בְּכָל דּוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת: השרידים האחרונים משחזרים את המפגשים עם ענקי הדור שלפני מלחמת העולם השנייה. פרויקט טרנס-אטלנטי
דרישת שלום מהעבר
זה התחיל כמו ריאיון שגרתי, אחד מעשרות שביצע יהודה גברר, היסטוריון דובר שלוש שפות, במסגרת תרומתו הגדולה לפרויקט ההנצחה של 'יד ושם'. הוא הגיע אל ביתו של יהודי בן 102 בשכונת בית-וגן הירושלמית. מזיכרונו החד וממוחו הצלול סיפר הישיש על אירועים שונים משנות ילדותו, בשטעטל קטן בפרברי ורשה.
בתוך הדברים שחזר הזקן, שבילדותו לקח אותו אביו לפגוש חסיד ישיש, שהסנדק בברית המילה שלו היה לא אחר מאשר השרף מקוצק זי"ע.
"כששמעתי את סיפורו", מתאר גברר, "התחלתי לרעוד ממש. עד לאותו רגע, הרבי מקאצק היה דמות רחוקה, כרחוק אביי ורבא ממני. הוא נתפס כדמות מיסטית, שלגמרי לא קשורה אלינו. והנה יושב מולי יהודי, שראה ושוחח עם מי שהרבי הקדוש מקוצק החזיקו על ברכיו. לפתע גיליתי, כי עולמה של קוצק כבר לא כל כך רחוק ממני".
מכאן יצא לדרך פרויקט שימור אדיר.
אל גברר הצטרף ידיד נוסף, דובי ספיר, ובעשור האחרון השניים מתרוצצים בכל העולם, מנסים 'לתפוס' עוד ועוד שרידים מהעולם הקדום. ראשי ישיבות ונשותיהם, רבנים חשובים ובעלי בתים בעלי השפעה, שמילאו תפקיד משמעותי ואולי גם קריטי בעולם החיים היהודיים.
…
רבי יהודה הנשיא תלה את כוחו האדיר בתורה, בעובדה שזכה לראות את "אחוריו של רבי מאיר". כתלמיד, הוא ישב מאחוריו. לו היה רואה את פניו, אמר רבי יהודה, היה זוכה להחכים הרבה יותר. ראיית פני הרב משפרת את ההבנה ומחדדת את מוחו של התלמיד.
ההיסטוריון הרב בערל וויין, מקביל זאת לדור שקם לאחר השואה. ראינו את 'אחוריהן' של אלף שנות יהדות אירופה המפוארת. הרבה ממה שהשיג עולם התורה בדורנו, ניתן לייחס לנוכחותם של אותם 'גשרים' שהעניקו לנו תחושת שייכות.
השניים, גברר וספיר, יצאו לחפש את אותם שרידים אחרונים שיכולים עדיין לספר על יופיים של החיים היהודיים לפני השואה, כמו גם על הקשיים שבהם. רצו לפגוש אותם, לשמוע מהם, לתעד אותם ולהנציח את הדברים.
אלא שאז הגיע נגיף הקורונה. הגבולות נסגרו, הטיסות בוטלו והקשר האנושי הבלתי-אמצעי – הפך לבלתי אפשרי. והכי מחריד – השנה הזו קרעה מאיתנו לא מעט יהודים מאותה קבוצת סיכון מבוגרת. מבחינה הזו, האובדן האדיר שחווה עם ישראל בשנה האחרונה, יש בו כדי לבשר על סיומו של עידן. בעוד שזוכים אנו שחיים עדיין ניצולים בינינו – רק קומץ קטן מהם יכול עדיין לספר לנו על תפארתה של תקופת טרום-המלחמה.
כשלב של סיכום, אנו מגישים פרויקט מיוחד, טעימה מאותן שיחות מרתקות עם היהודים שזכו לפגוש בעצמם ענקי עולם.
הקשיבו לסיפורים, אולי תזכו אף אתם להנחיל הלאה את המבט הזך שב"עיניים שראו מלאכים".
הבדלה בברנוביץ'
הגאון הגדול רבי ברוך דוב פוברסקי שליט"א
המקום: בני ברק
עיניים שזכו לראות: את מרן הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד
שנת פטירה: תש"א
ראש ישיבת פוניבז', הגאון הגדול רבי ברוך דוב פוברסקי שליט"א, גדל בילדותו בברנוביץ', שהייתה שייכת אז למדינת פולין. אביו, מרן הגאון רבי דוד פוברסקי, למד אז בכולל שבחסות ישיבת 'אוהל תורה' של מרן הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל בעל ה'קובץ שיעורים'. כשפרצה המלחמה, שהתה המשפחה שנה שלמה בווילנא. למרות שהיה רק ילד קטן בן עשר כשנמלטה משפחתו מאירופה העשנה, זוכר רבי בערל בבהירות חדה את נסיכי ממלכת התורה שפגש בילדותו.
במהלך שנותיו בברנוביץ' הייתה לרבי דוד פוברסקי חברותא יומית עם רבי אלחנן. חברותא זו הביא את הילד בערל לקשר קרוב עם גדול הדור. "אני אולי אחד האחרונים שזכו לראות בעיניהם את רבי אלחנן", הוא אומר. "ראיתי הרבה אנשים גדולים בימי חיי, ועדיין מתנשאת דמותו של רבי אלחנן מעל כולם".
הנער הקטן הקשיב היטב כשהיה מתאר אביו את סגנון הלימוד של החברותא החשוב שלו. לפני שהיה נכנס לדיון או מתחיל לנתח סוגיה כלשהי, היה רבי אלחנן רושם לעצמו קודם את התרשמותו הראשונית על הסוגיה. הבזק ההשראה הראשון היה הפשט האמיתי שבו חשק רבי אלחנן. סברות אלו הן שהכניס אחר כך לספרו הנדיר. "אבי ראה את הספר 'קובץ הערות' בשעה שהוא נכתב, כשהיה עדיין בשלבי הורתו".
רבי אלחנן נהג למסור שיחת מוסר בביתו כל מוצאי שבת, לפני תפילת ערבית. כילד, היה רבי בערל מתלווה אל אביו בדרכו אל ה'שמועס'. "בתור הילד היחיד שנכח במקום, נפלה בחלקי הזכות להחזיק את נר ההבדלה עבור ראש הישיבה".
כשהחל בערל הקטן ללמוד חומש בחיידר המקומי, קרא לו רבי אלחנן ושאלו אם אדם הראשון היה יהודי או גוי. "הרהרתי בשאלה כמה רגעים", מספר רבי בערל, "ואז עניתי שהוא בטוח לא היה יהודי. כי אם היה יהודי, איך ייתכן שיש גויים בעולם? רבי אלחנן נהנה מהתשובה שלי".
רבי בערל משתתק ושוקע במחשבות. "כזה הוא היה. כולם אהבו אותו והוא השיב להם אהבה. הוא היה כמו אבא של כולם. כל מי שלמד בברנוביץ' הרגיש מחובר אליו".
ובשבילם, מילה שלו הייתה כמו צו קדוש. פעם שב רבי דוד הביתה מהשיעור עם רבי אלחנן, כשבגדיו רטובים לגמרי. בסוף השיעור הם היו צועדים יחד. כשהציע רבי דוד לחברותא לוותר על הטיול היומי בגלל הגשם החזק, הגיב רבי אלחנן: "היכן בתורה כתוב שאסור ללכת בגשם?" וכך המשיכו לצעוד. הרי רבי אלחנן אמר שאפשר לצעוד בגשם.
בברנוביץ' התגוררו עוד כמה גדולי תורה מפורסמים: המשגיח, הצדיק הפרוש רבי ישראל יעקב לובצ'נסקי, כמו גם האדמו"ר רבי שלמה דוד יהושע ויינברג מסלונים הי"ד, שהיה גם ראש הישיבה החסידית בעיר.
גאון חשוב נוסף שזוכר רבי בערל, הוא הגאון רבי דוד רפפורט, בעל ה'מקדש דוד'. כילד בן שמונה, היה הנער הקטן רואה את רבי דוד יוצא מן הישיבה בקביעות אחרי תפילת מנחה, בדרכו לביתו. "פעמים רבות היה נתון כל כך עמוק בסוגיה שבה אחז, עד שהיה תועה ברחובות ברנוביץ'. הוא היה מסיים את המסלול בפתח הישיבה, במקום ממנו התחיל. היינו רואים את המחשה אותנטית ל'רגליי מוליכות אותי לבית המדרש'".
זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה, הצטרפה משפחת פוברסקי להמוני הפליטים הנואשים שביקשו למצוא מקלט בווילנא. במשך כשנה בה התגוררו בעיר ההיסטורית הזו, זכה רבי בערל לראות את פניו של הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, תמונת ילדות שתיוותר חקוקה לעד בזיכרונו.
ביום ה' באב ת"ש נפטר רבי חיים עוזר וכל הקהילה החרדית בווילנא השתתפה בהלווייתו. "אבא הרים אותי למעלה והעמיד אותי על אדן חלון רחב בתוך בית הכנסת", הוא זוכר. "כך יכולתי לעקוב ולראות את כל מהלך ההלוויה.
"את ההספד הראשון נשא אב בית הדין של וילנא ואחד מזקני הדור, רבי חנוך העניך אייגש, בעל 'המרחשת'. אני זוכר אותו עומד ומתייפח מרות. כשהדמעות זורמות במורד לחייו, הוא לא הצליח להוציא מילה מפיו. הוא רק המשיך לבכות כך עד שכלו כוחותיו והוא ירד מהבימה. זה היה ההספד שלו. הספד שלעולם לא אוכל לשכוח".
ישיבה-בחור מדנמרק
ר' מנשה צבי וינקלר שיחי'
המקום: לייקווד, ניו-ג'רזי
עיניים שזכו לראות: את מרן ה'חפץ חיים' זי"ע
שנת פטירה: תרצ"ג
ה'חפץ חיים', רבי אלחנן וסרמן, רבי ברוך בער… ומלך דנמרק?
בתור המרואיין המבוגר ביותר עימו שוחחנו לקראת סדרת הכתבות הזו, סיפורו של רבי מנשה וינקלר הוא חריג, לא פחות משהוא מרשים. הוא נולד בקופנהגן בחודשים הראשונים שאחרי תום מלחמת העולם הראשונה, והיה אחד הבחורים הבודדים בישיבות מזרח-אירופה שהגיע מהאזור הנורבגי.
אביו של מנשה צבי, ר' מיכאל שלום וינקלר, כיהן בתפקיד רב קהילת 'מחזיקי הדת' בקופנהגן – קהילה קטנה ומתבדלת שקמה בתגובה לזרמים המודרניים שפשו כנגע בקרב יהודי האזור. למרות שהקהילה לא החזיקה בישיבה של ממש, הם הביאו למקום את הרב נתן צבי קנופלמכר, מבכירי תלמידי ישיבת פרשבורג, שילמד עם בניהם הגדולים.
בסתיו של שנת תרצ"א, הפליג אביו של מנשה צבי לארה"ב לצורך גיוס כספים, שם חלה ונפטר בניו-יורק.
הרב וינקלר זוכר את בר-המצווה שלו כאירוע עצוב, שהתקיים זמן קצר לאחר פטירת אביו. זמן קצר לאחר מכן, הגיע לדנמרק הרב יצחק גרוזלסקי, שליח ישיבת ראדין, כדי להתרים לטובת הישיבה. כשגילה את היתום הצעיר לבית וינקלר, הציע לגב' אסתר וינקלר לשלוח את בנה ללמוד בראדין. הוא הבטיח לה שייקח אחריות מלאה לדאוג שם לכל צרכיו.
גב' וינקלר הייתה בת למשפחת לייטנר הידועה, מכניסי האורחים ממרינבאד, והייתה מודעת היטב עד כמה חשוב חינוך תורני ראוי לעתיד בנה והיא הסכימה בשמחה.
מנשה הגיע לראדין לקראת זמן אלול תרצ"ג. הוא התאכזב לגלות שה'חפץ חיים' חולה ויצא לנוח בבית הבראה ביער מחוץ לעיירה, בשל הטענה שניחוח עצי האורן מועיל מאוד לבריאות. הוא מיהר לשם כדי לפגוש את ה'חפץ חיים' והתמלא יראת כבוד למראה הרב הקדוש. "מה אומר לך, היה זה כמו להביט בפני מלאך!"
ה'חפץ חיים' בירכו שיצליח לעשות 'שטייגן' בישיבה מתוך שמחה, שיזכה לעבוד את ד' מתוך בריאות טובה ואריכות ימים. "נראה שלפחות חלקה האחרון של הברכה התקיים", צוחק ר' מנשה, קרוב לתשעים שנה מאוחר יותר.
היה זה המפגש היחיד שלו עם ה'חפץ חיים', הכהן הגדול של יהדות אירופה לפני השואה, שנפטר כמה שבועות מאוחר יותר, ביום שישי, כ"ד באלול. בעצת הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי נדחתה ההלוויה ליום ראשון, כדי לאפשר לכמה שיותר יהודים להשתתף בה.
"את השבת הזו לעולם לא אשכח", אומר רבי מנשה. "ואז, באשמורת הבוקר של יום ראשון, אמרנו את הסליחות הראשונות. אינך יכול לתאר את עוצמת הזעקות שם, כשלאחר מכן התקיים מסע ההלוויה עצמו".
אלפי יהודים אבלים התאספו מקרוב ומרחוק כדי לחלוק כבוד אחרון לגדול הדור, בוכים ומקוננים על האובדן העצום.
מנשה וינקלר עתיד היה להקדיש את שש השנים הבאות כשהוא עובר בין הישיבות המובילות ביותר באירופה. אחרי שלושה 'זמנים' בראדין, הוא עבר לברנוביץ', שם יצר קשר קרוב עם הגאון רבי אלחנן וסרמן. "בניגוד לראשי הישיבות האחרים שהיו מוסרים שיעור שבועי, רבי אלחנן נהג למסור שיעור יומי", הוא אומר, ומוסיף בסיפוק, "ואני הצלחתי לעקוב אחר השיעור".
הוא זוכר גם את התלמיד החדש והעילוי שהגיע לישיבה. "קראו לו נחום טרוקער (פרצוביץ). הוא הגיע לישיבה, בחור צעיר במכנסיים קצרים. הוא היה צעיר ממני בכמה שנים, אבל לכולנו הייתה הערכה גדולה אליו".
רבי אלחנן פתח את ליבו בפני היתום הדני ודאג לו כבן. במסגרת מסעו לאמריקה בשנת תרח"צ, דאג רבי אלחנן להציב מצבה על קברו של רבי מיכאל שלום וינקלר, בבית החיים 'הר כרמל', אחת מתחנותיו הראשונות.
…
מברנוביץ' נשלח רבי מנשה לישיבת קמניץ, שבה שמע שיעורים מפיו של רבי ברוך בער ליבוביץ. בשנת תרצ"ז הצטרף אל אימו ואחיו, כשליחי הקהילה היהודית בדנמרק, לכנסייה הגדולה השלישית, אותה אירחו קרובי משפחתו, משפחת לייטנר ממרינבאד, צ'כוסלובקיה.
רבי ברוך בער ביקש ממנו להעביר מסר חזק בכנסייה הגדולה בנוגע לתוכנית החלוקה בפלשתינה. למרות שנמנע מהתערבות בפוליטיקה, 'אגודת ישראל' והפרויקטים הקשורים אליה – היו אצלו מעל לפוליטיקה ולכן תמך רבי ברוך בער במאמציה, כפי שנהג גם רבו, רבי חיים מבריסק, בשנים הראשונות להקמתה.
לצד התמונות הסוחפות של גדולי תורה רבים כל כך שהתקבצו למקום אחד, זוכר רבי מנשה גם אירוע שקט יותר. "במהלך שהותנו במרינבאד, שוחח רבי אלחנן עם העסקן רבי משה בלוי בעניין כלשהו, כשניגש אליהם ילד קטן עם קופת צדקה להתרים אותם לטובת 'הקרן הקיימת לישראל'. רבי אלחנן סירב לתרום לארגון זה, אך רבי משה שלשל כמה מטבעות לקופה האחוזה בידי הילד. רבי אלחנן, שהיה ידוע במלחמתו נגד הציונים, שאל את הרב בלוי לפשר מעשיו. הרב בלוי הגיב: 'אני בכלל לא תומך בציונים. אני מלמד את הילד הזה איך נותנים צדקה!'"
אחרי שהסתיימה הכנסייה הגדולה, נכנס מנשה ללמוד בישיבת מיר. "שמעתי כל כך הרבה על הישיבה במיר, ורציתי ללכת ללמוד שם. החברותות שלי היו הבחורים לייבל באקשט ושמואל בירנבוים. ר' לייב עוד זכר את שיחותיו של המשגיח, רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל, והשמיע לי אותן". רבי מנשה מתחיל להתרגש. "ולמה קירב אותי ר' לייב?" הוא שואל רטורית. "אולי כי הייתי 'אויסלאנדער' – בחור 'חוצניק' – והוא הרגיש שמחובתו לרומם אותי קצת".
רבי מנשה שמר כל ימיו על קשר עם רבי לייב באקשט ועם יתר בוגרי ישיבת מיר הפולנית. "במיר הבחורים כיבדו מאוד זה את זה", הוא אומר. "הייתה שם אווירה מאוד בריאה. הבחורים היו שאפתנים מאוד ובכל זאת הם מאוד כיבדו אחד את השני".
זיק ניצת בעיניו כשהוא נזכר ב'שמועס' מסוים. "המשגיח, רבי חצק'ל לוינשטיין, היה אומר לפני הימים הנוראים שצריך להיזהר לא להגביה את הקול כשמתאמצים להתכוון בתפילה, כי הדבר עלול לגרום אי-נעימות לשכן". הוא משתתק לכמה רגעים, ואז הוא אומר: "כזו הייתה מיר. כולם דאגו באמת אחד לשני".
רבי מנשה שב לדנמרק לקראת חג הפסח של שנת תרצ"ט, כשצלילי המלחמה החלו להישמע באופק. כעבור שנה כבשו הנאצים את דנמרק אחרי קרב קצר ומהיר בן שעתיים(!). בצעד מדיני נדיר, הכיבוש היה קל, והם הותירו את הממשלה הדנית על כנה, כשגם המלך כריסטיאן העשירי נותר על כיסאו.
בצל הנאצים שמר כריסטיאן העשירי על השגרה היומית הקבועה שלו, כשהוא רוכב על סוסו ברחובות העיר. רבי מנשה זוכר את עצמו מנופף למלך לשלום ואת תחושת הביטחון שהעניקו מפגשים אלו ליהודי קונפהגן המפוחדים. הממשלה הדנית המשיכה להתנגד לדרישות הנאצים בכל הנוגע ליחס אל אזרחיה היהודים, עד לנפילתה בשנת תש"ג.
כעת, משעברה השליטה המלאה לידי הנאצים, הפכה סכנת הגירוש למיידית. כמה ימים לפני ראש השנה, נכנסה הקהילה לפעולה, בסיוע שכניהם הדנים וחברי המחתרת. במבצע חשאי שהחל ביום ראש השנה עצמו, פונו למעלה מ-7,000 יהודי דנמרק וחצו את מצר אורסונד לעבר שבדיה הניטרלית, נמלטים ממלתעות הנאצים, כשהם מסתתרים במעמקי סירות הדייגים. מנשה וינקלר, יחד עם אימו ואשתו הצעירה, היו בין אלו שחוו את נס 'קריעת ים סוף' הפרטי הזה.
בשנת תש"ה (1945), שבה משפחת וינקלר לקופנהגן, יחד עם אלפי אחיהם הדנים, כשהאזרחים המקומיים מקבלים אותם בנמל בפרחים ובשלטי 'ברוכים הבאים'. למרות שמשפחת וינקלר היגרה בסוף לארה"ב, רבי מנשה גאה מאוד במורשתו הדנית. נכון, הוא אולי לא זכה לחוות את נס ההצלה המפורסם של ישיבת מיר, אך הוא זכה לסיפור הצלה לא פחות ניסי, משלו.
ניגון על הזרוע
ר' אברהם בלימאן שיחי'
המקום: טורונטו, קנדה
עיניים שזכו לראות: את רבי מאיר שפירא מלובלין זי"ע
שנת פטירה: תרצ"ד
האלפים שהתכנסו ב'בנייני האומה' במעמד סיום הש"ס הגדול של 'דרשו', לעולם לא ישכחו את המראה הזה. יהודי ישיש, בעל פנים מוארות, עלה אל הבמה, שישה ילדים קטנים צועדים בעקבותיו. האורות עומעמו, ואור הזרקורים הופנה לעבר דוכן הנאומים.
ר' אברהם בלימאן החל לשיר בקול של חזנים: "הן גאלתי, הן גאלתי אתכם, אחרית כראשית", חוזר ושב וחוזר על המילים עד שהציבור קלט את הניגון והצטרף אליו עם כל הלהט. ראשי ישיבה מבוגרים שילבו ידיים והצטרפו אף הם.
דמעות זרמו על לחייו של ר' אברהם, שעה שפתח וסיפר על הפעם הראשונה בה למד את הניגון הקדוש הזה, לחן מלא שמחה, שליווה אותו אל תוך הגיהינום הנאצי וגם שלף אותו משם.
כמי שנולד למשפחה חשובה של חסידי גור, בעיירה דרילז'ה, דרומית לעיר ראדום הפולנית, זכה ר' אברהם בלימאן לפגוש צדיקים רבים בשנותיו המוקדמות. היו מבין גדולי אדמו"רי פולין שלפני המלחמה שהיו מגיעים כפעם בפעם לשבות בעיירתם, כך זכה לפגוש, בין היתר, את השרף רבי יחזקאל האלשטוק מאוסטרובצה זי"ע-הי"ד, את רבי שאול ידידיה טאוב ממודז'יץ ועוד.
בהתקרב בר-המצווה שלו, הביאו אביו, ר' נתן נטע הי"ד, לעיירה גור, כדי לקבל את ברכת רבו, מרן ה'אמרי אמת' זי"ע. ר' אברהם זוכר עדיין כיצד הניח הרבי את ידו על ראשו ובירכו שיצליח בלימוד התורה, כשהוא מחדיר בו כוחות שהמשיכו ללוותו כל ימיו.
אותם רגעים ספורים בהם שהה במחיצת ראש גולת אריאל, נחקקו בזיכרונו לעד. "כשהייתי במחנות ראיתי את דמותו של הרבי נגד עיניי וזה מה שנתן לי את הכוח להמשיך. עד היום דמותו עומדת נגד עיניי".
מפגש נוסף, בלתי נשכח, התקיים כמה שנים קודם, כאשר רבה המפורסם של לובלין, הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל הגיע לשבת לעיירה דרילז', במסגרת מסע ההתרמה למען פרויקט חייו – בניין 'ישיבת חכמי לובלין'. האב, ר' נתן נטע בלימאן, היה איש סודו של רבי מאיר. הוא סייע בידו רבות בגיוס התרומות, השתתף בטקס חנוכת הבית המפורסם בשנת תר"צ, ותרם רבות להחזקת הישיבה גם אחר פטירתו של רבי מאיר בטרם עת.
במהלך אותה שבת בדרילז', הזמין רבה של לובלין את פרחי וצעירי 'אגודת ישראל' שבעיירה להתוועדות, פַארְבְּרֶענְגֶען: שבת אחר-הצהריים עם דברי תורה ושירה בצוותא. אברהם הקטן התענג שעות אחדות על השהות במחיצתו המאירה והחמימה של רבי מאיר. לא היה זה מפגש היכרות סתמי. רבי מאיר כבש את ליבם של הילדים עם דברי תורה, סיפורי צדיקים ושיר אחר שיר ששר עימם, כשפניו הקדושות וחיוכו הרחב מושכים אליו גם את הצעירים הביישניים יותר, שעה שישבו מרותקים לכל מילה היוצאת מפיו.
ואז היסה רבי מאיר את קבוצת הילדים והכריז כי ברצונו ללמדם כמה מלחניו שלו. הוא המשיך ושילב את המילים המוכרות בתוך לחן מורכב, כשהקהל מצטרף אליו ככל שהלכה המנגינה ונקלטה במוחם:
"הן גאלתי, הן גאלתי אתכם, אחרית כראשית"…
שוב ושוב חזר רבי מאיר על מילות השיר, שפניו פושטות צורה ולובשות צורה, מייחל שכולם יפנימו את המילים ואת הניגון. לקול עידודו: "נָאךְ אַ מָאל! נָאךְ אַ מָאל! עוד פעם! עוד פעם!" – הם שרו את השיר שוב ושוב, עד שנחקק הניגון בעומק נשמתם.
בחודשים הבאים לאחר אותה שבת, המשיכו המילים להזדמר על שפתותיהם של הנערים, כשהם זוכרים היטב את הלהט והקסם שהקיפו ועטפו אותם אז בבית הכנסת.
כעבור שנים היה ר' אברהם תוהה: "האם הרגיש רבי מאיר ברוח קודשו את שעתיד לבוא עלינו בעתיד הלא רחוק? האם הבין איזה תפקיד מרכזי ישחק השיר הזה בנס הצלתי הפרטי?"
בשנים האפלות ביותר של השואה, זמזמו לעצמם אברהם בלימאן וחבריו את השיר הזה על הדרגשים בסטרטוביץ, אושוויץ או בוכנוולד. בשעה שממשיך ר' אברהם בסיפורו, הוא עוצר לרגע דרמטי ומפשיל את שרוול חולצתו כדי לחשוף את המספר שנצרב בבשרו באושוויץ. "שָם, לא היה לך שֵם. רק מספר. כמו בהמות. המספר שלי היה A19890".
אבל כשהוא הגיע ל'שם', היה לו עוד משהו. השיר הזה, שעורר בו את הציפייה לישועת ד', נשא את ר' אברהם והחזיק אותו בכל זוועות המלחמה, והמשיך ולקח אותו עד לחופי קנדה, שם הוא זכה לישועה, גאולה ותקומה. ברצותו להביע את הכרת הטוב שלו לבורא העולם על שזכה להישאר שריד ופליט מכל משפחתו, הוא הקדיש את חייו להרבצת תורה בבני הנוער, כמו גם לאינספור מטרות צדקה חשובות, הן בקנדה והן בארץ ישראל.
בפריחתו של עולם התורה והמצוות, הוא טועם את פירותיה של אותה הבטחה נושנה.
על ברכי הכהן
רבי נטע גרינבלט שיחי'
המקום: ממפיס, טנסי
העיניים שזכו לראות: את הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל
שנת פטירה: תרצ"ה
הרב נטע גרינבלט מממפיס, טנסי, רב מפורסם, טייל לא מעט ברחבי העולם בשנות חייו הארוכות. לאורך הדרך, הוא פגש גדולי תורה רבים, כשהוא צובר מספיק סיפורים כדי למלא כמה כרכים. בעת שישב עדיין בארה"ב, הוא למד כמה שנים בבוסטון, בישיבתו של הגאון רבי יוסף דב סולובייצ'יק שלא האריכה ימים רבים.
החברותא שלו היה הגאון רבי מיכל פיינשטיין זצ"ל, חתנו לימים של הרב מבריסק. "לא עבר שיעור אחד בלי שהרב סולובייצ'יק יצטט מתורת סבו, הגאון רבי חיים מבריסק. הוא ממש חי אותה". בהמשך, כבחור בארץ ישראל בשנים שאחרי המלחמה, הייתה לו הזכות לפגוש את מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, בכמה הזדמנויות בהן הגיע לביתו.
אולם, היה מפגש אחד בילדותו שעד היום מאיר כמו לפיד את דרכו. אביו של רבי נטע, רבי יצחק גרינבלט, היה יליד העיר בריסק והוא נסע לארה"ב כדי להתרים לטובת ישיבת 'תורת חסד' המקומית. בהמשך, הוא קיבל על עצמו את עול הרבנות בעיר וושינגטון הבירה, שם נולד בנו נטע, טרם עבר לכהן כרבה של אלנוויל, ניו-יורק.
בשנת תר"צ, בהחלטה נדירה מאוד על רקע אותם ימים, הוא החליט לעלות עם כל משפחתו לארץ ישראל, כשהם משתקעים בירושלים. זמן קצר לאחר מכן חלה נטע בן השש אנושות.
רבי יצחק לקח את ילדו הקטן אל רב העיר, רבי אברהם יצחק הכהן קוק, כדי לבקש את ברכתו לרפואה שלמה. הדלת נפתחה, והילד נטע ראה את הרב קוק יושב ליד השולחן, עטוף בטליתו ובתפיליו כמנהגו.
"הרב קוק הרים אותי, הניח אותי על ברכיו והכניס אותי תחת טליתו", מתאר רבי נטע את המחזה. "ואז, כשהרמתי את מבטי, הבטתי היישר לתוך פניו של הצדיק".
הרב קוק, שהיה כהן, הניח את שתי ידיו על ראש הילד ובירכו בברכת כהנים. אחר המשיך והתפלל עוד דקות מספר שיזכה נטע להחלים לגמרי ממחלתו.
"הוא גם הוסיף ובירך אותי באריכות ימים. אתן לכם להחליט אם ברכתו התקיימה", מוסיף רבי נטע וניצוץ בעיניו.
זמן קצר לאחר מכן, שבה המשפחה לארצות הברית, שם קיבל אביו תפקיד אחר ברבנות, הפעם בניוארק, ניו-ג'רזי. במרוצת השנים, זכה ר' נטע להכיר גדולי תורה כדוגמת רבי דוד ליבוביץ, והיה לאחד מתלמידיו הקרובים ביותר של הגאון רבי משה פיינשטיין ועוד רבים אחרים. אך אותו רגע בו ישב כילד על ברכיו של הרב קוק, אצור במקום מיוחד בזיכרונו.
בית יעקב הישן
גב' חוה בלימאן שתחי'
המקום: טורונטו, קנדה
עיניים שזכו לראות: את מרת שרה שנירר ע"ה
שנת פטירה: תרצ"ה
כמי שגדלה בביתם של חסידי צאנז בעיירה הגאליצאית אושפיצין, נחשפה הגב' חוה בלימאן מגיל רך ביותר לתפארת בית צאנז. כילדה צעירה, הייתה עומדת במרפסת ומשקיפה לעבר הרחוב המלא ביהודים, הממתינים לבואו של האדמו"ר בעל ה'קדושת ציון' מבאבוב הי"ד, לביקור בעיירה. הילדה הקטנה התרגשה מאוד לראות את השיירה המתקרבת, בראשה חסידים רכובים על סוסים לבנים.
בעוד ארבעת אחיה לומדים בסניף המקומי של ישיבת 'כתר תורה' שהקים רבי שלמה חנוך מראדומסק זי"ע, היא הייתה מהתלמידות הראשונות של בית הספר החדש 'בית יעקב', שפעל בשעות אחר-הצהריים. את הקבוצה הראשונה – כעשרים ילדות מכל הגילים – לימדו נערות שעוד למדו בקראקא אצל שרה שנירר ע"ה. מלבד השיעורים היומיים האלה, הן היו מתאספות גם בשבת בבוקר לתפילה בצוותא ולפעילויות אחרות.
מפעם לפעם היו הבנות זוכות לחוויה מרוממת, כאשר המייסדת הדגולה, מרת שרה שנירר עצמה, הייתה מגיעה לאושפיצין. היא הייתה 'חורשת' את פולין כולה, עוצרת בכל עיר בה פעל 'בית יעקב', מרצה ומעוררת את תלמידותיה הרכות. בכל ביקור כזה, היו התלמידות הצעירות מבינות ומפנימות שהן חלק מתנועה כלל-עולמית, שבראשה עומדת מורה שאוהבת אותן בכל נימי נפשה.
במהלך ביקורה באושפיצין, הייתה גב' שנירר נואמת בפני כל הקבוצה, ואחר כך מקיימת גם שיחות פרטיות עם כל אחת מהתלמידות. "היא הייתה כל כך מתוקה", זוכרת גב' בלימאן. "זה היה כזה יום שמח. היה כל כך נעים ונחמד לשוחח איתה, והיא הייתה מדברת איתנו בכזו חמימות".
למרות שביקוריה התנהלו בלי טקסים ומסיבות מיותרים ותכני ההרצאות שלה שקעו אף הם בתהום הנשייה ההיסטורית, הרשמים נותרו בהירים ורעננים, כשהאהבה והמתיקות שלה ממשיכות לחמם את ליבן של אחרונות תלמידותיה, הרבה מעבר למסגרת המפגש הקצרצר.
החינוך שקיבלה ב'בית יעקב' שירת את חוה היטב בשנים הבאות, שנות הזעם והאימה. במחנה הריכוז פארשניץ, בו היא נכלאה, היא פגשה כמה מחברותיה ב'בית יעקב' באושפיצין. הן, בתורן, התיידדו גם עם כמה מבנות משפחת הלברשטאם, בהן שתי נכדותיו של הרה"ק רבי דוד מקשאנוב זי"ע, בנו של בעל ה'דברי חיים' מצאנז.
הנערות הללו הצליחו לעקוב ולסמן את הימים, הזכירו לכולן מתי נכנסים השבתות והמועדים. הן אפילו הצליחו להבריח סידור תפילה לתוך המחנה, כשהן מנהלות ביניהן תורנות, שאפשרה לכל אחת לגנוב לעצמה כמה דקות של תפילה. אומץ רוחן ותחושת האחווה שהשרו בקרב בנות המחנה, עוררו עליהן יחס של כבוד מצד ה'לַאגֶער-פִירְר', מנהלת המחנה, שחסכה מהן את המכות וההשפלה שהייתה מנחיתה על יתר האסירות, כשהיא מכנה את חברות הקבוצה 'דִי קוּלְטוּרְס גֶעמַיינְדֶע' – חברת התרבות.
לא ייאמן, אך גב' בלימאן זוכרת רגעים שבהם הבנות אף היו יושבות ושרות יחד: זמירות השבת היו מהדהדות בתוך הצריף, והמילים "עבדו את ד' בשמחה" רקדו לצידן בתוך מדורת הגיהינום האנושי. גם אסירות שבאו מבתים לא דתיים נכבשו בקסם שיריהן.
לאחר השחרור ובתום המסע המזוויע לאורך גרמניה כולה, הגיעה חוה למחנה העקורים בברגן-בלזן. כאן היא גילתה כי מורת סמינר 'בית יעקב' האגדית מקראקא, גב' צילה אורליאן, שרדה אף היא והקימה בית ספר 'בית יעקב' משגשג עבור הפליטות הדוויות שמבקשות להשלים את הזמן שאיבדו ולהתחבר מחדש לאמונתן. להוטה לשקם את עצמה – הצטרפה חוה ל'בית יעקב' שבמחנה העקורים.
מאז אותה מתיקות של 'בית יעקב' שחוותה במפגשיה עם גב' שרה שנירר, ואחר כך בבית הספר 'בית יעקב' המאולתר במחנה הריכוז, גב' בלימאן רואה סגירת מעגל, עת דורות שלמים של בנות ישראל יוצאות כל בוקר להמשיך ולהגשים את חלומה של פראו שרה שנירר.
דמעת הילדים האבודים
הרב בערל וויין שיחי'
המקום: ירושלים, ישראל
עיניים שזכו לראות: את הגאון רבי יצחק אייזיק הרצוג זצ"ל
שנת פטירה: תשי"ט
רב, מורה והיסטוריון, אלו רק חלק מכובעים הרבים שחובש הרב בערל וויין. שנות ילדותו בשיקגו של שנות הת"ש הפגישו אותו עם רבים מענקי התורה שבדור לפני השואה – בהם סבו שלו, הרב חיים צבי רובינשטיין, שעוד זכה ללמוד בבחרותו בישיבת וואלוז'ין, והיה אחד מתלמידיו הקרובים של הנצי"ב.
ב'בית מדרש לתורה', נמנו על רבותיו הגאון רבי חיים קרייזווירטה, רבי מנדל ורבי הרצל קפלן, רבי מרדכי ראגוב ועוד אחרים זכר צדיקים לברכה. גדולי תורה אלה הביאו את מלכות התורה של ברנוביץ', סלבודקה ומיר לחופי יבשת הזהב, וקירבו אליה את תלמידיהם האמריקאים ממערב-שיקגו.
אבל לא מעט מהמפגשים הבלתי-נשכחים של בערל הצעיר עם גדולי הדור הקודם התרחשו כשאלה הגיעו לשיקגו, למטרת גיוס כספים עבור ישיבותיהם, והם ניצלו את ההזדמנות כדי לפנות לליבותיהם של בני הדור הצעיר.
הרב וויין זוכר את הגעתו של הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן, ואת דרשתו המחשמלת בהיכל הישיבה. "הוא סיפר לנו שישנם יהודים שיושבים בבתי הכלא הבריטיים בארץ, בגלל שהם פעלו בנחישות לגירוש הבריטים ולהקמת מדינה יהודית. ואז הוא קבע בטון נחרץ, שאם מול הפעילים האלה הייתה עומדת קבוצה חזקה של המוני יהודים, נחושים לא פחות להקים מדינה תורנית בארץ ישראל, אין ספק שהם היו מנצחים!"
רגע מיוחד שהותיר עליו את חותמו עד היום הזה, היה בעת ביקורו של אורח חשוב נוסף בשנת תש"ו: הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, רבה הראשי של פלשתינה. היה זה זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כשרק החלו לקלוט את גודל החורבן, יצא הרב הרצוג למסע התרמה למען 'ועד הישיבות'. תחושת אובדן עמוקה הניעה את כל הקמפיין הזה, מעניקה לו ממד של דחיפות ולהט, שהרב וויין חש היטב גם עשרות שנים מאוחר יותר.
בערל הצעיר היה עדיין נער לפני בר-מצווה כשהתלווה לאביו ולרוב רבני העיר, עת יצאו לקבל את פניו של הרב הרצוג בשדה התעופה. הוא צפה, מהופנט, בשעה שירד הרב הרצוג במדרגות המטוס. אחר כך יצאה המשלחת בשיירת רכבים לעבר הישיבה, בה מסר הרב הרצוג שיעור ארוך בגמרא.
ואז הוא נפנה לעבר צעירי התלמידים ודיבר אליהם ישירות.
ביקור זה, הסביר הרב הרצוג, בא לאחר חודשים ארוכים שהקדיש למען חיזוק ועידוד שארית הפליטה של יהדות אירופה בפולין, כמו גם בכמה וכמה מחנות עקורים בחסות בעלות הברית בשטחי הכיבוש הגרמני. משם הוא נסע לרומא, בה הוא ביקש להיפגש עם האפיפיור פיוס השביעי, כשאז התחנן להשבת אלפי הילדים היהודים שהובאו לכנסיות, למנזרים ולמוסדות נוצריים אחרים, בידי הוריהם, שתכננו לקחתם בחזרה אחרי המלחמה שממנה לא שבו. ראשי הוותיקן סירבו לבקשתו, כשהם מציינים את חששם לגבי הילדים שכבר הוטבלו לנצרות.
כשסיפר הרב הרצוג לקהל השומעים על הטרגדיה הבלתי-נתפסת הזו, הוא הניח את ראשו על הסטנדר ופרץ בבכי מר.
"מעולם, לפניו, לא ראיתי בן אדם בוגר בוכה כך, וגם לא אחריו", מעיד הרב וויין. "אלפיים שנות הגלות המרות שלנו פרצו החוצה במפגן אדיר של כאב ונהרות של דמע".
רק כעבור דקות ארוכות של בכי מתייפח, הרים הרב הרצוג את ראשו והרעים באוזני הקהל. "אין בכוחי להציל את כל אותם אלפי ילדים יהודים. אבל אני מתחנן אליכם – איך אתם מתכוונים לעזור לי לקומם כעת את העם היהודי מהריסותיו?"
אחרי הדרשה, נעמדו כל המשתתפים בתור כדי לזכות ללחוץ את ידו של הרב ולהתברך מפיו. כשניגש בערל וויין הצעיר, פנה אליו הרב הרצוג בתביעה: "הבנת את מה שאמרתי? לעולם אל תשכח!"
למעלה מיובל שנים מאוחר יותר, יכול עדיין הרב וויין לשמוע את הד שאלתו של הרב הרצוג – תביעה מתמשכת ואחריות בלתי פוסקת. איך אתה עוזר לקומם כעת את העם היהודי?
אבי שלימדני
רבי דוד עטייה שליט"א
המקום: ירושלים
עיניים שזכו לראות: את מרן הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל
שנת פטירה: תש"ל
אם תפנו שמאלה מרחוב מלכי ישראל הסואן שבשכונת גאולה, לרחוב יוסף בן-מתתיהו, תגלו מיד בפינה את הכניסה לבניין הגדול של ישיבת 'פורת יוסף' הישיבה המפורסמת הזו היא האחראית הכמעט בלעדית להקמת דורות שלמים של רבנים, ראשי ישיבות, בעלי-בתים בני תורה, לצד גדולי תורה ופוסקים ידועים. במרחק כמה בניינים, יושב הרב דוד עטייה, בנו של הדמות המזוהה ביותר עם 'פורת יוסף' – מרן רבי עזרא עטייה.
הגאון רבי עזרא, יליד בגדד, כיהן בראשות 'פורת יוסף', ישיבת הדגל של בני עדות המזרח, מאז שנתיים לאחר הקמתה בשנת תרפ"ג, ועד לפטירתו ארבעים-וחמש שנים מאוחר יותר, בשנת תש"ל. הוא היה הרבה מעבר לראש ישיבה. "אבא היה האחראי לפריחת עולם התורה והחיים הרוחניים בקרב ציבור בני עדות המזרח", אומר רבי דוד. "כולם העריצו אותו. עוד כילד קטן בבית, ריחפה באוויר תחושת יראה והרבה כבוד – הייתי רועד בנוכחותו. גם היום, המחשבה על אבא מנחה אותי בכל מה שאני עושה".
כנער צעיר, היה רבי דוד מודע לציפיותיו הגבוהות של אביו והתאמץ להצטיין כדי להרוותו בנחת. "ר"מ בישיבת 'פורת יוסף' נקרא 'מורה' – הוא נחשב יותר למדריך ומורה דרך מאשר מלמד. כשלמדתי אצל אבא, הוא לא הסכים ללמד אותי את הגמרא, אלא היה דורש ממני להבין אותה לבד. 'תחשוב קצת יותר לעומק, תנסה שוב', הוא היה אומר לי. ואז, כשהייתי מצליח לפצח את הקושי, הוא היה מאושר ומשתתף איתי בשמחתי. כזה רבי הוא היה – יותר מקשיב מאשר מדבר".
כמי שגדל על ברכיו של הדמות האגדית הזו, רבי דוד עטייה זכה לפגוש באורח קבע את גדולי רבני 'פורת יוסף' כמו גם את שאר גדולי עולם התורה הספרדי. "בכל חג ומועד, אחרי התפילה, היו מצטרפים יחד כל בתי הכנסת הספרדיים בשכונות הסמוכות לתהלוכה אחת בדרכם אל אבי, לברכת חג שמח. אנשים היו באים לבקר כל הזמן, מבקשים את עצתו של אבא בכל מיני נושאים".
המשפחה התגוררה בדירה מאוד פשוטה. רבי עזרא עטייה גידל את ילדיו שלו, יחד עם ילדיו היתומים של אחיו, כשכל הילדים ישנים על מזרנים הפרושים על רצפת הבית – בלי מיטות!
למרות שרבי עזרא אהב מאוד ספרים, פשוט לא היה מקום עבורם בדירה הקטנה והצפופה. כשהיה כותב את חידושי התורה שלו, הוא היה מאחסן אותם בתוך ציפית בעליית הגג. (בימים אלו שוקד רבי דוד על הדפסתם של חידושי התורה האלה.)
גדולי התורה נהגו לעלות ולבקר הרבה בדירה הקטנה הזו. הוא זוכר את חכם יהודה שאקו, 'גאב"ד ועד העדה הספרדית'. "כשהייתי ילד, הוא וחכם יוסף אלישר היו באים לבקר בביתנו בשבתות אחר הצהריים. הם היו משוחחים עם אבא בלימוד במשך כמה שעות, ואז היה אבא מלווה אותם לביתם. הוא רצה להראות להם כבוד בכך שליווה אותם עד לדלת ביתם. הם, מצידם, היו מתעקשים שהוא כבר ליווה אותם מספיק וכי עליו לשוב כבר לביתו שלו. הוויכוח הזה היה חוזר על עצמו מדי שבת בשבתו".
בעוד חכם עזרא היה ראש הישיבה של אגף ה'פשטנים' בישיבה, חכם אפרים כהן (אביו של מרן הגר"ש כהן) הנהיג את קבוצת ה'מקובלים', הוא היה בקיא גדול גם בתורת הקבלה, כשהוא זוכה ללמוד יחד עם המקובל המפורסם חכם שאול דוויק זי"ע.
מקובל נוסף שרבי דוד זוכר מילדות, הוא רבי אברהם ענתבי-סקה. הרב ענתבי היה שוקע עמוק כל כך בלימודו, עד שצריך היה לשלוח את בנותיו בשעת לילה מאוחרת כדי לקרוא לו ולהחזירו לביתו. יחד עם זאת, הוא היה אדם חריף מאוד, בעל דעה חזקה, שלא פחד לעמוד ולהילחם על עקרונותיו.
"בית הכנסת עדס בשכונת נחלאות הזמין פעם את נשיא המדינה, יצחק בן צבי, לביקור רשמי, כשהם מפרסמים מודעות בכל רחבי השכונה ומזמינים את כולם להשתתף בטקס", מספר רבי דוד. "הרב ענתבי כעס מאוד. הוא מיד שלח לקרוא לגבאי, עם מסר דחוף שיבוא אליו עם מפתחות בית הכנסת. 'אם הוא לא יבוא מיד, אשים עליו חרם!' הוא איים.
"הגבאי עזב הכל והופיע בביתו של חכם ענתבי, שלקח מידו את המפתחות ודאג שבית הכנסת ייסגר למשך שבועיים! לא התקיימו שם תפילות, לא בשבת ולא בחול, עד שביטלו את ביקורו של הנשיא".
דמות מופת נוספת בשכונה היה מרן ה'בית ישראל' זי"ע מגור. "האמת היא, שאני עוד זוכר את אביו, ה'אמרי אמת'", מספר רבי דוד. "כשהוא הגיע לארץ ישראל, נדחקתי בין המוני החסידים כדי לזכות לראות את פניו".
ה'בית ישראל' נהג לטייל ברחובות השכונה יחד עם קבוצת חסידים. בכל פעם שהיה פוגש את חכם עזרא עטייה, היה חוצה את הכביש כדי לברכו לשלום. "החסידים לא הצליחו להבין את זה – אבל ה'בית ישראל' ידע מיהו אבא".
הוא לא היה היחיד שהכיר בגדלותו של חכם עזרא. רבי עזרא עטייה היה גדול התורה היחיד שהצטרף למועצת גדולי התורה של 'אגודת ישראל'. הוא היה גם חבר ב'ועד הישיבות'. למרות שברח מאוד מהפוליטיקה, הוא ראה בתפקידים אלה הזדמנות לחזק את החיים על פי מורשת היהדות בארץ ישראל.
"הבאבא-סאלי ביקר פעם את אבא", מספר רבי דוד. "בדרכו החוצה, הוא ציין באוזני מלוויו, 'זכינו זה עתה לקבל פני שכינה ממש!' באווירה הזו הייתה לי הזכות לגדול".
כתף אל כתף
מר מרדכי (מרטין) יודוביץ שיחי'
המקום: בוקה-רטון, פלורידה
עיניים שזכו לראות: את האדמו"ר ה'דברי יואל' מסאטמר זי"ע כאברך בטרנסילבניה
שנת פטירה: תשל"ט
כמי שנולד לאחת המשפחות המיוחסות ביותר, הנמנית על שושלת רבנים ואדמו"רים באזור טרנסילבניה שברומניה, הייתה ילדותו של מרדכי בעיר דעעש מלאה באינספור מפגשים עם גדולי מנהיגי יהדות הונגריה. כצאצא לאבי שושלת דעעש, הגאון בעל ה'מראה יחזקאל' – זוכר מרדכי את עצמו מתפלל בבית הקברות המקומי, באוהל הציון של סבו זקנו, רבי מנדל'י פאנעט, וסבו, רבי משה פאנעט בימי היארצייט שלהם. אך יש לציין, כי לא מדובר בבית קברות רגיל. היה זה המקום בו התרחש טקס בלתי-הולם שהתפרסם בכינויו 'החתונה השחורה'.
שנים קודם, בשנת תרע"ט, התפשטה מגפת השפעת הספרדית בעולם וחוללה בו שמות. בשיאה של המגפה, הזכיר דודו של מרדכי, בעל ה'כנסת יחזקאל' מדעעש, לבני קהילתו את הסגולה העתיקה – 'החתונה השחורה'.
לצורך כך נבחרו חתן וכלה עניים, שאין בידם להשיג את הוצאות החתונה. בני הקהילה נצטוו לתרום מכספם עבור הוצאות החתונה. ביום החתונה התאספו כולם לטקס עצוב בקצה בית הקברות, במקום שטרם נחפרו בו קברים. על בני הזוג הורעפו אינספור מתנות, ואז ניגשו לחופה, כשבעל ה'כנסת יחזקאל' סידר קידושין. לאחר החופה, הכריז הרבי: "בזכות החתונה הקדושה הזו, יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים, שיגולו רחמיו על מידותיו ויגן על הקהילה כולה מכל חולי ומדווה". וכך היה!
מאוחר יותר, קנה מרדכי הקטן סוכריה בדוכן קטן בחצר בית הכנסת החסידי מידי אותם בני זוג מפורסמים. זיכרון ילדות מתוק אחר יש לו מהשירה הנפלאה ב'גרויסע שוהל', בית המדרש הגדול שבעיר, שבו היה חזן מקצועי ומקהלת גברים וילדים. "אחי היה במקהלה; אני לא הייתי מספיק מוכשר, אבל הניגון ששרו שם ב'נתנה תוקף' מתנגן באוזניי עד היום הזה".
צדיקים רבים ומפורסמים היו באים לבקר בדעעש, ומר יודוביץ זוכר את קבלת הפנים שערכו ל'מנחת אלעזר' ממונקאטש, לבניו של ה'דברי חיים' מצאנז – רבי שלום לייזער מראצפערט ורבי ישעיה מטשעחויב זי"ע ועוד רבים אחרים. "היינו ממתינים בתורים ארוכים להזדמנות להתברך מפיהם ולנשק את ידם. כל פעם שהגיע אחד מהם לבקר, ההתרגשות של כולנו הייתה גדולה, במיוחד אם היה זה אחד מבניו של ה'דברי חיים'".
בשנת תשנ"ב, נישא רבי משה יהושע האגר, בנו של ה'אמרי חיים' מוויז'ניץ, ומי שעתיד היה להנהיג את העדה אחריו. הכלה הייתה בת למשפחת אדמו"רי דעעש. אביו הרבי, השתתף בכל שמחות ה'שבע ברכות', ומרדכי זוכר עדיין את ה'טיש'. "הוא ניהל את השירה כאילו היה מנצח המקהלה".
אך היה מפגש הרבה יותר אישי שעיצב את אישיותו של מרדכי הצעיר: לא רחוק מדעעש, שכנה עיירת הנופש הטרנסילבנית, ואטרה-דורניי. פעמים רבות, היה מרדכי מבלה בה את חודשי הקיץ. אחד האורחים החשובים בעיירת הנופש היה רבי יואליש מסאטמר (שבאותן שנים נקרא ה'רב של קראלא'). למרות שהיה עדיין בשנות הארבעים לחייו, כבר נחשב לאחד מגדולי מנהיגי יהדות התורה באזור.
חברו של מרדכי, ילד בשם שׂוּשׂוּ הייזנפלד, הציע לו לבוא עימו ל'טיש' של הרבי מסאטמר. לתדהמת שני הילדים, הרבי סימן לעברם באצבע שייגשו אליו. "הרבי רוצה לברך אתכם ב'שלום עליכם'" הסביר הגבאי. מששמע את שמו של מרדכי, קרא הרבי מסאטמר: 'נכדו של הרבי מדעעש! אני מכיר את אביך היטב'. הרבי הושיב את שני הילדים מאחוריו והגיש להם שיריים. "הרגשתי כמי שיושב בגן-עדן!" מספר ר' מרדכי, כשהוא פוצח מיידית בשירת 'אתקינו סעודתא' שהוא שמע את הרבי מסאטמר שר לפני שנים רבות כל כך, ובמקום רחוק כל כך.
אחרי הטיש, הציע הרב למרדכי להצטרף אליו לטיול הרגלי, כשהוא אף מניח את ידו על כתפו הקטנה של הילד. הוא שאל אותו על לימודיו, אך כשהוא לא ידע לענות לו היטב על השאלה בגמרא, הרגיעו ואמר שהוא לא צריך להתבייש. "גם גאונים גדולים לא תמיד יודעים לענות".
ר' מרדכי זוכר עדיין את יראת הכבוד שחש במחיצת הרבי ואת הפליאה שאחזה בו. "התקשיתי להאמין שזה באמת קורה לי. אני הקטן צועד כתף אל כתף עם הרבי הקדוש!"
כל אותו קיץ הקפיד מרדכי הצעיר להצטרף בשבתות לטיש של הרבי מסאטמר, כשבמהלך השבוע הוא מצטרף אליו בביקורו היומי במעיינות המים עתירי-המינרלים שעיירת הנופש ידועה בהם, כמו גם בטיוליו הרגליים לצרכי בריאות. התקשורת המקומית הייתה מנסה לצלם את הרבי בטיוליו אלה, ולכן הקפיד להסתיר את פניו בכובעו, בעוד קבוצת הבחורים שהתלוותה אליו משתדלת לגרש את הצלמים השאפתנים למרות כל מאמציו, היו כמה שהצליחו לצלמו, ותמונות אלה נמכרו היטב, כשכולם מבקשים לרכוש את תמונת דיוקנו של הרבי מסאטמר כדי לתלותה בביתם.
אך בידי מר יודוביץ נותר משהו יקר הרבה יותר – מחרוזת של מפגשים אישיים שתלויה עד היום על לוח ליבו.
תודה מיוחדת לרב אפרים והרבנית יוכבד גולדברג, הרב שמעון פינקלמן, משה טבק, ארי גיבר, משה בנוליאל, מוישה שינדלר מ'מינט מדיה', פייבל שניידר, ג'ייקוב דימל, שלמה רייכמן, הרב אבישי טהרני והרב יהודה עטייה
