על דעת רבו

"אחרי שני עשורים, הגעגוע שלי מתעצם כשאני רואה איך הדור השתנה, ואיך השתלטה עלינו אינפלציה של כיבודים ותארים" | הרב רפאל וולף, יד ימינו של ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, בריאיון גלוי-לב

הוא היה תלמיד מן המניין בישיבת פוניבז', כאשר חבר החדר בפנימייה הציע לו ללכת למרכז הרפואי שבו היה מאושפז ראש הישיבה ולשמש אותו. הוא הלך בהתלהבות, זכה ליחס מיוחד – ומאז הכל היסטוריה • אחרי עשרים שנה, הרב רפאל וולף, המשב"ק ונאמן הבית ואחד האנשים הקרובים ביותר למרן הגרא"מ שך זצ"ל, מתרפק בגעגועים על הרגעים האישיים הכמוסים, נזכר בפשטות ובהיעדר הגינונים, שולף תכתובות מרתקות, ומנסה לנחש מה היה ראש הישיבה אומר על הציבור החרדי של שנת תשפ"ב • אָקוּט בְּדוֹר

האם יצא לך לדבר עם הרב שך על זהותו של מי שיהיה ה'ממשיך' שלו?

הרב רפאל וולף – מי שהיה איש הסוד של ראש הישיבה במשך שנים רבות – פוער זוג עיניים, כמי שאינו מבין את השאלה כלל.

"'ממשיך' לאחר מאה ועשרים?! הוא לא דיבר על זה מעולם.

"אתם צריכים להבין", הוא אומר בריאיון עתיר גילויים ל'משפחה', "מרן הגרא"מ שך זצ"ל מעולם לא התייחס אף פעם לעתיד ההנהגה הציבורית. למרות הגדלות העצומה וההשפעה חוצת המגזרים, הוא באמת ובתמים לא ראה בעצמו משהו מיוחד, שיש למנות לו המשכיות. היה לו ביטוי: 'אני? אני בסך הכל אַ פָּשוּטֶע'ר אִיד (יהודי פשוט)"….

אם בהשפעה חוצת מגזרים עסקינן, 'נאום השפנים' הוא דוגמה מובהקת. הנאום הזה חולל בזמנו סערה גדולה. "אם יש קיבוצים", אמר הרב שך מעל הבמה ב'יד אליהו' בא' בניסן תש"נ, "שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זה שבת ולא יודעים מה זה מקווה. מגדלים שפנים וחזירים. יש להם קשר עם אבא שלהם? 'מערך' זה דבר קדוש? הם ניתקו את עצמם מכל העבר שלנו ומבקשים תורה חדשה. אם אין שבת ואין יום כיפור, אז במה הם יהודים?"

השורות הללו נכנסו לפנתיאון הנאומים הבולטים של המאה העשרים. הרגשות העזים שהנאום עורר, עורר עלבון בקרב אנשי הקיבוצים וגרר תגובות סוערות מכל קצוות הקשת הפוליטית. "כיצד ניתן לפקפק ביהדותם של הקיבוצניקים מיובלי ומגוידי הידיים?! הם הקימו את המדינה ושירתו בצבא במסירות נפש!" רשף נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג.

ח"כ חיים אורון ממפלגת מפ"ם וחבר קיבוץ בעצמו, הגיב בחריפות: "אם נכונותנו לפשרות מרחיקות לכת עם המפלגות החרדיות לשם הקמת ממשלת שלום, מתפרשת על ידי הרב שך כהתבטלות עצמית – הרי טעות בידו וראוי שיתפכח ממנה. עם כל הכבוד – לא מפי רבנים נחיה", התריס אורון.

ההקשר הפוליטי של ח"כ אורון היה ברור. הימים היו ימי דריכות פוליטית שנבעה מהשאלה הגורלית: האם תנועת שס תצטרף לממשלה בראשות שמעון פרס ובכך תאפשר ממשלת שמאל, או שתדחה את ההצעה בשתי ידיים.

לעמדתו של הרב שך, אשר היה בעל השפעה רבה על התנועה, הייתה אפוא הכרעה על גורל הממשלה המסתמנת, על הסכמי השלום הנרקמים ועל כלל מערכות השלטון במדינה. המערכות הפוליטיות והתקשורתיות חיזרו אחר כל בדל מידע מהי עמדת הרב שך, והכינוס של תנועת 'דגל התורה' בהיכל 'יד אליהו' היה הזדמנות מצוינת להבין לאן הרוח נושבת.

במטהו של שמעון פרס שררה דריכות, אך לא דאגה. עמדותיו של הרב שך בנושאים כמו החזרת שטחים תמורת שלום היו בראייתם 'עמדות יוניות'. הייתה להם סיבה טובה לחשוב, כי הרב לא יעמוד בדרכה של ממשלת השמאל.

המקלחת הצוננת ששטפה אותם באותו לילה, הייתה חריגה בחריפותה. הרב שך לא אמר דבר וחצי דבר על פוליטיקה, ממשלה או שמעון פרס. במקום להתייחס במישרין לסוגיה הבוערת על סדר היום, הרב שך תקף חזיתית בעוצמה את האידיאולוגיה, את הגישה. הוא קרע ללא עכבות את המסכה מעל פניה של הפרהסיה החילונית בכלל ואת זו של התנועה הקיבוצית בפרט, זו החוסה תחת מטרייתה של מפלגת מפא"י השמאלנית.

הרב שך היה חד ונחרץ: "צאו בשבת לרחוב יפו בירושלים, ואמרו לי – האם ניכר שם משהו יהודי? האם כך נראית שבת אצל יהודים? הנה בתל אביב שהיא העיר היהודית הגדולה, יש רק כשניים ושלושה איטליזים כשרים, וכשתי מסעדות כשרות, בקושי אפשר לאכול בשר כשר, האם זו היא עיר יהודית? אבוי לעיר יהודית כזו! לערבי אסור לאכול חזיר, ואילו ליהודי מותר?"

באותן דקות נסתם הגולל על צירופה של מפלגת שס לממשלת השמאל. פרס כשל במשימתו. שמיר הקים ממשלה, וכל השאר היסטוריה.

• • •

היית 'שם' באותם ימים מתוחים – אמרנו לרב וולף. האם הרב שך שיער מראש איזו סערה יעורר הנאום?

הרב רפאל וולף: "ראש הישיבה לא נהג לשתף אף אחד במחשבותיו לפני נאומים ציבוריים. הוא הסתובב אפוף מחשבות, ובמאמר המוסגר – כך היה לא רק לפני נאומים ציבוריים, אלא גם לפני כל שיעור כללי. הוא היה מסתגר עם עצמו, אפוף מחשבות וריכוז. היה קשה מאוד להסיח את דעתו בזמנים כאלה. לכן, אין לי מושג מה עבר בראשו לפני הנאום. אבל מהיכרותי – הוא היה מודע היטב למשמעות הציבורית של הדברים שלו. בפרט, לנוכח העובדה שהוא בחר לומר את הדברים מעל גבי במה ציבורית והמונית כל כך, מול צוותי תקשורת מהארץ ומהעולם שהעבירו הכל בשידור חי".

ולמרות הכל הוא לא חשש לגעת בעצב החשוף הזה.

"מה זאת אומרת לא חשש? זה בדיוק מה שהוא רצה! לשם הוא כיוון. המטרה שלו הייתה לזעזע את החילוני המצוי ברחוב, שיעצור לרגע וישאל את עצמו בדיוק את השאלה הזו: במה אני יהודי???

"הוא אמר את זה בכאב נורא. תקשיב לנאום המלא ותשמע כיצד הוא בוכה בדמעות ממש לכל אורך הנאום. הלב שלו שתת דם כשהוא ראה את הכיוון אליו הולכת המדינה. פעם, כשדיברנו על נושא גיוס בני הישיבות, שאלתי אותו: 'ילמדנו רבנו, הלא מנקודת המבט 'שלהם' אנחנו מתעלמים מהסכנות הנשקפות מאויבינו מסביב, כביכול לא אכפת לנו מפיקוח נפש!'

"וכי פיקוח נפש רוחני אינו פיקוח נפש?" הוא השיב בחריפות. "המדינה משילה מעליה כל סממן יהודי, רבבות יהודים הולכים לאבדון רוחני מוחלט, להתבוללות, לשמד. זו הסכנה האמיתית הנשקפת למדינה!"

קשר מבית הרפואה

הרב רפאל יוסף וולף זכה לקרבתו של מרן הרב שך לאורך עשרות שנים. בזיכרונו הוא אוצר ים בלתי נדלה של פרטים, מאורעות והתרחשויות. 'הוא היה שם', כאשר גורלות נחרצו בדעת תורה בהירה.

הקשר בין הרב וולף למרן הגרא"מ שך מבוסס על היכרות משפחתית, שמתחילה בשנות הבראשית של ישיבת פוניבז'. הרב מפוניבז', הגרי"ש כהנמן זצ"ל, נהג להתארח בקביעות בביתה של משפחת וולף בהגיעו ללונדון במסגרת מסעותיו לצורך גיוס כספים עבור הישיבה. אהבת התורה שנשבה מתיאוריו של הרב אודות הישיבה בבני ברק, שבתה בקסמה את הצעיר הלונדוני, והעלייה ארצה לישיבת פוניבז' הייתה צעד מתבקש בבוא היום.

"הקשר האישי ביני לבין הרב שך התחיל בעקבות ניתוח קשה שהוא עבר", משחזר הרב וולף. "ראש הישיבה, שהיה אז כבר מבוגר מאוד, התנהל כל ימיו בעצמאות מוחלטת. לא היו סביבו משב"קים ואנשי חצר. הוא זה שניגש אל הדלת כאשר מישהו דפק, הוא הכין לעצמו כוס תה והוא ניגש בכבודו ובעצמו להוציא כרך של חידושי הרשב"א.

"אפילו הבחורים בישיבה כבר התרגלו לא להציע עזרה לראש הישיבה. הוא פשוט דחה כל ניסיון שכזה. היה לו ביטוי קבוע: 'אֵיינֶער אַליֵין' – אני לבד בעצמי. אבל בעקבות הניתוח הוא נזקק למישהו שישהה לצידו. הנכדים היו עדיין צעירים מדי, ולכן פנו אלי".

מי פנה אליך?

"הרב יחזקאל אסחייק היה נוהג להסיע אותו לעיתים ממקום למקום. רכב פרטי לא היה מחזה נפוץ בבני ברק דאז, ואסחייק ניצל לפרקים את הרכב של אביו, שהיה איש אמיד, על מנת לסייע לראש הישיבה.

"באותם ימים חלקנו, אסחייק ואני, חדר משותף בפנימיית הישיבה, ולכן הוא הציע לי לשהות לצידו של ראש בישיבה במרכז הרפואי. כמובן שקפצתי על המציאה, ובהמשך, כאשר הרב שך נסע בהוראת הרופאים למנוחה והתאוששות בבית המרגוע שעל ידי קריית צאנז בנתניה, המשכתי באופן טבעי והצטרפתי אליו.

"כעבור שבוע חזר לישיבה, אבל הוא לא שכח אותי. בפעם הבאה שחלפתי על פניו הוא עצר אותי ושאל: 'מִיט וָואס קֶען אִיךְ אַייךְ דַאנְקֶען (במה אני יכול להודות לך)?' ואני השבתי מיניה וביה, שאני רוצה קשר קרוב עם ראש הישיבה…

"'נו, אדרבה. בוא תיכנס אצלי בכל עת שתרצה', השיב ראש הישיבה בחביבות".

• • •

הרב שך מיזג באישיותו שילוב נדיר. מחד הוא היה מגדולי ישראל הבולטים בדורו, כיהן בראשות ישיבת פוניבז' המפוארת, נשא בגאון את דגל הלמדנות הישיבתית והעמיד דור של מרביצי תורה מופלגים. מאידך, הוא היה מנהיג ציבורי מובהק, שפעל ולחם למען קודשי ישראל. ואם לא די בכך, אף הקים מאפס תנועה חרדית-פוליטית, כאשר הוא עצמו כבר חצה את שנתו התשעים.

עם איזה חלק הוא זיהה את עצמו יותר – ה'ראש ישיבה' או 'המנהיג'?

"אין ספק שהוא ראה את הייעוד שלו בתורה והרבצת תורה. קח לדוגמה את 'נאום השפנים'. עוד בטרם הסתיים הנאום, כבר געשו כל רשתות התקשורת בקול רעש גדול. אבל הנואם בעצמו, מרן הרב שך – 'לא היה שם'. הוא חזר הביתה וניגש בפשטות להכין את השיעור בסוגיה הנלמדת. כאשר הרב אברהם רביץ ז"ל נכנס אליו עוד באותו ערב כדי לדון על המשמעויות הציבוריות של אירועי אותו יום, הוא היה צריך ממש להיאבק על מנת להשיג מעט מתשומת ליבו של ראש הישיבה.

"מאחד מגדולי הדור שליט"א שמעתי הגדרה שממצה את הפעילות הציבורית של ראש הישיבה זצ"ל: יש מושג ב'יורה דעה' לגבי אופן השמירה של יהודי המפקח על נכרי בחליבה וכדומה, שיהא 'יוצא ונכנס'. שאל אותו גדול, והלא תחילה נכנסים ואחר כך יוצאים, למה אם כן לא נאמר 'נכנס ויוצא'? התשובה היא, שהשומר צריך להיות בכל הווייתו שם בפנים, היכן שנוכחותו נדרשת, וגם בשעה שהוא בחוץ הוא בחינת 'יוצא', לשעה קלה ובדרך עראי.

"זה היה הרב שך. הוא היה נטוע בין הסטנדר לגמרא. העיסוק הרב שלו בצורכי ציבור, לא היה אלא בבחינת 'יוצא ונכנס'; יוצא לצורכי ציבור על מנת לשוב ולהיכנס לאלתר אל בין דפי הגמרא".

געגועים לקרלין

מה הפך אותו למנהיג הבלתי מעורער של בני התורה והציבור הליטאי?

"על הגדלות של מרן ראש הישיבה אני לא צריך לספר לך. בשביל זה תפתח 'אבי עזרי', תראה מה הרב מבריסק כתב עליו כבר לפני עשרות שנים. תעבור בכל הישיבות של זמננו ותראה כמה תלמידים הוא העמיד, אשר רבים מהם מרכיבים את עמוד השדרה של עולם הישיבות. אבל מה שייחד אותו עוד יותר, זו המעורבות העמוקה שלו בכל נושא ציבורי בכלל ובמה שנגע לתורה ואידישקייט בפרט. הכל נבע מבפנים, מאכפתיות אותנטית ועמוקה.

"הוא התבטא לא פעם בכאב על כך, שהוא מרגיש לעיתים בודד במערכה כביכול. העובדה שהוא נאלץ לעמוד תמיד בחזית, בלא שותפים מלאים נוספים, הכבידה עליו. אם כי למען האמת ההיסטורית יש לומר שכלפי מרן הסטייפלער זצ"ל הייתה לו הערכה מיוחדת, לא רק בתור גדול בישראל, כי אם גם בתור שותף לעול ההנהגה. שניהם ראו כמעט הכל מתוך אותה נקודת מבט. הייתה ביניהם תמימות דעים נדירה, לצד כבוד וביטול הדדיים.

"אני זוכר פעם, כשהרב שך ניסה להניע מהלך ציבורי מסוים והוא נזקק לתמיכה רחבה. הגאון רבי חיים שאול קרליץ זצ"ל היה בדיוק באותה עת בביתו של ראש הישיבה והיה בדעתו להמשיך משם לביתו של הסטייפלער לצורך עניין אחר. הצעתי אפוא לראש הישיבה שישלח בידו של הרב קרליץ מכתב אל הסטייפלער ויבקש את תמיכתו. אבל הוא נרתע מעצם הרעיון: 'מה? שאני אגיד לסטייפלער מה לעשות?!'"…

לגבי היחסים עם עולם החסידות, מספר הרב וולף: "הרב שך תמיד התרפק על השנים שלפני מלחמת העולם השנייה, בהן הוא כיהן בראשות ישיבת קרלין, שהייתה כמובן ישיבה חסידית לכל דבר ועניין.

"חשוב מאוד להבהיר ולהעמיד דברים על דיוקם: יש המון שמועות וחצאי שמועות על התבטאויות שונות של הרב שך לגבי אישים שונים. גם בציבור הליטאי ישנם כאלה המתהדרים בכל מיני אמירות אישיות שכביכול 'שמעו ממנו אישית'. אבל אני יכול לומר, שרובם המכריע הוא בגדר עורבא פרח. הרב שך היה אמנם ביקורתי, אבל הוא בקושי דיבר על אחרים – לא לטוב ולא למוטב. אולי פה מילה ושם מילה, אבל לא מעבר לכך.

"כמי שפגש פעמיים באופן אישי את מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל – הרב שך נצר את לשונו. ומעבר לכך, הוא לא היה אדם של דיבורים ופטפוטים. הוא היה אדם תכליתי וממוקד בתורה.

"עם הרבי מבעלזא שליט"א היה לו קשר מיוחד, למרות פער הגילים העצום ביניהם", מתאר הרב וולף את שראה בעיניו. "תרמה לכך השותפות שלהם בעת הקמת 'דגל התורה'. בעלזא כזכור הצטרפה לתנועה. אבל הייתה ביניהם גם הערכה אישית עמוקה. אני הייתי שליח בין ראש הישיבה והרבי בנושאים אישיים ופרטיים. כאשר הנכד, רבי אשר ברגמן, התארס, שלח הרבי מבעלזא בקבוק יין. הרב שך שמח והתרגש מאוד מהמחווה ודאג להנציח זאת. הוא הצמיד לבקבוק פתק ועליו רשם: 'קיבלתי מתנה מאת אדמו"ר מבלז שליט"א לרגל אירוסי נכדי הצעיר היקר אשר שיחי' עב"ג הכלה בצירוף ברכתו החמה שיהיה קשר של קיימא ולזכות מהם לראות דורות ישרים'"…

היחס לגינוני כבוד

המעורבות הציבורית של מרן הרב שך גבתה ממנו מחיר אישי כבד: היא חשפה אותו לאור הזרקורים, וכפתה עליו גינוני כבוד ורבנות שהיו מבחינתו בלתי נסבלים. "בכל אירוע שהראש ישיבה הגיע אליו, כמו ברית מילה או סידור קידושין, הוא ניגש מיד לבעלי השמחה ואמר: 'הגעתי, אני פה. אין שום צורך להכריז את שמי'. הוא נחפז, במטרה למנוע את טקס הכרזת התארים", מספר הרב וולף ל'משפחה'.

"אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הוציאו לאור את קובץ המכתבים שלו – 'קובץ מכתבים ומאמרים'. אני טיפלתי בהדפסה, ואני זוכר את היום בו נשאתי אליו הביתה את הכרכים הטריים היישר מבית הדפוס. הוא פתח את הכרך הראשון ונבהל כשראה את עמוד השער: 'קובץ מכתבים מאת מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך שליט"א' – היה כתוב שם. 'מרן! הגאון!' הוא זעף. הוא נטל עט ותיקן בכתב ידו כרך אחר כרך. הוא מחק את התארים, והשאיר רק את שמו בצירוף התואר 'הרב'.

"תראה את הכרזה הזו", שולף הרב וולף כרטיס בצורה מלבנית מהתיקייה שבידו. "זהו עותק יחיד ונדיר של כרזה שהופקה לקראת הבחירות, בהן התמודדה לראשונה מפלגת 'דגל התורה'". בכרזה מופיע תצלום של הרב שך בבגדי לבן, קיטל של ימים נוראים, ומעליו מתנוססת קריאה להצביע בבחירות לטובת הרשימה הצעירה. הכותרת הביזארית זועקת: 'מרן הגאון המלוב"ן(!) הצדיק רבי אליעזר שך שליט"א'.

המלוב"ן – אלה ראשי תיבות של המילים 'המלומד בניסים'. הביטוי הזה לקוח ממחוזות רחוקים מעולמה של פוניבז'.

"נכון", אומר הרב וולף, "בלהט ההכנות לבחירות היו כנראה כמה פעילים שנסחפו, ושמא היה כאן רצון להציב מענה לקמפיין של 'אגודת ישראל'. אבל כשהרב שך ראה את הכרזה הזו הוא נחרד, והורה לי לדאוג להשמיד את כולן. הרב סלד באופן קיצוני מכל האינפלציה של התארים, הכיבודים והמהומה סביב רבנים.

"אגב, למרות הקרבה הגדולה שזכיתי לה, לא עליתי מעולם על קברו של ראש הישיבה זצ"ל. מפריעה לי כל המהומה שעשו מהציון שלו. אני יודע כמה הוא היה רחוק מזה. אמרתי פעם לנכדיו: 'אם סבא שלכם יקום היום לתחייה, הוא מאוד לא יאהב את מה שנעשה מסביב'…

"אולי גם הושפעתי ממנו. הרב לא נהג לפקוד קברים. הוא סיפר לי פעם, שהוא הזדמן לפני המלחמה לבית הקברות בווילנא, והוא לא ניגש לציונו של הגר"א מווילנא! היום אנשים נוסעים לשם מארץ ישראל, אבל הוא, שכבר היה שם, לא ניגש לציון! כששאלתי אותו: 'הייתכן?' הוא השיב בפשטות: 'מְ'אִיז נִישְׁט גֶעגַאנְגֶען' – לא נהגו ללכת.

"הפעם היחידה שבה חרג ממנהגו הייתה כאשר חלה מרן הגרי"ז מבריסק ולבקשתו יצא הרב שך להעתיר בתפילה על ציונו של רבי שמעון בר יוחאי במירון. פעם שאלתי אותו אם ניצל את ההזדמנות לפקוד גם את קברותיהם של גדולי עולם הטמונים בצפת השכנה. הוא השיב בשלילה. מה שתפס אצלו מקום היה רק לימוד התורה והרבצתה.

"היום", מציין הרב וולף, "המצב השתנה גם בציבור הליטאי. יש אומרים, שהליטאים כיום הפכו לחסידים יותר מהחסידים עצמם… כל ההמולה סביב גדולי ישראל, המשב"קים, הרכבים, התמונות, הסגולות והיחצ"נות, אלו דברים שלא הכרתי אצל הרב שך".

לא היו אנשים מ'עמך' שפנו אל הרב שך וביקשו ברכה?

"בוודאי שפנו. רבים הגיעו להתייעץ ולשאול, אבל הצורה הייתה שונה. לא היו שעות מוגדרות ולא היה מעמד של קבלת קהל. בכל שעה בה ראש הישיבה היה מצוי בביתו היה ניתן לדפוק על הדלת, והרב שך עצמו היה ניגש ופותח. הוא לא נהג 'לחלק' ברכות, אם העומד בדלת ביקש ברכה, הוא היה דוחה אותו. הוא היה אומר לו: 'אני באמצע ללמוד כעת' או כל תירוץ אחר. אבל אם מישהו היה מגיע לשאול דעת תורה, הוא היה משיב לו בסבר פנים יפות, ואף מוסיף לברכו בחמימות. הנה, ראה יש פה ערמה שלמה של פתקים עם 'הזכרות' – שמות של אנשים הזקוקים לישועה. הרב שך עצמו רשם אותם על גבי הפתקאות הללו, והוא היה שולף ומזכיר אותם בשמונה עשרה.

"בסוף ימיו, כאשר היה לו קשה לשלוף מהכיס את הפתקים הקטנים, הוא ביקש ממני להעתיק מדי יום את השמות על גבי דף גדול, באותיות ברורות. מדי פעם הוא ריכז את כל הפתקים הללו בשקית, הניח את ידו על גבי השקית, מלמל תפילה, ולאחר מכן הוא היה שולח בידי את השקית לגניזה".

שני עשורים, עולם אחר

עשרים שנה אחרי – מה לדעתך היה הרב שך אומר על הדור שלנו?

"הגמרא מספרת על חוני המעגל שהתעורר משינה של עשרות שנים. הגמרא מתארת כיצד הוא לא מצא את מקומו בקרב הדור החדש שהתפתח במהלך השינה הממושכת שלו. אפשר לשאול את זה על 'גדולים' נוספים: וכי מה היו ה'חזון איש' או הרב מבריסק אומרים על הדור שלנו? ברור שיש פריחה עצומה של תורה בכמות ואיכות, אבל זה דור אחר לחלוטין ממה שאותם גדולי עולם הכירו. האווירה שונה, האתגרים שונים, וכל השפה אחרת לחלוטין.

"אבל דבר אחד ברור לי. הרב שך היה זועק: 'אבל אשמים אנחנו' – על המצב הירוד בארץ. אילו היו כל החרדים משתתפים בבחירות למפלגות חרדיות, הייתה לנו השפעה גדולה הרבה יותר על האידישקייט של המדינה כולה. הוא היה רגיל לומר, שבכל חילולי השבת והגזירות נגד הדת בארץ – אשמים 'ערליכע אידן' בירושלים שאינם משתתפים בבחירות".

אתה מוצא את עצמך לפעמים מתגעגע לדמותו?

"עברו כבר שני עשורים, והדמות הגדולה שלו חיה וקיימת בזיכרוני מדי יום. הגעגוע שלי מתעצם כאשר אני נתקל בתעשיית הכיבודים והמעמדים, באינפלציה של התארים והחצרות שהולכת ומשתרשת בציבור שלנו. דרכו של הראש ישיבה הייתה שונה, וזה חסר לי".