יום אחד זה קורה: בנות חרדיות, מחממת הסמינר, שתמיד השתוקקו ללמוד טיפול באומנות בלי לרעות בשדות זרים, יכולות להגשים חלום וללמוד טיפול באומנויות בלימודים תוך-סמינריים מפוקחים כשווי ערך ללימודי תואר • לצורך תחקיר מרתק התכנסו כל הגורמים הרלוונטיים לדון בנושא ולהביע את דעתם בעד ונגד: האם זה נכון מבחינה מקצועית ואישית? ומה בכל זאת אפשר לעשות כדי לאפשר לנשים חרדיות להיות מטפלות רגשיות מוסמכות ומוצלחות? • טיפול שורש
נתי הוא אחד הילדים המתוקים בעולם. כמו בציורים. שיער חלק, פאות מאחורי האוזניים, קצת נמשים וגומה בצד שמאל שזורחת כשהוא מחייך.
הוא שובב לא קטן, נתי, והוא חלק בלתי נפרד ואפילו מוביל במריבות בהפסקות. שוב הוא חוזר עם שריטה ושוב עם בוקס בעין, כזה גדול וכחול שכמעט מסתיר את הגומה שלא זורחת.
הוא הכי אוהב את הרב מנחם, כי הרב מנחם תמיד מצדיק אותו במריבות, אבל זה גורם לכך שהחברים שונאים אותו יותר. הם קוראים לו "מלשָן" וקורעים את שקית הביסלי שהרב מנחם הביא לו כפיצוי על הכדור שהחברים זרקו לו על העץ.
בשלב כלשהו, כשנתי כבר לא הסכים ללכת לחיידר וגם הרב מנחם התעייף קצת מלגונן עליו, החליט המפקח, בישיבה משותפת עם ההורים, להכניס לתמונה טיפול מקצועי. אולי נתי צריך עזרה פסיכולוגית כדי להתמודד טוב יותר עם החברים?
רעיון מצוין. ההורים שמחו, וסמכו על התלמוד תורה שיעזור להם למצוא אשת מקצוע טובה. אלא מה?
לאיזו מטפלת נתי ילך? האופציה הראשונה היא מטפלת טובה עם התמחות בילדים, שתקבל אותו לטיפול פרטי (בין 250 ל-450 שקלים לחמישים דקות בשבוע, כשהוא מגיע אליה לקליניקה בשעות שמתאימות לה). אופציה נוספת היא להמתין למטפלת בשירות הציבורי. כמה להמתין? בערך שנה…
ויש עוד אפשרות בהסדר עם קופות החולים: מטפלת שאינה תואמת מגזרית. היא לא תבין למה כשדוחפים אותו באמצע תפילת שמונה עשרה הוא לא יכול לזוז, וכמה זה מעצבן שנוגעים בך שוב ושוב אחרי שאתה נוטל ידיים ולפני שאתה מנגב אותן! היא עלולה לומר במהלך הטיפול מילים שמלכלכות את האוזניים של ילד טהור.
היא גם תהיה חריגה שם, בנוף התלמוד תורה, ונתי יתבייש ולא ירצה להיות לידה. האמת? מסתבר שהתלמוד תורה בעצמו לא יסכים להכניס אותה בשעריו, ואפשר להבין אותם מאוד.
מה בעצם הוא מבקש, נתי? מטפלת חרדית שתעזור לו. זהו. זה אמור להיות מוסדר ברפורמת בריאות הנפש שמתאימה את עצמה לבריאות הגוף, לא?
אבל זה לא רק הסיפור של נתי.
הצד השני של התמונה
רחלי, בוגרת 'בית יעקב', חלמה מאז ומעולם להיות מטפלת רגשית. זה הכי מתאים לה ולאופי שלה. היא רגישה ויודעת להקשיב, יש לה יכולות ניתוח בין אישיות לא רעות בכלל, וגם האינטליגנציה התוך אישית שלה מהגבוהות. היא גם טיפוס חוקר מאז ומעולם.
אבל מה? רחלי לא תלך ללמוד באקדמיה. באקדמיה, אפילו זו שבהפרדה מלאה, שורר כפור רוחני עז. לומדים שם גם בערב פורים אבל לא לומדים בערב יום העצמאות, וזה רק סימפטום לחילוניזציה שהיא לא רוצה להתקרב אליה.
היא לא יכולה לסמוך על ציציותיהם של המרצים, וחשוב לה מאוד לשמור על הרוחניות שלה ללא פגם, במיוחד שבשל הגיל הצעיר שלה אין לה עוגנים מספיק יציבים.
אקדמיה היא סכנת נפשות. כן.
אז היא למדה חינוך מיוחד, התחום שקצת משיק לכאורה, אבל האמת? שבכלל לא מתקרב. והיום היא לא מתפרנסת מעבודה שהיא יכולה להיות טובה בה מאוד.
וזה חבל ממש. למה שהיא תודר, רק בגלל הבחירה שלה באמונה?
הסמינרים שוקדים כל העת על הרחבת התמחויות הלימוד ורוצים לאפשר לבנות להתפרנס ממקצועות נוספים. הם נמצאים בקשר רציף עם גדולי הדור בכל הנוגע להתמחויות חדשות, והם אלה שמכריעים ונותנים את ברכת הדרך.
אחד הניסיונות האחרונים הוא להתרחב בתחום הנפשי הפופולרי כל כך בימינו. במקום שבנות תלכנה ללמוד בקורסים לא מפוקחים אותם עשויים להפעיל דמויות שרלטניות, יקימו להן בבית יעקב חממה חמימה שתאפשר למידה מקצועית של יסודות הטיפול הנפשי.
בדיוק לשני הצדדים הללו, של הצורך בפרנסה והצורך במטפלות מקצועיות חרדיות, נדרשו חברי כנסת מ'יהדות התורה'.
הם הגישו הצעת חוק להסדרת מטפלים באמצעות אומנויות, שלפיה לימודים אקוויוולנטיים – לימודים בסמינר ובמרכזי השתלמויות – יהיו שווי ערך ללימודי תואר.
רחלי תלמד במסלול טיפול באומנות: טיפול במוזיקה, טיפול בדרמה, טיפול באומנות חזותית. היא תקבל תעודה שוות ערך לתעודה אקדמאית, ונתי יקבל מטפלת חרדית בזמינות גבוהה. נשמע נהדר, נכון?
זהו, שהצעת החוק הזו יצרה פערים גדולים, טענות קשות, אזהרות חמורות, ויכוחים על חיים ומוות נפשיים ובלבול רב. למה?
ניסינו להבין ולצייר תמונת מצב משני הצדדים.
תמונת המצב מורכבת ולכן בעת קריאת הכתבה נדרש מאיתנו כלל ראשון של הבנת מורכבויות. נשאל את עצמנו:
האם צריך מסלולים נוספים בסמינרים על מנת לאפשר לבנות להתפרנס? – צריך!
האם בת צעירה יכולה ללמוד במקום שאינו מפוקח רוחנית ומנוטר תמיד? – חלילה!!!
האם צריך מטפלות רגשיות חרדיות? – צריך!
האם צריך לימודים מותאמים עם רגישות לתרבות ולשפה שלנו? – צריך!
האם צריך שהלימודים האלו, של אומנות הנפש ובנייתה, יהיו מקצועיים ואחראים מאוד? – צריך!
האם מתאים שהלימודים האלו יילמדו על ידי בנות צעירות? – לא ברור.
האם מותר לסכן את נפשן בלימוד תכנים קשים, מורכבים, כואבים, מציפים, כשהן בתחילת הדרך של בניית העולם הנפשי היציב שלהן ובתחילת התהליך הקמת בית בישראל? – לא ברור כלל.
האמירה שלנו מהכתבה היא, שכל הדרכים הן בחזקת סכנה. לא פותרים פיקוח נפש בפיקוח נפש. ובסוף הכתבה ניסינו להציג פתרונות אפשריים לפלונטר שנוצר.
אודה ואתוודה: כמי שעוסקת בטיפול נפשי אני מכירה את שני שטחי האש, משני עברי המתרס. לא אמליץ לבת שגילה פחות משלושים ללמוד טיפול נפשי. זה לא מתאים לנפשה ולרגשותיה ולא מתאים לעתידה הרוחני. נדרשים עוגנים רוחניים ונפשיים רבים כדי לעמוד בטלטלות הטיפול הנפשי.
הצעת תיקון החוק
ח"כ הרב יעקב אשר, הרב משה גפני והרב אורי מקלב, הגישו הצעת חוק, וזו לשונה:
"מוצע להוסיף כחלופה לתואר השני, לימודי תעודה בטיפול באמצעות אמנויות שהם שווי ערך ללימודים לתואר שני במקצוע זה, שהוכרו על ידי המנהל הכללי של משרד הבריאות, לאחר שבחן את רמת הלימודים, היקף הלימודים ותכנית הלימודים בלימודי התעודה, בהשוואה לאלו הנהוגים בלימודי תואר שני בטיפול באמצעות אמנויות.
"בכל שנה פונים בישראל למעלה ממיליון אנשים למטפלים באמצעות אמנויות לצורך קבלת טיפול. תחום הטיפול באמצעות אמנויות בישראל מגלגל למעלה ממיליארד שקלים חדשים בשנה והערכות מומחים גורסות שימשיך במגמת צמיחה לאור הגידול במודעות הציבורית לתופעות כגון קשיים רגשיים, הפרעות התנהגות, קשיי למידה, קשיי ריכוז ומשברים נפשיים בייחוד של צעירים ואוכלוסיות מוחלשות".
מה זה אומר? האם ההסדר אמור לשמש תחליף חרדי למהדרין לתואר ראשון או שני? מה ההצעה? פנינו לשאול מקרוב את ח"כ יעקב אשר, וזה מה שהוא הסביר לנו:
"הייתה יוזמה של חברות כנסת שונות להסדרת מעמדן של מרפאות באמצעות אומנויות כמוכרות רשמית, שכן בתקופה האחרונה משרד החינוך הפסיק להכיר במי שלא למדה באקדמיה כמטפלת באומנות.
"בתיאום עם היוזמה של חברות הכנסת האחרות, הגשנו הצעת חוק בתוספת שני סעיפים: הסדרת מעמדן של אלו שלמדו במכללות ומעמדן לא הוכר (כמו הלומדות בתל חי או וינגייט, לימודי תואר ראשון של ריפוי באמצעות אומנויות).
"החלק הנוסף הוא תחת השורה של תואר אקדמי, שבו נוסיף את המילים: 'או תואר שווה ערך שאינו אקדמי, שהכיר בהם המנהל כשווה ערך ללימודים לתואר אקדמי'. כלומר, הלימודים יהיו אותם לימודים, אותו מספר שעות, אותה הכשרה מעשית, אותם מבחנים – אבל לא דרך האקדמיה אלא דרך הסמינרים ולימודי ההמשך בהם".
כלומר: עד לפני 18 שנה די היה בלימודי תואר ראשון בטיפול באומנות על מנת לצאת לעבוד. מלפני 18 שנה נדרש גם תואר שני ללימודי תרפיה באומנות. מה שמציעים חברי הכנסת זה תיקון לפיו תואר ראשון יספיק ללימודי טיפול באומנות, בתוספת 600 שעות של לימודי מקצוע והכשרה מעשית. בנוסף, לימודים אקוויוולנטיים בסמינרים שונים יהיו שווי ערך לתואר ראשון.
למה החוק הזה חשוב כל כך?
"ראשית", משיב יעקב אשר, "עצם ההסדרה של המקצוע חשובה מאוד. מטפלים באומנויות יוכרו בחוק כמטפלים (גם אם מדובר בתואר ראשון בלבד. ת"ע).
"מעבר לכך, יש כאן תיקון לחסם משמעותי עבור נשים ובנות חרדיות: אם מתוך עשרת אלפים בוגרות תיכונים חרדיים שתרצינה ללמוד את מקצוע הטיפול באומנות, רק חמישה אחוזים תלמדנה באקדמיה כזו או אחרת, כל היתר תהיינה חסומות בשל הוראת רבותיהן שלא ללמוד באקדמיה.
"כך, למעשה, הן מפסידות מקצוע ויכולת להתפרנס, וגם ילדים חרדים שזקוקים לטיפול וממתינים לטיפול, מפסידים. יש בכך חשיבות עצומה וקריטית מבחינתנו".
לימודים שווי ערך
ר' ישראל תיק, סמנכ"ל ב'מכון בית יעקב למורות' וראש תחום חינוך במכון החרדי למחקרי מדיניות, גם הוא נדרש אל החוק ומברך אותו:
"ראשית, החוק מסדיר את מעמד המטפלים. חוק המטפלים באמצעות אומנויות אינו מוסדר וחשוב להסדירו.
"מעבר לכך, ילד חרדי וילדה חרדית זקוקים למטפל/ת שמדברים בשפתם. קשה להכניס לתלמודי תורה ולמוסדות בית יעקב מטפלים שרוחם אינה עולה בקנה אחד עם הרוח החרדית.
"שנית, מקצוע טיפול באומנויות הוא מקצוע מכניס. כולם עוסקים בלצרף נשים חרדיות לשוק התעסוקה ולדאוג לפרנסתן, ובגלל האקדמיזציה נשים רבות שהיו יכולות להיות מוכשרות כמטפלות באומנות, חסומות בהיעדר הכשרה מתאימה.
"אנחנו לא מבקשים שום הנחה. לא ברמת הלימודים ולא בתוכן. אנחנו מבקשים רק דבר אחד: מסגרת שהחרדים יוכלו להגיע אליה. המציאות בשטח היא ש-85% מהציבור החרדי לא יפנה לאקדמיה, וכשהחרדים מונים מעל מיליון איש במדינה, כ-32%, לא הוגן שהם יודרו מהאפשרות ללמוד בצורה שמתאימה להם ולשפתם".
מי יכשיר אותן?
"ודאי שיידרשו לשם כך פיקוח ורגולציה אקדמית בצורה זו או אחרת על מנת שהתעודה תהיה שוות ערך לתואר", מסכים יעקב אשר ומסייג: "אבל השליטה לא תהיה של המל"ג – המועצה להשכלה גבוהה, ששומרת אצלה את הכוח גם מבחינה פוליטית".
כיצד בנות סמינרים תוכלנה ללמוד תכנים מורכבים כל כך? לימודי טיפול דורשים היכרות עם תכנים לא קלים. ניכור הורי, למשל, אלימות. האם בת סמינר שטרם נישאה, אפילו, או שהיא נשואה טרייה, תוכל להיחשף לתכנים מורכבים כל כך?
מתברר שגם על כך כבר חשבו. יעקב אשר משיב: "כבר ישבו אצלי מנהלות סמינרים וחשבנו על פתרונות, כמו למשל שתכנים מסוימים יילמדו רק במסגרת לימודי ההמשך, ועוד פתרונות".
גם ר' ישראל תיק מסכים: "השאיפה שלנו היא שמטפלת חרדית תהיה באיכות הגבוהה ביותר שיכולה להיות, גם אם היא אינה אקדמאית.
"לימוד התכנים יהיה זהה, בשפה מתאימה. היום כל נערה יודעת מהן פגיעות ומהו ניכור הורי. אנחנו לא מדברים על תכנים שנדיר מהם אלא על שפה מותאמת, וככלל: לא נתפשר על כך שהבוגרות שלנו תהיינה הטובות ביותר שהילד שלנו יוכל לקבל. העניין העיקרי הוא שהתואר האקוויוולנטי יהיה שווה ערך לתארים אקדמיים".
אם כך, מה יהיה ההבדל בין לימודי האקדמיה ללימודי הסמינר?
"הפלטפורמה", משיב אשר. "תהיה כמובן הפרדה, יהיה פיקוח של הסמינר על הבנות, בדיוק כמו שלומדים היום מדעי מחשב וראיית חשבון והתעודה היא שוות ערך להשכלה גבוהה.
"יהיה קשב להנהלה הרוחנית של הסמינר, תהיה התחשבות בתוכן החרדי, המרצים לא יוכלו להציג כל תוכן שהם רוצים. אנחנו לא מעוניינים בשליטה הזו".
ומי יפקח על התכנים המקצועיים?
"מאחר שהחוק אומר שהמנהל הכללי של משרד הבריאות יהיה אחראי על הבקרה, אותו מנהל יקבע את הכללים ללימוד אקוויוולנטי. יהיה פיקוח כפיקוח ולא כבעל בית", מבטיח יעקב אשר, ור' ישראל תיק מקביל את זה למקצועות אחרים:
"בדיוק כמו בראיית חשבון, לדוגמה, מקצוע שבו קיים היום פיקוח על הלימודים במוסדות החרדיים, כך יהיה בלימודי טיפול באומנות. היו תקופות במדינה שבהן הגיעו עולים חדשים ממדינות שונות שהתארים שלהן לא מוכרים בארץ. היות שהמדינה רוצה עולים, הסדירו להם מבחני הסמכה ובהתאם לכך הכירו בלימודים שלהם. זו גם הבקשה שלנו: בת שתעבור את מבחני ההסמכה – תקבל תעודה, בת שלא תעמוד בדרישות – לא תקבל הכרה. מה שאנחנו מבקשים זה הליך נוסף ולא מסלול יחידי, אקדמי, שמפוקח על ידי המל"ג. עוד אפשרות ללא הנחה אקדמית וללא קיצור תהליכים".
לו יהי
פנינו גם לחנה פרבשטיין, יועצת חינוכית בתיכון לבנות ומורה בסמינרים ('מעלות בית יעקב', 'נוות ישראל' ועוד) ללומדות הוראה ולימודי המשך בתחומי חינוך, חנ"מ וייעוץ.
"על הנושא הזה אני מדברת מכוחם של שני הכובעים שאני חובשת: הכובע הייעוצי, שמכוחו אני מפנה בנות רבות לטיפול, והכובע של מרכזת ומרצה – שמכוחו אני צופה בבוגרות הסמינר, מכירה את הלימודים, את התכנים ואת צורת הלמידה ביחס לתוכנית ההכשרה.
"אין לי ספק שיש נקודות חשובות בניסיון להעביר את החוק: נושאים רגישים יש ללמוד בצורה מותאמת תרבותית, מתוך צניעות ראויה, השקפה טהורה ותפיסת עולם יהודית. אין ספק שעדיף שאישה תלמד את התכנים הללו בצורה מותאמת, ולא תצטרך 'לתרגם' את התכנים הנפשיים לשפה החרדית.
"האם יתאפשר לייצר מסגרות לימוד שיעסקו בכל התכנים העדינים הללו, שיהיה ניתן לדבר על כולם מתוך התאמה תרבותית? הלוואי!
"כאשר בת חרדית לומדת במסגרת חיצונית ושומעת תכנים ממרצה שאינה מכירה את הקודים של החברה החרדית, ואין למרצה הרגישות לנורמות החרדיות, הרי שזו חוויה מטלטלת ללומדת, כזו שאינה מותאמת כלל ועיקר.
"נושאים כמו חובת דיווח, התמכרות, טיפול משפחתי ועוד – חייבים להיות מעוגנים היטב בהקשר הערכים החרדיים. בעולם הכללי השפה היא שונה, ומטפלים חרדים עובדים קשה על 'תרגום' התכנים והתאמתם לחברה שלנו.
"למעשה, אם בזכות החוק יהיו מרצים יראי שמים וחרדים, שמתאימים ערכית לחברה החרדית ומנגישים את התכנים הרגישים בהשקפה טהורה, עם התאמה של הסוגיות המורכבות וביישום הפרקטי בקהל היעד החרדי, לא יהיה טוב מזה".
מה זה אומר? שנוכל לראות את הגומה הזורחת של נתי בלחי שמאל כי הוא יחזור לחייך. רחלי גם היא תהיה מרוצה. מי יודע, אולי אפילו היא תיכנס לחיידר של נתי ותטפל בו?
אבל רגע, למה מטפלים רבים כל כך מתנגדים לחוק?
הרי רחלי תוכל ללמוד בכיתות י"ג וי"ד על מיומנויות חברתיות, על טיפוח רגשי, על מנגנוני הגנה ויחסי תלות. היא תבין שהצחקוקים של נתי יכולים להיות רק הגנות מאניות (שם כולל לקבוצת מנגנוני הגנה), ולכן צריך להסיר את ההגנות ברגישות ולגשת אל הכאב ברובד העמוק יותר, הכאב על הבדידות החברתית.
ואז, כשהרגש יפציע, יהיה ניתן לטפל בו יותר בקלות, ללמד את נתי תבניות חשיבה חדשות שישפיעו על הרגש שלו ועל ההתנהגות. תוכל להיות לו רווחה. אז למה הם קופצים, המטפלים? למה הם מתנגדים לחוק?
הדרך הארוכה אל המקצועיות
נתי הוא אחד הילדים המתוקים בעולם. כבר אמרנו. כבר סיפרנו על המריבות שלו עם החברים ועל הרב מנחם שמפצה אותו כל הזמן, אבל לא הקשבנו להיבט עדין מאוד בנפש, דקיק עד בלי די, שייתכן כי הוא נכון וייתכן גם שלא: נכון, נתי סובל מהחברים שלו, אבל יש בו גם מן הקורבנוּת.
הוא שומע המון בבית עד כמה צריך לגונן על ילדים, וההקשר הסוציו-תרבותי משפיע עליו בלא יודעין: ילדים הם קורבנות אומללים.
בתוך זה, הוא מפצל את העולם שלו ל'טובים' ו'רעים': ה'טובים' הם אלו שתמיד מסכימים איתו וממליכים אותו, ה'רעים' הם אלו שמשפריצים עליו מים בנטילת ידיים.
מה הנרטיב שתבנה איתו המטפלת? אם היא תמשיך איתו את נרטיב הקורבן האומלל היא עלולה לגרום לו לזהות את עצמו כמופרד ולא קשור לסביבה הטבעית שלו: החברים. היא עלולה להגביר בו את הניתוק מהחֶברה.
אם היא לא תתייחס לרגשותיו, אם היא לא תיתן מענה לחוויה הסובייקטיבית שלו, היא עלולה לייצר בו דיסוציאציה, ניתוק מעצמו.
זווית המבט הזו היא רק אחד האופנים הנוספים שבהם אפשר לראות את ההתמודדות של נתי.
האם בת עשרים תוכל לזהות את הנימים הדקיקים והעדינים הללו, לנתח אותם כמו בלש ברמזים ותתי רמזים? האם היא תהיה בקיאה במפות הנפש המסובכות, תדע מתי לנתח ומתי לחבוש?
אשליית עשרת הכללים
שיפי סלובטיצקי, פסיכותרפיסטית ומטפלת באומנויות (MA), דוקטורנטית, מטפלת ומדריכה במרפאת 'למרחב' ובקליניקה פרטית, נדרשת לעניין.
"מכירים את עשרת הכללים איך תדעו שהילד שלכם זקוק לעזרה נפשית? זהו, שזו פשוט שטות אחת גדולה. אין עשרה כללים וגם אין כלל אחד.
"התשובה הזו מתסכלת. אנחנו אוהבים להיצמד לכללים, אבל במרחבים הנפשיים הכללים פחות מוגדרים. נוסף על כך, ואולי בעיקר – ילד צריך ראשית ואחרית אותנו, את ההורים שלו. את העין שלי שתפגוש את העין שלו, את האוזן שלי שתקשיב.
"לפעמים, מרוב בהלה ש'משהו לא בסדר', אנחנו שוכחים את האמת הפשוטה הזו ושולחים אותו הרחק, לטיפול, 'שיתקן' לנו אותו.
"בפעמים אחרות, הילד שלנו מסמן לנו בכל מיני דרכים, חרדות, התפרצויות או התנהגויות לא נחמדות, שהגיע הזמן לשלוח אותנו עצמנו, ההורים שלו, לטיפול. גם לכך צריך להקשיב.
"ביון, שהיה מגדולי האנליטיקאים, טען שהנפש שלנו רעבה לאמת כמו שהגוף רעב למזון. אני חושבת שכמו שלגוף יש מנגנון להרגיש את הרעב, כך לנפש יש מנגנון משלה שיודע מתי צריך לשלוח את הילד לטיפול. זה לא קל, צריך לפתח את המנגנון הזה, המקשיב, הבודק, אבל זה אפשרי וחשוב כל כך.
"וכל המילים הארוכות האלו כאן רק כדי לספר כמה מורכב זה 'טיפול' וכמה מסוכן לשחק בזה. כי אם אחרי כל התהליך הארוך הזה את מבינה שצריך להכניס לתמונה טיפול לילד, אז תשלחי אותו למישהו נחמד שלא מבין דקויות?
"לפעמים חושבים שלטפל בילדים פשוט יותר מלטפל במבוגרים. האמת כפי שאני רואה אותה, זה שבטיפול בילדים נדרשות מיומנות ורגישות גבוהות הרבה יותר.
"אישית אני חושבת לעצמי שרק כשאגדל אטפל בילדים… מטפל בילדים חשוף לפגיעות הרבה יותר, זה מטלטל יותר, זה משפיע על הנפש יותר, הבנייה ברגעים האלו היא קריטית ומשמעותית הרבה יותר מאשר במבוגרים, שלהם יש יותר מנגנוני הגנה, כך שנראה לי שהתשובה עד כמה חשובה המקצועיות קצת מיותרת. הנפש כולה מונחת על כף המאזניים.
"עם זאת, לא תמיד ילד זקוק דווקא לטיפול. לפעמים מספיק לו חונך. לפעמים צריך התערבויות של המחנכת בכיתה או של הגננת כדי לשנות מצבים: אם זה כשהילד צריך עזרה לימודית, אם זה כשהילד במצב יציב וההורה רוצה שיהיה עוד מישהו בוגר בסביבה כשהוא עצמו בתקופה לחוצה.
"גם כאן היד נשארת על הדופק: אם הילד חוזר מרוצה, שמח, מתקדם ולא אובססיבי לקשר, והקשר תחום בנושא ובזמן, ואם ההורה יודע מה קורה במפגשים האלו. אם התשובות ברורות לכל אלו, אז כן, למה לא להצמיד לילד חונך?
"הדבר שונה לחלוטין בנוגע לטיפול. לפעמים אנחנו מתייחסים לטיפול נפשי כמשהו חינוכי. האמת היא שטיפול קרוב הרבה יותר למדע ולרפואה מאשר לחינוך ולתמיכה".
התהליך הארוך
יום אחד נתי יגיע במצב רוח אגרסיבי לחדר הטיפול בת"ת. הוא ישבור את יצירת החֵמר שהכין בשבוע שעבר ויקרע את הערסל בזעם. רחלי עלולה להרגיש את האגרוף הזה מונחת, כאילו פיזית, לעברה. רק בשבוע שעבר הוא היה כל כך שמח! מה קרה לו?
תידרש עבודה עמוקה של ממש לגלות מתי האגרסיביות הזו שהוא מפגין היא תוצר של התנגדות ופחד להתחבר לעולם, ומתי היא מגיעה כי המטפלת שלו עדיין לא מצליחה להכיל את התכנים שלו, לעכל אותם ולהחזיר לו אותם כשהם מעובדים, ולכן הוא זועם כל כך.
שיפי סלובטיצקי מספרת: "תהליך הכשרה ללימודי טיפול הוא תהליך ארוך ומורכב טכנית ונפשית. תואר ראשון, תואר שני. הדרכה שבועית מפוקחת, טיפול אישי רציני. הרבה מאוד שעות סטאז' מפוקחות ומלוות בצוות מקצועי רב מערכתי במשך שלוש שנים לפחות. עבודה במרפאה בשכר מינימום פחות או יותר אחרי סיום לימודי התואר לעוד מספר שנים, כי רק אחרי שאתה מכיר את המסלול לעומק אתה מבין שלפתוח קליניקה בשלב מוקדם זה חוסר אחריות רציני מאוד כלפי מי שתפגוש".
"נראה לך?" תצחק נניח ציפי או ריקי, "הייתי אצל פסיכולוגית עם תואר שני בדרך לשלישי, היא לא ידעה להבדיל ולא להבין אותי, וכל הזמן טענה שאני מתנגדת לפירושים שלה! אז בשביל הילד שלי אני לא אחפש אפילו פסיכולוגית. לא מעניינות אותי התעודות, מעניין אותי האופי!"
גיטי פיין, פסיכודרמטיסטית ואנליטיקאית קבוצתית, מטפלת ומדריכה במכון 'למרחב' ואחראית על תחום קבוצות טיפוליות, מכירה את המשפטים הללו:
"ישנה טענה רווחת לגבי מטפלים בעלי כל התעודות הנדרשות, שאינם עושים את עבודתם נאמנה. זה כנראה נכון, כפי שקיים בכל מקצוע. כולנו נתקלנו פעם ברופא שטעה בשיקול דעת, או זלזל במקצוע או לא רגיש למטופלים. אך זה לא גורם לנו לפנות מעתה לרופאים ללא הכשרה מקסימלית.
"בתחום הנפש זה לא שונה. חייבת להיות הכשרה מאוד רחבה של תאוריה וידע, הבנה עמוקה של המבנה וההתפתחות הנפשית. ולא, לא אפשרי ללמוד את זה בקורס מקוצר.
"עדיין, גם בעלי תואר שני קליני נדרשים לעבודה אישית ולאתיקה מחייבת. ישנם פערים בין תוכניות ההכשרה הקליניות השונות – הכשרה בפסיכולוגיה קלינית, למשל, מחייבת הרבה יותר שעות למידה ועבודה בהדרכה מתרפיה באומנות, למשל.
"לכן מחויבות והתמסרות ללמידה ולהתפתחות המקצועית מתבטאות בהדרכות מקצועיות שרוכשים המטפלים בכסף רב.
"חשוב להבין, הדרכה מקצועית היא סימן לאחריות המטפל ולא לחוסר ידע. כלי העבודה המרכזי של המטפל זה המפגש שלו עם המטופל, במפגש הזה מתרחש משהו ייחודי, שעל מנת לפענח אותו המטפל צריך הדרכה.
"אני אומרת למודרכות שלי במרפאה שגם אני מודרכת (גם על טיפולים, וגם הדרכה על ההדרכה), וגם המדריכה שלי, שמאחוריה כבר ארבעה עשורים בטיפול – מקבלת הדרכה.
"בכלל, עיסוק בתחום הטיפול מחייב למידה והתפתחות לאורך שנים. אפשר גם לומר שהלמידה אינה מסתיימת לעולם.
"קריאת מאמרים ומחקרים חדשים שמתפרסמים מעת לעת, עיון בספרות מקצועית ענפה ועתיקה של תאורטיקנים, קריאת פרשנות לאותם תאורטיקנים. נדרש להיות בקיאים בסוגיית הטיפול".
עד כאן בתחום הלמידה.
"נקודה נוספת וחשובה לא פחות היא רמת התובנה העצמית של המטפל. מטפל מקצועי יהיה מודע לעצמו ומסוגל להפריד בין הקשיים והרגישות שלו לאלו של מטופליו.
"חשוב שמטפלים יהיו מסוגלים לזהות ולנהל את תגובותיהם לקשיים שהמטופלים מציגים בפניהם.
"לעיתים קרובות מטפלים בחרו לעסוק בפסיכולוגיה כדי לרפא פצעים שלהם עצמם, אך טיפול מוצלח ויעיל מתמקד בצרכיו של המטופל ולא של המטפל.
"כדי לעשות הפרדות ולתת מענה לצרכיו ולנפשו של המטפל, קיימת הדרכה מקצועית וכן טיפול אישי. כן. מטפלים הולכים לטיפול. אגיד עוד יותר מזה: מטפלים חייבים ללכת לטיפול. לא טיפול קצר מועד ולא טיפול ממוקד סימפטום. אלא טיפול דינמי לאורך זמן".
נניח שרחלי רוצה לטפל בנתי כי היא זוכרת את החרם שעשו עליה בכיתה ג', והיא מרגישה שהתיקון שלה יהיה שילדים אחרים בעולם לא יסבלו מחרמות ומהצקות. מטפלת צעירה מאוד עלולה להיות עסוקה בפצע של עצמה, ולא פנויה להבחין שאצל נתי הסיפור הוא אחר לחלוטין. אם היא תטפל בו כמו שהיא הייתה רוצה שיטפלו בה, היא עלולה להזיק לו, ומאוד.
ההורים נכנסים לתמונה
נתי הוא אחד הילדים המתוקים בעולם. את זה אנחנו כבר יודעות בעל פה.
אנחנו ממש טובעות בגומה השמאלית שלו, כשאנחנו מדמיינות אותה. אבא קנה לו כיפה חדשה. אמא לא מרשה לו ללבוש אותה. היא טוענת שזו כיפה מודרנית מאוד. אבא כועס על אמא שלא תחנוק את כל האוויר בבית. אמא כועסת על אבא שהוא מקלקל לה את הילדים.
נתי בורח מכל זה, ואת כל המתח הפנימי שלו הוא פורק על החברים. הם מצידם לא מוותרים, יש לו שריטה על הלחי הימנית ופנס ענק בעין שמאל.
נתי מוצא ברב מנחם המון נחמה. דמות של מבוגר אחראי ששומר עליו. כשאבא ואמא מגיעים לפגישה עם המפקח הם מחייכים, הכל טוב. את הצעקות הם השאירו בבית וגם את העובדה שכבר שלושה לילות אבא ישן אצל סבתא.
אמא אמרה לא לספר כי הכל בסדר. נתי יודע שזה בגללו, בגללו אבא ואמא כל הזמן מתווכחים, כי הוא צריך כיפה חדשה. אם הוא היה שומר על הכיפה הישנה שלו יותר, אבא לא היה קונה כיפה חדשה ואמא לא הייתה מתרגזת.
ככה רחלי פוגשת את נתי. הוא לא יודע לספר לה על המתח העצום שהוא נמצא בו. הוא לא מצליח להעביר את תחושות האשמה שכוססות לו את הלב. רחלי תעבוד איתו על מיומנויות חברתיות, זה קצת יעזור. היא גם תשמש לו קצת כמו אחות גדולה ואימהית. אבל אם היא לא תהיה אחרי לימודים מקיפים באמת, היא לא תיגע בשורש.
אחד הכללים הבסיסיים והחיוניים בעולם הטיפול הוא שטיפול בילדים אינו רק טיפול בילדים. הטיפול האמיתי בילד תמיד נעשה באמצעות ההורים שלו, שהם המטפלים האמיתיים שלו.
לכן טיפול בילדים מתחת לגיל 18, יהיה תמיד מלווה בהדרכת הורים. הדרכת הורים נדרשת לפחות פעם בשבועיים. ולפעמים רק פעם בחודש.
רחלי עוסקת כעת בהקמת ביתה שלה. היא נמצאת בתקופת שידוכים אינטנסיבית. נקבעות לה פגישות, היא מתארסת ונישאת למזל טוב. בבית הצעיר שלה היא לומדת להכין עוף ממולא באורז. ובד בבד, מה יעשו לה תכנים כאלו בגיל צעיר כל כך?
כשהתכנים מורכבים
גיטי פיין מרחיבה על הנושא בלי מילים מיותרות.
"מפגש עם חומרי נפש דורש שליטה בכל תחומי הידע הקיימים. ברור לי שהדבר שהכי חשוב עבורי בטיפול זה שאוכל להעלות כל נושא בתוכי בלי לחשוש מחד גיסא, ומאידך גיסא – שלמטפלת שלי תהיינה כתפיים מספיק רחבות להכיל אותי ולעזור לי לא להתערער מכל נושא שאביא.
"לשם כך, המטפלת תצטרך להתמודד מבחינה פסיכולוגית, נפשית ורוחנית עם תכנים מורכבים.
לא נוכל לפרט אותם. כל מי שיודע לקרא בין השורות יבין. בטיפול נפשי מעמיק עולים תכנים מורכבים, מטלטלים, העלולים לבלבל לעיתים את המצב הרוחני והנפשי של המטפל, אם הוא לא בשל דיו לעבודה. או אם הוא עדיין לא עבד עליהם ועיבד אותם.
גיטי ממשיכה: "ישנן הרבה דרכים לעזור נפשית ורגשית: חברה טובה יכולה להקשיב, יועצת יכולה להציע דרך לצאת מהסבך, אחות יכולה לשלוח אוכל לשבת, שכנה יכולה להאיר פנים ואמא יכולה לחבק ללא מילים…
"טיפול פסיכולוגי הוא עזרה מאוד ספציפית שיש בה תהליך, והגדרת תפקידים מאוד ברורה שאינה מתהפכת. הקשבה בטיפול, למשל, היא הקשבה אחרת. מעבר לתוכן ולשפת הגוף של המטופל, ישנה הקשבה להעברה הנגדית:
"מה מתרחש בתוכי, מה המטופל מפקיד בידי ולמה. המטפל צריך לנוע מהקשבה לתוכן להקשבה מרחפת (כמו למוזיקה). לא רק לפשט ולדרש, אלא גם לרמז ולסוד… לתת מודע.
"התהליך והמבנה הטיפולי, מאפשרים משמעות שהיא באזורי החוויה, לעיתים חמקמקה ולעיתים נוכחת באופן ממשי כמעט, וברורה הן למטופל והן למטפל.
"מורכב לתפוס את הניצוץ הזה, מעבר למילים. הוא כולל את הנוכחות האמפתית והלא שיפוטית של המטפל בכאבו של המטופל, בחווייתו, במחשבותיו ובנקודת המבט שלו, כמו גם ההגנות שהוא נאלץ ליצור כדי לשרוד חוויות קשות, תוך כדי יכולת לא להיבלע בתוכה כדי להיות מסוגלים להתבונן בה, לעכל אותה ולנוע ממנה כשהזמן נכון לכך".
אחרי שחברה מספרת לנו על דיכאון שהיא חוותה, קשה לנו לא להידבק רגשית, נכון? כי תכנים נפשיים הם מדבקים, הם קשים. מטפלת צריכה לשהות שם. להגיע לאזורים הכי עמוקים. לפעמים באזורים האלו יש מוות נפשי, לפעמים חרדת קיום מטלטלת, לפעמים תחושת שיגעון. האם מתאים שבת עשרים תעמוד בהם?
תיבת נח במבול
רחלי, כבר סיפרנו, היא בעלת לב רגיש ואינטליגנציה תוך אישית ובין אישית גבוהה, ואפילו יכולות ניתוח חדות כמו תער. אבל האמת היא, שכל הרצון שלה ללכת ללמוד מקצוע טיפולי, הוא כדי להיות טובה לאחרים. לרפא את הנפש שלהם. לתת להם מצע של אהבה ורוך.
עם כל הרצון הזה היא באה לנתי, שתקופה מסוימת שִחזר איתה את החוויה הקשה של הנטישה שהוא חווה עכשיו מאמא שלו.
הוא ראה בכל מעשה שלה – בגידה בו, צעק שהיא לא יודעת שום דבר, סיפר לרב מנחם שרחלי פוגעת בו ומעליבה אותו ובכלל, אף פעם היא לא מתייחסת למה שהוא אומר! הרב מנחם בירר קצת אצל רחלי, והיא לא ידעה את נפשה. כל כולה רצתה לעזור לנתי, למה הוא רואה בה מפלצת?
ההזדהות ההשלכתית, המנגנון הפלאי הזה, גורם לה להרגיש איומה. ככה היא חוזרת שפופה הביתה. נטולת כוחות. יש לה שעת הדרכה, נכון, אבל היא כולה רועדת ומתביישת לספר את הסיפור הקשה הזה.
כי ככה זה טיפול אמיתי. בטיפול אמיתי יש שחזור פנימי של חוויות קשות מחיי המטופל בחדר הטיפולים ממש. לא, רחלי לא עשתה לו שום דבר רע, אבל הוא מרגיש שהיא עשתה או לא עשתה את כל מה שהוא אוכזב משחר קדמותו.
זה לא מתרחש סתם, זה קורה כך על מנת שייעשה תיקון: תהיה אחריות, יהיה תיקוף, יהיה מקום לתחושות הקשות ותהיה הבנה אמיתית להן.
אם רחלי לא תקלוט את החוויות העזות האלו בתוכה, נתי לא ירגיש מוכל ויחזור ויזעם. אם רחלי תקלוט את החוויות ותתפרק, תתעייף, תבכה, תישבר, נתי ירגיש שהוא הרס אותה, את רחלי. זו הרגשה נוראה.
צריך כתפיים רחבות, לב מרגיש מאוד, המון שכל שיקלוט את המהלכים האלו, הרבה מאוד הבנה טיפולית וחוסן נפשי: מרגיש ומפריד, מרגיש ומפריד.
ניקח, רק לדוגמה, את עמדת ה-receptivity, העמדה של הרצפטיביות שמשמעותה פתיחות, קבלה, קליטה והבנה. יהיה מי שיחשוב: טוב, כל אחת יכולה להקשיב לגמרי לילדון קטן, לא?
אבל האמת היא שהעמדה הזו פותחת שדה שבו ניתן לספר את מה שלא ידוע. כמו… כמו להיחטף ולהיות בשבי של המטופל. המטופל משתמש במטפל כאילו הפנימיות של המטפל היא שלו. הרגשות האלו, החרדות, הדיכאון והשבר של ילדה שעברה פגיעה, נניח, יורגשו על ידי המטפלת כאילו היא עצמה נשברת. החוויה הרגשית היא של התרסקות.
מטפלת טובה תצטרך לשמור על ההתבוננות שלה במתרחש בתוכה תוך כדי שהיא מתבוננת במה שקורה למטופלת שלה. לא לפעול מתוך הסערה הרגשית אבל גם לא להתכחש לסערה הזו. זו לא עבודה פשוטה בכלל.
גיטי מגדירה את זה כך: "על מנת להפוך למטפלת, צריך לעבור הכשרה מקיפה הכוללת חשיפה לחומרים מורכבים, אפילו כאלו המערערים במידה רבה את התפיסה שעליה גדלנו. מסגרות סמינריות הן תיבת נח שמורה במבול. תיבה השומרת ומסננת בשבע מסננות את החומרים שהבנות לומדות.
"ואכן, איך אפשרי שבנות שעדיין לא נישאו וטרם גידלו ילדים, תלמדנה על מצבים מורכבים במשפחה? על מצבי קצה, על אלימות?"
יש דברים רבים שהן יכולות ללמוד: על הגנות נפשיות, על שהייה מרוכזת בתוך החוויה, על היכולת של אדם להיות אמיתי ואוטנטי, לעומת חווייתו כאדם בעל "עצמי כוזב". לא רק שהן יכולות ללמוד את התכנים הללו, הם גם יסיעו להן הרבה בהתפתחותן כאימהות, כרעיות ובכלל – כאדם.
"הן תוכלנה ללוות ילדים בתהליכי צמיחה, אבל מה יהיה אם יביאו לפניהן מקרים קשים מידי? האם יהיה נכון שהן תמשכנה לטפל במקרים אלה? האם יהיה נכון לעצור באמצע הקשר את הטיפול ולהפסיק אותו כי "זה גדול עלי"?"
המשבר ושברו
אין ספק. המשבר הוא משבר. והוא משבר לשני הכיוונים ואולי אפילו ליותר משניים: הוא משבר לילדים שממתינים שנה לטיפול. הוא משבר למי שמתאים לה מקצוע טיפולי והיא בוחרת בלימודי טיפול פיקטיביים אצל מכשירות חסרות אחריות, או שהיא עוסקת בעבודה שלא מתאימה לה ולפעמים גם לא רווחית.
הוא משבר גם עבור הסמינרים של 'בית יעקב' עצמם: כולנו רוצים את הבנות שלנו שמורות בחממה, כולנו יודעים ששנות י"ג וי"ד הן שנים קריטיות לעיצוב האישיות, ואנחנו לא רוצים שהן תרעינה בשדות זרים.
הסמינרים רוצים לאפשר לבנות מסלולי למידה רלוונטיים, מספקים ומקצועיים – ומאושרים.
ועדיין, מתוך הסמינרים עצמם, חנה פרבשטיין מודה:
"אין ספק שכאשר אני מפנה תלמידה לטיפול, אפנה אותה לבעלת תואר שני בתחום הטיפול: פסיכולוגית, עו"ס MSW או מטפלת באומנות בעלת תואר שני.
"לצערי, הניסיון שיש לי עם מטפלות ללא הכשרה מוסמכת הוא ניסיון לא מוצלח. נתקלתי בהרבה מדי הפרות של קודים אתיים, חציית גבולות ונזקים מטיפולים כאלה.
"אישית, אינני רואה איך בנות צעירות בכיתות י"ג וי"ד תוכלנה להיחשף לתכנים עדינים ולא פשוטים שעולים בשטח בלימודי טיפול נפשי.
"אי אפשר ללמוד טיפול נפשי ללא מגע בתכנים עדינים, שחלק גדול מהבנות לא נחשף אליהם כלל.
"אינני חושבת שלימודי טיפול מתאימים ללימודי בנות הסמינרים. הלימודים צריכים להתפרש על פני זמן ארוך יותר, גם בשל עומקם ומורכבותם, וגם בגלל התהליך האישי שצריך האדם לעבור על מנת להיחשב מטפל: לטפל, ראשית בנפשו שלו, לשם כך נדרשת בשלות גבוהה וניסיון חיים".
מחפשים פתרונות
לא מעט מטפלות תוהות: האם הנזק לא יצא בשכר? האם לא מתאים יותר לפתוח מסלולים לבנות י"ג י"ד של ריפוי בעיסוק או קלינאות תקשורת, שבהם התלמידות פחות צריכות להיחשף לתכנים ופחות להיטלטל? נכון, יהיה קשה יותר לעצב מסלולים כאלו ולהסדיר אותם בחוק, אבל האם הקושי הבירוקרטי שווה את הנזקים הנפשיים האפשריים בהצעה הראשונה?
זו למשל עשויה להיות הצעה נהדרת: ישנם מקצועות פרא רפואיים רבים שאינם נכנסים לעומק הרגשי של הילד ומשפחתו. גם בשטח הזה, המחסור במטפלות חרדיות זועק, והקלקול שנעשה על ידי אנשי מקצוע שאינם תואמים מגזרית, הוא קשה.
מקצועות כמו ריפוי בדיבור, טיפולים על קשיים בהיגוי, גמגום, או תחום הריפוי בעיסוק: חגורת כתפיים רפויה או חוסר אחיזה נכונה של העיפרון ועוד, הם קשיים לכל דבר, והשוק מבקש מטפלות חרדיות. שווה להכניס מקצועות כאלו לסמינרים.
עוד קולות של פתרונות עולים: להעלות את שכר המטפלות במרפאות ציבוריות כדי למשוך לשם מטפלות שעובדות כרגע רק בקליניקות פרטיות.
מה עוד? לבסס במרכזים ציבוריים התערבות טיפולית קצרת מועד, מה שיקצר את זמני ההמתנה. כן, זה ידרוש חשיבה מחודשת והשתלמויות ממוקדות, אבל לא זו תהיה אבן הנגף בשמירה על הנפש.
או אולי, אולי אפילו להכשיר את בנות הסמינרים למלוות רגשיות. לא מטפלות. ועוד יותר להכשיר אותן לשמור על גבולות הגזרה שלהן, מה שנכון לכל מטפל באשר הוא.
עניין של גבולות גזרה
ד"ר נתי בקר, עו"ס, מנהל המחלקה לשירותים חברתיים בקריית יערים וחבר סגל עמית במכללת הדסה:
"הגיע הזמן שנפנים את תודעת בריאות הנפש כמדע רפואי ולא כמדע שאפשר לשחק איתו: 'כי ככה אני מרגיש והמצאתי שיטת טיפול'.
"כשחולה מגיע לחדר מיון נעשית אנמנזה: הוא נבדק בכל התחומים הרלוונטיים השונים: כירורגיה, פנימית, פסיכיאטרית או אנדוקרינולוגית.
"כשפסיכיאטר נוכח, למשל, שהאדם שלפניו סובל מהפרעת שינה, הוא לא 'מוכר לו' שכדור X יפתור לו את הבעיות, אלא מפנה אותו למעבדת שינה, אלא אם כן הוא יודע שהפרעות השינה הן על רקע חרדה או דיכאון, וכדי לעשות את ההבחנה הזו, הוא נדרש למומחיות גדולה ולענווה: לגבולות הגזרה.
"בכל התערבות בבריאות הנפש נדרשת הערכת אנשי מקצוע מקיפה, היכרות עם התחומים השונים ועם סוגי הטיפול שצריך לתת.
"מה שקורה בשטח זה שאנשים בעלי לב חם, גישה לנפש והצלחות כלשהן, חושבים שאם הם הצליחו לעזור לאדם אחד, הם יכולים לעזור לכולם, וזה לא נכון.
"אם אין הערכה מקצועית ואין חלוקת עבודה – מה שייך למי, לא יכול להיעשות טיפול מקצועי. כי יש מי שיהיה זקוק ל-DBT יש מי של-CBT, ומישהו אחר – לעזרה דינמית. האם המטפל מומחה לתחום? איזה יופי. לא מומחה? האם הוא ישכיל להעביר הלאה?
"להבנתי, הגיל של הלומדות הצעירות ותחומי הלימוד לא יאפשרו לבנות סמינרים להתמקצע כיאות. בנות צעירות אינן צריכות להיחשף לתכנים מורכבים, ובלי חשיפה להם – לא ייתכן טיפול מקצועי".
לר' ישראל תיק יש מה להגיב על הטענות, לסכם ולנסות להסדיר לימודים מקצועיים לשביעות רצון כל הצדדים:
"ראשית, חשוב לערוך סדר. יש שני נושאים שונים שבתוכם אנחנו פועלים:
"הנושא הראשון הוא מעמד מטפלות באמצעות אומנות. כאמור, המטרה בהצעת החוק היא שמעמד המטפלות שתלמדנה בסמינרים ובבית המורה יהיה מעמד שווה ערך ללומדות תואר ראשון בכל מוסד לימודים אקדמי.
"חשוב לי לציין: הן יכולות להתחיל ללמוד את המקצוע רק שנה אחרי שהן מסיימות שנה ג', אחרי קבלת תעודת מוסמך בכיר והשלמה לדרגת BA בבית המורה. רק אז (בסביבות גיל 21) הן נכנסות ללימודי טיפול באומנות – לימודים והכשרה מעשית כמקובל בחוק, במשך שנתיים, כך שתואר ראשון גם אם הוא אקוויוולנטי, אמור להיות להן בגיל של כל אחת אחרת שפנתה ללימודים שלא במוסד בית יעקב (24-23). הן לא תהיינה שונות מבחינת הגיל מכל תלמידה אחרת".
האם מתחילים את הלימודים בי"ג-י"ד או רק אחרי שנה ג'?
"בכיתות הסמינר יילמדו תכנים תואמים לגיל והתלמידות תוכשרנה להיות מוסמכות ובכירות, ואילו הלימודים שווי הערך לתואר הראשון יהיו במרכזים ללימודי ההמשך, כאשר התלמידה כבר בשלה יותר.
"אציין, כי טיפול באומנויות הולך להסדרה ייחודית כי עד היום הוא יועד רק לבעלי תואר שני ועכשיו הוא מיועד להיות מאושר גם לבעלי תואר ראשון.
"הנושא הנוסף שרבנים יושבים על מדוכה, הוא הנושא הפרא-רפואי שראוי שיילמד בסמינרים של בית יעקב כדי שתצאנה בנות חרדיות שתוכלנה לעבוד בתחום. קיים שיח עם משרד הבריאות על למידה בסמינרים של המקצועות קלינאות תקשורת וייעוץ תזונה. זה אמנם הליך חקיקה ארוך, אך יאפשר לבנות לימודים במסלולים ובמגמות נוספים מעבר למה שכיום הסמינרים מאפשרים".
נצטרך להיות כנים: בעולם הטיפול הפיזי יש ריבוד: רופאים מתחילים, רופאים מצטיינים, רופאים מומחים בתחומם, רופאים משקיעים וכאלו שלא.
מסתבר שבעולם הטיפול הנפשי התהליך יהיה זהה. יהיה קיים ריבוד, וכל אחד יצטרך לחקור את נפשו ולחפש את המקום הנכון לו: האם לגשת לאנליטיקאית מבוקשת מאוד בעלת הרבה תארים שעולה הון כסף או ללכת למטפלת מתחילה, נחמדה וחמה ופחות יקרה ובטוחה בעצמה? לבחור במי שיודעת המון ולא מצטיינת בענווה? לטפל אצל מי שהתחברת אליה?
כי בסופו של דבר הכלי העיקרי של המטפל הוא אישיותו שלו עצמו, ואף על פי שהחשיבה והלמידה מעשירות מאוד, הגורם האישי והבין-אישי הם המכריעים להצלחת הטיפול.
ונשמרתם לנפשותיכם
הרה"ג שלמה ליפשיץ, רב קהילות בבני ברק ובהר יונה:
"ידועה ומובנת הסכנה הרוחנית הגדולה שיש בלימודי אקדמיה. חכמה רבה בגויים מבוססת על דעות המושתתות על אידיאולוגיה המקדשת את חירות האדם מכל עול, את המתירנות, האהבה העצמית והריכוז העצמי שמנוגד לתורתנו הקדושה.
"פעמים היסודות האקדמיים נוגדים באופן ברור את דעת התורה, ופעמים – באופן חלקי. פעמים רבות הדברים הם מורכבים כל כך, והסתירה לא תמיד ניכרת וברורה, כך שלא כל איש או אישה שלומדים באקדמיה יכולים להצביע באופן ברור על הסתירה, וכך הם עלולים לרכוש דעות מנוגדות לתורה הקדושה בלי לשים לב לסכנה.
"בהמשך הטיפול גם כן עשויות לעלות שאלות ולהתעורר קונפליקטים בנידונים השקפתיים או הלכתיים, ויש צורך בשאלת רב או בהכרעה הנוגעת לעיקרי הדת. כאשר מטפל אינו ירא שמים, הוא עלול שלא להבין את משמעות השאלה והקונפליקט ולמהר להקל.
"מנגד, חכמת הנפש היא דבר מורכב מאוד. טיפול שאינו מקצועי דיו עלול להזיק במקום לסייע. לכן יש סכנת נפשות של ממש כאשר הולכים לטיפול שאינו מקצועי דיו. הטיפול עלול לגרור את המטופל להעמקה של הבעיה הקיימת וגם ליצור בעיות חדשות.
"נוסף על כך, הקשר בין המטפל למטופל הוא דבר מורכב ועלולות להיווצר בעיות שונות. באופן כללי, נדרשת מערכת מפקחת על הנעשה על ידי המטפל. כאשר המטפל אינו מפוקח ופועל באופן חופשי, הוא עלול להזיק, פעמים בשוגג ופעמים במזיד, וייתכנו, חלילה, נזקים רבים מאוד.
"חשוב לציין גם את נקודת עיצוב האישיות של בנות הסמינרים בגילי העשרה. כאשר הנערה עדיין בתהליכי עיצוב האישיות שלה, הקרקע שלרגליה צריכה להיות יציבה. לא תרבות של הסתרה אך גם לא חשיפה שעלולה להזיק לעיצוב אישיותה".
