עקדת יעקב

לפנות בוקר של יום טוב ראשון של חג הסוכות דפקו המבשרים בבית משפחתו של הרה"ג רבי חיים הלל, ראש אימפריית הקירוב 'שלום לעם', והודיעו לו על נפילת בנו יעקב הי"ד | חג שלם הוא התאמץ לשמוח ולהצדיק דין שמיים | עכשיו יש לו מסרים נוקבים ומטלטלים להורים המתמודדים עם בנים שבוחרים להם מסלול | ובעיקר יש לו מה לומר לבני התורה שמגינים על עם ישראל בתורתם ותפילתם | הושענא למען קדושים

בוקר יום טוב ראשון של חג הסוכות.
בית הכנסת מלא מפה לפה. עשרות מתפללים ולולבים מקיפים את הבימה. והוא עומד ביניהם. כל הגוף שלו רועד. הלב שלו עומד להתפוצץ. איש מסביב לבימה לא שם לב. מתפללי בית הכנסת, מכריו ושכניו, בהם רבים מידידיו ותלמידיו, שקועים במחזורים. שואגים בכל לב:
הוֹשַׁע נָא, לְמַעַנְךָ אֱלֹקֵינוּ הוֹשַׁע נָא.
גם הוא אומר את המילים. עוצם את עיניו, מעמיק אחיזה בארבעת המינים, מנסה לנתק עצמו מכל מחשבה אחרת שעולה בו, מכל רגש שמציף אותו וצועק בכל כוחו:
הוֹשַׁע נָא, לְמַעַנְךָ בּוֹרְאֵנוּ הוֹשַׁע נָא.

להודות על הטוב, להכיר בניסים. רבי חיים הלל עם תמונת בנו, הקדוש יעקב הלל הי״ד (צילום: אלחנן קוטלר)

אבל הלב מסרב לשתף פעולה. המחשבות נודדות אל ליל אמש, קצת אחרי השעה שתיים בלילה. הוא סיים זה מכבר את סעודת החג, סביב שולחן ערוך בכל טוב, ילדיו סובבים אותו עם האורחים הרבים שתדיר על שולחנו. שמחת החג הייתה עוצמתית. רגעים שנותנים כוחות לכל השנה.
משולחן החג הוא סר לתפוס כמה שעות של תנומה.
ואז, רגע לפני ששקע בשינה, נשמעו הדפיקות בדלת. מהחדר הסמוך נשמעה הצעקה: "אבא, הצבא דופק בדלת".
דפיקות בשעת לילה מאוחרת מהצבא.
הוא פסע אל הדלת עם רעייתו, שניהם יודעים לקראת מה הם הולכים. בלב יש ניצוץ קטן של תקווה, אבל הוא לא באמת הצליח להביא איתו אור של ממש.
וכשהדלת נפתחה, גם הניצוץ כבה. ביקשו להיכנס. לשבת על הספה. "באנו להודיע", אמרו, ובשיטות המסורות להם הטיחו את הבשורה.
הוֹשַׁע נָא, לְמַעַנְךָ גּוֹאֲלֵנוּ הוֹשַׁע נָא.
בלילה ההוא איש כבר לא ישן. כל בני הבית ישבו מסביבו, ממאנים להינחם. לא היה את מי לשאול. לא בטוח שהיה מה לשאול. מדי פעם פרץ מישהו בבכי והוא מיהר להזכיר לו שחג היום ואסור להתאבל בחג. להפך, מצווה לשמוח בשמחת החג.
בבוקר, כאילו כלום לא קרה, הוא צעד עם הבנים לבית הכנסת. נכנס לבית הכנסת עטוף בטלית והתבונן סביבו. כאן עולם כמנהגו נוהג ואצלו יהום הסער. אף אחד מאלו שניגשו לברכו בברכת ׳חג שמח׳ לא יכול היה לדמיין מה עובר על הרב הנערץ.
הוא הסתובב באמירת הפיוט ׳לְמַעַנְךָ אַדִּיר אַדִּירִים׳, מרגיש את הקושי פוקד אותו מבפנים כמו גלים. בא והולך. והוא ממשיך בקול עם הקהל: "לְמַעַנְךָ זַךְ וְנָקִי וּמִתְבָּרֵר עִם בָּרִים". התפילה מעומק הלב. את האבל הוא מנסה להדחיק וכשמרגיש שלא יכול עוד, הוא מחבק חזק את בניו שמתמודדים בדיוק כמותו עם אבל בלתי נתפס. "אָסַף בָּנָיו לְקַבֵּל מַלְכוּת שָׁמַיִם פֶּה אֶחָד", הוא ממלמל לכיוונם, "הוֹשִׁיעֵנוּ בַּחֲגִיגַת יוֹם אֶחָד".
הידיעה מכה גלים. מתקיימת לוויה כואבת. מכל רחבי הארץ והעולם מתחילים להתקשר, לשלוח תנחומים. והוא עדיין לא מתיישב כדי להתאבל על מות בנו חביבו. האבל ייאלץ להמתין עד לאחר החג. עכשיו זמן שמחה.
הוֹשַׁע נָא, לְמַעַנְךָ דּוֹרְשֵׁנוּ הוֹשַׁע נָא.

'קופת שכונה' רוחנית
ואז יצא החג.

לדעת להכיל. עם יעקב הי״ד והסבא הגאון רבי יעקב הלל שליט״א

בתחילת השבוע האחרון אנחנו מתיישבים מול האב, הרב חיים הלל שליט״א. עיניו אדומות מעייפות. שעות רבות הוא יושב בבית המדרש הסמוך לביתו בשכונת נווה יעקב הירושלמית, משם פרושה מצודתו על מפעלי התורה והקירוב שהוא עומד בראשם. כאן הוא יושב החל ממוצאי שמחת תורה כדי להתאבל על נפילת בנו, הקדוש יעקב הלל הי״ד.
אלפים נוהרים לכאן.
רבי חיים הלל הוא מהדמויות המוכרות ביותר בעולם הקירוב. העלון הפופולרי 'שלום לעם' הוא הפרויקט ה'קטן' שלו. האימפריה שלו מונה כיום יותר ממאתיים מדרשות ברחבי הארץ ובה מקבלים אלפי בני נוער את יסודות היהדות בנועם ובחן. המפעל האדיר הזה הוא חלק ממוסדות ׳חברת אהבת שלום׳ שהקים אביו, הגאון הגדול רבי יעקב הלל שליט״א, מגדולי המקובלים בדורנו, שכבר שנות דור פועל להעצמת עולם התורה בארץ ובעולם.
רבי חיים, האב השכול, יושב יום אחרי יום ומדבר ומדבר. מספר על הבן יקיר שהלך במסלול קצת שונה, אבל תמיד נותר נאמן לבית אבא ולבורא. מספר על ההתמודדות, על הנשיאה בעול, על השותפות בעם ישראל ועל האובדן הבלתי נתפס.
גם כאשר תמו שעות הניחום, אי אפשר לנתק אותו מהקהל שממשיך לבוא ולבוא. שעות הקבלה לא מסוגלות להכיל את האלפים. קצת אחרי חצות ליל, כשאחרוני המנחמים עוזבים את המקום, הוא מתפנה לשוחח איתנו, שיחה כנה, כואבת אבל גם מרוממת מאוד.
״יעקב נולד בתשעה באב״, הוא פותח, ״לפני עשרים ואחת שנה. בני השלישי, מעשרת ילדיי, בלי עין הרע. מור אבי שליט״א (הגאון רבי יעקב הלל) היה בזמן הזה בחו״ל לצורך הליך רפואי ולא יכול היה להשתתף בברית. החלטנו אפוא לקרוא לילד על שם אבינו הגדול״.
הברית של יעקב הי״ד התקיימה בביתו של הגאון רבי עזריאל אוירבך בירושלים. ״רציתי מאוד שמרן הגרי״ש אלישיב יהיה הסנדק״, נזכר רבי חיים. ״הגרי״ש היה באותם ימים במנוחה בבית חתנו בשכונת בית וגן, לכן קיימנו את הברית בביתו של רבי עזריאל וזכינו שמרן גדול הדור שימש כסנדק של יעקב״.
על הבית שבו גדל יעקב אין צורך להרחיב. חממה תורנית מלאה וגדושה בעשייה יהודית מפוארת. משפחת הלל הירושלמית נטועה עמוק במפעלי התורה בארץ ובתפוצות.
״הייתה לו ילדות מאושרת ומופלאה, ככלל הילדים״, אומר רבי חיים בשקט. ״כשסיים את הישיבה הקטנה הוא החל להרגיש שהוא לא מגשים את עצמו. משהו לא עבד. גם אנחנו ההורים ראינו את זה, אבל בעיקר הוא הרגיש שהוא לא מוצא את עצמו, לא מצליח להוציא מעצמו את הטוב שבו״.
ההתמודדות עם נער שהולך בדרך שונה משל הוריו היא סיפור מורכב וקשה לכל אדם, בטח ליהודי כמותו. אבל לרבי חיים משנה סדורה.
״הדור הזה שונה מדורות קודמים״, הוא אומר. ״זה דור חכם. מאוד חכם. ויש בדור הזה ילדים ונערים צעירים שמבקשים למצוא מקום שיאתגר אותם, להרגיש שהם ממצים את עצמם. לפעמים המערכת שבה אנו חיים ופועלים בנאלית מדי עבורם. לצערי לא נעשית מספיק חשיבה בתחום הזה.
״אמרתי בימי השבעה למנחמים הרבים: אם כל אחד מאיתנו היה משקיע שעה בשבוע, שעה שבה היה כולו מתמסר לנערים שמסביבו, שומע אותם ומנסה לתת להם אתגרים שדרכם יצליחו לממש את עצמם, היינו כולנו במקום אחר. אין מספיק חשיבה על זה ואין מספיק עשייה מסביב לזה.

ילדות מאושרת. מרן הגרי״ש אלישיב זצ״ל בסנדקאות בבריתו של יעקב הי״ד

כמו שיש 'קופת השכונה' שכולם נרתמים לה, כך כולנו אמורים להירתם למען הסביבה הקרובה שלנו ולתת טיפה יותר מעצמנו למען הנערים שלנו שמתמודדים עם קושי״.
ומן הכלל אל הפרט: ״כשיעקב הרגיש שהוא לא מוצא את עצמו, הוא בא לדבר איתי על זה. לא תמיד זה כך. נערים רבים לא משתפים את הקשיים. זה מאוד תלוי בהורה. עלינו, ההורים, מוטלת החובה להגיע למצב שגם בקושי הנער בא ומדבר, משתף.
״זה מגיע רק מתוך מקום של אמון, שאנחנו יחד בהתמודדות, ולא ממקום של ביקורת. זה לא קל לומר ובטח לא קל ליישם, אבל זו חובה של הורה שרוצה לשמור על נפש הילד שלו.
״בשלב מסוים הוא החליט ללכת לישיבה מסוימת, שמלמדת בסגנון מאוד ייחודי. הוא ישב לילות כימים והגה בתורה, השקיע מאמץ אדיר, אבל למרבה הצער – הוא קיבל סירוב מאותה ישיבה. לא הסכימו לקבל אותו. זה מאוד שבר אותו. אני לא בא בטענות חלילה לאף אדם, רק מתאר את המציאות״.
המסע של יעקב המשיך לחווה לימודית שבה שילב לימודים תורניים עם חיי עשייה. ״באותה תקופה הקמתי עם ידיד שלי, יהודי יקר מאוד, גרעין לימודי שמשלב עשייה. בשיח עם יעקב הוא החליט שזה המקום שיגרום לו למצות את עצמו.
״בזכות ההכלה, שיתוף הפעולה והעובדה שתמיד תמיד שיתפנו זה את זה בהכל – הוא חווה את השנים הללו באופן מיוחד מאוד, למד והתעצם ותמיד שמר על עצמו. זה לא מובן מאליו בכלל. כל אבא לילד שמתמודד עם אתגרים כאלו יכול להעיד שזה קשה ביותר. אבל הרגשתי שזו החובה שלי כלפיו״.

התמודדות וקווים אדומים
רבי חיים עוצר רגע. לוקח נשימה ושותה מכוס הקפה השחור שמחזיק אותו ער בשעות הקטנות של הלילה. ״ילד, בכל גיל, רוצה לבנות את הזהות שלו. ילד שיש לו עוצמות, רוצה גם לדעת שסומכים עליו, שיודעים שהוא עצמאי והוא בסדר. השתדלתי בכל כוחי לשדר לו את זה. אמרתי לו שוב ושוב: אני סומך עליך.
״כאשר ילד משנה מהדרך הרגילה וההורה משדר לו שהוא לא נותן בו אמון – זה יביא לאובדן של הילד, כי הוא אומר לעצמו: 'אם ההורים לא סומכים עליי – אני אבוד'. את הכוח הוא מקבל מאיתנו, ההורים, ומהגישה שלנו אליו.
״היו כמה נקודות שהבהרתי לו בתחילת המסע הזה. ראשית, אמרתי לו שהדבר הכי גרוע בעולם זה להיות 'בטלן', כי הבטלה מביאה לידי שעמום ומשם הדרך לאבדון מהירה מאוד. הוא התחבר לזה ותמיד היה עסוק בעשייה, לא נח לרגע.

״בורא עולם ברר לו מיתה יפה״. יעקב הי״ד עם אביו רבי חיים, בבר המצווה

״את התובנה הזו למדתי ממור אבי. כאשר אחד מאחיי התקשה קצת בצעירותו, אבא זיהה זאת מייד. הוא תפס אותו והציע לו לנהל את אחד הארגונים שתחת מוסדות ׳אהבת שלום׳ וזה ייצב אותו. אבא הסתכל קדימה. כשאדם עסוק בעשייה, הוא מגשים את עצמו ואין לו צורך להגיע למקומות שליליים.
״נקודה נוספת, והיא לא פחות חשובה, היא להיות ריאליים. ההורה חייב להסתכל על הקצה ולהבין שיש סיכוי שהנער יגיע לשם. בגישה כזו אתה חייב לנבא את השלב הבא ולהציב קווים קצת לפניו, להבין איפה הנער נמצא, לדעת לזהות את האתגרים שלו ולהציב את הקו קצת אחרי המקום שבו הוא נמצא. כי אם תהיה עסוק כל הזמן ברדיפה והצבת קווים אחרי שהוא כבר חצה את הקו, זה אבוד.
״יש לשמור על ערנות וכשמתחילה הידרדרות, חובה לבנות את הגבולות בשום שכל. עשיתי זאת בשיתוף מלא עם יעקב. הייתי מדבר איתו, מסביר לו מה קשה לנו לקבל ומה אנו יכולים לקבל, וכשהוא הבין את הדברים לעומק – הוא שמר על הקווים והגדרות שהצבנו ועמד עליהם בתוקף״.
הדיבור של רבי חיים כן מאוד. כשהוא מספר את סיפורו, אני מזהה בזווית העין גם את אוזניה הכרויות של האם השכולה, שיושבת לצידנו, מאזינה, כואבת אבל גם מסכימה לחלוטין עם הדרך שבה התמודדו יחד עם הבן שבחר לו מסלול שונה.
״אביא לכך דוגמה: אמרתי ליעקב שאחד הדברים שמוציאים את האדם מן העולם הוא טלפון לא כשר. ביקשתי שישמור על כך. לא הערתי לו על לבוש או על סוג הכיפה, אבל טלפון כשר היה מבחינתי קו. והוא שמר על זה כל ימי חייו. כי זה נעשה בעיתוי הנכון ובהסברה נכונה על הנזק, על שהוא לא היה רוצה שהחיים שלו יהיו סובבים סביב הבלי העולם הזה, שנכנסים דרך המכשירים האלה.
"אני זוכר שבאחת השיחות שאלתי אותו אם נכון לתת לאח שלו מכשיר לא מוגן. הוא ממש נחרד ואז האירה לפתע ההבנה שלו בעניין. וכך לכל אורך הדרך היינו בהקשבה, בהבנה, ובסלילת דרך וגבולות משותפים.
״וזו בדיוק הנקודה. ההורה צריך להגדיר את הדברים שמבחינתו הם קו אדום. ונער, כשהוא ירגיש את החיבור להורה, יבין לעומק את הסוגיה וירגיש את האמון המלא בו, הוא יעשה הכל כדי לשמור על הקווים האלה וממילא ישמור על עצמו ועל נפשו״.
המסע של יעקב נמשך עד לגיל תשע עשרה. אז החל ללמוד בישיבה בירושלים במקביל לפעילותו בחווה. ״בשבתות הוא תמיד היה איתנו. היה לי מאוד חשוב שיחווה את הבית״, מספרת האם. ״הוא הקפיד על זה מאוד. הוא היה אחראי, מאוד מסור למשפחה וגם כשבחר בדרך שונה, תמיד התעקש לשמור על האידישקייט.
״בשבתות היה יורד ליער הסמוך לביתנו ומתפלל שם קבלת שבת. השכנים פה כולם זוכרים את הקולות שעלו מן היער. התפילות שלו, הזעקה שלו לאבא שבשמיים. אחד המנחמים שהגיע לכאן, חבר ששירת איתו בצבא, סיפר לי שבראש השנה האחרון, כשהיה בצבא, ראה אותו רוטט מבכי בפיוט ׳עוקד והנעקד׳. היה בו חיבור פנימי עמוק מאוד עם הקב״ה.
״אני מודה להשם על כל רגע ורגע״, אומר רבי חיים, ״ובהחלט היו רגעים שהייתי צריך להתאמץ כדי לא להיכשל חלילה בלהתבייש בו. אבל עמדתי במשימה הזו. תמיד התעקשתי שיהיה לידי, שישב לידי, גם אם הוא בלבוש אחר ושונה מהנוף. תמיד התעקשתי גם לשדר לו את זה, שאני גאה בו, לא מתבייש בו. הבנתי שאם אשדר משהו אחר, אני פוגע בו ובי. אמרתי לו תמיד: 'אני רואה את הפנימיות שלך, לא את החיצוניות'. בזכות כל האמור קיבלנו ילד מדהים, ילד ירא שמיים, ילד שעסוק בלעשות טוב״.

אל תהיה בטלן!
המסגרת שבה למד בירושלים הייתה עבור יעקב לעוגן. ״אנחנו התעקשנו על מסגרת כלשהי, כי מבחינה חברתית כשיש לבחור שייכות לקבוצה שהיא תחת ענן של ישיבה – יש לזה חשיבות רבה. גם אם המסגרת היא לא בדיוק מה שאנחנו מכירים ושואפים, העיקר שיהיה סביב אנשים שעסוקים בעבודת השם, באופנים כאלה ואחרים״.
לפני שנתיים הגיע היום שבו התייצב יעקב בחדרו של אביו וביקש לדבר. ״הוא סיפר שהוא שוקל ללכת לצבא. ברגע הראשון לא היה לי קל אבל הקשבתי לו. הבנתי לנפשו. הוא סיפר איך הגיע לתובנה הזו.
״אמרתי לו שאני לא יכול להכריע בעניין בגלל הסכנה שיש בצבא. הוא גם כן הכיר בסכנה הזו, ואני מדבר על הסכנה הרוחנית. ברור היה לו וגם לי שהצבא הוא עדיין כור היתוך, שיש לו מטרות נוספות מלבד ללחום ולהגן על עם ישראל.

על קידוש השם. יעקב הלל הי״ד

״אמרתי לו שילך להתייעץ עם רבנים. הוא ביקש את עצתו של הגאון רבי דוב קוק שליט״א. גם הרב קוק סירב להכריע ואמר לו שיחליט בעצמו. אחרי התחבטויות רבות הוא החליט.
״כשנפלה ההחלטה מצידו, קיבלתי אותה במלואה. ראיתי שהוא חדור מטרה. אמרתי לו רק דבר אחד: אם אתה הולך, תלך עד הסוף. במטרה להגן על ארץ ישראל, על עם ישראל. ובעיקר תהיה עסוק בעשייה ולא תהיה חלילה בטלן שלא עושה כלום גם בצבא. אני אמרתי, אבל הוא זעק את זה".
לאימו חשש לספר על הרצון הזה. ״הוא סיפר לבעלי, חשש לספר לי״, היא נזכרת. ״הוא בטח ידע שאני אפחד יותר, גם שיתקלקל שם חלילה וגם מהבחינה הפיזית. אבל כשהבנו שזה הרצון שלו, סמכנו עליו והתפללנו בליבנו שילך למקום טוב. שיעשה טוב, לעצמו ולעם ישראל״.
רבי חיים: ״בתוך תוכי הרגשתי שזה נכון לו. כי לולא זה יכול להיות שהיה צריך להתמודד עם ניסיונות קשים יותר. הרגשתי שהעיסוק הזה יכול להיות הדבר הנכון עבורו.
״חודשים ארוכים הוא עבר מסלול מורכב מאוד. הוא בחר שלא לשרת בפלוגה חרדית של הצבא. דווקא שם, בין התינוקות שנשבו, הוא היה לסמל. עם הכיפה הגדולה, הציצית, התפילין, התפילות במניין. קידוש שם שמיים שעשה שם היה עצום.
״היה לי סיפוק רב על הדרך שעשה, גם אם לא פעם כאב לי בליבי. אבל היה לי סיפוק בכל יום על מי שהוא, על העוצמות שלו, על הפנימיות שלו ועל היכולת שלו להפריד בין אמת לשקר ולצעוד תמיד עם האמת שלו״.
הרב חיים הלל עוצר לרגע משטף הדברים ומבקש להבהיר ולחדד עוד נקודה חשובה. "מניסיון אישי שלי ומתוך הפעילות הציבורית שלי במשך השנים נוכחתי לראות לעובדה ולמעשה שיש להעצים תמיד את הנקודות החיוביות, להאיר את הנקודות הטובות, לדבר עליהן ולהביא את יעקב לידיעה ולהרגשה הטובה בדרך שלו עם הנקודות הטובות שלו, מתוך הכרה שלו בכל דבר, וחלילה לא מתוך הכתבה או הוראה מגבוה".
בשנות שירותו ניהל יעקב אין ספור שיחות עם אביו. ״שוב ושוב אמרתי לו שבצבא אתה בהחלט יכול להיות חייל טוב, אבל העיקר הוא הרוח. אם הרצון שלך הוא להגן על עם ישראל, לדעת שאתה לוחם כיהודי למען העם היהודי ולמען הארץ שלנו, אז אתה לא עוד חייל ככל חיילי העמים.
״דיברנו רבות על הרוח היהודית, על השליחות שלו. הוא הרגיש את זה היטב והיה גם משפיע על חבריו שיבינו את השליחות החשובה שלהם, לזכור שהם פועלים בשליחות של עם ישראל, כדי להגן על הארץ הזו מפני אויבינו״.

הארה של תפילה
בערב יום הכיפורים האחרון התקשר יעקב לאביו והודיע לו שהסיירת שהוא חלק ממנה, עומדת להיכנס ללבנון. ״בוודאי שהייתי מודע לסכנה״, אומר רבי חיים בשקט, שותק לרגע ואז ממשיך. ״ידעתי שזה יכול לקרות. יעקב ידע היטב לאן הוא נכנס. הוא אמר לי במפורש: 'אם נגזר עליי למות – הלוואי שזה יהיה על קידוש השם'״.
סיירת גולני נכנסה במוצאי יום הכיפורים לדרום לבנון. המשימה שקיבלו הייתה לטהר את הכפר עַיְתַא א-שַּעַבּ בדרום לבנון. הלוחמים מצאו את הכפר כמעט ריק מאדם. גם כוח לוחם לא ניצב מולם. הם השמידו את תשתיות הכפר והחלו סריקות בבתים כדי לאתר מנהרות ופירים תת קרקעיים.
"חובה להכיר בנס הגדול שהיה בכפר הזה, אחד הכפרים העוינים ביותר, שהתבצרו בו 5,000 מחבלים, ובכל בית ובכל חדר הייתה כמות אמל"ח עצומה. הנס הגדול שכולם ברחו! נותרו פחות מעשרים מחבלים, שחלקם נתפסו בחיים, והקומץ הקטן שנותר הספיק לזרוע הרג וחורבן. מי יודע אם הייתה נשארת עוד כמות של מחבלים מה היה המצב כיום, וחובה על כולנו להודות ולהלל על ניסיך שבכל יום עימנו".
בערב חג הסוכות, שעות לפני התקדש החג, נכנסו יעקב וחבריו לאחד המבנים. הוא היה חלק מהכוח שנדרש לטהר את הבית, ולמרות שלא היה אמור להיות חלק מהקבוצה הראשונה הנכנסת אל הבית הוא התעקש להצטרף לכוח הפורץ ולא להישאר מאחור.

מערכת של שותפות מלאה. רבי חיים הלל בריאיון ל'משפחה' (צילום: אלחנן קוטלר)

״ההוראה שהם קיבלו הייתה לסרוק את הקומה הראשונה ואת תת הקרקע״, מספר רבי חיים. ״בסריקה הם מצאו פיר מתחת לבית. כשהם נכנסו בפעם השנייה הייתה מטרתם להכין את המבנה ליחידת ׳יהלום׳ שתפרק אותו מהיסוד.
״כשעלו לקומה השנייה, קפץ עליהם מחבל. הם חיסלו אותו מייד אבל מאחור הסתתרו ארבעה מחבלים נוספים. בבוידם. שניות לפני שחוסלו הם הספיקו לירות על הכוח שנכנס: יעקב ועוד ארבעה חיילים״.
באירוע הקשה הזה נפלו חמישה חיילים ונפצעו חמישה נוספים. שלושה חיילים, בהם יעקב, נהרגו במקום. ״בדיעבד עשיתי את החשבון וגיליתי שבאותה השעה, ערב החג, אני הייתי בדרכי למקווה. בדרך הייתה לי איזו הארה של תפילה, שלא הייתה לי מעולם. חשבתי על כך שכהורים אנחנו מתפללים על הילדים שהשם ישמרם ברוח ובגשם, בוודאי כאשר יש לי ילד שנמצא בלחימה.
״והתפללתי להשם שיעקב יביא בחייו בשורה אמיתית לעם ישראל גם מהמקום שבו הוא נמצא, בתוך הלחימה, אחרי הלחימה ובדרכו שלו. לראשונה התפללתי עליו שיעשה משהו גדול למען עם ישראל, שמשך השנים בחיים שלו הוא יהפוך למגדלור רב עוצמה עם בשורה אמיתית למען העם. כהורים אנו מחויבים לדאוג לא רק להווה של הילד אלא גם לעתיד שלו. זו הייתה התפילה האחרונה שלי עליו בחייו״.
כנכתב למעלה, קצת אחרי השעה שתיים בלילה הגיעו הדפיקות בדלת ואיתן הבשורה. ״לא יכולנו להתאבל בשל החג. ברגעים הראשונים זה מאוד קשה, אבל בדיעבד ראינו בזה גם ברכה. היינו עם הילדים, עיכלנו, פתחנו את זה ודיברנו על זה. שיתפנו זה את זה במה שאנו מרגישים. אם היינו צריכים לרוץ ללוויה ואז לשבת מייד שבעה, זה היה קושי שאני לא יודע איך היינו עומדים בו.
״הקב״ה מסדר כל דבר בעולמו ונותן לאדם את הניסיונות שבהם הוא יכול לעמוד. אפילו בהקשר הזה, של השבעה שנדחתה בשבוע, ראינו את יד השם״.
התחושות שמלוות אותו מאותו לילה בעיצומו של חג הסוכות לא יעזבו בקרוב. ״אני אומר למנחמים הרבים ובעיקר לעצמי: יעקב הי״ד ידע את הסכנה ובחר בה, במסירות נפש של ממש. הרגשנו שיש קול פנימי שהוביל אותו לשם. אנחנו לא מחפשים אשמים ואין על מי לכעוס. זהו רצון השם, ובפרט שאנחנו מאמינים שלכל אדם יש קצבת חיים ואלפי אפשרויות ביד השם למיתה של כל אחד. יעקב זכה לקדש שם שמיים בחייו ואנו מאמינים שלכן זכה למתנה לקדש שם שמיים במותו, בזמן שהוא מחסל מחבלים ומוסר נפש למען עם ישראל.
״בשבעה מישהו שאל פה למה לא הכניסו כלבים שיסרקו את המקום. וכי הכלב הוא העניין? אנחנו חיים באמונה שלמה שלכל כדור יש כתובת. כל אדם יש לו קצבת חיים. יעקב אמור היה ללכת מן העולם ובורא עולם ברר לו מיתה יפה, על מסירות נפש למען עם ישראל, מבחירה. זה הדבר הכי טהור שיכול להיות״.

אנחנו שותפים מלאים!
בימים שחלפו מאז צאת שמחת תורה פקדו אלפים רבים את בית האבלים. כולם שמעו את אותם מסרים מאחדים, מקבלים ומכילים. בין השאר גם הסוגיה הנפיצה ביותר סביב גיוס חרדים לצבא עלתה שם לא פעם.
כצפוי, לרבי חיים ישנה משנה סדורה גם בהקשר הזה. מילותיו נאמרות ימים ספורים אחרי שקבר את בנו שלחם למען עם ישראל.
״אנו לא יכולים להתעלם מהאחריות שיש לנו״, הוא פותח את משנתו בהקשר הזה, הרגיש כל כך, בוודאי בעת הזו. ״יש לנו אחריות, כחברה חרדית, כמי שמחזיקים ומקיימים את העולם בכוח לימוד התורה שלנו.
״האחריות שמוטלת עלינו היא להאמין בכל ליבנו שיש כאן חלוקה. אנחנו בוודאי מקיימים את העולם ומביאים הגנה לעם ישראל בזכות לימוד התורה שלנו, אבל יש לנו שותפים. יש לנו שותפים שמוסרים את הנפש כדי להרוג פיזית את האויב. אנחנו חייבים להכיר בזה שהשותפים שלנו מביאים את עם ישראל לניצחון הגשמי ולהוקיר אותם על זה.
״חוסר האהדה שאני נתקל בו לפעמים, אין לו שום מקום. האנשים האלה גם מקדשים שם שמיים כי בכל מקום רואים שהקב״ה עושה לנו נס דרכם. הם השליחים. וזה מגלה מלכותו בעולם כולו.

״זו נקודה ואחריות גדולה. אסור לנו לחשוב שהם פועלים מכוח עצמם, אלא רק מכוח של בורא עולם ובוודאי שכוח התורה שלנו מקיים את העולם ומגן על עם ישראל לאורך כל הדורות ובוודאי בעת הזו, אבל לא להוריד חלילה מערכם. הקרדיט שייך גם לאלו המבצעים בפועל. אם אנחנו נכיר בזה שהקב"ה מביא את הכל וגם ייתכן שהניצחון יבוא באמצעותם, הקב״ה יעשה את הנס ואנחנו נכיר בכוח הנס הגדול הזה.
״אני נתקל לא פעם ביהודים יראי שמיים, שיש להם קונפליקט סביב זה. מצד אחד, רואים את הניצחון של חיילנו ושמחים בו, ומצד שני כשנשאלים למה הם לא משרתים אנחנו מסבירים שבכוח הלימוד הם בעצם מגינים על עם ישראל. אז צריך את ההגנה של החיילים או לא? אם כוח התורה מגן – למה אתה שמח בניצחונות החיילים?
״התשובה פשוטה ויש לנו חובה להכיר בה: זו מערכת של שותפות מלאה. כולנו יהודים וכולנו בני עם ישראל. אנחנו מאמינים שבני התורה הם העיקר, אבל הנס יכול להיעשות על ידי אנשים שמוכנים למסור את הנפש כפשוטו למען עם ישראל. לכן האחריות שלנו גדולה יותר מהאחריות שלהם, כי אנחנו גדלנו עם ההשקפה הנכונה שהקב"ה מנהל את הכל, ואי אפשר לתבוע את זה מהם כי הם תינוקות שנשבו. אבל הנס בהחלט יכול לבוא על ידם״.
אחד מראשי הישיבות הגדולות בארץ ישראל נכנס לנחם, והרב הלל מישיר אליו מבט ואומר: "הרי כל עולם התורה עומד על נדיבי עם השם. כל ראשי הישיבות נוסעים בעולם ועומדים בתור בבתי הנגידים והעשירים וכולנו יודעים שרובם לא שומרי תורה ומצוות ובוודאי לא חיים חיי בן תורה וכו'. אם אנו מכירים בתחושת השותפות שאחזקת התורה יכולה לעשות על ידם, בוודאי אנו אמורים לחיות באותה תחושת שותפות עם אלה שמוסרים את נפשם פיזית להיהרג על קידוש שם שמיים, לא מתוך הערצה, לא מתוך אמונה בצדקת הדרך, אבל מתוך תחושה אמיתית של שותפות הדדית. התורה מגנא ומצלא. הם מבצעים זאת בפועל והשם פועל ניסים על ידם.
"יעקב, הי״ד", ממשיך רבי חיים ואומר, "אחז מלומדי התורה יותר מכל. מעולם לא היה ויכוח על זה. בפן האישי שלו, מה שהיה נכון לו, לעשות שליחותו משם. לכל אחד יש התפקיד שלו. אם אני רואה את עצמי בחזית ובחזית הזו אני ניצב בהיכלה של תורה, אני שותף בלחימה. והחייל שותף בלחימה כי הוא ניצב בחזית הפיזית. אבל אם כל אחד נגד השני וסותר את השני – אנחנו נגיע לחורבן נוראי. הדברים אמורים בעיקר לא כלפי ימין ושמאל, חרדים וחילוניים, אלא בעיקר חשבון נפש שלנו כלפי עצמנו, היהודים החרדים לדבר השם, שחובה עלינו להתאחד באחדות אמת בדרך לגאולה השלמה. אין לנו שום תירוץ. אם נתאחד תבוא ההזדמנות להביא את דבר השם לעולם ומלאה הארץ דעה״.
המילים של רבי חיים חדות ובהירות. ״ושלא יובן אחרת: אני מאמין באמונה שלמה שהמשימה של לומד תורה קשה יותר, גם בעת הזו. כי לנטוש את כל הבלי העולם הזה ולהתמסר ללימוד התורה, קשה יותר מכל לחימה אחרת. גם יעקב האמין בזה ואמר את זה. הוא אמר לא פעם: 'אני מסוגל להיות חייל אבל עדיין אני לא מסוגל להיות עסוק רק בלימוד התורה הקדושה כל היום'.
״לומדי תורה שעסוקים אך ורק בלימוד התורה, שמוכנים למסור את כל עולמם על זה, בוודאי שכולנו בלחימה – לומדי התורה שנלחמים למען עם ישראל מבתי המדרשיות ואחינו שלוחמים בחזית באופן אחר. כולנו שותפי גורל וכולנו משתתפים במלחמה הקיומית שלנו כאן.
"ביום הראשון של השבעה הגיע לכאן אחד המפקדים היישר מהחזית בלבנון וסיפר על התחושות שאופפות את אלו שבשטח. הוא תיאר את זה במילים של ה'מסילת ישרים', על הפחד המצמית, על תחושת הדבקות העצומה, עד כדי כך שלא מסוגלים לאכול ולשתות ועל הידיעה העצומה שרק השם נמצא איתם. הרגשתי שזה המשל, ואילו אנחנו, בני התורה, הנמשל. הכל באמת תלוי בנו! אנחנו צריכים לגלות אחריות ולחיות באותה דבקות ולפחות לחיות בידיעה הזו באופן מוחשי. חלילה לנו אם נאמין בצבא, אבל חלילה לנו אם לא נדע שכל מה שקורה הוא פועל יוצא שלנו, נכיר בניסים הגדולים שנעשים כל רגע ונחיה באמת בתחושת שותפות אמיתית שאנו אלה שמובילים את המערכה. אם נדע ונאמין בכך, הכל ייראה אחרת".

הנקמה האחרונה והנחמה
רגע לפני שאנו נפרדים מבקש רבי חיים לחדד עוד נקודה. ״במוצאי חג ראשון של סוכות היו שני אירועים ש'הותרו לפרסום': הנפילה של יעקב וחבריו בלבנון והחיסול של מנהיג חמאס, יחיא סנוואר, יימח שמו וזכרו.
״מישהו האיר את עיניי לזה. הלכו ובדקו והתברר שהקרב התקיים באותה שעה. רק למחרת חזרו החיילים לבית בעזה וזיהו את סנוואר, אבל הוא חוסל באותה שעה שיעקב נפל בלבנון.
״אין לי שום ספק שזה הביא את זה. כשיעקב עלה השמיימה, הוא הביא את ראש הנחש. לכל דבר יש סיבה ויש יד השם שמנהלת את העולם הזה. כשהוא לוקח מאיתנו משהו יקר, יקר וגדול ועצום שהוא כל עולמנו, הוא גם מביא לעולם ברכה גדולה, נחמה גדולה לעם ישראל״.