קנאות שנשזרה בשפלות ברך, ואידיאולוגיה שלא התנגשה באהבת ישראל: השיחה האחרונה במעונו של גאב"ד ה'עדה החרדית' זצ"ל.
מסמך נדיר ובלעדי
ילדות רצופת סערות: "בכיתי כל הלילה וביקשתי מהקב"ה שיוציא אותי מבית הספר של הנוכרים" | בריחה במשלוח הילדים: "הגעתי לבית של גויה, ושם נאלצתי לחגוג את בר המצווה שלי, בלי אבא ואמא" | פריחה בלונדון: "רבי משה שניידר זצ"ל קיבל אותי והתייחס אליי כבן" | מיוחד ובלעדי: רק לפני חודשיים הורשה אריה ארליך להיכנס למעונו של גאב"ד ה'עדה החרדית', מרן הגאון הגדול רבי יצחק טוביה וייס זצוק"ל, והיה האחרון שתיעד את הנעשה בארבע אמותיו | עכשיו, בנסוע הארון, 'משפחה' מגיש את רישומיה של שבת שלמה לפני עשור, במהלכה תיאר הגאב"ד זצוק"ל את קורות חייו הסוערים | בִּכְיָה בְצִיּוֹן וּמִסְפֵּד בִּירוּשָׁלָיִם
צילומים: שוקי לרר, שלומי טריכטר ודוד ארזני
רק חודשיים חלפו. המחזה לא יישכח מזכרוני.
"תבוא עכשיו", אמר לי האיש אשר על ביתו של גאב"ד ה'עדה החרדית'. "דֶער רוֹב קֶען דִיר זֶעהן יֶעצְט (הרב יכול לראות אותך עכשיו)".
באתי כחץ מקשת. להזמנה הזו חיכיתי זמן ממושך. היו כמה ציפיות ותיאומים, שהתבטלו שוב ושוב, בשל המצב הבריאותי הרעוע של הגאב"ד. כמה ימים לפני כן, בצהרי ל"ג בעומר, נאמר לי שאני יכול להגיע, אבל הייתי במירון, מרחק שלוש שעות נסיעה. קשה לתאר את תחושת ההחמצה.
עכשיו, בליל שישי, כ"ה באייר, בשעה עשר בלילה, נקרתה ההזדמנות. אפשר לבוא לגאב"ד.
מחזה נאדר בקודש, ללא מילים, אחרי 95 שנות הוד. סופר 'משפחה' בפגישה האחרונה במעון הגאב"ד זצ"ל, לפני חודשיים
התייצבתי בדירה שמוכרת לי מאוד, ברחוב גבעת משה בירושלים. מיקום מעניין בחר הגאב"ד זמן קצר לאחר שעלה לכהן כמנהיג ה'עדה החרדית': בקרבת מקום לשכונות שבהן מתגוררים בני היישוב הישן – אך לא בתוכן ממש. כזה היה כל שנות כהונתו: נוגע ולא נוגע, מאמץ את מנהגי היישוב הישן באדיקות, אך שומר על סגנונו שלו. לובש את כתונת הפסים השבתית המוזהבת – אבל שומר על ארומה של רבנים מהעיירה האירופאית. וגם כשהיה מורה על הפגנות ומחאות – שמר על מזגו הנינוח.
בביקור האחרון היה הרב חלש מאוד, אפוף מכאובים, עקב זיהום ברגלו. הוא ישב בראשו של שולחן עטוף מפה, לפניו ספר ישן מאוד, משקפיו מונחים על השולחן, ועייפות ניכרה עליו באותה שעה. בקושי החזיק את עצמו. ניכר שהוא מתאמץ לעיין בספר בשארית כוחותיו. תכננתי לשאול כמה שאלות – שהיו אמורות להצטרף לשיחה מרתקת שזכיתי לתעד בארבע אמותיו – אבל מהר מאוד הבנתי שהמשימה אינה בת־ביצוע. "לכל היותר תקבל עכשיו ברכה", הסבירו בני הבית.
בזמן ההמתנה, פתחו בני הבית ארון בתחתית הספרייה שמאחורי מקום מושבו של הגאב"ד זצוק"ל. מחזה מדהים נגלה לעיניי: שורות של עשרות קלסרי־קרטון ישנים, ובתוכם חידושי תורה שכתב לאורך עשרות שנים. כמה קלסרים נשלפו מהמדף, ומתוכם בצבץ כתב יד גדול וצפוף, כתוב שורות־שורות של חידושי תורה נפלאים. מדרשות שנשא ברעווא דרעווין ובמעמדים מיוחדים בשנות כהונתו באנטוורפן, ועד לתשובות הלכתיות, וחידושים שנתחדשו לו במהלך עשרות שנות יגיעה בכל מקצועות התורה ורחבי הש"ס.
מדוע אין מדפיסים זאת? שאלתי. התשובה הייתה, שמחמת גינוני ענווה – הגאב"ד סירב להדפיס את חידושי התורה שלו. רק בשנים האחרונות ממש הצליחו לשכנעו, ואז החלו לראות כתביו את אור הדפוס, כשהם נושאים את השם 'שערי טוביה'.
ודווקא ברגעים האלה – בשעה שהגוף המזוכך הלך ודעך ונֵר אלוקים טרם יכבה – כמו נפתחו השמיים ברחוב גבעת משה בירושלים וָאֵרֶא מראות שמימיים של יהודי גדול, שבמשך תשעים וחמש שנות חיים הרגיל את רמ"ח אברי גופו להיות דרוכים וכנועים בכל רגע ורגע לרצון בוראם. כשהתעורר, מייד החלו שפתותיו לקרוא את שמע, מילה במילה, כמונה מעות. כשסיים לקבל עול מלכות שמיים, עיניו נזרקו שוב אל הספר שלפניו, מתאמץ לקרוא למרות כבדות עיניו, שהצריכה את הגבאים להדפיס את הספרים בגופן מוגדל. רק משהעירו הגבאים ש"יש כאן יהודי שרוצה ברכה" – הפנה הגאב"ד מבט קל. מבט עמוק, ממנו נשקפו תשעים וחמש שנים של גבורה תורנית, והשפתיים מלמלו ברכת כהנים.
זו הייתה שיחה קצרה, חטופה. אף שהציעו בני הבית להמתין מעט, שמא תיכף תוכשר השעה לשיחה, הרגשתי חוסר נוחות להפריע והצעתי לחזור בזמן מתאים יותר. ימים ספורים אחר כך, כבר אושפז רבה הגדול של ה'עדה החרדית', והשבוע, ביום ג' במנחם־אב, ליוותה אותו ירושלים למנוחת עולמים.
*
במהלך השנים – מאז היום שבו נמניתי עם רבבות מצעירי ירושלים וזקניה שנהרו לחגוג את בואו של הגרי"ט וייס לכהן בירושלים – זכיתי כמה פעמים להיות בהיכל הקודש של הגאב"ד. גולת הכותרת הייתה בתיאורה של שבת שלמה במחיצתו, שראתה אור מעל גבי מגזין 'משפחה' לפני כעשור. במהלך השבת הזאת נשמעו ממנו זיכרונות רבים על ימי הילדוּת בפֶּעייזִינְג מכורתו, ההברחה ההרואית ורצופת הסכנות במסגרת ה'קינדער טרנסופרט', ושנות הלימודים אצל הגאון הצדיק רבי משה שניידר זצ"ל, לצד תשובות מאלפות בהשקפה.
'כל הלילה ישבתי ובכיתי'. הגרי"ט וייס זצ"ל בתלמודו
אולם מכל הדברים הנאדרים בקודש שזכיתי לשמוע לאורך השנים שבהן פקדתי את מעונו – המחזה שהותיר עליי את הרושם הכביר ביותר, היה זה שהייתי עֵד לו לפני חודשיים, כשנֵרוֹ של גאון התורה והיראה הלך ודעך, ודווקא אז, בשעת חולשה גופנית גדולה – ניתן היה לראות מהו מוח ששליט על הלב, ולב שמולך על האברים, ורמ"ח אברים שמורגלים שלא לנוע שלא בהתאם לשליטה עצמית מלאה בהתאם להלכה. גם כשמשהו הפריע לגאב"ד בשיערו לא נגע בטרם משך את שרוולו, כדי שלא להתחייב בנטילת ידיים.
עכשיו, משכָּבוּ מאורותיה של ירושלים והגאון הגדול והעניו נטמן ברגביו של הר הזיתים – זו העת להציג את הזיכרונות המרגשים, כפי שנשמעו בגוף ראשון.
לוויה שמחה, לוויה עצובה
שתי לוויות נערכו לגאב"ד הגאון הגדול והצדיק רבי יצחק טוביה וייס זצוק"ל בכיכר השבת בירושלים – ומרחק של תשע־עשרה שנים הפריד ביניהן. אחת שמחה, שנייה עצובה. ההלוויה הראשונה – הייתה 'לוויה שמחה': תחת הסיסמאות 'ירושלים בתפארתה' ו'ירושלים ברבבותיה' שנמרחו על גבי כרזות ענק חגיגיות – ליוו המונים את רכבו של גדול התורה שעלה מאנטוורפן, כדי להנהיג את ה'עדה החרדית' בירושלים. המעמד היה חגיגי מאוד, וכל פרט במהלכו חקוק בעצמותיי: איך נשאו הרמקולים בכיכר השבת את קולו העולה ויורד, הרועד קמעא, של הרב האירופאי שה'עדה החרדית' החליטה להכתירו אלוף לראשה. איך דיבר בענוות חן. איך אמר שאינו ראוי לאותה אצטלה, אך אין מסרבין לגדולים ולכן הוא מקבל על עצמו את העול בחרדת קודש ובתפילה שלא ייצא מכשול.
השבוע, נערכה ההלוויה השנייה – וסחופת יגונות היא הייתה. ירושלים ברבבותיה ליוותה את הקברניט שעלה מאנטוורפן, והפעם – דשים קרועים נראו בקהל, לבבות קרועים וגם עדה קרועה במבוכה.
בשנים הראשונות לכהונתו נקט הגאב"ד קו תקיף בכל הקשור למערכות שה'עדה החרדית' נקטה בירושלים, סביב חילולי שבת, חפירות קברים, ואירועים שנוגדים את תורתנו הקדושה. בשנים האחרונות פָּחַתוּ ההפגנות בניצוחו, אולם אז כבר נקרעה ה'עדה החרדית' מבפנים, כשהעילה היא סערת הבנייה במתחם 'גולובנציץ' בבית שמש. אולם בניגוד לסערות הירושלמיות שגעשו סביב – הגאב"ד עצמו לא שינה אורחו ושיגו. כל שנותיו בכהונה הרמה היו שוות בהתנהלותו האישית, כמי שרואה לנגד עיניו בכל רגע את צו התורה, ואינו זז ממנו כמלוא הנימה.
ואף שהיה תקיף – הרחימאיות שלו כבשה לבבות. מעדות אישית אני יודע על בני ירושלים שהיו סרים למעונו ומתנים את מצוקתם הכלכלית בחיתון הצאצאים, כשהם מבקשים ממנו מכתב המלצה. אלא שהגאב"ד לא הסתפק בהמלצה גרידא – היה שולף מכיסו חופן שטרות של מאה דולרים, מכל הבא בכיסו, ומוסר להם ללא ידיעתו של אף גבאי.
לצד גדלותו בתורה וביראה – הוא היה טוב לב, כפשוטו. אף שהיה איש נחרץ – ליבו נָמַס כדונג מול כאב של יהודי, ויהיה זה האיש המרוחק ביותר מהשקפת עולמו. כאשר לפני תריסר שנים התארגנה הפגנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונודע לו שהעיתוי גורם צער למשפחות חיילים שנהרגו – הגאב"ד ביקש להודיע שההפגנה תידחה, כדי שלא לפגוע ברגשותיהן של משפחות שכולות. מיותר לספר מה גדול היה המרחק בינו לבין חיילי צה"ל, ולמרות זאת, הגאב"ד לא הקל ראש בכאבה של אמא יהודייה, אף אם אורח חייה רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב.
ואף שהיה מנהיג ה'עדה החרדית' שהחזיק בדרכה וניסה לבצר את השקפתה והתבדלותה – נתן כבוד לכל החוגים שחונים על היהדות החרדית. לא שכח את שנותיו כרב של בית החסידים הגוראי באנטוורפן, את הברכות מה'בית ישראל', את המופת שראה אצל הרבי מליובאוויטש, ועוד סיפורים ועובדות שהיו שגורים בפיו על כל גדולי ישראל.
כמעט מלמד תשב"ר
בעניין הזה – קשריו עם גדולי ישראל שמחוץ ל'עדה החרדית' – שני סיפורים היו שגורים בפיו: על כ"ק מרן ה'בית ישראל' נהג לספר, שפעם נכנס אליו והתייעץ האם הגיע הזמן לעזוב את אנטוורפן ולעלות לירושלים. הרבי מגור זי"ע שאל: "ושְׁטֶעלֶע מה יהא עליה?" כלומר, באיזו משרה יסתדר בארץ. הגרי"ט השיב, כי הוא מקווה להתמנות לדיין ומורה צדק ב'עדה החרדית'. ה'בית ישראל' הגיב: "חכה שיקראו לך". והוא חיכה – וכעבור עשרות שנים קראו לו, הפעם למשרה הרמה ביותר.
מתינות אירופאית מול מזג ירושלמי סוער. הגאב"ד בסיום תפילת שחרית בביתו
על הרבי מליובאוויטש שמעתי מפיו: "פעם התארחתי לשבת בעיירה ניו סקווירא. בצאת השבת אמרתי למארחיי, שהאוויר פה כל כך רוחני ומיוחד, כד שחשתי שאני נמצא בארץ הקודש. למחרת, ביום ראשון כ"ו באדר תשנ"ב (1992), נסעתי לליובאוויטשער-רבי, שבכל יום ראשון נהג לברך יהודים ולתת דולרים לצדקה. הרבי שאל אותי: 'אִיר קוּמְט פוּן ארץ ישראל?' – אתה מגיע מארץ ישראל? ותוך כדי דיבור נתן שלושה דולרים, אחד לי, אחד עבור המשפחה, ואחד עבור הרבנות, כשהוא מברך: 'יאריך ימים רבים על ממלכתו'".
והגאב"ד הסביר, כי השאלה האם הוא מגיע מארץ ישראל – התפרשה גם כלפי הרגשתו בשבת שעברה, כי הוא נמצא בארץ ישראל, וגם על הייעוד הסופי שלו, לכהן פאר כמנהיג ה'עדה החרדית' בארץ ישראל.
הנמצא כזה איש שמרוּם מעמדו נותן כבוד ויקר לכל חוגי היהדות החרדית?! – – –
וכדי ללמוד כיצד הערצתו לגדולי תורה וחסידות שמחוץ לחוּגוֹ לא פגמה בהשקפתו האישית – הנה שני סיפורים שסופרו לי מפיו: רבי יעקב דוב פרידמן, היה מנהל תלמוד התורה של חסידי סאטמר באנטוורפן. לפני ארבעים וחמש שנים הגיע הגרי"ט וייס למשרדו, ושאל אותו האם יש באחת הכיתות משרה פנויה עבור מלמד תשב"ר. המנהל השיב בשלילה. בטרם נפנה הגרי"ט וייס לאחוריו, שאל אותו פרידמן עבור מי הוא מחפש את המשרה – והרב, שכיהן אז כר"מ בישיבה נודעת באנטוורפן, השיב שעבור עצמו. כלומר, הוא רוצה להפוך למלמד תשב"ר.
פרידמן נבוך. "הרי כבודו מכהן כר"מ בישיבה גדולה", העיר. תשובת הרב הייתה: "אני מבקש לפרוש, משום שהחלו לשלב בישיבה לימודי חול. יש לי קבלה מרבותיי", נימק, "שעדיף להיות עוזר למנקה בבית הכנסת – מאשר ללמד במקום שיש בו לימודי חול".
פרידמן הנדהם התעניין באיזו כיתה הוא מעוניין לשמש 'מלמד', והתשובה הייתה שהוא מעדיף בכיתה ט', אך אם אין – הוא מוכן להתמנות אפילו למלמד בכיתה ב'. הוא היה רציני לחלוטין. למרבה המזל, לאחר שבועיים התגלגלה לפתחו הצעתו של הגר"ח קרייזוירט, רבה של אנטוורפן, להתמנות למשרת דיין בקהילת 'מחזיקי הדת'.
בסיפור הזה ודומיו, השתמשו מקורבי הגאב"ד כשביקשו להוכיח לי, כי הליכות הקנאות היו טבועות בדמו הרבה שנים לפני שהגיע לירושלים. עוד סיפרו, מפיו של הגאב"ד עצמו, כי בערב 'ברכת החמה' שנערכה בד' בניסן תשמ"א, החליטו הקהילות 'מחזיקי הדת' ו'שומרי הדת', לערוך מעמד היסטורי משותף לרגל המעמד הנדיר. למי שאינו בקי באורחותיה של קהילת אנטוורפן נגלה – כי 'שומרי הדת' נחשבת לקהילה מודרנית יותר, בעוד 'מחזיקי הדת' היא שמרנית. על טיב היחסים בין הקהילות ניתן למלא פנקס-קהילות עב כרס.
בעוד הכל שמחים במופע האחדות הנדיר ומצרפים אותו לעצם ההתרגשות על 'ברכת החמה' הנאמרת אחת לעשרים ושמונה שנים – היה רב אחד באנטוורפן שדעתו לא הייתה נוחה מהאיחוד הלזה: הגרי"ט וייס, ר"מ ישיבת וילרייק, אוד מוצל מאש וגאון שאישיותו זוכה להערצה באנטוורפן. הוא התנגד בכל תוקף לטשטוש שעשוי להיווצר בגבולות שבין הקהילות.
"לבסוף", סיפר לימים הגאב"ד עצמו, "ביום הברכה נתקשרו השמים בעבים, וממילא נתבטל המעמד. רק בהמשך היום התפזרו העננים. הלכתי עם תלמידיי ליער, ושם בירכנו את ברכת החמה בשמחה רבה".
'קאפטן' חדש לגאב"ד
ביום שישי אביבי, לפני עשור, ראיתי את הגאב"ד מתנער לפתע ממקום מושבו. רצועות שמש חדות, אחרונות, חדרו אל הסלון הצנוע שממנו התנהלה ה'עדה החרדית'.
כרך שחור של שולחן-ערוך עתיק נסגר מעל מפה צחורה, מותיר פס דק של אבק־ספרים. "עֶס פַייפְט שׁוֹין (יש כבר צפירה)", לחשה הרבנית ע"ה, שהייתה נשואה לו בזיווג שלישי. הרבנית וייס פסעה אל קצהו של שולחן ארוך, שסביבו ארבעה עמודונים נישאים. נרות רבים הדליקה – כולם הוכנו והוטבו בידי אישהּ הגדול, שהיה עומד מדי יום שישי ומיטיב את הנרות. הגאב"ד ליווה במבטו את הדלקת הנרות של הרבנית. ארשת עילאית, רכה, נשקפה מפניו.
'אני זוכה לקיים כיבוד אב בכל שבת'. בלימוד עם בנו-יחידו הגרש"ז
"גוט שאבעס", קידם הגאב"ד, בענוות-חן פשוטה, את העומדים בפתח. מעיל מבד זהוב, בוהק, שעליו פסים צפופים בצבע תכול, עטף את גופו. כשנכנס לתפקיד הגאב"ד – הוא אימץ גם את הלבוש הירושלמי והחל ללבוש שיראין זהובים, 'קַפְטְן', כמנהג אנשי ירושלים. ומעל ה'קפטן' – מעיל דק, נטול כיסים, בצבע חום, דְז'וּבֶּה שמו. כך נוהגים מקדמת דנא אנשי ירושלים.
וכך, כשלבש הגאב"ד את כיפת השבת המיוחדת, משקפי השבת ובגדי ההדר השבתיים של אנשי ירושלים – התגלתה בהדרה אישיות תורנית רבגונית, רבת ניגודים ומיזוגים: רב עיירתי, עשוי ללא חת, כחד מתקיפי קמאי – אך בעל מזג אירופאי שלו ורך, הלובש את לבושם המשומר של אנשי ירושלים הסוערים מימי קדם, אוהב אותם אהבה גמורה, אך לא בהכרח נושא את סט תכונותיהם.
בערב השבת הראשונה לאחר שהגיע הגאב"ד לירושלים, הגיע לכאן הרב גרשון שטמר ז"ל, יו"ר הנהלת ה'עדה החרדית', יחד עם משלחת עסקנים מהנהלת ה'עדה'. הרב שטמר היה איש חזק. על פיו נשק כל דבר ב'עדה החרדית'. אף שתחילה ביקש למנות רב אחר, משנבחר הגאב"ד, הרב שטמר קיבל על עצמו את מרותו בהכנעה גמורה. כמיטב המסורת, הוא והמשלחת הביאו לגאב"ד את ה'קפטן' הזהוב, שנתפר למידותיו מבעוד מועד, בתוספת 'גרטל' – הלא הוא אבנט רחב ומפוספס, שאנשי ירושלים נוהגים לכרכו סביב למותנם בשבתות. את הקפטן לבש הגאב"ד, לראשונה בחייו, בשמחה. מעליה עטה את הדְז'וּבֶּה.
בכך הושלמה, למעשה, הכתרתו כרבה של ירושלים מטעם ה'עדה החרדית'. עם האבנט המסורתי הרחב, לעומת זאת, הוא לא הסתדר.
לאחר מכן התבטא הגאב"ד בחיוך, כי תחילה חשב שהבקשה הראשונה של ראשי ה'עדה החרדית' תהיה שלא ימשיך לגלגל את פאותיו סביב לתנוכי אוזניו כפי שנהג משחר ימיו – אלא יורידן ויסלסלן כמנהג אנשי ירושלים. אבל הבקשה הזו מעולם לא עלתה. הגאב"ד עשה זאת בהמשך, ביוזמתו.
הגרי"ט וייס זצוק"ל לא היה הרב האירופאי הראשון שעלה לכהן כמנהיג ה'עדה החרדית'. זו מורגלת בהכתרת אריות מהגולה כאלופים לראשה. הראשון לאחר השואה היה הרבי מסאטמר זצוק"ל. אחריו ה'מנחת יצחק' זצוק"ל. מספרים כאן, כי כאשר 'הרב וייס הראשון', הלא הוא מרן הגאון הגדול רבי יצחק יעקב וייס בעל ה'מנחת יצחק', התמנה לגאב"ד ירושלים – הביאו לו ראשי ה'עדה החרדית' את הקפטן והאבנט הרחב, כנהוג. הגאב"ד הטרי, שלא היה בקי בהליכות אנשי ירושלים, חשב בתחילה כי מדובר בצעיף לצווארו…
לא רבים יודעים, אולם לא בכל שנות רבנותו חבש הגרי"ט וייס זצ"ל שטריימל לראשו בשבת. במרבית שנות כהונתו כמרביץ תורה וכדיין באנטוורפן, חבש כובע לראשו ועניבה לכבוד שבת, כפי שנוהגים רבים מגדולי הרבנים באירופה. עם נישואיו האחרונים, החל לחבוש שטריימל ועם עלותו לכהן פאר בירושלים, לבש גם את אדרת הזהב של אנשי ירושלים.
בטרם הפך הגרי"ט וייס זצ"ל לרב קהילת גור באנטוורפן, שיגר הרב אברהם רוט, יו"ר 'ועד הכשרות' של ה'עדה החרדית', מכתב לכ"ק האדמו"ר רבי יהודל'ה הורוביץ מדז'יקוב זצ"ל. במכתבו ביקש הרב רוט מהרבי, שיניא את הגרי"ט וייס מהצעד. כבר אז ידעו, כי ביום מן הימים יעלה ארי מבבל.
ערב ההתמנות בגור, חששו ב'עדה החרדית', כי הרב הקנאי יהפוך ל'אגודיסט' – תומך בדרכה של 'אגודת ישראל'. במושגי ה'עדה החרדית', זוהי חציית שורות בלתי נסלחת, צעד שיסתום את הגולל על האפשרות שהרב יכהן אי פעם בתפקיד כלשהו ב'עדה החרדית'. בתשובתו לפרנסי ה'עדה', התבטא הרבי מדז'יקוב: "אתם תראו שרבי יצחק-טוביה יכהן בגור, אך יישאר קנאי".
וכך הווה. בדרך אגב יש לציין, כי בנו-יחידו של הגאב"ד, יבדלחט"א רבי שלמה זלמן וייס, נמנה עם חסידי גור. אך עם זאת, בהליכותיו האישיות הוא קנאי כאביו.
עצה בנוסח בריסק
"כשהגיע לכאן", סיפרו לי מקורבים, "קיבל את פניו הגאון הגדול רבי משולם-דוד סולובייצ'יק זצ"ל מבריסק. 'עצה אעוץ לכם', אמר בנו של הבריסקער-רב לגאב"ד הטרי, 'פִּתְחוּ כולל שבו תוכלו ללמוד ברוב שעות היום. אחרת, לא תצליחו ללמוד תורה כאוות נפשכם, משום שירושלים למודה מאבקים, פרשיות וסערות שונות'. הגאב"ד אימץ את הרעיון, והושיב ליד ביתו בית תלמוד להוראה. מדי יום הוא ישב בחברת כחמישים אברכים, מטובי היישוב הישן. עם אחד מהם הוא למד בחברותא, משל היה בעצמו פרח אברכוּת צעיר. "איסור חמור להפריע לגאב"ד בעת לימודו", הזהיר שלט מאיר עיניים בפתח בית המדרש.
מינוי מפתיע. בכינוס ילדי תשב"ר של היישוב הישן, לצד הגרמ"ד סולובייצ'יק, חברי הבד"צ הגר"מ סולובייצ'יק, חברי הבד"צ הגר"מ הלברשטאם והגרנ"צ פרנקל, ויבדלח"א הראב"ד הגר"מ שטרנבוך
רחוב גבעת משה בירושלים, הוא אזור תפר: בין קודש לחול, בין חרדיות ירושלמית מובהקת, לאזור המתדמה למאה העשרים ואחת; בין אזור מפעלי ההיי-טק של הר חוצבים למבצרי התורה של שכונות הצפון; בין הכביש על שם גולדה מאיר, למרכזי החסידות על שמם של מצוקי ארץ. בפתח הרחוב הזה, במורדותיו, היה מצוי ביתו של גאב"ד ה'עדה החרדית', הגאון הגדול רבי יצחק טוביה וייס.
לאורך השהות במחיצתו גיליתי, כי אין כל סממן שררה המעיד על היותו רב בית הכנסת. כאחרון המתפללים היה נוהג. בבית הכנסת של הגאב"ד לא היו מתפללים בנוסח שהרב מתפלל: הכל מתפללים בנוסח ספרד ורק הוא היה נוקט נוסח אשכנז; הגאב"ד היה קרוב לגדולי ראשי הישיבות מעולמה של ליטא – לצד היותו בקי בהליכות החסידות ודבק בדרכיה. רגשותיו היו אצורים בתוכו על פי רוב, אך בשעת קבלת שבת היה מחצין לפתע התלהבות של קדושה. פניו השתלהבו. ידיו היו מורמות אל על. לשיא הגיעה התרגשותו בעת אמירת 'בואי בשלום'.
כשהיה הגאב"ד פוסע לביתו, היה מוודא כי אין בכיסו מאומה. אף שהחצר המובילה מבית מדרשו לבית מגוריו מעורבת למהדרין ולחומרא – גָדֵר גָדַר על עצמו לבל יטלטל דבר וחצי דבר בשבת. עוד חומרה נהג בשבת מאז בואו ארצה – להקפיד הקפדה יתרה שלא ליהנות בשבת מתפוקת חברת החשמל, כי אם ממאור המופק על ידי גנרטור, כשיטת ה'חזון איש'. אפילו המזגן הופעל על ידי גנרטור שבת. המשב"ק, הרב עמרם שפירא, סיפר לי כי בערב שבת אחד אירע שהגנרטור יצא מכלל שימוש. הגאב"ד התעקש לאכול, להתפלל וללמוד בחושך – ובלבד שלא ליהנות מחשמל שבו יש חשש לחילול שבת. כשנסע פעם לנפוש בטלז-סטון, הוזיל מכיסו 2,500 דולרים, על מנת שיותקן בבית הקיט גנרטור לשבת. במקרר שבביתו דאג שיתקינו לחצן מיוחד, שמפעיל את המדחס מדי חמש דקות, ללא קשר למצב הטמפרטורה.
"פעם", סיפר הרב שפירא, "פנו ראשי הנהלת חברת החשמל למרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל והציעו כי יבוטלו הגנרטורים הפרטיים בריכוזים החרדיים, בתמורה להתחייבות החברה לסיפוק גנרטורים חלופיים. הגרי"ש אלישיב שיגר את ר' אברהם רובינשטיין, שהיה אז מזכיר 'מועצת גדולי התורה', לגאב"ד. כך היה מרן הגרי"ש אלישיב פועל לעתים קרובות, כאשר שאלות ציבוריות התגלגלו לפתחו. הגאב"ד שלל את הרעיון. הוא דרש כי תחילה תבנה חברת החשמל תשתית לגנרטורים משלה – ורק לאחר שתציג קבלות בשטח, ניתן יהיה להפסיק את השימוש בגנרטורים הפרטיים. 'אני חושש שנישאר קרחים מכאן ומכאן', נימק הגאב"ד את סירובו".
בליל שבת היו מלווים את הגאב"ד בחורי ישיבה ליטאיים מחו"ל, שגלו למקום תורה והם לומדים בישיבות מיר ובריסק או בישיבות אחרות. "בדרך כלל, רק 'חוצניקים' רשאים לסעוד בבית הגאב"ד, על פי רישום מוקדם", הסבירו לי.
התקבל בהתרגשות. עם הגעתו לכהן כגאב"ד בירושלים וספר תורה עימו. נראה: חבר הנהלת 'העדה' הרב שלמה פפנהיים ז"ל
בביתו היה פוצח בזמירות שבהן הורגל בעודו ילד, בטרם עלה הכורת על בית אביו. בקידוש, לפני ברכת 'בורא פרי הגפן', היה מתיישב, ואז ממשיך בקידוש כשהוא מיושב – כמנהג אשכנז וכפי שנפסק ברמ"א, אך לא נהוג במקהלות החסידים שנוהגים כמנהג הספרדים. עיני חלק מן המסובים נפערו בהפתעה. לאחר מכן, לאחר ברכת 'המוציא', הסביר את פשר מנהגו. "ראיתי שהתפלאתם כשישבתי", אמר. "הייתי פעם אצל רבי יענק'לה (כ"ק האדמו"ר רבי יעקב לייזער מפשוורסק זצוק"ל. התגורר באנטוורפן – א"א). היה אצלו רב חשוב, שגם הוא נהג להתיישב באמצע הקידוש. רבי יענקל'ה נבהל, חשש שמא אירע דבר מה לאורח. לאחר מכן סיפר לו כי כך המנהג, ורבי יענק'לה נרגע".
בליל שבת, הגאב"ד לא הטביל את פתו במלח. כך נהג מקדמת דנא, על פי מנהג ה'חתם סופר' זי"ע. כאן היה ניתן לחזות בנימוסיו המפליאים. לאורך הסעודה לא היה טועם מאומה בטרם קיבלו כל המסובים את מנתם. גם המשמש, בנו של הרב עמרם שפירא, שהיה עומד במטבח ומגיש את המנות – היה חייב לתפוס את מקומו ליד צלחתו, על מנת שהגאב"ד יפתח באכילתו.
ואז, הגאב"ד היה פונה לאורחים. "פוּן וַואנֶעט קוּמְסְטוּ?" – מאיפה אתה מגיע, היה מתעניין במקומו, במשפחתו ובשלומו של כל אחד – בגדול החל ובקטון כילה. מהיכן באו, איפה הם לומדים. כמה זמן אתם בארץ ישראל. לאיזו קהילה אתם משויכים בחוץ לארץ. רבו של היישוב הישן היה מגלה התמצאות מפתיעה. כל קהילה היה מכיר, כל ענף משפחתי אירופי היה ידוע לו על בוריו. לכל אחד דיבר בשפתו. עם מרבית המסובים דיבר ביידיש. עם אחד מהם, שהשפה אינה נהירה לו, שוחח באנגלית שוטפת. פעם ביקר ב'הדסה' וכאשר נתבקש לשאת דברים בפני הרופאים, עשה זאת בשפה האנגלית. את שפת העברית המדוברת הכיר בצורה רצוצה למדי.
זיכרון מהרב דסלר
ואז הגיע שלב הזיכרונות.
הגאב"ד הביט בנקודה בקצה החדר, והתחיל, במפתיע, להפליג בזיכרונותיו אל שנות אברכותו המוקדמות בכולל שבגייטסהד, אנגליה. לאחר מכן הפליג עוד לאחור, וסיפר על ימי בחרותו בישיבתו של הגאון רבי משה שניידר.
"רבי משה היה דואג לבחורים, ממש כמו אבא", סיפר על רבו, רבי משה יהודה שניידר זצ"ל, אביהם של מאות בחורים יהודיים, פליטי חרב, החבים לו את אהבת תורתם. "רבי משה היה דואג לבחורים ברוחניות, ואילו הרבנית – לגשמיות. היא הייתה אופה ומבשלת עבורנו, ואימו של הרב, הייתה מכינה טליתות עבורנו".
אף שהמשמשים של הגאב"ד הם ירושלמים – האווירה שהִשרה סביבו הייתה אירופית. בשולחן השבת הרב היה יושב כמלך בגדודו ומדבר עם המסובים ביידיש אנטוורפנאית שורשית ועסיסית. סביבו כמה בחורים מארה"ב ומאירופה, שאינם יודעים מילה בודדת בעברית תקינה. ובאותה שעה היה יושב ללא גבאים ועסקנים, ללא ראשי ה'עדה החרדית' ומשחרי פני מנהיגה. אין זכר לישראליות; אין כמעט זכר אף לירושלמיות. שטעט'ל אמיתי בעיבורה של ירושלים.
כשהוא היה נזכר בילדותו – דמעת התרגשות בצבצה לעתים מעיניו. אמרותיו זלגו כטל, הותירו, לדקות ארוכות, את צלחות הדגים מלאות למחצה. "אני מתגעגע", גילה הגאב"ד לפתע, "לשנים של הכולל בגייטסהד. אלה היו שנים של תורה בטהרתה – ללא עיסוקים אחרים. בשנים מאוחרות יותר, כשהייתי באנטוורפן, היו קוראים לי לבחון אברכים בכולל. בחנתי אותם – וחשבתי לעצמי: הלוואי שאוכל להישאר כאן, בכולל, לכמה ימים. אלה היו ה'זִיסֶע יָארְ'ן' שלי – השנים המתוקות בחיי.
"בכל אירופה", הוסיף הגאב"ד, "לא היה כולל עם התמדה כזו. האברכים קיבלו את שכרם – בדיוק לפי צורכיהם. מי שחיתן ילדים קיבל יותר. מי שילדו נזקק לטיפול רפואי – קיבל באותו חודש העלאה בהתאם. כל אחד כדי הצטרכותו. אם אחד האברכים רצה לקחת ילד ללמוד איתו בשעות הפנאי, כמורה פרטי – הוא יכול היה לעשות זאת, אבל בלי לקחת כסף. כי כך היה התקנון: היינו רשאים להשתכר אך ורק מהכולל.
"ראש הכולל", סיפר, "היה הרב דסלר זצ"ל, בעל ה'מכתב מאליהו'. הוא דאג לכל מחסורנו. הוא היה עבורנו סמל ומופת לחיים על פי תורת המוסר. את שיחתו המוסרית השבועית היה מוסר לנו במשך ארבע שעות. הוא היה 'ליטוואק' – אבל המוסר שלו היה שמונים אחוזים מ'חסידישע ספרים'. והדאגה שלו לאברכים הייתה מופלאה ביותר".
מכבדה יותר מגופו
פרק אחד של זיכרונות הסתיים. השקט התעבה. אישוני עיניו של הגאב"ד ננעצו בספר הלכה כלשהו. הרבנית, מרת גולדה ע"ה לבית פלדמן, פינתה את צלחת הדגים. אביה, מתלמידי מהר"ם שפירא היה, אחיו של הגאון רבי משה זאב פלדמן זצ"ל, ראש ישיבת 'אמרי אמת' וחבר הכנסת לשעבר מטעם 'אגודת ישראל'. כשהגיע ארצה, למד אביה בישיבת 'תורת אמת' של חסידי חב"ד בירושלים. הרבנית נולדה בשכונת בתי אונגרין הירושלמית ובילדותה עקרה עם הוריה לברוקלין.
ארי עלה מאנטוורפן. בקבלת הפנים בטרקלין מצדה עם בואו לארץ. מקבלים את פניו חברי הנהלת העדה, הגאונים ר' גרשון שטמר ור' יוסף שיינברגר ז"ל
"הגאב"ד מעריך את מי שנוהג בפרישות יתֵרה, אך אינו סבור שישנו חיסרון בלסעוד עם הרבנית בסעודת שבת", הסביר לי אחד מבאי הבית.
"כשהגאב"ד הגיע לראשונה לירושלים", סופר לי לאחר מכן, בשיחת חולין בעיצומו של ה'טיש', "נערכה לכבודו קבלת פנים ענקית, בהשתתפות אלפים. הגאב"ד נכנס לרכבו עם הרבנית, אולם עסקנים שונים ב'עדה החרדית' העירו, שאין זה יאה שהגאב"ד הטרי ייסע ברכב אחד עם רעייתו וכי מוטב שיסדרו עבורה רכב נפרד. מאן דהו ניגש לבקש זאת מהגאב"ד – ונענה בתגובה נחרדת ונחרצת. 'אסע עם הרבנית, ומי שהדבר אינו מסתדר לו, יצטרך לשמור את הבעיה לעצמו', אמר הגאב"ד, כשהוא נותן שיעור מיוחד בהלכות 'מכבדה יותר מגופו'".
רבי גרשון שטמר ז"ל, יו"ר הנהלת ה'עדה', יֶקֶה היה במוצאו ובהליכותיו. מדי ערב שבת היה עולה לבית הגאב"ד ומתייעץ עימו בענייני הנהגת המוסד הוותיק והחשוב למקהלות האשכנזים. בכל פעם, טרם צאתו, לא שכח לפקוד את מטבח הבית ולאחל לרבנית 'גוט שאבעס' במאור פנים. בסוף ימיו חלה רבי גרשון, ומחמת כבודו נהג הגאב"ד לסור מדי יום שישי למעונו שבמאה שערים, ולהמשיך את מסורת ההיוועצות בענייני ה'עדה'.
ואת זאת היה מספר הגאב"ד עצמו, בכל עת שהיה מזכיר את הרב שטמר: "גם אז, בימי חוליו, הוא היה מבקש בסיום המפגש שיתקשרו לרעייתי הרבנית, על מנת לומר לה 'גוט שאבעס'. זהו מֶענְטְש אמיתי".
ככלל, הרגישות של הגאב"ד זצוק"ל לכל ברייה, לקטן ולגדול – הייתה הנהגה הצריכה לימוד. הוא היה מסוגל להתכופף לילד בן ארבע, ללטפו, להעניק לו מילה טובה, להיכנס לעולמו – בדיוק כפי שהוא נכנס לנשמתם של כל הבאים בצל קורתו, מאיזה חוג שיהיו. כשהיה יושב עם גדולי ישראל אחרים, היה מבטל בפניהם את גדלותו ואת מעמדו, ויושב בפניהם כמעט כתלמיד בפני רבו, ואז קם בעצמו ממקומו, ניגש להביא יין מתוק וגביעים מהוויטרינה ומוזג לאורח.
מכתב ממחנה העבודה
כאן נחשפתי לסיפור חייו הסוער והמדהים של הגאב"ד – אוּד מוצל מתופת, פשוטו כמשמעו.
"נולדתי בעיר פֶּעזִינְג שבגלילות פרשבורג, להוריי היקרים", סיפר. "אבי מורי, הגאון רבי שלמה ואימי, מרת ריקל עליהם השלום. משפחת אימי – משפחת אדלר – התגוררה בעיר מדורי דורות. השם 'יצחק' ניתן לי על שמו הרב יצחק יהודה שטרן ז"ל, אביו של הרב אליעזר שטרן ז"ל, שהיה החברותא של אבי ואף היה הסנדק שלי. השם 'טוביה' ניתן לי על שמו של משה רבינו, שאחד משמותיו היה טוביה, כפי שמובא במדרש רבה. המוהל שלי היה רבי משה נחום אדלר, אחיו של אימי, ששימש כמוהל של העיר".
כהונה בבית החסידים. עם יבדלח"א כ"ק מרן האדמו"ר מגור
רבי יצחק טוביה היה בן הזקונים, האחרון מתוך עשרה אחים ואחיות. אביו כבר היה בן חמישים כאשר נולד. "לכן", סיפר הגאב"ד, "לא הכרתי את ה'זֵיידֶעס והבָּאבֶּעס' (הסבים והסבתות. א"א). הכרתי רק את זקנתי החורגת, שהייתה נשואה בזיווג שני לזקני ר' יונה אדלר, שאשתו הראשונה נפטרה בצעירותה. היינו קוראים לה 'גְרָאס מַאמֶע', שפירושה בגרמנית הוא 'סבתא'".
אביו של הגאב"ד למד אצל 'גְרוֹיסֶע רֶעבֶּעס', רבנים גדולים, כעדותו, בנייטרא, ולאחר מכן – אצל נכדי ה'חתם סופר' בפרשבורג הקרובה. הוא כתב שיעורים על מסכתות גיטין וחולין.
"הייתי קשור מאוד לאבא", סיפר הגרי"ט וייס זצ"ל. "היה לי אבא גדול ללמוד ממנו, וכל לימוד ותפילה היו אצלו כאש להבה. גם תפילה בסתם יום שלישי הייתה מלאה התעוררות. כשהיה אומר בברכת המזון 'ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו' – הוא היה מתעורר בגעגועים עזים. אני זוכר איך בשנה אחת, בליל הסדר, התעלף באמצע 'רחם נא' מרוב התרגשות, והיו צריכים להוציאו לאוויר הפתוח, כדי שיתעורר. הוא היה מחשובי הקהילה ובימים הנוראים היה עובר לפני התיבה ברגש רב. הוא היה 'אַ וַוארֶעמֶער שליח ציבור' (שליח ציבור חם). בחודש אלול ראינו עליו אימת הדין נוראה. הוא התפרנס מחנות של עצים ולפעמים היה נוסע למקומות מרוחקים לצורך הפרנסה ולכן היה צריך להתפלל לפנות בוקר. אני זוכר איך שכבתי במיטתי ושמעתי אותו אומר 'פסוקי דזמרה' במתיקות מיוחדת, שעשתה עליי רושם רב".
ועוד סיפר הגאב"ד: "על אף שאבי היה עסוק מאוד – אבי היה לומד איתי ועם אחיי בכל יום, כפשוטו. כל אבא צריך ללמוד כך עם בניו. הוא היה לומד איתי חומש ורש"י, משניות, גמרא וספרי מוסר, בכל יום לפני שהלכתי לחיידר". וגם עשרות שנים לאחר מכן, כאשר נכדיו היו עולים אליו – היה הגאב"ד שואל אותם: "האם אביך לומד איתך?"…
חודשים ספורים לאחר שנפרד מאביו פרידה עולמית, והוא נער ערב גיל המצוות – קיבל הנער יצחק טוביה וייס מפֶּזִינְג מכתב מאביו, שכבר הרגיש שמן הסתם לא ייפגשו עוד לעולם. המכתב נשלח ממחנה עבודה נאצי, והגיע לבריטניה דרך הצלב האדום. במכתב מבקש ממנו אביו, שישמור מכל משמר על זמירות השבת שאותן שמע בבית אבא ויקפיד לשוררם מדי שבת בשבתו ובל ישנה מהם. עוד ביקש ממנו, שיקפיד לחגור למתניו אבנט בעת תפילתו, כדרך החסידים. 'אני מרגיש שיש לך נשמה גבוהה. לכן, עליך להקפיד על חגירת אבנט בעת התפילה' – היה תוכן המכתב שכתב האב בדם ליבו, על מפתנו של הכבשן שממנו עלה מאוחר יותר בלבת-אש השמיימה, לבנו, מחמד-עינו, ילד טהור עיניים ותמים מבע, שעדיו ליתמות ולגאון. על צוואות אלו של אביו, הקפיד הגאב"ד לשמור מכל משמר.
"בכל שבת", היה אומר, "אני זוכה בעת הזמירות לקיים מצוות עשה מדאורייתא של כיבוד אב. אני מבקש מכם, נכדיי, שתמשיכו אף אתם לשיר את הניגונים הללו".
בהזדמנות אחת דובר בשולחן השבת על לימוד ספרי החסידות והגאב"ד סיפר על חברותא שהייתה לו באברכותו עם הרבנים רבי בנציון שמטוב ורבי מנדל פוטרפס זצ"ל, שני משפיעים נודעים בחסידות חב"ד. "מדי ליל שישי היינו לומדים יחד בספר התניא. בכל פעם נהגנו ללמוד משך מספר שעות וההספק שלנו היה נדיר: שורה אחת לשיעור… וזאת מחמת עמקותו של הספר הקדוש".
הגאב"ד הרבה לצטט מדברי כ"ק מרן האדמו"ר מסאטמר זי"ע, בעל 'ויואל משה', שלפני שישים שנה שָבת פעם במנצ'סטר, ונשא בפני בני הקהילה ארבע דרשות במהלך השבת. "מני אז, אין דרשה אחת שאיני מזכיר בה דבר מה ששמעתי באותן דרשות", התבטא פעם הגאב"ד.
'בכיתי כל הלילה'
ילדותו הייתה רוויה מהמורות וקשיים. לפני הצהרים נאלץ לשהות בבית ספר מקומי של נוכרים – וזאת מכיוון שתלמוד התורה הקרוב ביותר שכן בעיר פרשבורג. רק לאחר הצהרים היה יושב עם 'מלמד' פרטי.
זכרונות משותפים מישיבת הרב שניידר. אצל הראב"ד הגר"מ שטרנבוך שליט"א בביקור ראשון עם בואו לירושלים לכהן כגאב"ד
"כשהייתי בן אחת עשרה", סיפר הגאב"ד, "התארס אחי, רבי דוד יונה. לרגל אירוסיו, הוא קיבל ממאן דהו את הספר 'עת לעשות', של רבי הלל ליכטנשטיין מקולומיא זצ"ל. בלילה הגיתי בספר כולו וראיתי שם דברים חמורים על אודות הלימוד בבתי ספר של גויים.
"שנתי נדדה מעיניי, וכל הלילה ההוא בכיתי ובכיתי", העיד על עצמו הגאב"ד. "בבוקר ניגשתי לאבי ואמרתי לו שאני רוצה ללמוד בחיידר יהודי. בפרשבורג. אבא השיב לי, כי שאלה כזו – האם לשלוח ילד רך ללמוד הרחק מבית הוריו – יש להפנות לגַאלַאנְטֶער-רב (הגאון רבי יהושע בוקסבוים הי"ד, אב"ד גלנטא. נרצח בסיוון תש"ד בידי הנאצים הארורים. א"א).
"נסענו לגאלאנטער-רב, והוא השיב לנו, שעדיף שאלמד בבית ספר של גויים, אך אשאר סמוך על שולחן אבי – מאשר שאלמד בחיידר יהודי ואהיה רחוק מבית אבי. קיבלתי את ההכרעה בצער אך בהכנעה. בדיעבד התברר לי, שהיה בכך נס. השנתיים הבאות היו האחרונות שבהן זכיתי להיות בצל הוריי. כל חיי נבניתי מהשנתיים הללו".
*
שנתיים חלפו. בשנת תרצ"ט (1939) הקדירו עבים שחורים משחור את שמיה של יהדות אירופה, ובכללה את הקהילות היהודיות ברחבי סלובקיה.
"ביום השבת נכנסנו הגרמנים לפֶּזִינְג", סיפר מרן הגאב"ד זצ"ל. ניכר עליו שהדברים חקוקים בו, כאילו התרחשו אך אתמול. "תחילה נכנסו לבית הכנסת ואחר כך לבית אבי – שהיה הקרוב ביותר לבית המדרש. הם הוציאו את אבי הי"ד מביתו. הגרמנים כיוונו לעברו את רוביהם, תוך כדי שהם דורשים ממנו לתרגם להם לשפה הגרמנית את כל שמות ההרוגים שהיו חרוטים על העץ, מסביב לשער בית הכנסת. גם את נוסח התפילה שהיה חרוט על הלוח, הכריחו אותו לתרגם להם.
"לאבי זצ"ל לא הייתה ברירה. הוא תרגם את הכתובות, כאשר אימי ע"ה ושאר בני הבית, ואני בתוכם, עמדנו מתוך פחד נורא, שלא יירו עליו. כאשר אבא אמר להם שקדושים אלו נשרפו חיים, השיבו הנאצים לאבי ברשעותם הנוראה – שעד אז טרם התגלתה במלוא עומקה המצמרר: 'אנחנו, הגרמנים, איננו שורפים; אנחנו הורגים מייד ביריות'.
"האיום המפורש על חייו של אבי ז"ל נעשה תוך כדי התעלמות מופגנת מזעקותיה ובכיותיה של אימי מורתי עליה השלום, שהתחננה בפניהם שיניחו לבעלה ולמשפחתה. 'עשרה ילדים ילדתי והם זקוקים לאביהם', אמרה אימי ביללה. אך כמובן שכל התחנונים נפלו על אוזניהם הערלות של הגרמנים הרשעים יימח שמם.
"אני זוכר, שלאחר מכן לקחו את כל חשובי העיר וראשי הקהל, וחייבו אותם להוציא את הספסלים והשולחנות מבית הכנסת, לשברם ולשרפם מחוץ לעיר. באותה שבת אחר הצהריים הוצתה האש בבית הכנסת. משפחת אבי הייתה באמצע סעודת שבת, נתונה בטראומה הקשה של העמידה מול קני הרובים שכוונו אל ראשו של אבי. אולם כאשר שמענו שאש אוחזת בארון הקודש, רצנו כולם להציל את ספרי התורה ולהוציאם מתוך הלהבות.
"אחיי קפצו לבית הכנסת הבוער והצילו בעצמם עשרים ספרי תורה מארון הקודש. כולם הוכנסו לבית הוריי. אני זוכר שבצאתי בפעם האחרונה מבית הוריי הי"ד – ראיתי את התיבה עדיין עומדת בצד, עם ספרי התורה הקדושים שבה".
במוצאי השבת ההיא, הגיעה החייתיות הגרמנית לשיאה. ראשי הקהילה נקראו להתייצב לפני חיילי ה-אס-אס. כשבאו, הוכו כולם מכות רצח, ללא שום סיבה. את זקנו של רב הקהילה, מהרי"ל שילל, תלשו מפניו בכוח, באכזריות בלתי נתפסת. גם את המחזה המצמרר הזה זכר גאב"ד ה'עדה החרדית'.
ילד בורח ללונדון
גאב"ד ה'עדה החרדית' סיפר את הקורות אותו, כאילו אירעו הדברים אך אתמול. "ביום ראשון לפנות בוקר שלחו אותי, כילד קטן ורך, אל העיר פרשבורג הסמוכה, שבה הייתה קהילה מרכזית, ושם היה משרד של 'התאחדות הקהילות'. תפקידי היה להודיע לראשי הקהילה על הצרות והאסון שפקדו את פזינג.
אתם באים מארץ ישראל? יאריך ימים על ממלכתו'. מתברך מכ"ק מרן האדמו"ר מליובאטטיטש זצוק"ל
"כשהגעתי לפרשבורג, מצאתי שם את מזכיר הוועד, שוורץ היה שמו, שאמר לי בצער רב: 'אין מה לעשות. שום דבר אינו עומד בפני הגרמנים'. אבל אז הוסיף באוזניי אותו מזכיר: 'כעת נסגרת רשימה של עשרה ילדים מסלובקיה שיועברו ללונדון (במסגרת משלוח הילדים שארגן ניקולס וינטון. א"א). אם ברצונך להינצל, עליך להירשם מייד ב'וועד הקהילה' ולהודיע על רצונך להגר ללונדון'".
הדבר אירע מעט לפני חג הפסח. כך נסללה הדרך להינצלותו של מי שיהפוך לימים לגאב"ד ה'עדה החרדית'. תחילה לא הצליח הנער יצחק טוביה וייס להיכלל ברשימת הבחורים הנמלטים. הרשימה, שעמדה על עשרה בלבד, כבר הייתה סגורה. אלא שאז נפלט ממנה ילד אחד שאימו התחרטה ברגע האחרון – והנער וייס נכנס במקומו.
"בשנת תשס"ט (2009)", סיפר הגאב"ד, "פגשתי אדם זקן, תושב קנדה, שסיפר לי בהתרגשות כי הוא הילד שנפלט מהרשימה. בדרך לא דרך הוא הצליח לצאת בחיים מציפורני הנאצים ושרד בשואה באופן פלאי, ואף הקים לאחר מכן בית בישראל. ראיתי בכך יד השם: כיוון שנגזר עליו להינצל – הרבה דרכים למקום להצילו".
בדרכו ללונדון, שהה הגרי"ט וייס במשך מספר שבועות בפרשבורג הסמוכה לפזינג. כשהגיע, כבר הספיק רב העיר רבי עקיבא סופר זצ"ל, בעל 'דעת סופר', להימלט מהעיר. הוא שהה תחילה בשווייץ ובהמשך עלה לארץ ישראל. "כשעברתי ליד ביתו הנטוש של הרב", מספר הגאב"ד, "מצאתי על הדלת כיתוב גרפיטי בגרמנית: Akiva, wo bist du? (עקיבא, איפה אתה?). את הכיתוב ריססו הגרמנים, לאחר שנכחו שבית הרב נטוש".
לאחר חג השבועות תרצ"ט (1939), הגיעה משלחת הילדים ללונדון.
בר מצווה בבית גויים
את שבת בר המצווה שלו נאלץ הגאב"ד לחגוג יחד עם עשרת ילדי ה'קינדר טרנספורט', בביתה של גויה אנגלית, שקלטה את הנערים והחזיקה אותם בביתה. תחושת הריחוק מהבית ומההורים עשתה בו שמות. הידיעה כי גורל מר צפוי להם, דכדכה את רוחו. והעובדה שאת יום היכנסו למצוות הוא מציין בביתה המנוכר של נוכרייה בריטית, גרמה לו תחושה איומה.
"היו לי שם ניסיונות רבים", העיד הגאב"ד ממרחק השנים. "היינו מזי רעב, ובעלת הבית ניסתה להאכיל אותנו במאכלות אסורות. שמרתי על כל הילדים, שהיו צעירים ממני, לבל ייכשלו, שאף אחד לא יכניס לפיו מאכלות אסורות. הזהרתי את בעלת הבית, שלא תגיש לנו בשר בשום אופן.
"היה שם נער אחד, בנו של שוחט ידוע מפרשבורג. פעם אחת הכריע אותו הרעב הנורא, והוא עמד לטעום מן הבשר. ניגשתי אליו בדמעות ואמרתי לו: 'אבא שלך הקדיש את חייו ומסר את נפשו כדי להאכיל יהודים בבשר כשר. ואתה עומד עתה לאכול בשר פיגולים?!' הילד השתכנע וניצל מעוון מאכלות אסורות.
"היה לנו קשה מאוד בבית הנוכרים", שחזר הגאב"ד. "שלחתי מכתב לרבי מסאסוב, שיגיע לחלץ אותנו. ואכן, כעבור זמן קצר הוא הגיע ולקח אותנו אליו. מאז נתגדלתי אצלו".
הספר היחיד שקיבל הגאב"ד לבר המצווה היה 'קיצור שולחן ערוך', שהתגלגל לידיו. במשך שבועות ארוכים הגה בספר, עד שידעו על בוריו. אלו היו צעדיו הראשונים של גאון התורה לעתיד, בארבע אמות של הלכה. גם תפילין הגיעו אליו באורח נס, מאביו ששהה במחנה העבודה. לימים התברר, כי יום לפני שעלה אל המוקד, שיגר אליו אביו את זוג התפילין, באמצעות הצלב האדום. כאשר הגיעו התפילין, כבר עלו שני הוריו במעלות קדושים וטהורים.
כבוד חכמים ינחלו. עם הגרמ"ד סולובייצ'יק זצ"ל ויבלח"א הגרב"ד פוברסקי
בישיבתו של רבי משה שניידר רכש הגרי"ט וייס את עיקר תורתו. לצד אריות נוספים, התבלט הנער מפזינג בשקדנות עילויית נדירה. בין היתר, חבריו לספסל הלימודים היו יבלחט"א מרן הגאון הגדול רבי משה שטרנבוך שליט"א, מי שיכהן לצדו לימים כראב"ד ירושלים, ואחיו, הגאון רבי אליהו שטרנבוך זצ"ל, מי שיכהן לצדו לימים כדיין 'קהל מחזיקי הדת' באנטוורפן.
"בלונדון", סיפר הגאב"ד בשולחן השבת, "לא חסרו אנשים שהישיבה של הרב שניידר הייתה לצנינים בעיניהם. במיוחד היו אלה נציגי התנועות הציוניות שהיו פרושות באירופה. באחד הימים התממשו החששות וקיבלנו מכתב מהרשויות בלונדון, המורה לנו לסגור את הישיבה בתוך עשרה ימים. מורי ורבי הכריז בישיבה, שיש לנו 'עשרת ימי תשובה', שבהם אנו יכולים להעתיר בתפילה להעברת רוע הגזרה. באחד הימים הכאובים הללו קיבלנו מברק מהגה"צ רבי משה יצחק סגל, ראש ישיבת מנצ'סטר, שבו קרא לנו לומר בכל יום את מזמור כ' בתהילים. בערב שבת אחר הצהריים קיבלנו בשורה, שהגזרה התבטלה. לפני מנחה של ערב שבת אמרנו, כולנו, הלל בלא ברכה".
כיצד אירע הנס? הגאב"ד הפנה את המסובים למכתב שאותו כתב רבו לרבני ארץ ישראל, שבו הוא מגלגל את הפרשה בהרחבה. את המכתב מסיים הרב שניידר במשפט דלהלן: "והנה השם זימן עוד נס גדול, כי נמצאת אישה נוכרית שהייתה מזכירה בבית מסחר יהודי אחד, והיה לה שייכות עם אחד המיניסטרים, והלכה וביקשה עבור הישיבה ואמרה, כי היא נכונה לתת כל ההון שלה בעדי, אם יוצא מזה איזה מכשול ח"ו, וממילא בטלה כל הגזירה".
לאחר נישואיו חזר לגייטסהד למספר שנים בודדות. גם אז לא ציפו לגאב"ד חיים קלים. את תורתו רכש מתוך ייסורים מרים – והוא, באהבת תורה ישגה תמיד. שנות אברכותו הראשונות היו רוויות סבל וקשיים אישיים – ובכל אותן התקופות הייתה התורה נחמתו היחידה בעוניו. כך עלה ונתעלה, עד אשר יצא שמעו כשם הגדולים אשר בארץ.
כעבור מספר שנים חזר לגור בלונדון, ואז החל שמעו לצאת ברבים. הוא התקבל כר"מ בישיבתו של הגאון רבי אליקים שלזינגר, ובמקביל החל לשמש בהוראה. רבי שלמה בוימגרטן, נשיא כולל 'שומרי החומות', מינה אותו לרב בית הכנסת 'עץ חיים – נוסח ספרד', שבלונדון הבירה.
מאוחר יותר עקר לאנטוורפן, והתמנה לר"מ בישיבת 'עץ חיים – וילרייק', בראשותו של הגאון הגדול רבי יהודה טרגר זצ"ל, חתנו של מרן הגרש"ז אויערבך. בשנת תשכ"ז מונה לדיין קהילת 'מחזיקי הדת' – והחל לבסס את חומות הכשרות בעיר. כאשר נשאל רב קהילת 'מחזיקי הדת', הגאון הגדול רבי חיים קרייזוירט זצ"ל, כיצד הוא מתיר לעצמו להרבות בנסיעות סביב לעולם לצורכי צדקה וחסד – הוא השיב כי הוא סומך על הדיין הגרי"ט וייס, המנהל, בהיעדרו, את ענייניה הרוחניים של הקהילה ביד רמה. בכל שנות מגוריו באנטוורפן התפלל בבית החסידים של גור, שם שימש רב הקהילה, אף אם לא כמינוי רשמי.
"מעולם", גילה פעם למשמשו הירושלמי הנאמן רבי עמרם שפירא, "לא עליתי על יצועי למנוחת צהריים".
קנאות בשבע שפות
בראש חודש ניסן תשס"ד (2004) החל עידן חדש ב'עדה החרדית'. בהצבעה חשאית שנערכה בהנהלת ה'עדה', זמן מה לאחר פטירתו של הגאב"ד הקודם, כ"ק האדמו"ר רבי ישראל משה דושינסקי זצוק"ל, נבחר הדיין מאנטוורפן למשרת גאב"ד ה'עדה החרדית'. כעבור ימים אחדים נחתה בביתו משלחת עסקנים, שהציעו לו את המשרה. מספר שבועות לאחר מכן הושחרו רחובות ירושלים בהמון חוגג ששיחר את פני הרב החדש, איש על העדה.
לפני עשור, כשעמדתי מאחורי הגאב"ד בתפילת ליל שבת, הרהרתי באמרה ידועה, הנמסרת מפיהם של דורשי רשומות: מדוע אומרים בתפילת ליל שבת – "הפורש סוכת שלום עלינו, ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים"?! וכי למה התייחדה ירושלים מכל השאר?! אלא ההסבר הוא, שירושלים זקוקה לברכת שלום נפרדת, מיוחדת. למודים הם אנשי ירושלים בווכחנות ובפלגנות, הבאים מתוך דעתנות ועקשנות. לפיכך, בעיותיה סבוכות מכל מקום אחר בעולם, והררי פילוגיה הנפתלים מצריכים ברכה יוצאת דופן. מי שמודע לזרמי המעמקים שרחשו ב'עדה החרדית' בחודשים האחרונים, יכול לרדת לעומקיה של האמרה הזו.
סוד הרבנות. עם בעל 'שבט הלוי' מרן הגר"ש וואזנר ורבה של בני ברק הגרמי"ל לנדא זצ"ל
שנותיו הראשונות בהנהגה היו שקטות. לאחריהן הגיעה שורת סערות שפקדו את היהדות החרדית בכלל ואת ה'עדה החרדית' בפרט: בפרשת 'האם המרעיבה' גילה הגאב"ד קו לוחמני וחסר פשרות נגד הרשויות. לאחריה הגיעה סערת 'קרתא' – חניון שפתחה עיריית ירושלים בשבתות והוביל לגל של הפגנות סוערות, שזכו לסיקור תקשורתי חסר תקדים. לאחריהן הגיעה שורת מערכות קברים. בכולן החלה להתגלות מנהיגות לוחמנית, שאינה מהססת לצאת במאבקים חשופי שיניים נגד השלטונות במדינת ישראל. הקו התקיף שאימץ מול המדינה, הפתיע רבים. עם הכתרתו, היו מי שחשבו שהאלוף שהוכתר לראשה של ה'עדה החרדית' מביא עמו הנהגה נינוחה ומתונה.
בתקופת סערת חניון 'קרתא', הגיע ראש העיר דאז, ניר ברקת, לבית הגאב"ד. הגאב"ד אמר לו: 'אינני מפחד מאיש. אם יהיה צורך, אוציא את האנשים לרחובות אפילו חמישים שבתות'. לאחר אותה הפגישה, הביע הגאב"ד אכזבה עמוקה מכך שראש עיריית ירושלים אינו יודע על קדושת השבת ובמקום לומר 'שבת', הוא משתמש במונח 'סוף השבוע'. כיצד ייתכן, שאל הגאב"ד, שראש עיריית ירושלים מכנה את השבת 'סוף השבוע'?!
לצד זאת, הפתיע הגרי"ט וייס את אנשי ה'עדה החרדית' בנכונותו להידבר עם שרים, מפקדי משטרה ונציגי הרשויות. מפקדי מחוז ירושלים היו רגילים להיכנס לביתו, על מנת למנוע הפגנות סוערות בדרך של הידברות. מדי ערב חג היו מפקדי המחוז עולים להתברך בברכת החג. הקשרים עם בכירי המשטרה נוצלו לשם שחרור עצירי הפגנות ומניעת מהלכים הנוגדים את רוחה של ה'עדה החרדית'. הנוהג נפסק לאחר שמשב"ק הגאב"ד, הרב עמרם שפירא, נעצר בתואנה משונה. הגאב"ד נפגע עמוקות והתבטא אז: "הם לא מתכוונים לרֶבּ עמרם; הם מתכוונים אליי!" הקשרים נותקו. מני אז סירב לראות את פניהם של כחולי מדים.
בין הנפגשים המרתקים, היה שר המשפטים המנוח, יעקב נאמן. שעות מצטברות רבות ישב נאמן אצל הגאב"ד, והם ניהלו שיחות ארוכות ביידיש הונגרית עסיסית. הגאב"ד כינה אותו: 'אַ הֵיימִישֶׁער מֶענְטְש' (אדם משלנו).
כיצד מתיישבת שורת המפגשים המתוארת עם הקו האנטי ציוני התקיף? בסביבת הגאב"ד הסבירו, כי הרב מכבד את אנשי השלטון במטרה להפיק מכך טובה להנהגת הציבור. "כשהיה פעם מקרה של 'פדיון שבויים', שלח הגאב"ד שליח לנשיא המדינה, שמעון פרס. פרס אף הגיב לפניית הגאב"ד. במסגרת אותם מאמצים, נסע הגאב"ד לביתו של הגרי"מ לאו בתל אביב. שאלנו אותו האם אין בעיה ללכת לאישיות המזוהה עם הרבנות הראשית, שה'עדה החרדית' קידשה נגדה מלחמה – והוא הגיב, שעבור פדיון שבויים מותר הכל. ואגב, הגאב"ד התנגד לדרכם של עצירי הפגנות המתעקשים שלא לחתום במשטרה ולא לשתף פעולה – גם במחיר של המשך מעצר. 'מצוות פדיון שבויים', אמר תמיד, 'היא גם חובה של שבוי כלפי עצמו'.
הגאב"ד שלט בשבע שפות. לצד לשון הקודש ויידיש, הוא דיבר אנגלית, פלמית, גרמנית, צ'כית והונגרית. "בתקופת סערת לימודי החול באנטוורפן", סיפר אחד התלמידים, "הגיע אליו אחד ממתנגדי שיטתו והקניט אותו: 'האם המלאך מיכאל הוא זה שלימד אתכם אנגלית?' אבל האמת היא, שאת כל השפות הוא למד מעצמו, מתוקף מגוריו באירופה".
ענייני שלום בית היו חקוקים על לוח ליבו של גאב"ד ה'עדה החרדית' זצוק"ל, שהיה מתאמץ מעבר לכוחות בן אנוש, על מנת להשיב את השלום בבתי ישראל. פעם באו אליו מורי צדק מטעם ה'עדה החרדית', והביאו בפניו מודל של בניית בית הוראה עם שמשה, שמבעדה ישמעו המו"צים שאלות של נשים, כמו בבתי עסק להמרת מט"ח. הגאב"ד נחרד מהרעיון המעוות. הוא אמר להם: "מורה הוראה שאינו מסוגל לדבר עם אשה – אסור לו לשמש בהוראה". לא אחת השיב בשלילה מוחלטת לעסקנים שביקשו ממנו לאסור לנשים חבישת פאה.
אחד הזמנים הייחודיים במחיצתו – היה בעת סעודה שלישית של שבת.
אם הטיש שהיה עורך בליל שבת היה נראה כמדורת שבט ירושלמית של נקיי דעת מפוספסי זברה שבתית – ה'שלשודע'ס' התאפיין בצביון חסידי-אירופי, והיה נראה כמועתק, אחד לאחד, מבית החסידים הגוראי באנטוורפן.
הגאב"ד היה קורא בתורה בעלות המנחה. קריאתו התאפיינה בדקדוק מושלם, שאינו אופייני לבני חו"ל. כל טעם קיבל את מקומו הראוי, כולל כללי מלעיל ומלרע. לאחר נטילת ידיים התיישבו לימינו ולשמאלו מורי צדק ורבנים, מירושלים ומאירופה. לאחר מכן הגיעה הדרשה השבועית – שהוקדשה בדרך קבע להתייחסות אקטואלית פרטנית לכל עניין העומד על הפרק. בשבת שאותה עשיתי במחיצתו, פרשת שמיני, דיבר הגאב"ד, איך לא, על הצורך "להתרחק מהשפעת הציונות".
*
המורשת התורנית והאישית של גאב"ד ה'עדה החרדית' זצ"ל – היא רבת גוונים. אפשר להרחיב על גאונות תורנית שהוצנעה על ידו, כשהוא בורח מנשיאת דרשות ומסרב להדפיס את כתביו; אפשר לדבר על גינוני הקדושה שאפפו אותו, את מסירות נפשו של ילד בודד שברח מפֶּעזִינג ונאלץ לחגוג בר מצווה בבית גויים – אבל לא ויתר לעצמו, אלא נלחם והתעקש לבנות את חייו מחדש ולעלות ולהתעלות במעלות התורה והיראה.
ועבור חובבי הרבדים החיצוניים – אפשר לדבר על התמורות שחלו ב'עדה החרדית' תחת שרביטו.
אולם מעל לכל – דומני – עולה מסכת מידות שהשתקפה בהליכותיו. מרוּם מעמדו התורני וההיררכי – הוא היה מביט על כל אדם בגובה העיניים. מושיב כל אורח שפקד את מעונו – בניגוד למקובל בבתים כאלה. ואם בנש"ק הוא האורח – היה קם בעצמו להביא גביעים ובקבוק יין. נענה לבקשות להמלצה, שולף סכומי עתק לצדקה, עומד לימין תלמידים חלשים (ראה מסגרת) ומשמש משענת עבור אלמנות ויתומים.
עיניו היו מוצפות דמעות מול מחזה שכזה. כשיצא מאספה למען השבת, התקרב אליו כתב הערוץ הראשון, ר' אורי רווח והחל לשאול שאלות מול מצלמה מופעלת. הגאב"ד, שהיה אז בשיא עוצמתו הציבורית, כאשר במו פיו מובערת ירושלים מקצה לקצה – לא היסס לענות בסבלנות, למרות חוסר הנוחות שהפגינו המשב"קים מול המחווה הבלתי מקובלת. כי כשיהודי שואל – עונים. לא מתעלמים.
הוא היה מסוגל להתרגש מילד קטן שעולה למעונו, והיה מבקש ממנו: "גִיבּ מִיר אַ ברכה" – תן לי ברכה.
את היקף ההתייגעות בתורה של הגאב"ד, מרן הגאון הגדול רבי יצחק טוביה בן רבי שלמה זצוק"ל במשך למעלה מתשעים שנות הוד וגבוה – ספק אם אדם מן השורה יכול לתפוס; אולם מקצת ממידותיו הסגוליות ב'בין אדם לחברו' – ראוי לכולנו לאמץ. במיוחד בשבוע כזה. [
אבי התלמידים ה'חלשים'
אחד הנושאים שנחשבו לציפור נפשו של גאב"ד ה'עדה החרדית' – הייתה מלחמתו הנחרצת למען קבלת כל ילד לתלמוד תורה וכל נערה לבית ספר ולסמינר. משחר ימי רבנותו באנטוורפן, וביתר שאת מאז שהחל לכהן בירושלים – היה לוחם מלחמת חורמה בכל גילוי של אפליה, על כל רקע שהוא. הוא התנגד בתוקף רב לקריטריונים של 'עילויים', של 'מכסות' ושל סינון תלמידים על רקע שאינו ענייני לחלוטין. מנהל שההין להעלות בפניו טיעון של טובת המוסד – זכה לקיתון של צוננים מהגאב"ד. "מי אמר לך שאתה צריך לחשוב על טובת המוסד שלך ולא על טובתו של ילד יהודי שמבקש ללמוד תורה?!" היה גוער במנהל שכזה והעמיד עצמו באופן מוחלט לימין אביון.
תודה לעדרים. נואם בתקופה בה כיהן כר"מ בישיבת 'עץ חיים – ויילרייק' בראשות הגר"י טרגר זצ"ל
בירושלים ידע כל הורה שהתקשה בשילוב ילדיו במוסדות ראויים – כי כאשר יעלה למעונו של גאב"ד ה'עדה החרדית' יגלה אוזן קשובה, ולא זו בלבד אלא שבמידה והצדק עימו – הגאב"ד יחגור כלי מלחמה, ולא ינוח עד אשר יתוקן העוול. "מוסדות חינוך הם כמו בתי רפואה", נהג לצטט את אחד מרבותיו בלונדון. "כמו שבבית רפואה לא יעלה על הדעת לעשות סלקציה בקבלת חולים, כך גם במוסד חינוכי אסור לערוך סלקציה בקבלת תלמידים".
באחת השיחות אמר הגרי"ט וייס זצ"ל את הדברים הבאים:
"ביותר צריך לזרז ולהשמיע דברים אלו למרביצי התורה ומנהלי מוסדות החינוך, שלא יזלזלו בשום תלמיד, אף החלש בכשרונותיו. ויש להמליץ על זה דברי התנא במסכת אבות – 'אל תהי בז לכל אדם שאין לך אדם שאין לו שעה'.
"הרבה תלמידי חכמים היו במרוצת הדורות שבצעירותם נחשבו לבעלי כשרון נמוך ובלתי מצליחים ולבסוף נעשו תלמידי חכמים ובעלי הוראה מופלגים. וכמו שהעתיק הסטייפלער מספר 'חוט המשולש' אודות נער בן 17 שנה, שהיה קשה לשמוע ומהיר לאבד, עד שאם למדו איתו איזו משנה מאה פעמים שכח אותה תיכף והייתה בעיניו למחר כאילו לא למדה מעולם. הלה בא לפני ה'חתם סופר' זצ"ל וגילה לו על רצונו ללמוד גמרא וקיבל אותו לישיבתו.
"התלמידים שחקו והיתלו בו, כי לא ראה אורות התורה מימיו וגער בהם ה'חתם סופר'. ולבסוף, מגודל שקידתו והתמדתו וחשקת התורה עלה והצליח, ונעשה פרי קודש הילולים למדן מופלג, עד שהיה לאחד מגדולי הדיינים והרבנים בימים ההם".
והגאב"ד סיכם בכאב: "וזו רעה חולה בימינו אלה, שנעשתה שיטה אצל רבים ממנהלי הישיבות לקבל רק תלמידים מצוינים, בעלי כשרונות חזקים. באמת לא זו הדרך ולא כך ראינו אצל רבותינו מרביצי התורה. ואנוכי ראיתי אצל מורי הגאון רבי משה שניידער זצ"ל, שקיבל אף את מיעוטי הכישרונות, וסידר עבורם חברים בעלי כשרון להשפיע עליהם ולסייע בעדם לעלות במעלות התורה והיראה כיד השם הטובה עליהם. והרבה צריך להתריע ולפעול ולהפעיל נגד רעה זו".
