה של 60 דקות. בשונה משעות משרד החינוך, שבהן שעה מוגדרת כ-45 דקות בלבד. כך שעל המורה להשקיע שעה תמימה, 9 שעות ביום. עכשיו, אני רוצה לראות כל עובד, מכל ענף אחר, שיעבוד בכיתה מול 25 או 30 ילדים, ויאמר שהוא מסוגל לתת את כל כולו לתפקיד אחרי 5-6 שעות עבודה. שלא לדבר על השעות שהן כבר בסוף היום ממש, כשאז המלמד כבר לא יכול לעמוד על רגליו, פשוטו כמשמעו. זה פשוט שוחק, ומי שחושב שהילדים הם אלו שמסתכלים על השעון ומצפים שהשיעור יסתיים, טועה. מישהו אחר סופר את הדקות ואת השניות בכדי שיוכל אז לברוח מהכיתה".
איום ושמו שחיקה
את המונח 'שחיקה' אשמע בהמשך ממנהל חיידר נוסף. "הגענו למצב שבו אנחנו מזהים שחיקה מתמדת אצל המלמדים, והדבר משפיע ישירות על התלמידים", הוא אומר לנו. "המלחמה בשחיקת המלמדים עומדת בראש מעיינינו, ובמצב הנוכחי, בכלים שעומדים לרשותנו כמוסדות פטור, פשוט אין לנו דרך להילחם בכך".
השחיקה, הוא אומר ומצטרף לדברי חברו, באה לידי ביטוי בכך שחלק גדול מהמלמדים לא עושים את עבודתם נאמנה, הם מתרשלים ומחסירים, אך אי אפשר להעיר להם ואין כל אפשרות לעמוד עליהם – מאחר ולכולם ברור שהם אינם מקבלים את המגיע להם בהתאם לעבודה שעליהם לספק.
מעבר לכך, גם איום הפיטורים אינו קיים, משום שלמקצוע אין ביקוש כך שכל מלמד מרשה לעצמו לעשות כאוות נפשו. "אז לתבוע מהם איננו יכולים, אך בה בעת היה ברור לנו שכך אי אפשר להמשיך. אי אפשר להסכים עם מציאות שבה מי שמשלם את המחיר הם התלמידים".
ואם נחזור לדבריו של הרב ח', עימו שוחחנו בתחילת הכתבה, נמצא שאנו בהחלט מזדהים עם המילים שאותן אמר לנו בטרם נפרדנו. "כל ילד מכיר את דברי רש"י בברכת יעקב לבניו, בתחילת פרשת 'ויחי'. ל'שמעון ולוי אחים' – וכאן פוצח המלמד בניגון המתוק, הידוע, שבו שרים את הברכה בתלמודי התורה – אומר יעקב אבינו כי יטיל עליהם עונש: אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל'. ועל כך אומר רש"י שקילל יעקב את שבט שמעון בכך שהם יהיו מלמדי תינוקות, וכך יפיצם בישראל.
"וזו קללה?" תוהה המלמד, "הרי זו מלאכה מכובדת. אך מי שמכיר את הנעשה במוסדות החינוך שאינם מתוקצבים, לא מתפלא. המלמדים עובדים בתנאי דחק, מקבלים משכורות רעב, ונדרשים לתת מעצמם הרבה יותר מאשר הם מסוגלים לתת – כי אחרי הכל מלאכתם מלאכת שמיים היא, ואיש לא ייקח על עצמו את האחריות לגורלם של ילדי ישראל, אם המלמד יתרשל ולא יעשה את מה שנדרש ממנו.
"אז כן, במצב הזה אפשר היטב להבין מה הייתה קללת יעקב. כי אחרי הכל, לעבוד בתנאים הללו – סליחה על המילים הקשות – זו פשוט קללה".
