על הפרק

הבית שלהן התפרק והן מנסות להתרומם מבין ההריסות. אז הן מגלות  ששני בתים התפרקו להן והן חוות אובדן כפול: גם את אובדנו של הבית שהקימו וגם את אובדנו של בית ההורים. איך מתמודדים עם תחושת הבדידות וחוסר אונים, כשאין על מי להישען | מה אפשר לומר מול הכאב הכפול של הבת המפורקת וההורים הכאובים שלא תמיד מצליחים להכיל את המאורע הקשה | כשהמשפחה בוחרת להישאר מרחוק

לפני שנים עמדתי באירוע משפחתי, חגיגית וצעירה. קרובת משפחה שעונה גם על התואר 'חברה מהסמינר', עמדה לצידי. מישהי ניגשה לברך אותה במזל טוב. הכרתי את מישהי היטב. היא עבדה בסמינר, והיה לנו קשר נהדר בעבר. חייכתי אליה. היא התעלמה. המשיכה לדבר עם קרובת משפחתי, עם אישה אחרת שעמדה בצידי השני. דילגה עלי בקלילות. כאילו הייתי אוויר. כאילו מעולם לא היה קשר.

שנים עברו מהאירוע ההוא. אני לא חגיגית עכשיו, וגם לא צעירה. ובכל זאת, כשאני כותבת את הרגע שבו הייתי אוויר, דמי נשפך שוב. מבויש.

הבנתי מייד למה היא מתעלמת. כמה שבועות קודם לכן בכיתי עם המזבח, והשמועה הגיעה אליה, כנראה. זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי בהתנכרות, עוד מחיר ששילמתי על דמעות. לא הפעם האחרונה.

שנים עברו, כבר כתבתי. במשך השנים זכיתי לראות איך הציבור גדל, מתבגר. פגשתי חמלה ואכפתיות במקומות שקודם היה רק אוויר. האמנתי שאנחנו במקום אחר, ולרגע לא חשבתי שאכתוב את הכתבה הזאת. אבל אז הגיעו המיילים והטלפונים, פניות מנשים שקראו את הכתבה הקודמת שלי שעסקה בהן. ביקשו בדמעות שאכתוב על הכעס שפוגש אותן בחדר ילדותן. על הניכור. מחוץ ומבית. הקשבתי להן, התפללתי שהן חריגות בנוף. הלא משפחה אמורה להיות מרחב בטוח לברוח אליו כשהאדמה רועדת. היא, יותר ממישהי, אמורה להציע חיבוק. מקום. בית.

בדקתי את הנוף, דיברתי עם נשים נוספות. רבות מהן סיפרו על משפחה חמה, עוטפת. על חברות שאין להן תחליף. אחרות סיפרו את הסיפורים שתכף תקראנה. בשבילן אני כותבת את הכתבה הזאת. בשביל הילדים שלהן. בשבילן אני חותמת על הכתבה בשמי. אף שהנטייה הראשונה שלי הייתה לעמוד בצד, להשמיע רק את קולן הפצוע.

חותמת בשמי כדי לומר לעצמי: אין לך סיבה להתבייש בגלל מעשה שעשתה מישהי אחרת. את לא אוויר. את בת. והוא הבטיח: "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף. כי רוח מלפניי יעטוף ונשמות אני עשיתי" (ישעיהו נז טז).

חורבן בית ראשון

שוכבת על הספה המשובצת שאבא ואמא קנו לי ולציפי לפני עשרים וחמש שנה… פעם ישנתי פה. גרתי כאן. וגדלתי והתבגרתי. פה. כאן. בבית הזה. מה קרה לו? מי הפך אותו לארבעה קירות זרים כל כך?

(המשך יבוא)

"בכלל לא התכוונתי לספר לאבא ואמא שלא טוב לי". זה הסיפור של אפרת, אמא לשני מתוקים עולמיים (ציטוט מדויק. ד"ר). "חשבתי שזה משהו זמני, וזה יעבור. נסחבנו מיועץ נישואין אחד למטפלת זוגית אחרת. המצב רק הלך והידרדר. המשכתי לשתוק, להתפלל.

"בליל שישי אחד, לעולם לא אשכח את התאריך המדויק, עברתי חוויה קשה נורא והשכנים שמעו. מישהו מהם התקשר לאחי, ואחי התקשר להורים שלי. הם התקשרו, לא הרמתי. הם התקשרו לבעלי, גם הוא לא הרים.

"למחרת בבוקר, אחרי שבעלי יצא מהבית, אבא ואמא התייצבו ליד הדלת. פרצתי בבכי. הייתי אומללה כל כך הרבה זמן, וגיבורה לבד יותר מדי. וממש שמחתי שהם יודעים סוף סוף, ואני לא צריכה להתאפק יותר כדי לא לצער אותם.

"אמא חיבקה אותי, ואבא אמר שהוא יברר בשבילנו על יועץ חדש. אמרתי: 'אני לא רוצה יועץ חדש! נמאס לי! אני רוצה הביתה. בבקשה, קחו אותי איתכם הביתה'. הם היו מזועזעים מהרעיון, אמרו שלא מפרקים בית כל כך מהר. כן, קיבלתי ניסיון. כן, הם מסכימים שהוא לא קל, אבל מה פתאום לברוח? יש לי מושג איך ייראו חיי אחרי שהבית יתפרק?

"הם היו מבוהלים מהרעיון, ואני הייתי מסכנה מאוד. הסכמתי לנסות את היועץ של אבא. ואז את אשת המקצוע שאמא השיגה. וככה גררנו עוד שנה. בתוך כל הבלגן ילדתי תינוק, בן בכור. וזה ביצר את אבא ואמא בעמדה שאסור לי לעזוב. הם ניסו לדבר עם בעלי ישירות, וזה רק החמיר את המצב, כי מבחינתו, ההורים שלי היו בצד שלו עכשיו, וזה גרם לו להפסיק להתאמץ גם את המעט שהתאמץ קודם.

"כשעמדתי ללדת את הבן השני, ארזתי בעצמי מזוודה. נסעתי לאבא ואמא. דפקתי להם על הדלת, אישה עם תינוק, רגע לפני לידה. אמרתי שאני באמת לא מסוגלת לסבול יותר. התחננתי שירשו לי להישאר. הם הרשו, אבל הודיעו שזה רק בינתיים, עד שאלד, אתאושש מהלידה. הם לא היו מוכנים לשמוע על פירוק מוחלט וסופי של הבית.

"כשהגענו למקום הזה, לצערי, הייתי צריכה לעזוב את הבית של אבא ואמא. עם שני תינוקות הלכתי לשכור יחידת דיור. אבא אמר לי במפורש: 'אנחנו לא מוכנים לגבות את הצעד הזה. הוא מיותר ואסור בעינינו. רוצה לעשות אותו? בכבוד. תעשי אותו בלעדינו'".

איך הקשר ביניכם כעת?

"קפוא עד פושר. הם לא מזמינים אותי לשבתות וחגים, וכשאני מזמינה אותם, הם לא באים. לחלאקה של הגדול הם כן באו, וכשאני מתקשרת לומר 'שבת שלום', הם עונים. אבל לא מעבר.

"עוד מעט חנוכה ואני כבר יודעת שלא אקבל הזמנה לערב הלביבות המשפחתי. לפני שנתיים ניסיתי לבוא בלי הזמנה, וזה היה נורא. הם התעלמו ממני לגמרי, גם האחים. הייתה שתיקה מזעזעת סביב השולחן. "כששאלתי שאלות, ענו לי בחצי פה, במינימום מילים. אספתי את הילדים, חזרתי הביתה. וזהו. לא באה יותר. אבל בכל פעם שאני שומעת שהיה מפגש, או שמישהו 'שכח' להעביר לי הזמנה לחתונה של בת דודה, מעציב אותי לגלות כמה הם מאוחדים פתאום, כשהם נגדי".

גם ההורים של ללי לא אהבו את הרעיון שהיא 'בוחרת' לפרק את הבית.

"היו לנו הרבה דיונים ושיחות לא נעימות. היום הגענו לסוג של שלום קר. אני לא יודעת אם בגלל המלחמות של הצד השני שהוכיחו, יותר מכל סיפור שסיפרתי, שלא הייתה לי ברירה. או שהם התרגלו. גם הכעס והבושות שקעו. אנחנו בקשר, אבל זה לא הקשר שהיה לנו פעם.

"עם אבא אני עוד מדברת שיחות נפש פה ושם. יכולה לבכות לו אחרי תשובה שלילית שקיבלנו מהחיידר הרביעי במספר רק כי אבא של הילד שלי גר בעיר אחרת. הוא יקשיב, אולי אפילו ינסה להפעיל פרוטקציה. אמא? אמא תזכיר לי שהיא הזהירה אותי לא לעשות שטויות. היא מסוגלת גם לכעוס עוד פעם. אז אני מעדיפה לבכות לכרית. כואב יותר, מסוכן פחות".

רבקי מתבוננת על המציאות בעיניה של אישה שהצליחה לעבור את הסמבטיון. שש שנים היא גידלה חמישה ילדים לבד. לפני שנה וחצי נישאה שוב, זכתה ללדת ילד נוסף, משותף. "אני זוכרת ששמעתי מקולגה שעברה דרך דומה לדרך שלי, שההורים שלה מציעים לה תמיכה וחיבוק, בלי תנאים. קינאתי נורא. רק אחר כך תפסתי כמה זה לא הגיוני שאני מקנאה בה. הייתי צריכה לקנא בקולגות האחרות, הנשואות, המאושרות. מה אני מקנאה באישה שעוברת מסלול חיים לא קל רק כי ההורים שלה תומכים בה ומחבקים? אבל זה רק מראה לך כמה כאב לי המצב עם ההורים שלי".

היה ברוגז?

"חלילה. גם לא בשלב שבו הם ממש כעסו והבהירו בכל המילים האפשריות שהם מאוכזבים ומתוסכלים ולא מרוצים. ותמיד הוזמנו לשבתות ולחגים. אבא גם למד עם הבנים, ואמא הייתה קופצת להעמיד סיר על האש. בסך הכל, קיבלתי תמיכה טכנית. היו פעמים שקיבלתי גם תמיכה כלכלית, ואני מודה עליה מאוד.

"עיקר הכאב היה בגלל התמיכה הרגשית שלא קיבלתי. ובגלל המחיצות שאבא ואמא הקפידו לשים ביני ובין האחים האחרים. הם טענו שהאחים מעדיפים שהילדים לא ידעו מה קרה. וחלק מהם מרגישים לא בנוח להיות בסביבתי, עכשיו כשאני 'סוג ב" והם לא. אולי פחדו שאקנא. היו גם כאלה שהאשימו אותי ש'התקלקלתי'.

"יש לי יותר ממניין אחים, בלי עין הרע. ומכולם רק אחות אחת שמרה איתי על קשר בימים ההם. זה פצע שאני לא מצליחה לסלוח עליו, גם היום, שנים אחרי כשאנחנו שוב בקשר, ולכאורה הכל בסדר עוד פעם".

אמרת שאבא ואמא שמו את המחיצות. למה?

"כי זה ככה. אצלנו במשפחה המילה של אבא ואמא היא קדושה. ואם הם רק היו אומרים מילה לאחים שלי או מסרבים לשתף פעולה עם הנידוי, הוא לא היה קורה בכלל. בפועל, הם לא נלחמו בצו הרחקה שהאחים גזרו עלי. ההפך, רק הסבירו לי שוב ושוב כמה האחים צודקים מזווית מבטם. אמרו לי משפטים כמו: 'אבא ואמא הם תמיד אבא ואמא, גם כשהם לא מסכימים עם הדרך שהילד בוחר. אבל את לא יכולה לצפות להתנהגות זהה מאחים שלך'.

"בכל פעם שהם אמרו לי את המשפט הזה, או דומיו, נפגעתי. הם כאילו הבטיחו לי את האהבה שלהם בלי תנאים, אבל על הדרך הזכירו לי שהם לא מסכימים איתי, וכמה הם לא מרוצים".

סף הכאב

חיה שדמי, מנהלת מכון 'המראה' למטפלות רגשיות, מקשיבה לכאב, מציעה לשים לב.

חיה, מה גורם להורים המתנכרים להגיב באופן שבו הם מגיבים?

"לפני שאענה, מציעה להתבונן במציאות מזווית מבטם של ההורים: ערב שקט ורגוע, סוף סוף אפשר לנשום לרווחה כשלפתע נשמע צלצול ברקע. מי עכשיו? חני. מה עכשיו?

'אמא, אפשר לקפוץ לביקור?'

אמא נדרכת. 'קרה משהו?'

'נדבר כשנגיע', הקול של חני אינו מרגיע.

"וכך, כרעם ביום בהיר, מקבלת אמא את הבשורה הקשה על הבית המתפרק של בתה.

"הורים מגלים בצורות שונות, דרמטיות יותר או פחות, את המצב החדש. בסופו של דבר, המציאות טופחת על פניהם, והם נכנסים להלם. חווים חרדה, בלבול, בושה, כאב וצער גדול מאוד.

"בהדרגה, מתחלפת הסערה בחוסר אונים ובכעס עצום המופנה לכיוונים שונים. חילופי הדברים הופכים לוויכוחים ולמלחמות.

"בו זמנית, הבת נמצאת במצוקה. היא חווה חוסר אונים ובדידות וזקוקה לתמיכה והכלה גדולות. אך במקומן, היא מוצאת את עצמה מול חזית חדשה. כל אחד עסוק בכאבו ובצערו האישיים ולא מסוגל לראות את הצד השני. כך המצב הקשה והבלתי אפשרי כמעט עלול להביא לקרע בין ההורים והבת.

"חשוב לציין, בשולי התשובה שלי, את ההורים האחרים, והם לא מעטים ברוך השם, שמתמודדים עם סערת רגשותיהם ועומדים לצידה של הבת".

איך נראה הקרע?

"דוגמה מהחיים ששמה ופרטיה טושטשו לחלוטין, כמובן: ציפי (שם בדוי) סיפרה בכאב על הדלת שהוריה סגרו בפניה דווקא בתקופה קשה זו. המסר שקיבלה מאבא ומאמא היה ברור ובלתי מתפשר: הכניסה אסורה לבית ההורים, כל עוד היא חושבת בכיוון של פירוק הבית שלה.

"קשה לתאר את התחושה הקשה וחוסר האונים. אין לציפי הורים אחרים שאליהם היא יכולה לפנות, ועליהם היא יכולה להישען…

"בשיחה עם האם על הנושא, היא התלוננה שבתה לא משתפת אותה בהתפתחויות, וכי היא פגועה ודואגת מאוד. כאשר נשאלה על מדיניות הדלת הסגורה, היא אישרה ואמרה: 'כך לא תהיה לה ברירה, והיא תחזור הביתה, לבעלה ולמשפחה שהקימו ביחד'.

"כך עלול להיראות קרע, וזו סיבה נוספת ל'ניכור הורי'. האם לוקחת שליטה על הבת, על חייה במקומות שבהם היא יכולה לשלוט, במחשבה שכך תמנע את ה'אסון'.

"בהתבוננות מהצד ניתן לראות את האבסורד בקרע. שני הצדדים טיפסו על עצים גבוהים מדי, והכל מרוב דאגה ורצון לעזור. שם, מהמקום האוהב, הם מכאיבים זה לזה באופן בלתי נסבל".

ולפעמים האחים מצטרפים ל'חגיגה'…

"אכן, לעיתים קרובות האחים הולכים אחרי ההורים. כיוון שהם רוצים להגן על ההורים מצער נוסף ולתת להם תחושה שהם איתם, הם מצטרפים לניכור ולדחייה. כאשר הקשר מתרפא ומתחדש וההורים נרגעים, גם הקשר בין האחים מפשיר. הורים קובעים את הטון גם לעניין הקשר האחאי".

יש אפשרות למזער את הקרע? אולי אפילו למנוע?

"האופן שבו מבשרים להורים יכול למזער ואף למנוע את הקרע. הנטייה היא להראות להורים שהכל טוב אצלנו, וזאת נטייה מובנת כל כך. שום בן או בת לא רוצים לצער או להכאיב להורים. מנגנון ההכחשה פועל גם אצל הזוג עצמו. קשה להכיל מציאות כזאת, ולכן הם דוחים את השיתוף עד לרגע האחרון, מעשה המוביל להלם ולאיבוד עשתונות.

"ההמלצה שלי היא לא לחכות לרגע האחרון. כשהמצב מחמיר, כדאי לשתף, להתייעץ, לקבל תמיכה. כך יתאפשר להורים להכיל ולהגיב בשיקול דעת".

לכל מנעול יש דלת

אהבה מגיעה בלי תנאים, אבל לנחת יש חוקים אחרים. (פחות או יותר)

ניסיתן לפרוץ את הדלת הסגורה?

"מה השאלה!" שלושתן נזעקות.

"שעותתת של דיבורים! כמעט בטוחה שעברתי את האלף", מונה רבקי. "עם אבא ואמא, עם האחיות. עם הגיסות. ניסיונות להסביר שלא הייתה לי ברירה, לספר כמה קשה להיות לבד. אבל כשהגישה היא: 'את בישלת את הדייסה – את תאכלי אותה', אין הרבה מה לעשות חוץ מלהבין שהם בחיים לא התבשלו בסיר לחץ דומה, ומהמקום הזה, הלא יודע, הם מרשים לעצמם לשפוט".

"אני הפסקתי לנסות בשלב מסוים", מודה אפרת. "ראיתי שאני נתקלת בכל פעם בקיר, ונפצעת, ומתחילה לדמם עוד פעם, ולכעוס, ולבכות, ולהצטער. אז די, שיהיו משפחה בלעדיי. ברוך השם, לא אלמן ישראל. יש לי שתי שכנות מדהימות שאימצו אותנו, והן מציעות לבנים ולי בית. מזמינות לשבתות, לחגים. אני יכולה לבכות להן כשקשה, והן תמיד תקשבנה ותצענה כתף.

"אמרתי להן פעם שהחסד הכי גדול שהן עשו איתי היה הכעס שהן ניקזו ממני. לפני שהכרתי אותן, כעסתי המון. על ההורים שלי. על האחים. עכשיו מתייחסת למצב בחצי אדישות. אני לא באמת אדישה. חושבת שבלתי אפשרי להשלים עם המציאות שהמשפחה שלך דוחה אותך בשתי ידיה. אבל אני מסוגלת לעבור הלאה, לזכור שזה מעבר לתחום הבחירה שלי. עשיתי הכל כדי שזה לא יקרה, אבל הקדוש ברוך הוא קבע אחרת. מפה אני יכולה רק לקוות לגדול".

גם ללי מתנחמת בחברות טובות. "הן כמו אחיות, כמו אימהות. הן הכל. אני אומרת להשם תודה כל יום שנתן לי אותן. יש משפחה שנולדים לתוכה, ויש משפחה שמקבלים באמצע החיים, והן משפחה מהסוג השני. אין ספק שהייתי מעדיפה לקבל תמיכה מלאה מהמשפחה הגרעינית שלי. אבל אם אני מנטרלת את העלבון, אני מצליחה לשמוח שאני לא לבד, שיש כאלה שאכפת להם, גם אם דם אחר זורם בעורקיהם".

הייתן מתנהגות אחרת היום?

אפרת סוברת שלא. רבקי מתלבטת אם הייתה בוחרת לשתף בשלב מוקדם יותר. "אני כל הזמן שואלת את עצמי אם הדברים היו נראים אחרת אם הייתי משתפת את אבא ואמא, את האחים, עם מה אני מתמודדת בשלב שאף אחד עוד לא חשב לארוז מזוודות…

"אולי לו היו שותפים לכאב, לניסיונות להציל את הבית, הם היו מגבים אותי בהחלטה שקיבלתי. אולי אפילו מדרבנים אותי לקבל אותה מהר יותר. אבל אלו מחשבות שמסוכן לחשוב. אף פעם לא נכון להתעמק יותר מדי בשאלת 'מה היה קורה אילו'. מה שקרה, היה צריך לקרות בגזרת עליון. ואפשר רק ללמוד מזה לקח לעתיד".

ולמדת?

"כן. אני משתדלת לשתף היום את אבא ואמא בשאלות שעוד לא ענינו עליהן. למשל, לפני תקופה חשבנו לעבור דירה. לא ידענו אם כדאי לנתק את הילדים מהסביבה שבה הם גדלו לטובת התחלה חדשה ורקע 'נקי' או שהניתוק יפגע בהם ויערער, חלילה. עוד לפני שקיבלנו החלטה, עוד לפני שניגשנו לשאול רב, אמרתי לבעלי: 'אני מספרת לאבא ואמא'. הם אומנם לא הסלע שאני נשענת עליו ביום-יום, אבל גיליתי שאם אני רוצה את הלב שלהם לצידי, אני צריכה לשים בצד את הפצעים, לתת להם תחושה שהם קובעים ושדעתם משמעותית בעיניי.

"ובאמת, בכל פעם שאני מתייעצת איתם או משתפת אותם בדברים אישיים, אני מרגישה שאני קצת מפצה אותם על הבית שפירקתי למרות דעתם הנחרצת נגד".

ללי הרגישה שהיא צריכה לשרטט גבולות. "כמה חודשים אחרי שהיה לי בית אחר באופן רשמי ועצוב, קבעתי פגישה עם מו"ץ. שאלתי אותו איך אני אמורה להתנהג כלפי אבא ואמא, מה ההלכה מחייבת אותי, מה לא.

"אישית, זה עשה לי סדר בראש ובלב. כבר חשפתי קודם שהיו לנו דיונים לא נעימים. היו פעמים שהתפוצצתי ממש, מהניכור, מהיחס. אחרי שהעשן התפזר, ועבר עלי לילה, קמתי תמיד עם מועקה. חשבתי הרבה על דמא בן נתינה שאמא שלו ירקה עליו וביזתה אותו כשישב עם נכבדי רומא, והוא שתק. אם גוי מתנהג ככה כשאמא שלו מתנהגת ככה, מה זה אומר עלי? כמה זה מחייב אותי?

"השיחה עם המו"ץ עזרה לי להבין אילו קווים אדומים אסור לי לחצות. היום, כשאמא אומרת לי משפט פוגעני, קל לי יותר להתאפק, לומר לעצמי: 'כיבוד הורים, תשתקי'. להגיד שלא עצוב לי? זה יהיה שקר. אני מכבדת כי אני מצייתת להלכה, אבל הייתי מעדיפה לכבד את אבא ואמא כי אני אוהבת אותם ומעריכה כל מה שהם עושים בשבילי.

"מתפללת גם על זה, שיהיה לנו קשר מרצון ולא מצורך. אולי הזמן ירפא את הפצעים, כמו שאומרת הקלישאה. הלוואי שלא. הלוואי שיבוא משיח עכשיו. ירפא הכל מייד".

מילות מפתח

אני חוזרת לחיה שדמי, מבקשת חוט משי דק לתפור את מה שנפרם.

נחזור לציפי. היא סיפרה ברגע האחרון לאבא-אמא, והקרע קרה. מה אפשר לעשות כעת?

"כבר בשלב ההתחלתי הזה אפשר לעזור למנוע את ההידרדרות או לאחות את הקרע, אם נוצר. בשיח עם ציפי ועם אימה, אחרי הקשבה, הכלה ואמפתיה לכאב העצום ששתיהן חוות, ניתן לזהות את המחשבות שגורמות לכעס ולחוסר האונים. מחשבות כמו: 'לאמא לא אכפת מה קורה לי, היא חושבת רק על הבושות שאני עושה לה', ומהצד השני: 'ציפי מדי פזיזה, היא תמיד הייתה לא אחראית'.

כך, בעזרת תהליך של סדרת שאלות, אנחנו משחררות את המחשבות ומגלות את האמת והאהבה שתמיד נמצאת אך לפעמים מקלקלת את השורה. דיאלוג כן מסיר את המחיצה ומאפשר לקשר להתחדש ולהתרפא".

ואם חלילה הקרע התרחב כל כך עד שהקשר נותק כליל?

"זה מצב שיש בו המון כאב. גם להורים, גם לבת. שני בתים מתפרקים לה, והיא חווה אובדן כפול, גם את אובדנו של בן הזוג וגם את אובדנם של ההורים. זאת תחושה של בדידות וחוסר אונים. אין על מי להישען. עם אובדן הבית והגב שהורים מציעים בדרך כלל, חלק גדול מעצמיותה של הבת הולך לאיבוד אף הוא. בגלל ובמקביל.

"ההבנה ששני הצדדים כואבים את הנתק מציעה קצה חוט לשינוי. תקשורת אמפתית יכולה לאחות את הקרעים.

הנה דוגמה לדיאלוג אפשרי עם הבת:

איך את מרגישה?

עצובה. כאובה. הרבה צער.

מה חסר לך?

קשר, קרבה. אהבה של אבא ואמא.

מה היית רוצה לקבל שוב, לו זה היה אפשרי?

את החיבוק החם של אמא.

בואי נדמיין ביחד שזה קורה, מה זה ייתן לך?

ביטחון. תחושה שאנחנו קרובות, ושהיא אוהבת…

כעת, לאחר שקיימנו את הדיאלוג הזה, אני מציעה להשתמש בדמיון כדי להושיב את אמא לדיאלוג זהה.

איך את מרגישה? מה חסר לך? מה היית רוצה לקבל שוב, לו זה היה אפשרי? וכן הלאה.

"במרבית המקרים הדיאלוג שמתרחש רק בראש יגלה את קווי הדמיון בין האם לבת. גם אמא עצובה. כאובה. וגם לה חסרים הקשר והקרבה. וגם היא הייתה מבקשת, לו היה זה אפשרי, להרגיש שוב את הקשר. לדעת שהכל בסדר.

"כך נסללת הדרך לשיח, לקשב. לקשר. הדעה הרווחת היא שדרושים שניים כדי לריב, ואני מוסיפה: מספיק אחד כדי להביא שלום…"

ויש גם דור שלישי, הילדים של הבת, הנכדים של סבא וסבתא. כמה מילים גם עליהם:

"ילדים ילכו אחרי אמא. כשהם יראו את השינוי בקשר בינה ובין סבא וסבתא, הם יאמצו יחס דומה. אפשרי ורצוי לא לערב את הילדים, גם כשהקרע קורה, חלילה. לתת להם להיות בקשר עם סבא וסבתא, גם אם קיימת מתיחות גדולה בין ההורים לבתם. גם הם חווים אובדן. לא כדאי ולא נכון להכביד עליהם באובדן קשה נוסף. כמובן, כל זה אפשרי בתנאי שסבא וסבתא לא משתמשים בקשר כדי להרעיל את הילדים נגד האם, חלילה. גם אם הם כועסים, הילדים לא צריכים לדעת על כך.

"ואולי הדור השלישי יפתח את הלב, יזכיר שגם הבת הייתה פעם ילדה קטנה, מתוקה כמותם. ילמד שוב לאהוב".

בית שלישי

כשעזבתי את הבית, זאת הייתה ה-שאלה שיוני וניני שאלו שוב ושוב: "למה?"

"זה לא משנה", סירבתי לענות. 'למה' היא שאלה על העבר, על הדברים שקרו בו. ומה שקרה, הרי היה צריך לקרות. "משנה מה אנחנו הולכים לעשות, משנה איך נעשה".

רק ההווה משנה. גם העתיד. הדרך שנבחר ללכת בה. המעשים שנעשה.

(בחצר האחורית)

"אמא שלי 'מתוסבכת' על הנכדים. בהתחלה, כשהיא הייתה מתרגזת עלי או מתווכחת, הייתי לוקחת את הילדים ומסתלקת", מספרת ללי. "גם כי לא יכולתי להישאר יותר, פחדתי שתכף אתפוצץ. וממילא, אם אני הולכת, גם הילדים. גם כי הרגשתי ש… לא מגיע לה. לא מגיע לה לקבל את הנכדים, ליהנות מהם בזמן שהיא מתנכרת אלי. הרגשתי שאנחנו עסקת חבילה. או שהיא מקבלת את כולנו, או שהיא לא מקבלת כלום.

"גם זה תהליך שעברתי, להפריד ביני ובין הילדים. עברתי אותו בגלל הקשר שלהם עם אבא שלהם, אבל למפרע, זה עזר לי גם בקשר המסובך שלי עם אמא. הם אוהבים אותה, והיא אוהבת אותם. כשמגדלים ילדים במציאות כמו שלי, סבתא היא לא משהו מובן מאליו…"

"זה אחד מהדברים שכאבו לי כשאחים שלי נידו אותי", רבקי כואבת שוב. "מילא, אתם ברוגז איתי. מילא אתם חושבים שאני טיפשה ולא אחראית ולא מגיעה לי משפחה חמה. מה אשמים הילדים שלי? למה אתם עושים איתם ברוגז? למה אתם גוזלים מהם בני דודים, דודות? מה נראה לכם, שה'טיפשות' של אמא שלהם היא מחלה מדבקת? שהם הנשאים?"

"אני סולחת כמעט על הכל", מצהירה אפרת. "סולחת על לילות שבת בודדים, רק אני ליד שולחן השבת כי הילדים כבר ישנים. סולחת על שתים עשרה שעות שנתתי לעבודה יום אחרי יום, ממוטטת לגמרי, כדי שאוכל לשלם לטוען הרבני, כי אבא ואמא לא מוכנים להלוות את הכסף מסיבותיהם העקרוניות. סולחת על ערב חג שעברתי, עם דלקת ריאות וארבעים מעלות חום, לבד. סולחת על מחיקה טוטלית של עשרים וחמש שנים שבהן הייתי ילדה של נחת.

"לא סולחת על הפגיעה בילדים, על הגירוש שלהם מהמשפחה. פעם אמרתי לאמא, ברגע של סערה גדולה: 'את מפסידה אותם. הם מדהימים. תתעלמי מהעובדה שאני אמא שלהם, תיהני מהם!'"

השתכנעה?

"לא, ואני עדיין בדעה שהיא מפסידה, אגב. הם באמת מהממים".

הם שואלים לפעמים על סבא וסבתא? מה את אומרת להם?

"אני ממציאה תירוצים. שסבא וסבתא עסוקים, שהם לא מרגישים טוב. שאין להם זמן. לא רוצה להגיד לילדים שלי שסבא וסבתא מוותרים עליהם. זה לא מסר שהם צריכים ללמוד בגילם הצעיר. אולי כשהם יגדלו, לא תהיה לי ברירה אלא לומר את האמת. אולי הם יבינו אותה גם בלי שאומר. בינתיים, כל זמן שאני יכולה לספר להם ולי סיפור אחר – אני בוחרת בו. סומכת על השם יתברך שיכתוב לנו את הסוף הטוב".

אבא, אמא, בת

"ספרי גם את הסיפור של המשפחות האחרות", ביקשה שרה, חברה ו'אחות' לתואר. "המשפחות שמחבקות עד חנק, שנלחמות גם כשאנחנו מעדיפות שלום, שלא מרשות לגור בבית אחר או לגדול בלעדיהן".

אני מבטיחה לחשוב עליהן. אולי לספר בפעם אחרת. היא מבקשת רשות לעלות על במה צדדית. זה שיר חייה:

אבא,

זה הילד שלי.

אני יכולה לדבר עם הרב'ה בעצמי.

אני יכולה למלא גביע, לקדש.

לא בחרתי את המצב הזה,

אבל זה מה יש.

אמא,

זאת הילדה שלי.

אני יכולה לקנות לה שמלה בעצמי.

אני יכולה ללמוד איתה למבחן.

קשה לשרוד לבד

אבל בבקשה, בלי לייאש…

אבא,

אמא,

אני אוהבת להיות הילדה שלכם

בבקשה, תרשו לי להיות אמא
של הנכדים שלכם.

(שרה)