עת שערי רצון להיפתח

איך את לקראת היום הקדוש הזה, השנה? איך את בימים האחרונים של תשפ"ד?

את ממתינה לו בייחול של תקווה לרגעים האלו שבהם תכלה תשפ"ד והוי, קללותיה? מתרגשת מהשנה הנפרשת מולך, לוטה בערפל ומלאה ברכות, אמן?

שונה לך השנה הזו מיתר השנים?

ואולי את כמו רבות מאיתנו, מתמלאת אימה?

הרי בראש השנה שעבר נחתם הכל. אילו רק היינו מתפללות יותר! לו רק ידענו והיינו קורעות את הדין! הרי בכוחנו ובכוח הימים הקדושים הללו לחתום אותנו לרחמים!

גם אצלך המילים הללו מעוררות חרדה, כמעט כמו צליפת שוט? גם בך הן מעלות דמעות כאב ואשמה? הן מובילות אותך להתעורר למעשה שמקורו תשובה של אמת, מאהבה ונועם? הן מקרבות או מרחיקות?

ואיך, איך נתקרב אל המלך, הנשגב, האהוב, אבינו, רוענו? האם כך, עם כל בליל הרגשות שמאורעות השנה הזו מערבלים בליבנו, לא תהיה התפילה שלנו גיבובי פחדים, סיפורים ששמענו ואֵימות לא נודעות?

מה יעזור לנו לרצות להתקרב, לקבל את מלכותו, ולא לברוח כמו יונה הנביא במנוסה, מלאות בתפילה של לב שקפא או נלחם בכל הכוח: רק – רק אל תשלח ידך אל הנער, ריבונו של עולם. רק אל תעקוד. נעקדנו די, ודמנו נשפך די, והאזעקות ואיומי האזעקות ובקבוקי המים והסודה שאגרנו והסוללות שקנינו, והגנרטורים. די, השם, די.

אויש, איך נבוא ככה אל היום הקדוש? איך נמליך אותו כשאנחנו מסתירות פנינו ממנו, חוששות? מהי הדרך הנכונה להגיע בה אל מעמד ההמלכה שבו נוכל להתקרב אליו, לשמוח במלכותו, להתמלא באהבתו?

"באחת השנים", מספרת יהודייה אחת, שכמו רבות מאיתנו רק רוצה להתחזק, "הלכתי בחודש אלול לכינוס שבו הראו לנו את השנה שחלפה בתמונות. זו הייתה שנה סוערת, והתמונות היו סוערות בהתאם. פיגועים, תאונות קשות, יתומים מתוקים עם דמעות והרבה הרבה מילים קורעות לב. הן לא שכחו, המארגנות, והוסיפו תמונות של שלישייה שנולדה, של חתן וכלה בני שלושים, ועוד כמה תמונות לעידוד.

"זו עובדה פשוטה שאין עליה עוררין: 'בראש השנה ייכתבון, וביום צום כיפור ייחתמון. ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה'. כן, אבל כנראה לא ידעתי איך נכון להכניס את המילים האלו אל הלב. עובדה, הוא קפא. ולב קפוא הוא לא מה שהשם מבקש מאיתנו, זה בטוח.

"כל ראש השנה הרגשתי שאני רודפת אחרי ריבונו של עולם… שיסלח, שיחתום לאושר, לעושר, לבריאות. לא נשמתי. בקושי ישנתי. קניתי לילדים הרים של ממתקים, והם קיבלו משהו על כל פרק תהילים שקראו ועל כל פרק תהילים שהניחו לי לקרוא. ורק יוסי שלי, הרגיש מכולם, הסתכל עלי בעיניים ענקיות ואמר לי: 'ראש השנה זה יום עצוב'. ומאותו רגע הבנתי שנכשלתי. יוסי שיקף לי: אלו בגדי המלך החדשים. שכחתי את בגדי המלכות האמיתיים. ככה לא ממליכים מלך, ככה אפילו לא יושבים בדין. ככה רדופים. ואולי מרוב גלות אנחנו רדופים, אבל הגיע הזמן לעצור, להסדיר נשימה ו- לבדוק, מה אנחנו מתכוונות לעשות פה? מייחלות למלך, מפחדות ממנו, ממליכות אותו? איך הכל ביחד?

"ראש השנה הבא, שנה אחר כך", היא מספרת, "עבר עלי עמוק במיטה. כנראה עדיין לא מצאתי את התשובה האמיתית (תרתי משמע?) ופשוט חטפתי דלקת ריאות בראש השנה. נראה לי שהגוף ביקש לעזור לנפש, לעצור, לנוח ו- למצוא, באמת ובעומק, מהו יום המלכת השם".

אפשר להבין אותה, ודאי השנה.

כמה נוסינו, השם. והשנה הזו ניסתה אותנו בהליכה לוליינית על חבל דק מדי, מתוח מדי, גבוה מדי. מה לא התנשא עלינו למכשול? השנאה מבחוץ, השנאה מבפנים, הדם, האש, תימרות העשן, החטופים, החטופות, הידיעות בעיתון והידיעות שמתגלגלות בסיפורים של לקוחות ותלמידות וחברות, הצער הנוקב עד תהומה של נפש, התהייה הקשה על המקום שלנו בחיק עם ישראל המתוק. מה לא היה בשנה הזו, בעודנו מתאוששים עדיין משנות הקורונה המטלטלות.

איך לא נגיע ליום המלכת השם בחרדה כזו, שכל כולה איננה מלכות?

עזבו, אני סתם מלהגת. בואו נשמע מילים שבוקעות מלב שידע כאב ופחד עד לעומק. מלב שיודע, למרות זאת, להמליך. ולשמוח בהמלכה.

ביקשתי מאסתר קליינרמן, אחותו של מוישי קליינרמן, לספר לנו על החלק הזה של 'באחרית נוסה'. וכן, יהיה לה גם המשך, לא ניתקע בתוך הפחד.

מי לא שמעה על מוישי קליינרמן שנעדר כבר כשנתיים וחצי? מי לא מצטמררת, עדיין, במחשבה עליו, או לחלופין – קופאת ומתנתקת? לשמוע את אסתר אחותו מדברת עליו, זה להבין משהו שכמורה שלה, הבנתי שחייבים ללמוד:

"מוישי ביקש מההורים שלי לנסוע לחברים במירון. היות שהוא בחור אחראי, וזו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא נסע למירון, ההורים שלנו לא חששו. הוא היה בלי טלפון נייד אבל הבטיח להתקשר מדי פעם.

"עבר שבוע ומוישי לא התקשר. לא דאגנו, תיארנו לעצמנו שהוא עסוק, ובכלל, זה לא הגיל להתקשר כל יום להורים… כשהוא לא התקשר להגיד 'שבת שלום' ההורים התחילו לדאוג, ובמוצאי שבת אבא שלי הלך לתחנת המשטרה. השוטרים לא נלחצו, הם טענו שבחורים בגיל העשרה נוטים להתרחק מההורים וזה לגיטימי. 'תן לו לשכוח מעצמו, הוא עוד מעט יחזור', אמרו לאבא שלי. אבל ההורים שלי לא נרגעו והתחילו 'לשבת להם על הווריד'. אבא שלי פנה ליחידת הכלבנים, והם לקחו את העניין ברצינות, אבל מכיוון שחלפו כבר עשרה ימים, מצד אחד – הריח התעמעם, ומהצד האחר – טווח החיפוש אמור היה להתרחב כי ייתכן שמוישי יצא ממירון.

"ליל הסדר חל עשרים יום לאחר שמוישי יצא מהבית. זה היה ליל סדר טראומטי, ומאז – הכוננות עלתה לשיא. בחור רציני שלא חוזר הביתה לליל הסדר – זה דבר חריג ומדאיג לכל הדעות.

"המשטרה העלתה כוננות, וההורים שלי – בהוראת הרבנים, יצאו לתקשורת, והיא עוררה את הציבור בכל דרך אפשרית. פיזית וטכנית אנשים חיפשו, ורוחנית – היה מיזם בעקבות בן דוד של אמא שלי שהתקשר וסיפר על חלום שחלם, ובו נאמר לו שאם חמישים אלף נשים תקבלנה שבת מוקדם, תהיה ישועה גדולה.

"לא חמישים אלף אלא שבעים ושלושה אלף נשים קיבלו שבת מוקדם לזכותו של מוישי, ביותר ממאה ועשר מדינות בעולם. כולנו תודה לעם ישראל המתוק הזה.

"הישועה לא הייתה בכך שמוישי נמצא, בינתיים, אבל אחרי שבועיים אותו בן דוד חלם שוב, שהיה רעש גדול בשמיים ונמנע אסון עצום.

"אני חושבת שזה מה שמחזק אותנו ללא הרף, הידיעה המוחשית והבהירה, ששום דבר לא הולך ריקם.

"מחד גיסא, אנחנו חיים כל הזמן בתקווה חיה. כל שיחת טלפון מקפיצה אותנו, אולי הרגע, אולי עכשיו מישהו יספר לנו משהו חדש. כל יום אני קמה לא כ'אסתר' אלא כאחות של ילד שנעדר שנתיים וחצי. אחות מלאה תקווה שהוא חי ויחזור. כל דבר מעורר את התקווה הזו, כך שאני חיה בצל גדול".

מה תאמרו? מה הסיפור הזה עושה לנפש שלנו? רצון לרוץ לתת צדקה כדי להירגע? רצון להתפלל ולבקש בכל הנימים שלנו מהשם ש… שלא, בבקשה, לא! הסיפור הזה ממלא את ימינו בהלה ואת הלילות שלנו ביעותים?

אז איך אני רואה את אסתר מולי, כולה מלכות?

כי יש לה המשך. הסיפור שלה לא צובע את הצהובונים הזולים. יש כאן עומק פלאי שמסדיר נשימה ופוקח את הלב לרווחה. כן, צריך לגדול ולהרחיב את כל חדרי הלב כדי להבין אותו.

וננסה להבין את הפלא הזה בהמשך.

יכולנו לצרף לאסתר ולכאב עוד סיפורים רבים כל כך. אימהות של חטופות, ילדות של חולות, נשים נאנקות שבויות בייסורים, אלו שהכירו השנה מהי חרדה, אלו שלמדו מהו בית חולים, אלו שאין להן בית, או איש, או ילד.

אולי, אולי אם רק נספר את הסיפורים האלו, הלב החתום והנעול שלנו ייפתח סוף סוף? אולי אם נסעיר את עצמנו בתיאורים מדויקים של אסון וזוועה, נוכל להתפלל בלהט ולסיים פעמיים את ספר התהילים?

אולי.

אבל אם נעשה כך, יצא שכרנו בהפסד גדול מאוד.

נסתכן בשטחיות של אמונה, בדשדוש של המלכה, נישאר בקשר מסתתר מפני ריבונו של עולם.

כדי להבין איך נגיע לרבדים עמוקים יותר בקשר הרוחני שלנו ואיך נצליח להמליך את הקב"ה עלינו, נדבר קצת על עולם הנפש.

מישל פוקו, שהיה פילוסוף והיסטוריון, טבע את המושג החביב: ידע שווה כוח. המושג הזה מספר על הנפש שלנו שרוצה את הידיעה, גם אם המחיר של הידיעה הזו הוא כאב. להיות בחוסר ידיעה יכול להניח אותנו במקום מאוד לא נוח – במקום שאין לנו בו כוח, במקום שאנחנו קצת חסרי אונים. איננו יודעים לאן פנינו.

כוח הוא דבר חשוב. השאלה מה קורה לנו כשהכוח הוא לא בידיים שלנו. אם אני כל-יודע, אז אני לא יכול להתפרק, ומכיוון שאני כל כך פוחד להתפרק, אני אמלא את עצמי באובססיה בידיעה ללא הרף.

לא פעם, הדחף הראשוני של תינוק הוא לדעת על אמא שלו הכל. לאחוז אותה בכנף החצאית חזק חזק, שרק לא תלך לו לאיבוד. ואם הוא הולכת לחדר אחר, הוא צריך לגדול כדי לא לפרוץ בבכי. לדעת שהיא כאן, אפילו שהוא לא יודע היכן היא.

קוהוט מדבר על אי ידיעה כפגיעה נרקיסיסטית: לא מגלים לי איפה אמא, ומה התוכניות למחר, ואז – אני עלול להתפרק, כי אני לא כל-יודע. לא כל-שולט.

"לכן הייתי צמודה לחדשות מאז תחילת המלחמה", מספרת אותה יהודייה מחפשת. "קראתי את כל הפרשנויות הצבאיות, ניסחתי את כל האפשרויות, בליל הכטב"מים נשארתי ערה עד הבוקר, מרגישה שאני צריכה להחזיק הכל בידיים שלי, לא יכולה להרפות. גיליתי שאין לי שלוות נפש, מקום להישענות. גיליתי ש… אמא'לה, יכול להיות שאני 'לא סומכת' על המלך שלנו? על המלך שמנתב אותנו בכל צעד ושעל בחמלה, ורבה אמונתו בנו, ורבה אמונתנו בו?"

וזו הבנה מצמררת, שלא אחת מאיתנו תוכל להזדהות איתה, נכון? כי לחיות באי ידיעה דורש מידה גדולה של הישענות – "כגמול עלי אמו". ואם רק נציץ החוצה ופנימה, נגלה שבזו אחר זו נשמטות מאיתנו המושכות: הרופאים הגדולים והחכמים שעמדו משתאים מול נגיף קטן; המדינאים המבריקים שאנחנו רק רוצים לדעת שהם ידעו! הם התריעו! הם הזהירו! אבל אף אחד לא באמת מנע את הזוועה; שוקי הון מתרסקים; אנשים שבטחנו בהם מתגלים כנוכלים או פושעים;  תמימות נפרצת, שלווה נלקחת.

ולא, כל זה לא משמח אותנו. עין במר בוכה, כל כך בוכה, כשהיא מתבוננת על הכל במבט של העולם הזה.

אפשר לצד זה להרחיב מבט לקומה של נצח?

אסתר המלכה לא משה מהמחשבות. האם מרדכי בכה ברגע ההוא, כשמצאו אותה מוסתרת וגררו אותה אל אחשוורוש? האם הפסיכולוגית שלה ספקה כפיים על הטרגדיה הנוראה, שבה יתומה הולכת לעבור את הקשים שבייסורים? נכון, היא לא הייתה במנהרות אלא בארמון, אבל עדיין, חטופה. אוכלת זירעונים. האם קרעו עליה בגדים? האם יצאו לרחובות להפגין, אם רק יכלו? אולי. לא נדע. אולי העין שלהם בכתה במר, כי באותו רגע היה להם מר.

אבל הלב? לב קשור הוא לב שמח. זו עובדה פשוטה לחלוטין. לב קשור יודע: הכל סיפור של מסע נצחי.

אחר כך? התהפך הכל לטובה.

האם דוד המלך בכה, כשרבו אויביו וצריו? כנראה כן. כמה פרקי שירה הוא כתב על הבכייה שלו. והלב שלו? בק-ל בוטח, שמח. מאמין. קשור.

ושוב אני מרבה במילים, אסתר קליינרמן אומרת את זה יפה יותר:

"אז כן, אנחנו קמים כל יום בתחושה של חסר עמוק מאוד. אבל יש צדדים נוספים: אנחנו יודעים ומאמינים, שכל התמודדות שיש לנו בחיים, היה פעם מישהו מאבות האומה שכבר עבר כמותה. אם זו יתמות, אם זה פירוק, חולי, מלחמה… ואנחנו מחפשים את הכוחות שאותו אדם גדול שכבר עבר את הדבר הזה קיבל ולמד, כדי ללמוד איך לעמוד בהתמודדות. אנחנו חושבים על יעקב אבינו שחיכה לבנו האהוב יוסף עשרים ושתיים שנה. ההתמודדות שלו לוותה בקשר החי והקיים של יעקב אבינו עם הקב"ה. אין לנו הסבר אחר. וזה החוזק הגדול שגם בצילו אנחנו חיים וקמים בוקר אחר בוקר.

"עכשיו אין לנו דרך ללחום. אין לנו דרך לעזור למוישי. נשאר לנו רק להישען על האמונה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו כמו שהוא אוהב כל אחד ואחת מעם ישראל. ונשאר לנו רק להתחזק בלא נודע הידוע לנו: מה שקורה עם מוישי, זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות. כן.

"השם הוא המלך, והוא אבא. משפט ששמעתי הולך איתי כל הזמן: אנחנו גם בנים וגם עבדים, ואנחנו אלו שנחליט מה להיות יותר – בנים או עבדים. ואם זו התחושה הקרובה והעוטפת, אם אנחנו יכולים לחוות את האהבה הגדולה הזו בידי מי שהוא כל-יכול, אז גם אם אנחנו לא מבינים איך, מתי, למה, כמה, אנחנו מרגישים שהטוב ישנו, כן, גם אם אנחנו לא רואים אותו – הוא קיים", היא מסכמת.

ואם הטוב קיים, ישנו, לנו נשאר רק לחפש אותו, לנוח בחיקו, לוותר על החלקים הנרקיסיסטיים, אלו ש'יודעים' אלו ש'בטוחים', אלו שצופים מראש בהגדרה ברורה: הילד הזה צריך לעשות כך, והילד ההוא צריך ללכת לשם. הבעל שלנו? הוא צריך ללמוד את המסכת הזו, והבת שלנו? ברור, ללמוד במסלול ההוא.

כמה קל לסדר את אבני הלגו של החיים שלנו ולדמיין שליטה. כמה קל להרגיש מלאי ידע וכוח. כמה פשוט להסדיר את התפילות בראש השנה בדיוק לפי התוכנית. ריבונו של עולם: ככה אנחנו צריכים, בבקשה, תן.

אבל זה לא נכון. כל כך לא. אנחנו לא מתפללים כדי שהשנה החדשה תסתדר לפי מה שנראה לנו ברור שכך יהיה טוב ולא אחרת. אנחנו מתפללים לשנה מתוקה, כן, אבל מתוך ידיעה מוחלטת שהיחיד שיודע מה טוב עבורנו הוא מלך העולם. תקשיבו, זה משפט מפתח שאסתר, אף על פי שהיא צעירה כל כך, יודעת לאלף אותנו בו בינה:

"מה שנגזר בראש השנה נגזר, ותפילות יכולות לבטל את רוע הגזרה, וגם תשובה וצדקה. אנחנו נעשה כל מה שהלב, הגוף והנפש שלנו יכולים לעשות. אבל מעבר לזה? דברים הם לא בידיים שלנו, הם בידיים של אבא שלנו, של המלך שלנו, וכל מה שבידיים שלו זה לטובה, זה לברכה. האמונה הזו שגם מה שנראה לנו רע יתברר בסוף לטובה, כחלק ממלכותו יתברך, המתוקה והשלמה, היא שמעירה ומאירה לנו, כל יום מחדש".

וכשיודעים את זה, לא מתפללים בלחץ אימים ובפחד היסטרי. לא. מתפללים בהכנעת הלב, בשלוות הבוטח, בשמחת הממליך.

מלך.

נריע לו בקול שופר. נזכור ונזכיר את זכותו של אברהם אבינו. מאמין. שומט. לב שמח.

מלך.

נשבֵר את הלב על החלקים הנרקיסיסטיים שבו. אלו שרוצים הכל לפי התוכנית שלנו. נקבל את מלכותו. היא מתוקה, כל כך מתוקה. די לעין הבוכה במר. השם ציווה להניח את המאכלת. הגיעה עת הגאולה, הגיע הזמן לחזור הביתה, אב ובן.

והלב? הוא כבר יודע לשמוח.

הכותרות בכתבה נלקחו מהפיוט 'עת שערי רצון להיפתח', שכתב רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס מספרד ונאמר בעדות המזרח לפני תקיעת שופר. את הפיוט במלואו כבר הבאנו באחד מגיליונות ראש השנה, כעת נצרף רק טעימה ממנו. חלק מפיוט על אב האומה שהוריש לנו זכות אבות וגם סלל לנו דרך בעבודת השם, בהמלכתו, בביטול אישי מוחלט.