חרדה בעיר האורות | הזעזוע מפרשת שרה חלימי הי"ד ושנאת היהודים ברחובות: מסע מצמרר אל יהודי הבירה הצרפתית המתמודדים בימים אלה עם גלי אנטישמיות אכזריים
ימים ספורים אחרי ההכרעה השערורייתית של בית המשפט הצרפתי שמפקירה את היהודים לגורלם מידי שכניהם המוסלמים, נחת ישראל יוסקוביץ בפריז ויצא למסע מעמיק ומפר שלווה בעיר שהופכת לגיהינום עבור יהודים >> סיור בחצר הזוועות, ריאיון בבניין הפרלמנט, מפגש במקלט הסופר 'היפר כשר' ושיחות מדאיגות עם היהודים המפוחדים של פריז >> פרק ראשון בסדרה
התנועה בכביש בולוואר פריפריק, החוצץ בין מרכזה של פריז לפרבריה, זורמת על מי מנוחות. כאזרח מדינת ישראל, קשה לי להתרגל שוב לחבוש את המסכה ההיא, שאצלנו כבר מזמן יצאה מהאופנה. מרחוק כבר נראים הרחובות הצרפתיים, הבניינים המסוגננים והאנדרטאות שמוצבות כאן בכל צומת רחוב.
ביני ובין נהג המונית שחום-העור, מפריד מסך של ניילון. הפריזאים לא לוקחים סיכונים בקורונה. עכשיו הוא שורק לו שנסון נוגה ומדי פעם נועץ מבטים במראה. לבדוק שהכל בסדר עם התייר מהמזרח התיכון. שום חיוך לא עובר שם.
נכנסים אל העיר, אל היעד הראשון במסע הזה שלשמו יצאתי לפני יממה מנתב"ג. 40 דקות חולפות ואיתן גם הנוף הניבט מחלון המונית. ארבע שנים בלבד חלפו מאז אותו אירוע נורא והכל כאן השתנה. שכונת המהגרים, בֶּלוויל, התרוקנה לחלוטין מיהודים, בית הכנסת היחיד שהיה בו הפך למסגד. הרחובות עמוסים בחובשי כאפיות, עטויי גלביות ומגודלי זקנים נוסח דאעש.
אלו שלושת ימי עיד אל-פיטר, המציינים את סיומו של חודש הרמדאן המוסלמי. צעירים מוסלמים גודשים את קרנות הרחוב. ההוראות שקיבלתי מראש, הזהירו שעדיף להצניע את זהותי היהודית. אני שולף מהתיק כובע מצחייה, לובש מעיל רוח קצר ומשתדל לא לבלוט.
הנהג מוריד אותי ברחוב צדדי. לאחר שלוש דקות אני מגיע לכתובת ברחוב וורקולו 30. רכב הכיבוי שניצב בפתחו, משגר אל אחת הדירות מנוף חילוץ. במקום נוצרת המולה קטנה, ובחסותה אני חומק אל יעדי בלי לגרור יותר מדי תשומת לב.
אחד השכנים שנתקל בי בכניסה, מבקש לדעת למעשיי. אני בוחר לומר את האמת: עיתונאי יהודי, ממדינת ישראל, שבא לתעד את השכונה ואת זירת הרצח. הוא חוכך בדעתו לרגע ואז אומר: "הדירה נמצאת בקומה השלישית. כשתסיים, אמתין לך למטה".
בסוף המדרגות ניצבת דלת חומה, ישנה, מעוטרת סרטים אדומים. מודעה לקונית מטעם משטרת פריז מכריזה על המקום כזירת פשע האסורה בכניסה. אני נסוג לאחור. השכן ממתין בפתח הבניין. פותח דלת צדדית לחצר פנימית, צרה וקטנה. ידו מצביעה כלפי מעלה: "שם זה הבית".
'הבית' הזה, הוא דירתה של שרה חלימי הי"ד, הרופאה היהודייה שחייה ניטלו לפני ארבע שנים בידי שכן מוסלמי. כמה ימים לפני שיצאתי למסע שלי, החליט בית המשפט הצרפתי לפטור את הפושע הנתעב מהעמדה לדין, בנימוק של 'אי שפיות זמנית'. ההחלטה הזאת מתסיסה את הרוחות בקהילה היהודית שיצאה לסדרת מחאות המוניות ברחבי צרפת.
עכשיו אני והשכן ניצבים בחצר הקטנה, היכן שבוצע המעשה שזעזע את יהודי צרפת. השכן מצביע לעבר המקום שבו אותרה חלימי. הוא נבוך ומבקש שלא נצלם אותו.
אני מנסה לדמיין את הרגעים המזוויעים הללו. ארבעים דקות של זעקות שבר שמפלחות את השכונה הקטנה. כוחות המשטרה שניצבים מתחת לבית, שומעים היטב את תחינותיה של הרופאה היהודייה, אבל מסרבים לפרוץ פנימה, בטיעון שטרם התקבל הצו המשפטי המתיר להם לחרוג מתקנות החוק האוסר כניסה לבתים – מחצות הליל עד לשעה שש בבוקר. כשהם שומעים את הקריאות בערבית, הם מבינים שמדובר באירוע טרור שמחריג את תקנות החוק, אבל אז מתעוררת בעיה נוספת: במקרים כאלו הפקודה היא להמתין לבואם של כוחות מיוחדים, האמונים על הטיפול במקרים כאלו.
את הזמן הזה מנצל הרוצח, קובילי טראורה ימ"ש, להלום בשכנתו היהודייה, תוך כדי קריאות 'אל-לה אכבר' וציטוטים מהקוראן, ולבסוף הוא מניח אותה על אדן החלון ומשליך אותה אל מותה, מהקומה השלישית אל החצר שבה אני ניצב כעת.
היום כבר ברור לכולם שהססנותה של המשטרה עלתה לחלימי בחייה.
עכשיו, יהדות פריז רועדת וזועמת. חשה שדמה הופקר. שאין איש שמתעניין עוד במה שאירע לה.
טלפון בהול לפרלמנט
עוד נשוב לשכונה כדי לתעד בה זוויות נוספות, אבל עכשיו ממתין לנו חבר הפרלמנט היהודי מאיר חביב, אחד הפוליטיקאים המוכרים ביותר במדינה.
אנחנו נפגשים בחצר הפרלמנט הצרפתי. חביב היה הראשון שהעלה את הפרשה המזעזעת לסדר היום הציבורי. בשיחה ל'משפחה', הוא חוזר לאותה שיחת טלפון שהתקבלה במשרדו ביום שישי, ימים ספורים אחרי האירוע המזעזע.
"אחיה של חלימי התקשר", הוא משחזר, "וביקש אותי בדחיפות. לא הכרתי אותו קודם, ומתוך נימוס הסכמתי לקבל את השיחה. חשבתי שהשיחה תימשך חמש דקות, בסוף היא ארכה שעה וחצי. נחשפתי לסיפור בלתי נתפס על בחור ממוצא אפריקני, שכן של אחותו, שנכנס לתוך הבית שלה ורצח אותה, והרשויות לא פועלות ברצינות לחקור את האירוע.
"מהרגע הראשון היה ברור לי שמדובר באירוע אנטישמי. בכל פעם שהרוצח היה נתקל בה הוא נהג לכנות אותה בכינויי גנאי. היה צועק לה 'יהודייה מלוכלכת' ועוד ביטויים אנטישמיים. חלימי ממש פחדה. הייתה פעם אחת שהוא דחף את הבת שלה במדרגות, כשגם אותה הוא כינה בכינויים אנטישמיים".
האירוע התרחש בעיצומו של המרוץ לנשיאות צרפת. חביב ביקש לנצל את המומנטום, כדי לעורר את המועמדים להתייחס לנושא. לאכזבתו, איש מהם לא נענה. "דיברתי עם חברי פרלמנט בכירים, קיימתי הרבה ישיבות בנושא, אבל אף אחד לא התייחס לזה כאירוע אנטישמי שצריך להדליק נורות אדומות".
ממה הם חששו?
"זה לא סוד שלקהילה המוסלמית יש השפעה פוליטית. לעומת 600,000 יהודים, המוסלמים הם עשרה מיליון. אף אחד כאן לא רוצה להסתבך איתם. לפני שבועיים, כשמוסלמים רצחו שוטרת צרפתייה, התקשורת פתחה על זה שידורים חיים. אבל כשיהודייה נרצחה באכזריות בגלל שנאת יהודים, אף אחד לא צייץ.
"חודשיים אחרי הרצח", הוא מספר, "כשראו שאני לא מרפה, הסכימו לכנס ישיבת פרלמנט, שבה זעקתי לחברים: 'למה אתם שותקים? איך אתם לא רואים את הכתובת על הקיר?' הייתי בטוח שאחרי הנאום הזה משהו יקרה, שאולי עד עכשיו הם לא היו מודעים כל כך לחומרת האירוע, ואחרי הפרטים שחשפתי בנאום תקום מהומה. לצערי, הם המשיכו להתעלם".
שלושה חודשים נדרשו למשטרת פריז לעצור את הרוצח. "זאת תערובת של אנטישמיות ושנאת ישראל, לצד חוסר רצון להרגיז את המוסלמים", משוכנע חביב. "חווינו אירועים קשים בשנים האחרונות, והייתי משוכנע שזה השפיע עליהם. לצערי, התברר שעולם כמנהגו נוהג".
הזינוק במספר פיגועי טרור ערביים שבוצעו נגד מטרות יהודיות נרשם בראשית שנות הס' (2000), עם פריצתה של האינתיפאדה השנייה. להלן רשימה עקובה מדם של שורת מעשי רצח מחרידים:
בשנת תשס"ג (2003) נרצח יהודי בשם סבסטיאן סלאם הי"ד בידי שכנו המוסלמי בפריז; בשנת תשס"ו (2006) נחטף ועונה למוות הצעיר אילן חלימי הי"ד בידי כנופיית מוסלמים; בתשע"ב (2012) ביצע מחבל של דאעש פיגוע במוסדות 'אוצר התורה' בטולוז, שבו נרצחו הרב יונתן סנדלר הי"ד, שני בניו גבריאל ואריה הי"ד והילדה מרים מונסונגו הי"ד; בשנת תשע"ה (2015) נרצחה גב' אלזה חיאט הי"ד, בעלת טור בשבועון 'שארלי הבדו', עם 11 מחבריה; כעבור יומיים ביצע מחבל את הפיגוע בסופרמרקט היהודי 'היפר כשר' בפריז, שבו נרצחו יוהאן כהן, פיליפ ברהאם, גב' פרנסואה-מישל סעדה ויואב חטאב הי"ד; בשנת תשע"ז (2017) נרצחה גב' שרה חלימי הי"ד בפריז ובתשע"ח (2018) נרצחה ניצולת השואה גב' מיריי קנול הי"ד בביתה בפריז בידי צעיר מוסלמי.
התיקים של חלק לא מבוטל מהאירועים הללו, נסגרו בנימוקים שונים ומשונים. ממרביתם נעדר הסעיף האנטישמי מכתב האישום.
מקרה חלימי מקומם מכולם. "מהרגע הראשון", אומר מאיר חביב, "החקירה הייתה רצופה בכשלים חמורים: לא עשו שחזור בזירת הרצח, לא בדקו את הטלפון של הרוצח, עורכי הדין של המשפחה רצו לראות את השופטת-חוקרת כפי שנהוג, אבל היא סירבה לפגוש אותם.
"ואחרי כל זה, כשכתב האישום הוגש לבית המשפט, בני המשפחה נדהמו לגלות שאפילו שבתחילת החקירה גורמים בתביעה נימקו את המעשה במניעים אנטישמיים, השופטת-חוקרת השמיטה את הסעיף הזה מכתב האישום".
מה אתם מתכננים לעשות?
"דרשתי הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית. החתמתי שבעים חברי פרלמנט שתומכים בדרישה הזאת. אם זה לא יקרה, אדרוש להעביר את התיק לבית משפט במדינת ישראל. הבן שלה, יונתן, הוא אזרח ישראלי, ובארץ יש חוק שמאפשר לדרוש הסגרת רוצח על רקע אנטישמי. מדינת ישראל היא מדינת חוק, והיא גם תעודת ביטוח החיים היחידה שיש לעם היהודי בעולם.
"גם אם אנחנו לא מדברים על אותם פשעים – בשביל לשפוט את אייכמן, מדינת ישראל הגיעה עד לארגנטינה. לחלימי מגיע שרוצחה יישפט וייענש. אם זה לא יקרה כאן, בצרפת, נדאג שזה יקרה בארץ".
ההמונים בכיכר טרוקדרו
אם טעה מישהו לחשוב שאולי יש שמץ היגיון קלוש בזיכוי השערורייתי – ראוי להבהיר שזאת איננה הפעם הראשונה שהרוצח, קובילי טראורה, נפגש עם החוק הצרפתי. הוא כבר הספיק לשבת בבית הסוהר על עשרים תיקים שונים. משום מה, אז, ההליך הפלילי איתו מוצה עד תום, והוא נמצא כשיר לעמוד לדין ולהיענש. ברצח היהודייה, הכל שונה.
זה לא דומה, טוענת התביעה. האירוע הזה נעשה בהשפעתם של חומרים ממכרים שטראורה נטל לפני כן, ומשכך, הוא לא כשיר לעמוד לדין. "אז למה לא שופטים אותו על עצם לקיחת החומרים?" שואל חביב. "מדוע מתעלמים מההצקות והביטויים האנטישמיים שהשמיע כלפי הנרצחת ומשפחתה במספר אירועים שונים?"
בפועל, למרות התהיות הרבות שעולות מתיק החקירה, בית המשפט אישר את עמדת התביעה וקבע כי המחבל לא כשיר לעמוד לדין מפני שהיה במצב פסיכוטי בעת ביצוע הפשע. "ההחלטה הזאת", אומר חביב, "התקבלה על ידי בית הדין בלי שבכלל התקיים משפט פלילי, מול מושבעים, שבו ניתן היה לכל הפחות להתעמת עם הקביעה הזאת באמצעות חקירה נגדית.
"השופטת סירבה לעשות את ההבחנה המתבקשת בין טירוף שנוצר מבחירה, לבין מחלה פסיכיאטרית אמיתית. אסור לנו לשפוט אנשים חולים, אבל במקרה הזה מדובר באדם שלקח מרצון חומרים ממכרים, ולכן המשפט חייב להתקיים".
ימים אחדים לפני שהגעתי לכאן, התקיימה עצרת המונים בכיכר זכויות האדם, טרוקדרו, מול מגדל אייפל. כעשרים אלף איש הגיעו למחות על החלטת בית המשפט, שלטענתם, מתירה את דמם של יהודי צרפת.
גם מאיר חביב היה שם. בנאומו, האשים את השלטונות ב'אסטרטגיית הכחשה' מול האנטישמיות הערבית-מוסלמית שמשתוללת בשכונות היהודיות. "הסופר היהודי אלי ויזל נהג לומר, ששתיקה מעודדת את המענה, לא את המעונה. כשמתנקש הורג יהודייה בקריאות 'אל-לה אכבר' ונבחרי הציבור שותקים, זה מעודד עוד אירועים מהסוג הזה".
מול הניכור המשפטי, התייצב הנשיא עמנואל מקרון לצד הקהילה היהודית, מחה על השתיקה הרועמת וקרא למיצוי החקירה. הוא הביע תמיהה על כך, שהמשטרה נותרה כצופה מהצד לאורך האירוע ולא מיהרה לפרוץ לבית. "אני מתקשה להבין מדוע מפקד משטרת פריז מסרב לאפשר חקירה מצד הפיקוח הכללי של המשטרה הלאומית".
חביב משוכנע, שדברי הנשיא מקרון חשובים, אבל הם מגיעים מאוחר מדי. "מדובר בהחלטה לא מוסרית ובפסיקה מסוכנת, שתשאיר כתם על מערכת המשפט הצרפתית. החוק ככל הנראה ישונה, אך זה לא יהיה רטרואקטיבי, והרוצח של שרה חלימי יהיה במוקדם ובמאוחר חופשי".
געגועים לאמא
למרות הניסיונות של הקהילה היהודית לפתוח מחדש את התיק, נראה שמשפחת חלימי איבדה אמון. בנה ר' יונתן חלימי, המתגורר בחיפה, בודק בימים אלו עם משפטנים אפשרות להביא את הרוצח לדין במדינת ישראל. בשבועות האחרונים העניק חלימי ריאיון עיתונאי ראשון לעמיתנו גדליה גוטנטג, מהמהדורה האנגלית של 'משפחה', והשבוע, עם חזרתי מצרפת – ערכתי עימו ריאיון עבור כתבה זו.
"הגעגוע לאמא שלי", אומר ר' יונתן, "גדול מאוד. אני מתגעגע לאוזן הקשבת, לדאגה האין-סופית ולשמחת החיים. אמא לימדה אותנו להעריך ולכבד את הזולת, להקשיב לצרכים של האחר. היא חינכה אותנו שנהיה גאים ביהדות שלנו.
"אמא הייתה מצפן מוסרי", הוא מספר. "הייתה לה אלרגיה לאי-צדק ולאנשים אדישים. היא הייתה אישה טובה עם אור בעיניים, שלא יכלה לשאת עוול. מאוד קשה לי המחשבה על מה שקרה לה ודווקא לה, אבל אני מחויב לצוואה שלה, להפיץ אהבת חינם ולהתקומם על עוולות. אני רוצה לעשות את מה שהיא הייתה עושה אילו זה היה קורה למישהו אחר".
העוול בלתי נתפס. "האיש הזה מעולם לא אובחן כפסיכופת או כמי שאינו כשיר לעמוד לדין", אומר ר' יונתן. "הרוצח חלש על הברחת חומרים ממכרים בהיקפים גדולים. אדם שאינו בקו השפיות לא מצליח לנהל מערך כזה מתחת לאף של המשטרה".
הוא מצביע על היבט נוסף, שמלמד אולי יותר מהכל על מעשה שתוכנן מראש, בכוונת מכוון. "כדי לפלוש לדירה של אמא הרוצח נכנס לדירה של השכנים, ודרך המרפסת שלהם שצמודה למרפסת שלנו פרץ לדירה שלנו. הוא שהה אצלם כמה דקות כשהדיירים נוכחים במקום, אבל להם הוא לא עשה שום דבר. אם נכונה הטענה שהוא היה בהתקף פסיכוטי ולא שלט במעשיו, אז למה הוא פגע רק באמא שלי? למה הוא לא הכה גם את השכנים?"
בימים אלו מאושפז המחבל בבית חולים פסיכיאטרי. "הכל נועד כדי למלט אותו מהדין", משוכנע הבן. "עובדה שגם כעת, בזמן שהוא מאושפז, הוא לא מטופל בשום טיפול פסיכיאטרי. המדינה עושה יד אחת עם הרוצח, כדי שיחמוק ממשפט צדק".
ארבע שנים אחרי, ר' יונתן חלימי לא מוכן להיתקע רק במחצית הכוס הריקה. חלק ניכר מסדר יומו מוקדש לפעילות הנצחה רחבת היקף לעילוי נשמת אימו המנוחה הי"ד. "אני מסרב לתת לטרגדיה הזו לשקוע במעמקי השכחה", הוא אומר. "לפני יותר מארבעים שנה אימי הי"ד הקימה מעון לגיל הרך וגידלה בו מאות ילדים יהודים בלב פריז. חינוך, העברת המסורת ואחדות, אלו היו ערכי היסוד שהיו נר לרגלה והדריכוה במשך השנים. ברצוני להנציח את מורשתה ולפעול כדי שדרכה תישמר ותימשך הלאה ביתר שאת, כך שמתוך זוועותיה של האנטישמיות תיוולד ותפרח התחדשות היהדות".
הוא עצמו עסוק בימים אלו בהקמת מרכז הנצחה ייחודי, 'אהל שרה', שיוקדש לעידוד ערכי היהדות בקרב קהילת העולים מצרפת. "זאת הנקמה היחידה שראוי לי לעסוק בה", הוא אומר.
החבר שלנו בפריז
וכמו בתזמון מדויק, מגיעות לפתע הידיעות מהארץ. הפגזות ואזעקות מהדרום ועד המרכז. השעות הראשונות למבצע שתוך זמן ייקרא 'שומר החומות'. באוויר, אופציית ממשלת השינוי עדיין על הפרק. רק מאוחר יותר יודיע נפתלי בנט שהוא מוריד את הנושא מסדר היום. בנקודת הזמן שבה אני פוגש את חבר הפרלמנט הצרפתי מאיר חביב, מצב העניינים דומה מאוד לזה שבו אנחנו נמצאים כעת: משהו שמריח כמו תום עידן בנימין נתניהו.
חביב, מהיהודים הצרפתיים הקרובים ביותר לנתניהו, עוקב בדריכות אחר ההתרחשויות. הוא לא מסתיר את אכזבתו: "הציבור הישראלי מפסיד מנהיג ענק, נדיר", הוא אומר. "תראה מה קורה בצרפת עם החיסונים; מה קורה בכל אירופה. בהתחלה בכלל לא האמינו בחיסון, אחר כך אמרו שהממשלה תרכוש חיסונים ואז הודיעו שהאיחוד האירופי ירכוש לכל המדינות. אבל מרבית האזרחים עדיין לא התחסנו. אצלכם, נתניהו קיבל החלטה מנהיגותית: ברגע שיצא החיסון, אף על פי שמדינת ישראל לא הייתה ברשימת ההמתנה של 'פייזר', הוא התלבש על המנכ"ל והצליח לשכנע אותו לשלוח חיסונים. הצלחתם להיות אחת המדינות הראשונות בעולם שחיסלו את הנגיף. זאת תוצאה ישירה של מנהיגות נתניהו. בשנה האחרונה הוא חתם על ארבעה הסכמי שלום עם מדינות ערביות; דבר שבמדינת ישראל חלמו עליו עשרות שנים. אבל הוא, בניגוד לאחרים, הצליח לעשות שלום אמת, בלי שום ויתור על שטחי מולדת. בכל העולם מסתכלים עליכם בקנאה, ואתם לא מרוצים מההנהגה שלכם. זה לא מובן לי".
ההיכרות בין חביב לנתניהו התחילה לפני שלושים שנה. "כשהוא היה סגן שר החוץ בממשלת שמיר", משחזר חביב, "ביבי הגיע לביקור עבודה בצרפת. זאת הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו. הוא הראה לי אז את הספר שכתב 'מקום תחת השמש'. ביקש שאתרגם אותו לצרפתית. אחר כך הוא הזמין אותי ואת רעייתי לבקר אצלם בבית, וכשהגענו לארץ נפגשנו גם עם רעייתו, הגברת שרה נתניהו, ומאז המשפחות הפכו קרובות מאוד".
לצד היותו איש הקשר של נתניהו מול הממשל הצרפתי, חביב גם מסייע לו בזירה הפוליטית בארץ. את יום הבחירות לכנסת הוא בילה צמוד לנתניהו, ובעת הרכבת הממשלה הוא נשלח למשימות פוליטיות מול גורמים כאלו ואחרים.
את השפעתו הגדולה ניתן היה לראות במשבר הדיפלומטי שפרץ בין צרפת למדינת ישראל בשנת תשע"ג (2013). שר החוץ הצרפתי לורן פביוס שביקר באזור ביקש להיפגש עם נתניהו, אך נענה בשלילה. לא עזרה התערבות משרד החוץ וגורמים מדיניים בכירים, במשך כמה ימים עמד נתניהו בסירובו. רק התערבותו של חביב אפשרה את קיום הפגישה.
יצא לך לשוחח עם ביבי לאחרונה? שמעת ממנו על התחושות שלו בעקבות המצב הפוליטי?
"כן, בהחלט. הוא אדם חזק. אין סיכוי שיישבר. אני ממש לא חושב שזה סוף פסוק. אבל אם הוא יצטרך לפנות את הכיסא, הוא ילך לאופוזיציה בראש מורם.
"באופן אישי, אני ממש לא מבין את החרמות שעושים עליו. הוא קיבל בבחירות שלושים מנדטים, חצי עם הולך איתו, כולל אלו שבחרו במפלגות בתוך הגוש שמתייצב מאחוריו. אז איזו זכות יש למישהו לפסול אותם?"
יש לך היכרות עם נפתלי בנט?
"ודאי שאני מכיר אותו. עוד מ-2006 (תשס"ו). הייתי מהראשונים שנפגשו איתו כשהתחיל לעבוד אצל ביבי כראש הלשכה. אני לא רוצה לומר עליו דברים רעים, אבל אחרי שהוא הבטיח בבחירות שלא יישען על הערבים ואחרי שהבטיח ללכת רק עם הימין, אני שואל את עצמי איפה כל ההבטחות האלו.
"ביבי מנהיג בכמה רמות מעל כולם. אנשים כאן שואלים אותי בפלא גדול, כולל חברי פרלמנט ושרים, איך יכול להיות שבמדינת ישראל רוצים להיפרד ממנהיג בסדר גודל כזה. אני אומר להם, שהאגו כנראה יותר חזק מהכל. אנשים רוצים גם; הם מקנאים. זה מה שמביא את הקיפאון הפוליטי, הקנאה בנתניהו".
פחד בגיחה לרחוב
כאמור, המפגש עם חביב מתקיים בצל ההסלמה בדרום והפרעות בלב הערים במדינת ישראל. לשנינו ברור, שזה רק עניין של זמן עד שגורמים אנטישמיים, בממשל ומחוצה לו, ינצלו את האירועים כדי לתקוף שוב את מדינת ישראל. "אבא שלי הגיע לצרפת מתוניסיה, אחרי שזרקו רימון לתוך הבית שלו. זה חלק מרכזי בסיפור המשפחתי שלי ובהוויה שלי.
"כשאבא שלי הגיע לצרפת, לא היה כאן כלום. הוא היה הראשון שעשה יין כשר בצרפת והקים כשרות ספרדית מהודרת. אבא נמלט מתוניסיה בגלל טרור נגד יהודים. את זה אני מספר בכל פגישה שאני מקיים עם גורמים בממשל, או בראיונות שאני נותן לתקשורת. אני יודע טוב מאוד מה מרגישים אותם תושבים ביפו, לוד ורמלה; איזו תחושת פחד אוחזת בהם כשהם יוצאים לרחוב רק כדי לרקון את הפח. לצערי, כאן בפריז אנחנו מכירים כבר שנים את התחושה הזאת. ישנם אזורים שליהודים מסוכן ללכת בהם".
זמן קצר אחרי פגישתנו, נושא ראש הממשלה הצרפתי ז'אן קסטקס, נאום פרו-פלסטיני במליאת 'האספה הלאומית', שבו הוא מטיל את האחריות למצב על מדינת ישראל. "צרפת", אומר קסטקס, "מעולם לא הפסיקה להדגיש את הסיכונים הקשורים בהמשך מדיניות הכיבוש".
בתגובה לדברים, נוטש מאיר חביב את הכנס במחאה ויוצא בהפגנתיות. מאוחר יותר, בשיחה טלפונית שאני מקיים איתו, הוא מספר על מה שאירע: "זה היה נאום שכולו נגד מדינת ישראל. ראש הממשלה ממש התאמץ להוציא איזה חצי משפט של תמיכה באזרחי המדינה. מצד אחד הוא מודאג מגורל האזרחים בעזה, אבל לא אמר דבר על התוקפנות של חמאס נגד מדינת ישראל. שום דבר על מאות הקרבנות הישראלים שנפגעו, ומיליוני האזרחים – מתוכם 120,000 הצרפתים שבארץ – שחיים בצל האזעקות וההפצצות.
"הוא שכח שהעזתים הם בני ערובה של חמאס. מדינת ישראל נמצאת מחוץ לרצועת עזה למעלה מ-15 שנה ואין עוד סכסוך טריטוריאלי. אלפי מחבלים לוקחים שני מיליון אזרחים כבני ערובה ומונעים מהם כל תקווה לחיים שלווים, וראש הממשלה הצרפתי מאשים את מדינת ישראל?! כשהיו פיגועי טרור בצרפת, מדינת ישראל גינתה ועמדה לצד צרפת מול הטרור; ערים כמו ירושלים, נתניה ותל-אביב נצבעו אז בצבעי כחול-אדום-לבן כאות הזדהות עם צרפת. אז הייתי מצפה ממנו למינימום של תמיכה ואמפתיה".
עד שהצדק ייעשה. פרקליט משפחה כהן וחלימי בראיון ל'משפחה'
במחסני 'היפר כשר'
"ידעת מתי להגיע", סונט בי יוסי כהן, איש עסקים פריזאי. אנחנו נפגשים ליד 'היפר כשר', הסופרמרקט שבו נרצחו ארבעה יהודים בפיגוע טרור. ככל שנוקפות השעות, זרם הדיווחים על המתרחש בארץ הולך וגובר. המתח ניכר כאן על יהודי המקום. "כשיש הסלמה ביטחונית בארץ", הוא אומר, "אנחנו הראשונים שמרגישים את זה".
בעודנו עושים את הדרך לקומה התחתונה, אל המחסן שבו הסתיר העובד המוסלמי, לסאנה באטילי, חמישה-עשר לקוחות יהודים, הוא מקבל דיווח על אירוע חמור בבית הספר היהודי ברובע ה-12. מספר נערים הוכו בידי נערים מוסלמים, שאף גנבו להם ציוד יקר ואיימו עליהם בסכינים.
כהן ממהר לבית הספר, לתשאל את התלמידים, ואני ממשיך למשרדו של עורך הדין אודי בלוך, יו"רOJE , הארגון היהודי-אירופי, שמאגד תחתיו עשרות פרקליטי צמרת המטפלים בהתנדבות מלאה, חינם אין כסף, בכל התיקים שנוגעים לאירועים האנטישמיים שמתרחשים במדינה.
לצידו של עו"ד בלוך יושבים עו"ד גרגורי סיקסיק, מי שליווה את משפחת יוהאן כהן שנרצח בפיגוע ב'היפר הכשר', ועו"ד ג'רמי נטף, דמות מצליחה בלשכת עורכי הדין הפריזאית ומי שבקיא בהיסטוריה, הקרובה והרחוקה, של יהודי צרפת.
"היהודים כאן מרגישים יותר ויותר לא רצויים", אומר לי עו"ד נטף. "כשהם ברחו מהפוגרומים במזרח אירופה הם הרגישו שצרפת נותנת להם בית, עכשיו התחושה שמפנים לנו עורף".
לדבריו, אף על פי שמרבית הממשלות היו פרו-פלסטיניות, במשך עשרות שנים היהודים חשו בטוחים במדינה; קמו מוסדות חינוך יהודיים, בתי כנסיות, כוללים ותנועות נוער. הייתה תחושה של פריחה.
ואז הגיעה האינתיפאדה השנייה. בערב ראש השנה תשס"א (2000) פרסם צלם צרפתי ממוצא פלסטיני בשם טלאל אבו רחמה בתקשורת הצרפתית תיעוד, שבו נראה נער פלסטיני בן 12, העונה לשם מוחמד א-דורה, כשהוא מפוחד ומסתתר מאחורי גבו של אביו. לאחר מכן נשמע צרור ירי, נראים ענני אבק ובעקבותיו נראתה פגיעה לכאורה בילד ובאביו.
התיעוד, ששודר שוב ושוב בתקשורת הצרפתית, שלהב את הרוחות בקרב הקהילה המוסלמית. כעבור מספר חודשים התברר שמדובר בתיעוד מפוברק, וכי א-דורה כלל לא נהרג – וודאי שלא מירי צלף ישראלי – אבל זה כבר היה מאוחר.
"חיי הקהילה היהודית בצרפת מתחלקים לאלה שהיו לפני פרשת מוחמד א-דורה ואלה שלאחריה", משרטט עו"ד נטף את קו השבר. "זו לא רק ההתלהמות של המוסלמים כלפינו. זאת בעיקר האמפתיה שנוצרה מצד הציבור הכללי כלפי הפלסטינים; הוא הושפע מההסתה בתקשורת. אף על פי שאנחנו יודעים שאין צבא מוסרי יותר מהצבא הישראלי, כשאתה רואה כל ערב בחדשות כתבות ודיווחים נגד מדינת ישראל זה מחלחל".
היהודים צועדים אולי בראש טבלת נפגעי המוסלמים, אבל לא רק הם. בחסות רשויות האכיפה, הפכו פרברי פריז לשטח הפקר שבו פעילי טרור עושים ככל העולה על רוחם. באחד הימים ביקשתי מראובן הנהג להיכנס איתי לשוק המוסלמי. רבע שעה ויצאנו, הבטחתי. רציתי להביט בעיניהם של הצעירים המוסתים; אולי לדובב מישהו מהם לשוחח איתי.
כבר בכניסה אפשר היה להתרשם שמדובר במדינת עולם שלישית. ישות עצמאית, המתנהלת בטריטוריה משלה וכפופה לחוקים משלה. בשעות הלילה כנופיות צעירים מפטרלות בין הסמטאות; מזנקות לעברו של כל אדם זר, בהיר מראה, שנכנס לשכונה. אלו השעות שבהן מתקיימת פעילות מחתרתית, בחסות ארגוני אסלאם רדיקליים ששוטפים את מוחם של בני הנוער.
המשטרה, שיודעת על כך, מדירה עצמה מהמקום ומאפשרת בעצימת עין את הפעילות שנועדה להכשיר דור חדש לארגוני הטרור.
"לא מעט פעילי דאעש יצאו מהשכונות האלו", אומר לי עו"ד נטף. "את הפיגועים במערכת העיתון 'שארלי הבדו' וב'בטקלאן', שבהם קיפחו את חייהם מאות אנשים, ביצעו פעילי דאעש שמתגוררים בפרברים.
"הצעירים נסחפים בלהט. הם רואים במחבלים האלו גיבורים, שאהידים, והם רוצים גם. עד כמה שזה נשמע נורא, אבל רק כשהאוכלוסייה הלבנה נפגעה, אנשים הבינו פתאום שהאיום האסלאמי לא מופנה רק כלפי יהודים אלא מאיים על כלל האזרחים בצרפת".
אימה בשדרות וולטר
עו"ד אודי בלוך נחשב לאחד מבכירי הפרקליטים בפריז. משרדו מייצג מוסדות פיננסיים וחברות הייטק, בצרפת ובארצות הברית של אמריקה. במפגש עימו, הוא מספר על הרגע שבו החליט להקים ארגון גג – שמטרתו להגן על בני הקהילה היהודית, ולבוא חשבון עם מי שפגעו בהם.
"מכר שלי הותקף מילולית כמה פעמים מאדם מוסלמי. כשהוא התלונן במשטרה, אמרו לו: 'זאת לא אנטישמיות; אלו רק מילים'. מגיע אזרח לתחנת המשטרה מפוחד עד מוות מאדם אחר שמאיים עליו ומכנה אותו בכינויי גנאי, אבל מכיוון שהוא לא הזכיר את יהדותו, מבחינת הרשויות אי אפשר להאשים אותו בעבירה על החוק נגד אנטישמיות. זה פשוט אבסורד. הרי אותו אדם הטריד רק אותו אף על פי שלא הייתה ביניהם היכרות מוקדמת. התגובה שהוא קיבל המריצה אותי לעשות מעשה.
"אנחנו פועלים ללא כוונות רווח ומסייעים לכל מי שפונה אלינו. זה לוקח ממני הרבה מאד זמן, אבל אני מרגיש שליחות גדולה לעשות את זה. האמת, שאנחנו לא מחכים שיקרו דברים אלא מפעילים מערך שלם של אנשים שיושבים ופועלים בהסברה בצורה דיגיטלית".
החוק הצרפתי נגד אנטישמיות חל רק על מעשים?
"לא, גם על ביטויים. אבל להוכיח את זה, כבר מורכב יותר. אם הוא לא הזכיר את המילה 'יהודי', תמיד יטענו שאי אפשר לכלול את זה בסעיף אנטישמיות – גם כשלנו ברור שהמניע אנטישמי".
ארבעים דקות אל תוך הריאיון ומהרחוב בוקעים קולות סירנה. אנחנו מביטים למטה ומבחינים בשוטרים מפזרים בכוח את אוהלי המהגרים הסורים שהתמקמו ברחוב המרכזי. "הם הגיעו לכאן מהפארקים הגדולים, אחרי שהמשטרה פינתה אותם משם", אומר בלוך.
ובחזרה לריאיון. בלוך מספר על תגרה שהתפתחה לפני כמה ימים בין מוסלמים ליהודים שביקשו להתגונן. "המשטרה מבקשת להעמיד לדין את היהודים, רק בגלל שהם הצליחו להדוף את ההתגרות האלימה מצד המוסלמים. הם צעקו לעברם ביטויים אנטישמיים קשים, זרקו לעברם חפצים, אבל רק בגלל שהם לא שתקו והחזירו, הם עומדים לדין. אנחנו נגן עליהם ונלווה אותם לאורך כל התהליך עד שכתב האישום יבוטל".
וגם כאן, כמו בכל המפגשים והראיונות, מרחפת בחדר דמותה של גב' שרה חלימי הי"ד. הפשע המזעזע והחלטת בית המשפט המקוממת הם תמרור אזהרה בוהק לכל יהודי בצרפת, המסיק מכך את מסקנותיו: יהיו שיחפשו את דלת היציאה, אל ארץ הקודש; יהיו שיתכנסו עוד יותר אל תוך השטעטל היהודי; ויהיו שיטענו, ובלא מעט היגיון, שככל שהבעיה תועצם כך היא אכן תועצם. רוצה לומר: גם בארץ קיימת מתיחות בין האוכלוסייה הערבית ליהודית, אבל אי אפשר לשבש את מערכות החיים כי האויב הערבי חפץ בכך. הפתרון הטוב ביותר הוא לזקוף גב, להרים ראש ולהמשיך את שגרת החיים.
וכמובן, מתוקף תפקידו, בלוך הוא גם אחד מעורכי הדין שניהלו בבית המשפט את תיק חלימי. כששומעים אותו, מבינים טוב מאוד על מה קמה הזעקה האדירה. "אחרי חקירה שלא הייתה ושיבוש מכוון של ההליך התקין", הוא אומר, "בית המשפט, באופן תקדימי, החליט לקיים דיון בשאלה אם הרוצח היה מודע למעשיו בעת ביצוע הפשע. במקום שהמשפט יתחיל ואז ההגנה תטען את הטענה הזאת – ובית המשפט יפסוק אם לקבל את הטענה, כן או לא – התביעה, הגוף שאמור להגן על הנפגע ולא על הפוגע, עשה לה עבודה קלה: הוא זה שטען את טענות ההגנה לפני שהמשפט התחיל בכלל".
מול הטענה הזאת, גם נשיא צרפת, עמנואל מקרון, לא נותר אדיש. בשיחותיו עם אנשי הקהילה ובראיונות שהעניק לתקשורת, הבטיח לתקן את החוק באופן כזה שלא יהיה ניתן לפטור רוצח מעמידה לדין באופן גורף.
"מערכת משפטית מתוקנת", אומר בלוך, "קודם כל מקיימת הליך משפטי מסודר; מגישה כתב אישום. רוצה ההגנה לטעון שבעת המעשה הנאשם היה בהתקף פסיכוטי – שתטען זאת. אבל ההאשמות צריכות קודם כל להישמע בפני השופטים. כאן, מלכתחילה פטרו את הרוצח ממשפט. התביעה שימשה בסיפור של חלימי על תקן ההגנה. אם זאת לא אנטישמיות – אז מהי כן אנטישמיות?!"
בשיחות הרבות שקיימנו עם אנשי הקהילה, חברי פרלמנט, אישי ציבור ורבנים, יטענו מרביתם שהחלטת בית המשפט מנועה ממניעים אנטישמיים – ולא רק המעשה הנפשע עצמו. אבל קיימת גם טענה נוספת, מעניינת לא פחות, שאיננה סותרת את הטענה המרכזית: המוטיבציה האדירה של המערכות בצרפת, היא לעשות כל שביכולתן להדוף טענות על אנטישמיות שרווחת במדינה כדי שזו לא תוכתם.
לכן הושקע מאמץ גדול כל כך להוכיח שהרוצח לא היה שפוי, בגלל זה החקירה שובשה מראשיתה – תוך דילוג קליל על שלבים בסיסיים כמו לקיחת הטלפון לבדיקה, שחזור בזירת הרצח, הניסיון להשמיט את סעיף האנטישמיות מכתב התביעה ואי העמדת הרוצח לדין על עצם נטילת חומרים ממכרים, שגרמו לו לביצוע המעשה הנפשע.
תכף נחזור למשרדו של עו"ד בלוך, לריאיון עם עו"ד גרגורי סיקסיק, פרקליטה של משפחת יוהאן כהן, אחד מארבעת נרצח 'היפר כשר'. לפני כן, כדי לחזק את טענותיו של עו"ד בלוך, נקפוץ ברשותכם לשדרות 'וולטר', לביקור שעשיתי בזירת הרצח של אילן חלימי הי"ד (חלימי וחביב, אלו שני שמות משפחה פופולריים מאוד בצרפת).
הסיפור של הצעיר היהודי בן ה-23 התרחש בחודש טבת תשס"ו (2006). אילן חלימי, בן לאם קשת יום, עבד בחנות המוכרת מכשירים סלולריים. הוא נחטף על ידי כנופיית מהגרים מוסלמים, עונה במשך כשלושה שבועות והושלך לאחר מכן, כפות באזיקים, סמוך למסילת הרכבת, שם נפח את נשמתו בייסורים נוראיים. כשאני מגיע לשם, אין זכר לאותו אירוע. במקום חנות הסלולר ניצבת חנות לממכר שוקולדים, בהשגחתו המהודרת של הגאון רבי מרדכי רוטנברג, רבה של 'אגודת הקהילות', העומד בראש מערכת הכשרות הגדולה בצרפת ובמדינות אירופה.
מי שמלווה אותי למקום הוא יוסי כהן, מיודענו מ'היפר כשר'. הוא מגולל באוזניי סיפור בלתי נתפס: כבר מראשית החקירה התברר שמנהיג הכנופייה, יוסוף פופאנה, ערך סיור מקדים ברחוב וזיהה את החנויות הסגורות בשבת ככאלו ששייכות ליהודים. במהלך חקירתו התבטא פופאנה באופן אנטישמי, אולם מכיוון שטען שהמניע שלו היה כספי וסיפר שחלק מרצונו לחטוף יהודים היה "משום שהם מפוצצים בכסף", ניסתה התביעה להשמיט את הסעיף האנטישמי מכתב האישום. רק אחרי שחוקרי המשטרה יצאו פומבית נגד המהלך וטענו שיהדותו של חלימי תרמה לחוסר האנושיות שבא לידי ביטוי בהתעללות שעבר, תוקן כתב האישום.
אבל זה לא נגמר בכך: בית המשפט, בהחלטה תמוהה, הורה לקיים את הדיון בדלתיים סגורות. לטענת כהן, גם כאן, המניע הוא הרצון למנוע מהציבור להיחשף לפשע מתועב שנעשה על רקע שנאת יהודים באשר הם.
דורש וועדת חקירה. חבר הפרלמנט הצרפתי, מאיר חביב. בראיון ל'משפחה'.
בעקבות 'שרלי הבדו'
ובחזרה למשרדו של עו"ד אודי בלוך. לצידו יושב עו"ד גרגורי סיקסיק. בשונה מבלוך, המתמחה בעולמות הפיננסיים, סיקסיק הוא פליליסט מוכר במערכת המשפט. "ביום-יום", הוא אומר, "תשעים אחוזים מהתיקים שאני מייצג הם של הצד הפוגע. לא כשמדובר באנטישמיות. שם, תמיד אהיה בצד של הנפגע ואעשה זאת בהתנדבות מלאה".
אחד מהנפגעים שמייצג סיקסיק, הוא יוהאן כהן הי"ד, שנרצח בפיגוע ב'היפר כשר'. זה קרה בי"ח בטבת תשע"ה (2015). טרוריסט מוסלמי פרץ לאחד מסניפי רשת מרכולים למכירת מוצרי מזון כשרים בבעלות יהודית, שממוקם ברובע ה-12 בפריז. הוא ירה בשני לקוחות ותפס בני ערובה שאיתם התבצר שעות ארוכות.
האירוע המחריד התרחש יומיים לאחר הפיגוע במערכת העיתון 'שרלי הבדו' ברובע ה-11, שבמהלכו נרצחו שנים-עשר בני אדם. בזמן שכוחות הביטחון הצרפתים צרו על הבית שבו הסתתרו שני החשודים בביצוע הפיגוע, פרץ חברם לארגון דאעש לסופר היהודי, רצח ארבעה ואיים שאם המשטרה לא תניח להם, יוציא להורג גם את בני הערובה.
שש שנים חלפו מאז. סיקסיק עדיין מלווה את משפחת כהן. לדבריו, אם לא הערנות של צוות הפרקליטים, ייתכן שגם התיק הזה היה מסתיים במפח נפש למשפחות הקרבנות. "ב'היפר כשר' עשינו עבודה מאומצת מאוד", הוא מספר. "הצלחנו לשחזר ממצלמה של הרוצח את ההסרטות שלו עצמו מהאירוע. הקרנת קטעים מהרצח בבית המשפט הייתה אמנם קשה לצפייה עבור המשפחות, אבל סייעה מאוד לפסק הדין. מי יודע, אולי אם לא זה, בית המשפט היה מאמץ את טענת ההגנה – שגם במקרה הזה ניסתה בהתחלה לטעון שמדובר באירוע על רקע של אי שפיות ולא של אנטישמיות.
"גם מבחינת ההתעניינות התקשורתית, אני משוכנע שאם לא הפיגוע ב'שרלי הבדו' – שלא היה קשור ליהודים – לא היו מתייחסים לפיגוע ב'היפר כשר'. המקרה הזה יוצא דופן ביחס הרשויות אליו, בגלל הנסיבות המיוחדות. אם לא התיעוד בבית המשפט והפרופיל התקשורתי של המחבלים שהיו קשורים לפיגוע בעיתון, ייתכן שהיינו נמצאים באותה סיטואציה שבה נמצאת כעת משפחת חלימי".
בצילומים נראה הרוצח חמאדי קוליבאלי שואל לשמו של אחד האנשים שעמדו בתור לקופה, וכשזה משיב לו 'פיליפ בראהאם' – הוא יורה בו למוות. קטע נוסף באותו תיעוד, מראה כיצד קרבן אחר, פרנסואה מישל סעדה, רוצה להיכנס לחנות אחרי שהרוצח כבר נמצא בתוכה. הוא לא מצליח להיכנס פנימה, מכיוון שהתריס מוגף, אבל הוא מנסה בכל זאת ומתעלם מאזהרות הקופאית שרומזת לו שלא ייכנס. כשהוא מבחין במה שמתרחש הוא מנסה להימלט, אבל זה כבר מאוחר מדי: קוליבאלי המתועב יורה בגבו והוא מתמוטט.
במהלך השעות שבהן המחבל התבצר בסופר, ניסה יואב חטב, שנמצא בתוכו, לחטוף את אחד מכלי הנשק שהמחבל הניח בצד, אבל התת מקלע נתקע וגם הוא נורה למוות.
ובכל הזמן הזה שכב על הרצפה, גוסס, העובד יוהאן כהן. "בבית המשפט הצלחנו להוכיח, שנוסף על עבירת הרצח, בנוגע ליוהאן הייתה גם עבירה של הפקרת פצוע והתעללות בחסר ישע. מכיוון שהרוצח ראה שהוא גוסס אבל הוא נתן לו לסבול ולגסוס תוך שהוא שואל בחיוך מרושע את הקופאית (שניצלה והעידה, י"י) – אם לירות בו או להמשיך לתת לו לגסוס ולמות לאט.
"כשהשופטים שאלו את אחד הצעירים שהיה מעורב בניסיון השרפה 'למה עשית את זה?' הוא ענה בלי להתבלבל: 'אנחנו רוצים לעשות כאן ליהודים מה שהאחים שלנו עושים להם במדינת ישראל'".
עו"ד גרגורי סיקסיק מספר לנו, שלמרות הזמן שחלף, המשפחה לא מצליחה להתאושש. "האבא התעקש להשתתף בכל הדיונים, למרות הקושי העצום. המשפט לקח יותר זמן, מכיוון שחלק מהרוצחים השתתפו בשני הפיגועים, ב'שרלי הבדו' וב'היפר כשר', אז התביעה איחדה את שני התיקים. זה לא היה קל עבורו, אבל הוא רצה לעקוב מקרוב; לדעת שהדין ממוצה עם הרוצחים. החומרים שאליהם הוא נחשף במשפט השפיעו עליו".
זמן קצר אחר הפיגוע, עלתה משפחת כהן לארץ. "מדובר במשפחה צנועה, אנשים פשוטים שהתגוררו בפרבר סמוך לפריז. אחרי הפיגוע החיים שלהם נגמרו. אבא של יוהאן כהן לא חי בכלל. הכי קשה היה לו לדעת שיוהאן לא מת בהתחלה; שהוא קיבל את הכדור הראשון וגסס במשך שעות. לא כל המשפחה ידעה את זה ורק הוא ידע, לכן הוא קיבל את זה הכי קשה. הוא כל הזמן חושב שאולי היו יכולים להציל אותו".
…
אני מסיים יממה וחצי של חריש עמוק בסמטאות האפלות של פריז ובמפגשים אנושיים עם החיים לצד הפחד. לפניי יומיים נוספים, עמוסים בראיונות; מפגש בפרלמנט עם סגן היושב ראש; שיחה עם המנהיגים היהודיים של צרפת ועם יועץ הנשיא; וביקור מיוחד ומרגש בקהילה החרדית בפריז.
ועל כך, בחלק הבא של המסע אל יהדות צרפת.
