מכירים את האנשים שכל מכה קטנה מכאיבה להם כמו פציעה אנושה, וכאב ראש רגיל משבית אותם ליממה שלמה? | לא, הם לא מפונקים. יש להם פשוט סף כאב נמוך | מה גורם לאנשים להרגיש כאב יותר מזולתם? האם אפשר להגביה את סף הכאב? מה גורם לסף הכאב שלנו להשתנות מפעם לפעם? ומהי השפעת הפחד על רמת הכאב? | כמה זה כואב
"את תרגישי רק דקירה קטנה של חומר ההרדמה המקומי, ואז זה ייגמר”, זו ההבטחה שקיבלה חדווה לפני שהוכנסה לחדר הבדיקות כדי לעבור ניקור מותני, הליך שנועד לאבחן מה הסיבה לכאבי הראש שמהם סבלה תקופה ממושכת. הבדיקה, שאמורה הייתה להסתיים בתוך דקות ספורות, הפכה עבורה לסיוט שנמשך יותר משעה. במקום “דקירה קטנה”, חוותה חדווה גלי כאב עז שהקרין לרגליים בכל פעם שהרופאה ניסתה לאתר את המרווח בין החוליות.
“הרגשתי שדוקרים אותי במברג, ושהגוף שלי לא מגיב להרדמה המקומית”, היא משחזרת. שבועות אחר כך, הכאבים חלפו והגיעו הבשורות הטובות ששללו מחלות קשות, אך הטראומה הרפואית נותרה. “איך ייתכן שבדיקה זו עוברת בקלות אצל עשרות מטופלים ביום, בעוד אני כמעט איבדתי את ההכרה מרוב כאב?” שאלה חדווה את עצמה בחוסר אונים.
שאלה דומה שאלו את עצמם גם ההורים של דוד, רק מהצד השני של המטבע. זה היה אחרי שדוד בן השמונה נפל מהטרמפולינה בעקבות סלטה מרשימה וגבוהה מדי. הוא נפל על ידו, אך קם מייד והמשיך לשחק, כך שההורים היו בטוחים שלא קרה שום דבר רציני. גם בלילה הוא נרדם בקלות וישן כרגיל, אך בבוקר, כשהיד התנפחה והכאב לא היה ניתן להכחשה, הם מיהרו איתו למרפאה, שם חשף הצילום שבר מלא שהצריך את גיבוס היד מייד. “איך ייתכן שבפציעה כה קשה המוח של דוד הדחיק את הכאב, ואפשר לו לישון ולתפקד?” שאלו את עצמם ההורים בחוסר הבנה.
כאן מתגלה התופעה המרתקת שכולנו חלק ממנה: סף הכאב שלנו אינו קבוע, והוא משתנה לגמרי מאדם לאדם, וכן – הוא משפיע דרמטית על התמודדותנו עם פציעות ופרוצדורות רפואיות, ואפילו עם כאבי ראש פשוטים.
איך אפשר להסביר את הפער הגדול בין הכאבים שאנו חווים, והאם יש לנו דרך לשלוט בכך? ביקשנו לפתוח צוהר לעולם הכאב.
כל אחד והכאב שלו
“לפני הכל, חשוב להבין שכאב הוא חלק ממערכת החישה של הגוף שלנו”, פותח ומסביר ד”ר אמיר מינרבי, מנהל המכון לרפואת כאב במרכז הרפואי רמב”ם ומרצה בכיר בפקולטה לרפואה בטכניון. “הוא דומה מאוד לחושים הנוספים שלנו, ומשמש סוג של אזעקה כדי להתריע מפני נזק שעלול להיגרם לגוף – פציעה, לחץ, טמפרטורות גבוהות או נמוכות מדי, וכדומה.
“יש אנשים שמסתכלים על הכאב כדבר שלילי, אך הוא לגמרי לא כזה, ולמעשה יש לו תפקיד חיובי וחשוב מאוד בחיים של כולנו. אי אפשר לחיות בלעדיו. ההוכחה הברורה ביותר לכך היא שכאשר לעיתים נדירות נולדים ילדים ללא יכולת לחוש כאב בשל מחלה גנטית, הם מצויים בסכנת חיים. הילדים האלו אינם בריאים, כיוון שהם נפצעים לעיתים קרובות, מקבלים כוויות וגם פוגעים בעצמם בלי לדעת, ולמעשה – ללא טיפול אינטנסיבי הם לא עוברים את גיל שתים עשרה. אגב, גם לרוב בעלי החיים המפותחים יש מערכת כאב, מה שאומר שהיא חשובה ונצרכת כדי לשרוד, בדומה לכל מערכת חושית אחרת.
“ובכל זאת”, מוסיף ד”ר מינרבי, “אפשר לראות שלאנשים שונים יש סף רגישות אחר לכאב. במבדקים שנעשו כדי לאבחן זאת, התברר שיש אנשים שגירוי מסוים אכן מכאיב להם יותר מלאחרים. ואף יותר מזה – אנו יודעים שאותו אדם חווה לפעמים את אותו כאב ברמות שונות”.
ד”ר מינרבי מדגים: “כשהגוף נמצא במצב חירום, למשל כשאדם בורח ונמלט ממקום סכנה, הוא לעיתים קרובות נופל בדרך או סופג מכות קשות, ובכל זאת כמעט אינו חש כאב, כי המוח שלו מנטרל את תחושת הכאב כדי לאפשר לו לתפקד ולהציל את חייו. כרופא אני פוגש לא פעם מטופלים שנפצעו קשה מאוד בתאונת דרכים או בשדה הקרב, והם מעידים: ‘התחלתי לחוש כאב רק כשפינו אותי למסוק’, או ‘רק כשהגעתי לבית החולים הרגשתי שכואב לי’. כי זוהי היכולת של המוח שלנו – לדעת לווסת את תחושת הכאב ולהפחית אותה.
“למוח יש גם יכולת להגביר את עוצמת הכאב, ולמשל תוכלו לפגוש הורים לתינוקות קטנים, אחרי כמה לילות נטולי שינה, ששומעים מוזיקה מהבית של השכנים ומדווחים שהיא גורמת להם כאב ראש אמיתי, כי מחסור בשינה עלול להגביר עוצמה של כאב ולהפוך אותו מקל לבלתי נסבל.
“לעומת זאת, זמנים של הסחת דעת יכולים להקל על הכאב, ואנשים רבים יספרו לכם שבשעות היום הם חשים את הכאב במידה מופחתת ביחס לשעות הלילה, שאז הם נמצאים עם עצמם, ומן הסתם עסוקים יותר בתחושת הכאב.
“אבל חשוב לדעת שיש דרך לאמן את המוח להרגיש פחות כאב”, מדגיש ד”ר מינרבי. “דוגמה לכך אפשר לראות אצל אנשים בתרבויות שונות במזרח שיכולים לאמן את עצמם ללכת על גחלים או על זכוכיות, וכן אצל אנשים שבוחרים לעבור טיפולים מכאיבים מאוד ללא הרדמה בשל סיבות שונות. זה לא שהפרוצדורות לא מכאיבות להם, אבל הם מתאמנים על כך ומצליחים להכניס את עצמם למצב תודעתי שבו הכאב פחות משמעותי. גם היפנוזה מאפשרת לבצע פעולות מכאיבות מאוד למטופל, בלי שהוא יסבול מהן. אלו דברים שאפשר ללמוד אותם, וכך להשפיע על מערכות ויסות הכאב ולסייע לעצמנו לחוש אותו פחות”.
כשהכאב לא רוצה לחלוף
מה אפשר להציע לאנשים שחווים כאב ברמה בלתי נסבלת?
“תלוי מאוד בסוג הכאב”, משיב ד”ר מינרבי. “אם מדובר במישהו שסובל מאוד מכאבים בזמן טיפול שיניים או בעקבות פצע שנוצר, נוכל לתת לו משככי כאבים מתאימים, או שנזריק לו חומרי הרדמה לפני הטיפול וכדומה.
“אבל יש גם ‘כאב כרוני’. מדובר במקרים שבהם הפגיעה ברקמה כבר החלימה, אך למרות זאת הכאב אינו פוסק, והוא עצמו הופך למחלה. במצבים כאלו צריכים לברר למה מערכת הכאב עובדת כאשר אין סיבה לכאורה, ובהתאם לכך לחפש דרך טיפול. לכן העבודה במצבים כאלו היא מורכבת הרבה יותר”.
נראה שכל אדם שחווה כאב כרוני מכיר משפטים בסגנון: “זה פסיכולוגי” ו”אתה סתם עושה עסק, לא ייתכן שבאמת כואב לך”. אולי זה נכון?
“בעבר חשבו שזה נכון, והמשפטים האלו נשמעו לא רק מאנשים שלא הבינו מה עובר על חבריהם, אלא גם מרופאים שהיו מסבירים למטופלים: ‘הכל בראש שלכם’. כיום, עם התקדמות המחקר ובעקבות ניסויים שנערכו, אנו יודעים שאדם עשוי להרגיש כאב חזק גם כשכל הרקמות בגופו תקינות, כי כאב יכול להיגרם מתקלה במערכת החישה. כשנוצר במערכת סוג של קצר, הוא גורם כביכול להפעלת אזעקה ללא סיבה, אך הכאב עשוי להיות חזק ביותר. ברור לנו שלא ייתכן להתייחס לאדם שמדווח על כאב כרוני כאילו זה בראש שלו, ובוודאי לא במובן שהוא ממציא אותו.
“עם זה, כפי שכבר ציינו, כאב הוא דבר שעשוי לעבור הגברה או החלשה, וזה כבר דבר שתלוי במצב הרגשי של האדם. לכן, אם נצליח לסייע לאדם שחווה את הכאב לפתח כלים פסיכולוגיים מתאימים, הם עשויים לאפשר לו להפחית את הכאב שהוא חש ולהתמודד איתו. הכאב אומנם אינו פסיכולוגי, אך אספקטים פסיכולוגיים הם חלק משמעותי מארגז הכלים של טיפול בכאב כרוני.
“אם רק נחשוב על כך – יש שורה ארוכה של מחלות כרוניות אחרות, שכולן מושפעות מאוד מהמצב הרגשי שלנו, כמו מחלות מעי דלקתיות, יתר לחץ דם, אסתמה, מחלות לב ואפילו סרטן. הן לא נגרמות בגלל המצב הרגשי, אך למצב הרגשי יש עליהן השפעה רבה, כי שתי המערכות שלובות זו בזו וצועדות יחד”.
יש טיפול שיכול לסייע בהפחתת הכאב?
“יש הרבה סוגי טיפולים, אך בעולם הרפואה ידוע שכאשר יש סוגים רבים של טיפולים, בדרך כלל אין טיפול אחד יעיל, כי אם היה אחד כזה לא היו צריכים הרבה סוגים.
“לעצם העניין, מקובל להשתמש בחמש קטגוריות של טיפולים, שהחשובה ביותר מהן היא שמירה על אורח חיים בריא, שכן לאורח החיים שלנו – תזונה נכונה, שינה טובה ופעילות גופנית, יש השפעה רבה על הפגת מתחים ובעקבות כך הקלה גם על הכאב.
“נוסף על כך, ישנה הקטגוריה התרופתית שמציעה כמה סוגים של תרופות, שיכולות כל אחת בדרכה לטפל בכאב כרוני, וכן ישנו התחום הפיזיקלי, הכולל טיפולים כמו אוסטאופתיה שיעילים בעיקר בכאבים המצויים במקור השריר והשלד, וגם עוזרים לאדם לשקם את יכולת התפקוד שלו, אם נפגעה בעקבות הכאב.
“הקטגוריה הרביעית היא טיפולים פסיכולוגיים, שכאמור חשיבותם רבה, והקטגוריה החמישית היא פולשנית, וכוללת אפשרויות לטיפול בעזרת חסמים עצביים או בגלי רדיו שמטפלים בהולכה עצבית. במצבים קשים במיוחד משתמשים במערכות מתקדמות ובניתוחים, ויש גם אפשרות להשתלת משאבות שמזליפות תרופות לחוט השדרה”.
משככי כאבים? בזהירות
“סף הכאב שלי הוא הכי נמוך שיכול להיות”, מעידה על עצמה מיכל, אמא לחמישה. “אני מסוגלת לקום בבוקר עם כאב גרון ולשקול ברצינות ללכת למיון, כי הכאב פשוט ממוטט אותי. כשהייתי ילדה, ברגע שחטפתי מכה – הייתי מייד משתתקת מרוב כאב. אני זוכרת פעם ששיחקתי בגינה ונפלתי, ובמקום לקום ולהמשיך לרוץ, פשוט קפאתי במקום. ההורים שלי לא הבינו, הרי לא ראו שבר או דימום, אבל הרגשתי גל של כאב בלתי נשלט שהציף אותי. אפילו לא ידעתי להסביר את מה שאני חווה”.
מיכל מספרת כי הכאב מלווה אותה בכל פינה: “אם אני מקבלת מכה קלה בברך בזמן שאני מעמיסה קניות לרכב, זה יכול לשתק אותי לדקות ארוכות. אני רואה נשים סביבי עוברות טיפול שיניים בלי למצמץ, ואני מקנאה בהן. ברור לי שלאישה אחרת, העוצמה שאני חשה בכאב ראש ממוצע הוא כבר מיגרנה קשה”.
מיכל מוסיפה ומתארת כיצד חייה היום–יומיים מוכתבים על ידי הכאב: “אני מוצאת את עצמי נמנעת מפעילויות מסוימות, ומנהלת שיח בלתי פוסק עם הגוף שלי רק כדי להצליח לתפקד כרגיל מול הילדים, בזמן שכל תחושת אי–נוחות קטנה נחווית אצלי כאזעקת שווא תמידית”.
כאמור, מיכל אינה סתם מפונקת, שכן בכך בדיוק מתבטאים ההבדלים הדרמטיים בין אנשים בעלי סף כאב נמוך, לכאלו שסף הכאב שלהם גבוה יותר. אך מה גורם לאנשים לפתח סף כאב כזה? מתברר שהסיבה היא שילוב של גנטיקה וביולוגיה.
מחקר תאומים פורץ דרך שערכו ד”ר כריסטיאן נילסן ועמיתיו באוני’ דרום דנמרק, בדק 53 זוגות תאומים זהים ו-39 זוגות תאומים לא זהים, וסיפק נתונים חותכים על תורשתיות הכאב: החוקרים ערכו מבחן ‘לחץ קור’ (כי קור משפיע מאוד על מערכות הגוף וכידוע עלול לגרום להיפותרמיה) ומצאו כי 60 אחוז מהשונות בסף הכאב של המשתתפים שנבחנו, מקורם בגורמים גנטיים, וכן נמצא כי 26 אחוז מהשונות בסף הכאב שאדם מגיב לחום מיוחסים לגנטיקה.
נתונים אלה מראים כי סף כאב נמוך אינו בחירה אישית, אלא תכונה פיזיולוגית מולדת. המחקרים ממשיכים ומצביעים על גנים ספציפיים המעורבים בבקרה זו, ואף על הבדלים בנושא בין גברים לנשים: קונצנזוס מדעי ממחקרים שונים קובע כי באופן ממוצע, נשים מפגינות סף כאב נמוך יותר מגברים, והן נוטות יותר לפתח כאבים כרוניים.
חנה ברקוביץ, רוקחת אחראית ב’לאומית’ בית שמש, פוגשת את אותם אנשים כשמגיעים לבקש תרופות ומשככי כאבים ללא מרשם. “אני מזהה אותם כשהם מגיעים לעיתים קרובות, ופעמים רבות הם מנסים את כל סוגי התרופות – אופטלגין, אקמול ונורופן. כשאני משוחחת איתם על כך, הם מספרים שמתמודדים עם כאב חזק – כאב ראש או גב או רגל ועוד. הם פנו לרופא ולא קיבלו מענה מספק, ומרגישים שהדרך היחידה שנותרה להם היא באמצעות משככי הכאבים”.
חנה מספרת, בשינוי פרטים מזהים כמובן, כי היו בני זוג מבוגרים שהגיעו כמעט מדי שבוע לקנות אקמול. “ניסיתי לשאול מה קרה, והם סיפרו שהבעל סובל מכאבים נוראיים ברגליים ומצפה לניתוח, ועד אז הוא צורך את האקמול בקביעות.
“מישהי אחרת הגיעה בקביעות לקנות אדוויל, וסיפרה לי שזה בעקבות תאונה שעברה. אחרי תקופה ארוכה היא שבה לקנות את התרופה בקביעות, אף על פי שעבר זמן רב מהתאונה.
“במקרים כאלו מגיעה הסכנה הגדולה. נטילת משככי כאבים בקביעות מדי יום עלולה להיות מסוכנת, כי לכל תרופה יש תופעות לוואי. לא תמיד נראה אותן מייד, אך התרופה משפיעה על הבריאות שלנו. נוסף על כך, השאיפה של כולנו היא לפתור את הבעיה לחלוטין ולא רק לטשטש את הסימפטום”.
מה את מציעה?
“לפעמים הפתרון יהיה לקחת בקביעות תרופות מרשם שנותן רופא, כמובן עם מלוא ההשגחה הנדרשת. במצבים כאלו, גם אם יהיו תופעות לוואי, הרופא ידע להתייחס אליהן ואף לתת לפעמים תרופה נוספת כדי למנוע אותן, אבל חשוב שהכל ייעשה בליווי מקצועי.
“אם היה ביקור אצל רופא ונעשו כל הבדיקות בלי שנמצא גורם פיזי, אני מציעה לגשת לרופא שמתמחה במיוחד בתחום הכאב, כי לעיתים תרופה אינה תשובה. נכון שכולנו רוצים מענה מיידי ומהיר, אך לפעמים הדרך היא לחפש מענה שאינו תרופתי. פשוט לחפש דרכים חילופיות, וקיימות דרכים כאלו”.
לשכוח מהכאב
ומה חווים מטופלים כאלו בקופת החולים? האם יש מודעות למה שעובר עליהם?
“כיום יש מגוון רחב מאוד של דרכים להקלה על הכאב לילדים רגישים במיוחד, וגם למבוגרים”, משיבה רונית וייזר, מנהלת המחלקה לשירותי בריאות ומניעה, אגף האחיות בקהילה, כללית. “כבר בגיל הצעיר ממש, אצל תינוקות בחודשים הראשונים לחייהם, אנחנו מוהלים מעט סוכר במים מזוקקים ומטפטפים להם לתוך הפה. המתיקות הזו מסיחה את הדעת מהכאב, וכך הם עוברים את הפרוצדורה הרפואית בקלות.
“כשמגיעים אלינו פעוטות גדולים יותר, מעל גיל שנה, אנחנו מנסים לשמח אותם בהפרחת בועות סבון, ולעיתים גם נותנים להם להפריח בעצמם. כך אפשר לדקור אותם, להסיר תחבושת גם כשזה מכאיב או לבצע כל פעולה אחרת. נוסף על כך, יש לנו גם ליצנים רפואיים שמביאים לילדים הרבה הומור ושמחה, ומסיחים את דעתם מהחשיבה על הכאב”.
ויש גם דרכים יצירתיות יותר. רונית מספרת שהיא קנתה בובת פנתר מיוחדת שמרקדת לפני הילדים בזמן ביצוע הבדיקות, והילדים כל כך מרותקים לריקודים עד ששוכחים לכאוב. “יש גם רעיון מקורי של קבוצת אחיות שהציבו במרפאה מעמד מתכת גדול, ותלו עליו עשרות תחפושות מסוגים שונים. כשילדים מגיעים לצורך טיפול רפואי שעלול להכאיב, או שהם חוששים מאוד מבדיקה כלשהי, מזמינים אותם זמן מה לפני הטיפול ונותנים להם לבחור תחפושת כרצונם. אחר כך מושיבים אותם בנחת ומבקשים מהם לצייר את הפחד שלהם, ואחרי הטיפול או הבדיקה הם מקבלים תעודת ‘התגברתי’.
“עוד רעיון יעיל הוא משקפי מציאות מדומה שרכשנו עבור כל אחד מהמרכזים הרפואיים שלנו. הילד מוזמן להרכיב את המשקפיים בזמן ביצוע הבדיקה ולבחור סרטון מתוך מגוון של ארבעים סרטונים שונים במספר שפות, חלק מהם מותאמים במיוחד לציבור החרדי ובאישור רבנים. כשמרכיבים את המשקפיים מרגישים כאילו נכנסים לעולם אחר, וממילא הדעת מוסחת. יש לנו תמונות מדהימות של ילדים ששוכבים במיטה, מושיטים יד ועושים כל מה שמתבקש מהם. אגב, לפעמים התחושה היא שיש להשתמש בשיטות האלו דווקא להורים של הילדים, שנראים מפוחדים יותר מילדיהם…”
ומה אפשר להציע למבוגרים שרגישים מאוד לכאב?
“גם מבוגרים נעזרים מאוד בליצנים רפואיים ובמשקפי המציאות המדומה. אנחנו גם מציעים להם לימוד נשימות נכונות ושיטות שונות להרגעה עצמית, שאלו דברים שיכולים לסייע במיוחד”.
רונית מדגישה שהאמצעים הללו אינם מוצעים באופן שגרתי לכל המטופלים, כי פשוט אין צורך. “רוב האוכלוסייה מצליחה להתמודד בקלות עם כאב הכרוך בבדיקות השגרתיות, ויש ערך בהעברת המסר שבדיקה אינה אמורה להכאיב, ושאנחנו סומכים עליך שתתמודד. אבל יש גם מצבים שבהם הילדים רגישים מאוד לכאב, וכדי לעזור להם להתמודד ואף למנוע טראומה מהטיפול הבא – חשוב לגייס את מרב האמצעים שיסייעו בכך”.
כאבים זה מפחיד?
מכירים את התינוק הקטן שמגיע לטיפת חלב בעגלת הבוגבו המהודרת שאימו הטרייה דוחפת, כשהיא כולה רועדת מפני החיסון שהוא עומד לקבל? כשמגיעה העת היא מחזיקה לו את הרגל ומסובבת את ראשה – העיקר לא לראות את הפנים הקטנות המיוסרות, אך למרבה הפלא לא נשמע קול ואף לא ציוץ.
“פעמים רבות הפרוצדורה הרפואית אינה מכאיבה לנו, והבעיה אינה קשורה לסף כאב נמוך אלא לתחושת פחד”, מסבירה ד”ר יוליה פרוד, מנהלת מחלקת הרדמה במרכז הרפואי צאנז ע”ש לניאדו. “לכן תינוקות קטנים חווים חלק מהפעולות הרפואיות כמעט ללא תגובות של כאב, כי אין להם מנגנון פחד שקיים אצל מטופלים מבוגרים יותר ושמורגש לפני פעולות רפואיות.
“אפשר בהחלט להבין זאת”, היא מוסיפה, “כי מטופלים מגיעים לטיפול בלי לדעת איך הם יחוו אותו, עד כמה יכאב להם וכמה זמן הוא יימשך. זהו פחד טבעי, בעיקר כשמדובר במצבים שאתה מכין את עצמך לכך שיכאב לך, וכביכול מצפה לכאב.
“אנחנו פוגשים זאת בעיקר אצל ילדים שבאמת אינם יכולים להבין מה יקרה להם, ולעיתים אינם סומכים על הרופאים או ההורים שמבטיחים ש’זה לא יכאב’ ו’רק דקירה קטנה’. אנחנו פוגשים ילדים שעבורם כל בדיקת דם פשוטה או הרכבת עירוי, ואפילו פעולה כמו מריחת משחה או לקיחת תרופה, מלווה בפחד נוראי, כי חוסר הידע מפחיד מאוד.
“הפחד הזה קיים לעיתים קרובות גם אצל מבוגרים, בעיקר כשהם עוברים בדיקה או טיפול בפעם הראשונה וחוששים – ‘מה יקרה אם אבלע את הצינורית, או שזריקת הטשטוש לא תשפיע עלי, או שיהיה לי סיבוך של אחד למיליון?’ מספיק שאני נוגעת להם ביד, וכבר הם נרתעים ונזעקים בתגובה שאינה תואמת למצב”.
ד”ר פרוד מדגישה כי מכיוון שבמצבים כאלו מדובר בפחד ולא באמת בסף רגישות נמוך, ממילא כשעושים הכנה מתאימה או לחלופין – כשהמטופל עבר את אותה בדיקה בעבר וראה שהכאב לא נורא כל כך, התגובות שלו הופכות להיות רגועות יותר. “לעיתים אנו מטפלים באנשי מקצוע שבאים מהשטח, כמו חובשים מהצבא או אנשים שעברו הכשרה רפואית, ורואים שהגוף שלהם מלכתחילה נינוח יותר ורגוע, כי הם מוכנים לטיפול ויודעים לקראת מה הם הולכים. הנינוחות הזו נראית גם אצל מטופלים שמאושפזים זמן רב ומלומדים בטיפולים, כאבים או ניתוחים. המוח שלהם מכין אותם לכך, ומשדר להם את המסר שאין מפני מה לחשוש, שכן הם יודעים במה מדובר. ממילא הם חווים עוצמה פחותה של פחד”.
מה עוד משפיע על עוצמת הפחד שאנו מרגישים?
“יש הבדל בין גברים לנשים – מניסיוני, גברים הם קצת יותר פחדנים. הם בדרך כלל לא מחצינים זאת, אך קיימים אצלם סימנים אובייקטיביים שמעידים על פחד, כמו דופק מואץ, לחץ דם שעולה, הזעה וכדומה. גם צעירים פחדנים יותר ממבוגרים, שהם בדרך כלל סבלנים יותר. ייתכן שזה תוצאה של ההדרכה שהחיים נתנו להם. אני גם מרגישה שאנשים דתיים מצליחים יותר להתגבר על הפחד, כי התפילה עוזרת להם להיות רגועים יותר”.
הפחד עלול למנוע מאנשים לגשת לבדיקות, ואף להקשות על הצוות הרפואי לבצע אותן. איך מונעים אותו?
“קשה למנוע פחד, אך יש דרכים שעוזרות להתמודד. כשמדובר בילדים שמפחדים מאוד אנחנו נותנים להם בדרך כלל לפני הטיפול תרופה להרגעה דרך האף, שברוב הפעמים משפיעה בתוך כחמש עשרה דקות, והופכת אותם לרפויים וישנוניים. זו לא שינה אמיתית, אך קל יותר לטפל בהם.
“אצל מבוגרים לא מתאפשר לתת כזו תרופה, כי יש צורך במינון גבוה מאוד. לכן במקרים שיש צורך גדול בהרגעה, למשל כשמדובר במבוגרים שצריכים לעבור בדיקת דימות בשטח סגור שעלול לגרום להם לתחושת קלאוסטרופוביה (פחד משטח סגור), או בדיקה שאסור בשום אופן לזוז במהלכה והם לא מסוגלים לכך – אנחנו נותנים תרופה להרגעה דרך הווריד או השריר, מה שגם כן עשוי לעזור מאוד. זו כמובן תרופה שאי אפשר לתת כדי להרגיע לפני בדיקת דם פשוטה או הרכבת עירוי, כי תרופת ההרגעה בעצמה מגיעה באמצעות דקירה, ואם כבר דקרנו – מה הועלנו?
“יש גם אפשרות בחלק מהטיפולים לתת גז צחוק שמוריד את הלחץ ויכול לעזור, אך החיסרון שלו הוא שיש אנשים, בעיקר אלו שחווים פחד גדול, שמדווחים על תחושת חנק, שיכולה באמת להיות קיימת בעקבות המסכה שמוצמדת לפנים והריח של הגז.
“הקושי הגדול ביותר הוא כשמטפלים במבוגרים בעלי לקות שכלית שגורמת להם לרמת תפקוד כמו של ילדים קטנים, בזמן שהם יכולים להיות במשקל 90 קילוגרם ויותר, כך שאתה לא יכול לתפוס אותם ולהחזיק אותם בזמן בדיקה. במצבים כאלו נעדיף בדרך כלל תרופה מטשטשת הניתנת דרך השריר”.
אם למרות הקושי מצליחים להתמודד, עדיף לא לקחת את התרופות?
“באופן אישי אני סבורה שאם לא חייבים, עדיף לא להכניס לגוף שום תרופה מיותרת, אבל ברור שאם מישהו מפחד מאוד או נכנס לפניקה או מעלה לחץ דם ודופק – אין סיבה שהוא יסבול. יש גם אנשים שחוו בחייהם סיטואציות קשות או עברו דברים לא פשוטים, שהותירו אצלם טראומות ופחד גדול מפני מגע או טיפולים רפואיים. במצבים כאלו אנו מעודדים מלכתחילה את לקיחת התרופות כדי שהטראומה לא תגבר, וכדי להעניק להם חוויה חיובית שחשובה כל כך דווקא במצבם”.
