זו הייתה הפלישה הכי לא אלגנטית בתולדות הפוליטיקה הישראלית: השקדן של הדור שלא ידע מיהו ראש הממשלה ומעולם לא כיהן כחבר מועצת גדולי התורה – נאלץ לקבל את עול הנהגת הציבור >>> ומני אז נפתחה דרך חדשה בציבוריות החרדית והישראלית שהביאה להישגים חסרי תקדים עבור 'דגל התורה' >>> כך הפך החדר המנותק ברשב"ם 23 למקום שכל מנהיגי המדינה ניסו להתקבל אליו >>> חשיפה היסטורית
זו כנראה החידה הכי גדולה בסיפור חייו של מרן הגר"ח קניבסקי זי"ע.
איך הפך הלמדן המופנם מכולל 'חזון איש', שכל ימיו ולילותיו ישב בשתיקה על ספריו, למנהיג הציבור החרדי, שכל רבי המדינה ועסקניה – גם אלו הרחוקים מכל זיק של יהדות – טרחו לעלות אל ביתו ולהתחשב בעמדתו.
במקרה של ר' חיים, איש לא חלם שזה יוכל לקרות. הוא עצמו עשה כל ימיו את כל המאמצים כדי להימנע מכך. ככל שזה היה תלוי בו, מעולם לא היה מוציא מפיו מילים כמו 'קואליציה' ו'עיריית ירושלים'.
אבל מסובב כל הסיבות החליט אחרת. דווקא ליהדות החרדית של שנות 2020, בתקופה הכי סוערת ומאתגרת שלה, נבחר מנהיג שכל אישיותו זעקה אין לי שייכות להבלי העולם. מנהיג שמדבר בראשי תיבות חידתיות, שלכולם ברור שאין לו שיג ושיח עם פוליטיקה.
ודווקא הוא ניווט את ספינת היהדות החרדית להישגים חסרי תקדים.
איך כל זה התגלגל? את השיעור ההיסטורי הקצר הזה, ננסה להבין בדרך קצרה.
הסמיכה
"אני לא נואם"
את אותו לילה של מוצאי שבת פרשת וירא תשמ"ט, אין בני ברקי שהיה אז בר-דעת שלא זוכר. לא היו ימים סוערים בציבור החרדי, כאותו חורף. הציבור הליטאי פרש מ'אגודת ישראל' והקים את 'דגל התורה'. גדודי אברכים ובחורי ישיבות ליטאים גדשו את צומת הרחובות עזרא ובן-יעקב. 'דגל התורה', המפלגה שאך זה עתה נולדה, ערכה כינוס בחירות ראשון מסוגו. ובבני ברק של תשמ"ט, כל אירוע פעוט הפך להיסטוריה.
בערך חצי שעה אחרי שנפתח הכנס, התחיל הדבר האמיתי. המכונית המפורסמת, נהוגה בידי הרב יחזקאל אסחייק, נראתה בקצה הרחוב. באופן שקצת הזכיר מחוזות אחרים, היא הייתה מוקפת טבעת מאבטחים צמודה, שפילסו דרך אט-אט לעבר הבימה המרכזית. בפנים ישב כפוף-משהו בגופו אך זקוף ברוחו, מנהיגם הבלתי מעורער של כלל בני הישיבות בארץ – מרן הגרא"מ שך זצ"ל. לראשונה למדו אז הליטאים להידחף כמו חסידים.
הרכב התקרב לפאתי הבמה, והמנחה המיתולוגי, הרב ירחמיאל בויאר, הכריז בפאתוס ארכאי: "אנו מקדמים בברכה את מרן ראש הישיבה שליט"א" – ומיד אחריו ההמנון שיהפוך סמל סטטוס לכניסת מנהיג בישראל: "י—מים על ימי מ—לך תוסיף".
ממתינים לו. הכינוס הבני ברקי במוצ"ש
אט-אט עלה הרב שך אל הבימה, סקר במבטו את שורת ראשי הישיבות שהתייצבו לימין המערכה. הגיע למקומו והתיישב. המנחה כבר כחכח בגרונו כדי להכריז על המשא המרכזי, אלא שלפתע הוא עצר. הקהל המצטופף הבחין בהתרחשות סביב הרב שך. בקטעי תיעוד שהשתמרו מאותה עצרת, ניתן לראות את הרב פונה אל נאמנו הרב רפאל וולף, לוחש לו משהו בתנועות ידיים נחרצות, שמכניסות את וולף להיסטריה. הוא מתרוצץ אנה ואנה, בסוף הוא זיהה את הרב שמואל אפשטיין, לחש לו באוזן, ושוב תנועות ידיים בהולות.
הציבור שבשטח הבחין בשינוי קל בתוכנית. המנחה קיבל הוראה והזמין מישהו אחר לנאום. רבע שעה חולפת ולפתע הופיע בפאתי הבמה הגאון רבי חיים קניבסקי. כשאך הפציעה דמותו – קם הרב שך מלוא קומתו והושיב אותו לצידו במרכז הבמה. עכשיו נראית על פניו שביעות רצון. דקות ספורות לאחר מכן, עולה הגרא"מ לשאת את נאומו, שיהפוך לימים לאחת מאבני היסוד ההיסטוריות של הפוליטיקה הליטאית המתחדשת.
שלושה עשורים מאותו אירוע, משלים באוזנינו הרב וולף את הפרטים מאותו לילה. "רגע אחרי שהרב שך התיישב, הוא קרא לי ודרש לדעת: 'איפה ר' חיים קניבסקי?!' אמרתי שהוא לא נמצא. סיפרתי שעלינו אל ביתו והזמנו אותו, אבל הוא אמר שמעולם לא השתתף בשום כנס בחירות והוא לא רוצה להפר את ההנהגה הזו. 'אם הוא לא נמצא', פסק הגרא"מ שך, 'אני לא מדבר!'
"זה היה רגע של מבוכה", משחזר וולף, "לא ידעתי מה עושים. חשוב לזכור, שהדבר הזה שנקרא טלפון נייד עוד לא היה בעולם. רצתי לשורה האחורית, פגשתי שם את ר' שמואל אפשטיין והסברתי לו את הסיטואציה. ידעתי שהוא אחד היחידים שרבי חיים יסמוך עליו".
הרב אפשטיין רץ כל עוד רוחו בקרבו, חצה את הרחוב דרך המעבר שהיה קיים אז לרחוב רשב"ם, טיפס במדרגות ונכנס אל אותו חדר, שכבכל לילה דלקה בו מנורת התמיד ובעל הבית ישב ספון בין כרכי הבבלי והירושלמי, תלוש בעליל מהמעמד שהתרחש שני רחובות סמוך לביתו. טרוף נשימה, נקש הגבאי והודיע שהרב שך דורש שהגר"ח יבוא. המצווה לשמוע בקול דברי חכמים דוחה הכל – הגמרא נסגרה, המלבוש העליון נחטף מהמתלה ותוך דקות ספורות כבר ישב הגר"ח על בימת הכבוד.
ברגע שהרב שך זיהה את דמותו, הוא קם לשאת את הנאום שאותו פתח במילים הבאות: "אין לי כוח לדבר, אני רק נטפל לדבר מצווה. ברוך השם יושבים כאן גדולי ישראל". ואז הרים הרב שך את ידו ומכל שורת היושבים הצביע על הגר"ח קניבסקי – שעמד אז בשנות השישים לחייו והיה מוּכר אז בציבור בעיקר כ'בנו של הסטייפלר', שנפטר שלוש שנים לפני כן – והצהיר: "יושב כאן אדם גדול, אפשר הגדול ביותר שיש לנו בעולם, בהלכה ובכל דבר. 'איזהו תלמיד חכם' – זה ששואלים אותו בכל מקום ואומר – דרך ארץ ויראת הכבוד שיהיה בשבילו!"
בהמשך המשא השמיע הרב שך דברים חריפים כלפי אלו שזלזלו בדבריהם של גדולי ישראל. "אנו נצעד בדרך ההלכה כבני תורה, הלא מחויבים אנו לשמוע כל אשר יורונו. 'אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין', גם כאשר אין הדברים מובנים". ושוב הצביע על ה'תלמיד חכם' שהושיב לצידו – כמו מוסר הוראה לדור שעתיד לעמוד תחת הנהגתו.
.
ולא הייתה זו הפעם הראשונה שבה ביקש הרב שך לגייס את מרן הגר"ח קניבסקי. כפי שאנו לומדים מפיהם של העסקנים שהיו מעורבים בהקמת 'דגל התורה', כמעט בכל צעד ושעל הוא נועץ בו. "צריך להבין", מסביר אחד מהם, "עד אותם ימים לא הייתה 'מסורת' לניהול מפלגה חרדית של בני תורה. כבר שם, כשיצקו את היסודות, רצה הרב שך שכל צעד ייעשה על פי התורה וההלכה".
ארבע שנים קודם לכן, כשיצא הרב שך לדרכו הפוליטית העצמאית – הקמת תנועת 'שס' וייסוד העיתון הליטאי 'יתד נאמן' – הוא נועץ כמה פעמים בדעת התורה של הגר"ח. הביטוי הציבורי הראשון והמפורסם, התרחש לאחר פטירת מרן ה'סטייפלר' זצ"ל. בהספד המוני שנערך בבית המדרש 'לדרמן' קם הרב שך לשאת דברי הספד, שבהם טבע את משפט המפתח שהעיד יותר מהכל: "הניח אחריו בן כמותו".
"תלמידי חכמים הכי גדולים שיש לנו". בכינוס היסוד של דגל התורה עם מרנן הגרא"מ שך והגרי"ש אלישיב זצ"ל
הבריחה
"רק בענייני הלכה"
האמת שכבר חודשיים קודם לכן הופיע הגר"ח על הבמה הציבורית. היה זה בכינוס ההיסטורי של ייסוד 'דגל התורה' שהתקיים בכ"ח בתשרי תשמ"ט, ב'בנייני האומה' בירושלים. ללא ספק אחד הכינוסים הדרמטיים ביותר ביהדות החרדית מאז ועד היום.
מי שלקח את הרב שך לאותו מעמד ברכבו, היה ר' שמואל אפשטיין, אותו גבאי שחודשיים מאוחר יותר בכינוס הבני ברקי המדובר – יישלח להביא את הגר"ח מביתו. הרב אפשטיין עמד בסוד העניינים. הוא היה שותף פעיל בהקמת 'דגל התורה' ועיתון הבית 'יתד נאמן', והוא ליווה את הרב שך בדרך אל הכינוס. אבל אז, רגע לפני היציאה מהעיר, ביקש הרב שך מאפשטיין לעשות פרסה. 'תיסע לרבי חיים', הורה לו. אפשטיין המופתע והממהר לחץ על הגז והרכב דהר לרחוב רשב"ם. הוא טיפס במדרגות, נקש בדלת והפתיע את הגר"ח כשהודיע לו מי ממתין במכונית למטה.
עשרות הצלמים והעיתונאים שגדשו את 'בנייני האומה' תיעדו כל פרט. דקות קודם לכן נשאל הרב אברהם רביץ ז"ל על ידי עיתונאי: 'הרב רביץ אתה מתוח?' – 'כן', השיב, 'אבל זה מתח מתוק'…
המתח הסתיים ברגע שבו פסע הרב שך אל תוך האולם, ידו נתונה בידו של הגר"ח קניבסקי, כשמאחוריהם צועדים כל גדולי הדור. לסדר המקומות בבימת הכבוד באותו כינוס הייתה משמעות, שלימים תעיד על המשכת הדרך והעברת המסורה. מצד ימין של הרב שך ישב מרן הגרי"ש אלישיב, שעתיד להנהיג את הציבור אחרי פטירתו. מימינו של הגרי"ש ישב מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שאליו עברה ההנהגה אחריו. ומימין הגראי"ל, ישב מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל, שבניגוד לרצונו יהפוך לממשיך דרכם.
אלא, שבאותו שלב, עדיין לא הוכשרה השעה. בבוקרו של יום ראשון – שלמחרת אותו כינוס בחירות – התדפק אורח על דלת בית הרב שך ברחוב ראב"ד 27. היה זה הגר"ח קניבסקי, שביקש להיכנס בדחיפות. כדרכו הוא דיבר בקצרה אך בבהירות, הייתה לו בקשה אחת: לפטור אותו מעול ההנהגה הציבורית.
"כל עוד הרב'ה מנהל את העניינים, הרי שהכל יודעים כי אני מורה לשמוע בקול חכמים", אמר הגר"ח. גם הלשון הזו, 'הרב'ה', מדויקת. משום שבשנות בחרותו, למד הגר"ח בישיבת לומז'ה, שם שימש הרב שך כמגיד שיעור (בשנים שלפני התמנותו לאחד משלושת ראשי ישיבת פוניבז'). הרב שך שמע ולא השתכנע. אבל אחרי דין ודברים ארוך, הגיעו המנהיגים לפשרה. 'ענייני הלכה' – ורק 'ענייני הלכה' – יופנו גם אל הגר"ח קניבסקי.
"בעצם", אמר לנו אחד מתלמידי החכמים שב'לדרמן', "באותה פגישה, הגרא"מ שך נתן לכלל ישראל במתנה עוד כמה פרקים בספר 'דרך אמונה' של רבי חיים ועוד כמה ספרים אחרים".
ולמרות הכל, היו כמה מקרים יוצאים מהכלל, שבהם התעקש הרב שך לקבל גם את הכרעותיו של הגר"ח. מקרה אחד מפורסם היה בפרשה הציבורית האחרונה שבה היה הרב שך מעורב: מינוי רב לעיר החרדית החדשה 'מודיעין עילית' או בשמה של אז 'קריית ספר'. לא מעט בזכות הגר"ח קניבסקי נבחר הגאון רבי שמחה קסלר זצ"ל.
מה היה מיוחד באותה פרשה? "ייתכן", משער התלמיד חכם שעימו שוחחנו, "שהשאלה של מינוי רב, היא עניין הלכתי. בענייני הלכה, תמיד קבעה דעתו של הגר"ח".
הדעה:
'חבר' שמשלם 'חובות'
הנה עוד פרט לא ממש ידוע. מדובר על מסמך עתיק, פרוטוקול כתוב באותיות 'סטנסיל', שמתאר את הקמת 'מועצת גדולי התורה' של 'דגל התורה', ויש בו פרטים מעניינים.
תחת הכותרת 'מועצת גדולי התורה' מופיעים 15 שמות. לצד כל שם, כתובת ומספר טלפון (לא לכל החברים היה באותם ימים טלפון). הראשון הוא ה'נשיא' – מרן הגרא"מ שך: ראב"ד 27 ללא טלפון. אחריו כ"ק מרן האדמו"ר מבעלזא. ואחריהם בין היתר מרנן רבי שמחה זיסל ברוידא ראש ישיבת חברון, הגרמי"ל לפקוביץ, הגראי"ל שטיינמן (ללא מספר טלפון), הגרח"פ שיינברג, הגרמ"ש שפירא ועוד.
השורה הכי מעניינת מופיעה לקראת הסוף. קטגוריה שלא הייתה מוּכרת עד אז. "לא חבר, ברם 'בעל דעה'". תחת הקטגוריה הזו מופיעים שניים מגדולי הדור הבא, חתן וחותן, מרנן הגרי"ש אלישיב והגר"ח קניבסקי.
אלו היו הימים של חורף תשמ"ט. תנועת 'דגל התורה' כבר הוקמה. ואז החל מרן הגרא"מ שך לכונן את ה'מועצת' של 'דגל התורה'. לא רבים יודעים, אבל באותם ימים שלח הרב שך אל רבי חיים בקשה שיצטרף ל'מועצת'. שליחות דומה נמסרה במקביל גם אל חמיו, הרב אלישיב.
מפליא הדבר, שתשובת שני הגדולים הייתה זהה. שניהם, כל אחד בשפתו, ביקשו למסור כי אמנם אין הם יכולים לסרב לגדול, אבל הם מבקשים רשות שלא להשתתף בישיבות ה'מועצת' בפועל. הרב שך קיבל את בקשתם, אולם הורה שלמרות שלא יהיו חברים ייחשבו כ'בעלי דעה'. בעיתונות התקופה, איש לא ידע על ההסתייגות הזו. העם שבשדות ידע שהגרי"ש והגר"ח הם חלק אינטגרלי בין חברי ה'מועצת'. רק הפרוטוקול שאנו חושפים מספר זאת.
"הצד השווה בין שני המנהיגים הללו", מסביר לנו העסקן שהפתק הזה שמור באוצרותיו, "ששניהם ניסו ככל האפשר לא להתעסק בהנהגת ציבור. שניהם ביקשו – כל עוד זה אפשרי – לשבת וללמוד. אלא שההשגחה העליונה רצתה אחרת".
אחרי פטירת מרן הרב שך, הגיעו ימי רגיעה אל ביתו של הגר"ח. "מבחינת הגר"ח", מעיד נאמן הבית, "הימים של הנהגת הרב אלישיב והרב שטיינמן, היו הימים הכי טובים בחייו. הוא ישב בחדר שלו, פנוי לגמרי להשלים את ה'חובות' שלו".
למי שלא בקי בטרמינולוגיה של הבית ברחוב רשב"ם, כשמדברים על ה'חובות', מתכוונים להספקים היומיים שהגר"ח הקפיד ללמוד דבר יום ביומו. סכום ענק של דפי גמרא, בבלי, ירושלמי, ספרא, ספרי ועוד – בחלוקה קצובה שאותה היה מסיים מדי שנה בערב פסח, בו הוא ערך 'סיום' כדי לפטור את עצמו מתענית בכורות. מרן עצמו הוא זה שטבע את הכינוי 'חובות'.
אבל ממקומו בחדרו, הוא סייע למנהיגים הליטאים לבסס את הנהגתם. במובן מסוים, הוא זה שהטיל את כובד משקלו להעביר את ההנהגה מהרב אלישיב אל הרב שטיינמן. הוא עשה זאת בעיקר, כדי שלא יוטל עול ההנהגה עליו.
למי שכבר הספיק לשכוח, בכ"א בסיוון תשע"ב, יצא הגר"ח במכתב נדיר. היו אלו ימים סוערים בתנועה הליטאית. אחרי שנים של שליטת עורכים ב'יתד נאמן' חוללו נאמני בית מרן הרב שטיינמן – בראשם הנגיד ר' שמעון גליק – שינוי בהנהלת העיתון. היה זה צעד חריף שיצר בפועל את הקרע הפנימי.
כמה ימים קודם לכן, ביקש הגראי"ל שטיינמן להימלך בדעתו של הגר"ח. מי ששימש כשליח בין הבתים היה אותו ר' שמואל אפשטיין, חבר הנהלת העיתון ושליחו של הרב שך לבית הגר"ח.
לאחר שהמהלך יצא אל הפועל, קיים הגר"ח אספה מיוחדת בביתו, שבה השתתפו חברי העמותה והנהלת העיתון יחד עם חברי הוועדה הרוחנית, כשהוא נותן תוקף ואשרור לשינויים שבוצעו בעיתון. מיד לאחר מכן כתב מכתב נסער וברור:
"הנה", כתב, "הנהגת הדור מסורה כיום למרן גאון ישראל הגראי"ל שטיינמן שליט"א (-זצ"ל. יא"ג.) אשר כל מעשיו לשם שמים, והנה עתה זכינו שמרן שליט"א על פי הוראת מורי וחמי שליט"א (-מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, יא"ג.) נטל עליו כל הנהגת העיתון 'יתד נאמן', אשר אבי אדוני מורי ורבי (-הסטייפלר, יא"ג.) זללה"ה יסדו יחד עם מו"ר מרן הגרא"מ שך זללה"ה.
"והנה חובה לכל לציית לכל מוצא פיו של מרן שליט"א (-הגראי"ל זצ"ל. יא"ג.) והיזהרו בגחלתן – ובזה מקיימים מצוות עשה 'ועשית ככל אשר יורוך'".
בעל הדעה הופך לנשיא. בישיבת מועצת גדולי התורה החדשה
המכתב הזה היה היוצא מן הכלל שלימד על הכלל כולו. למי שהתקשה להבין את שלשלת הדורות, הגיע הגר"ח ולימד שהכל המשך אחד רציף. הוא עצמו, הראה דוגמה אישית. כל שאלה ציבורית שרק עלתה על שולחנו – נשלחה על אתר ל'רבי אהרן לייב'. מרן עצמו, הפך ל'חסיד' נלהב. כל מילה שיצאה מפיו, קודשה ונחתמה בדין של 'ככל אשר יורוך'.
זו הייתה רק יריית הפתיחה במאבק שאותו ניהל הגר"ח למען חיזוק הנהגתו של מרן הגראי"ל שטיינמן. חורף תשע"ד עמד בסימן הבחירות המוניציפליות, שבהן קמו עוררים שניהלו מערכת סוערת ועקובה מהשמצות. אם בתשמ"ט העדיף הגר"ח להשקיע את ראשו ורובו בגמרא – הרי שעכשיו משהו השתנה. "במקום שאין אנשים", אמר למקורביו, "השתדל להיות איש". התבטאויותיו ופעולותיו באותם ימים, הזכירו אז לרבים את המערכה שניהל אביו, מרן הסטייפלער זצ"ל, נגד מפלגת פא"י.
יום למחרת הבחירות עצר העולם היהודי את נשימתו בזעזוע. לפנות בוקר פרץ אדם אל חדרו של מרן הגראי"ל – שהיה באמצע מסירת שיעור – ותקף אותו באופן חמור. היה זה רגע שבו הבינו גדולי ישראל שיותר אי אפשר להבליג. באותו בוקר עלו כמה ראשי ישיבות, בהם הגאון רבי משה הלל הירש, הגאון רבי ברוך דוב פוברסקי, הגאון רבי יגאל רוזן והגאון רבי ברוך וייסבקר – אל בית הגר"ח, כדי לקבל הכרעה ברורה כיצד לנהוג.
בשעות אחר הצהריים של אותו יום, נפל דבר. מרן הגר"ח עצר את לימודו והגיע באורח נדיר אל הבית ברחוב חזון איש 5. שני הגדולים הסתגרו במשך שעה ארוכה – לעדות בני הבית, הייתה זו פעם ראשונה שהם שוחחו בענייני השעה.
מה שברור, שבעקבות הביקור הזה החל הגר"ח להיות מעורב יותר ויותר בהנהגה הציבורית. אם עד אז הוא העדיף לשתוק ולא להתעניין, הרי שעכשיו הוא החל לשלוח באופן אקטיבי אנשים להתייעץ עם הגראי"ל. "תשאל את רבי אהרן לייב", הורה לכל נציג שנכנס אליו, "יש לו רוח הקודש". אגב, כאשר סיפרו את הדברים למרן הגראי"ל, הוא ביקש למסור לגר"ח את לשון חז"ל: "מום שבך, אל תאמר לחברך"…
אלא שאז באה תקופת הפרֵדה. מרן הגראי"ל יצא ונכנס אל ומבית החולים. לרגעים נדמתה עדת השם כצאן ללא רועה. "בשלבים הראשונים", משחזר אחד מבני הבית, "מרן התקשה לעכל את השינוי. הוא ממש לא רצה לקחת על עצמו את העול הכבד הזה. הוא הרבה להתפלל שלא יכבה נרו של הגראי"ל, אבל ככל שחלפו הימים והמצב הורע, ראינו שהוא נושא יותר ויותר את משא הדור".
ההכרעה:
"שְׁפִּילְט מֶען נִישְׁט"
לפי האגדה הדגלאית, יש תאריך מיוחד שבו הכל השתנה: ליל כ"ז בחשוון תשע"ח, בשעה 23:00. וכן, זה קשור לשנת השמיטה:
מי שחולל את השינוי היה ח"כ משה גפני. שנתקל בשאלה דחופה. הרב שטיינמן שכב בבית החולים. בלית ברירה החליט גפני לעלות אל ביתו של רבי חיים. השאלה עסקה בנושא השמיטה, שבו הגר"ח היה 'מרא דשמעתתא': מישהו במשרד החקלאות יוזם הקמת קרן שתסייע לחקלאים שומרי שביעית. "לכאורה", הרצה גפני, "מדובר בבשורה של ממש. סוף סוף המדינה מכירה בצורך לסייע לאנשים שמוסרים את נפשם לקיום השמיטה".
על פניו זאת נראית שאלה קלה. למה לסרב? גפני כבר כמעט שמע באוזניו את ה'בו"ה' (-ברכה והצלחה) המפורסם, אלא שאז הוא לומד שעידן הנהגה חדש החל בישראל. רגעים של שתיקה השתררו בחדר. למעלה משמונים שנה של התחמקות מהנהגת הדור באו לסיומן.
הגר"ח האזין לשאלה כשראשו רכון אל הגמרא, ואז, כאילו משא כבד הוטל על כתפיו בפתע פתאום, הרים אט אט את ראשו ולחש את דברי חז"ל: "דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו". הזדקף ובמילה אחת קיבל על עצמו את גזירת ההשגחה העליונה. הגר"ח החל להתעניין בכל סעיפי המתווה, ואז הודיע לגפני: "לא, אתה צריך להתנגד להצעה הזאת".
את התדהמה שהתפשטה על פניו של גפני, קשה להסביר במילים. מי כמוהו ידע עד כמה הגר"ח התמסר כדי לסייע לארגון 'קרן השביעית' לממן את החקלאים השובתים. ואז קרה עוד רגע מפתיע, שהבית ברחוב רשב"ם לא זכר. מרן התחיל לספר סיפור.
לימין הגראי"ל. 'לחיים' בליל המהפך ב'יתד'
"הרב מלובלין, רבי מאיר שפירא", סיפר הגר"ח, כמו מסתייע בדמות של גדול נוסף בישראל שנגזר עליו לשאת בעול ההנהגה, "היה במשך תקופה מסוימת חבר ב'סֵיים' – הפרלמנט הפולני. באחד הימים החל רבי מאיר לנהל מלחמת חורמה נגד גזירה שרצה הפרלמנט להטיל על העם הפולני. הוא התווכח, גייס חברים, נאם נאומים חוצבי להבות וממש מסר את נפשו לביטול הגזירה. 'אבל רבי', שאלו אותו התלמידים, 'למה ללחום על גזירה שלא קשורה ליהודים? לא עדיף לשמור את הכוחות לגזירות שיוטלו עלינו?'
"רבי מאיר שפירא השיב להם: בפרשת שמות אנחנו לומדים על גזירות פרעה. בהתחלה יצא כרוז מטעם המדינה: כל תינוק זכר יושלך ליאור. מילה לא כתבו על יהודים. זו הייתה גזירה שהוטלה על כל המדינה. אבל אתם יודעים מה התרגום מפרש? 'כָּל בְּרָא דְּיִתְיְלֵיד לִיהוּדָאֵי'. כלומר: רק ילדים יהודים. תדעו לכם, סיים רבי מאיר שפירא, כל גזירה שתעבור בפרלמנט, גם אם היא לא קשורה ליהודים, בסוף, התרגום שלה יהיה רק ליהודים. עדיף להילחם עכשיו, מלהיות בוכים על לשעבר".
הגר"ח סיים את הסיפור ואמר ליושבים מולו: "מִיט שמיטה שְׁפִּילְט-מֶען נִישְׁט. עם השמיטה לא מְשׂחקים. צריך לשמור את השמיטה כהלכתה. קרן ממשלתית, בסופו של דבר, תפגע במי ששומר שמיטה כהלכתה. גם אם עכשיו לא רואים את זה, התרגום כבר נכתב – וזה לא לטובת שומרי השביעית כהלכתה".
כמו בפסק הלכה מנומק, הגר"ח התחיל להסביר לאוזניו המשתאות של גפני את החורים שבתוכנית המדוברת. "הקרן שאתה מדבר עליה, מיועדת רק למי שחוסך שש שנים. ומה יהיה עם מאות החקלאים שמחליטים לשמור שמיטה רק ברגע האחרון? מי ידאג להם?"
כשגפני יצא החוצה והעביר את התשובות למעורבים בדבר, נשמטו עשרות לסתות בקרב העסקונה החרדית. כמה ימים לאחר מכן נכנסו אל החדר הגאון רבי יוסף אפרתי וראשי 'קרן השביעית'. הם סיפרו שבהשתדלותו של סגן שר האוצר דאז, איציק כהן, הגיע הישג – הקרן של המדינה תהיה מיועדת גם לחקלאים שיחליטו ברגע האחרון שהם שומרים שמיטה. גם אותם המדינה תממן.
הגמרא נסגרה בפעם השנייה, שוב דקה ארוכה של שקט ובסופה נפסקה ההלכה: "מִיט שמיטה שְׁפִּילְט-מֶען נִישְׁט, עם שמיטה לא משחקים". הטיעונים שהעלה הגר"ח, הפתיעו את כל הנוכחים בחדר. השליטה בכל פרט, הניתוח העמוק של הסיטואציה וההסבר המפורט גם הפעם:
"ראשית", הסביר הגר"ח, "משרד החקלאות לא מכיר בחקלאים בפועל, אלא רק בבעלי נחלות. רוב החקלאים בארץ שוכרים נחלות ממספר מצומצם של בעלי קרקעות. אז אולי בעלי הקרקע יוכלו לקבל פיצוי ממשרד החקלאות, אבל החקלאים בפועל, אלו שמוסרים את נפשם על קיום המצווה, ימצאו את עצמם מחוץ למפת ההטבות הממשלתיות.
"דבר שני", מנה הגר"ח, "השיטה הזו, היא פתח לעשיית סחורה במצוות. הרי אם יש ליהודי שדה שלא מניבה הרבה, הוא ישבית אותה ויזכה למענק. אבל אם לאותו יהודי יש בנוסף כרם או שדה רווחיים ואותם הוא ימשיך להפעיל, זה יגרום לחילול שנת השמיטה בהיקפים רחבים יותר ובסיוע ממשלתי, שינוצל רק לשדות שלא מרוויחות כסף.
"מקובלנו", הוסיף מרן הגר"ח, "שאנחנו צריכים לעזור לשובתים, לא לסוחרים. והרי מה יקרה בסוף? משרד החקלאות יכול לקבוע שכל רב יישוב ייתן אישור לחקלאי ששמר שמיטה על פי דעתו. מה יקרה? יהיו הרבה חקלאים שיעשו 'היתר מכירה', ויקבלו הכשר ותקציב מהמדינה, כי הרב שלהם יאשר את זה. במקום לסייע לחקלאים ששומרים שמיטה כהלכה, נעודד אותם לעבוד בשביעית על-פי היתר מכירה".
"מאז הסיפור של השמיטה", העיד לימים אחד ממנהיגי 'דגל התורה', "נפתח עידן חדש בהנהגה".
אבל רגע השינוי, הלכה למעשה, אירע ביום המר, כ"ד בכסלו תשע"ח, כשכלל ישראל התבשר על פטירתו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל. ברגעים הראשונים, היתמות זעקה בכל פה. הצוואה המרטיטה שהותיר אחריו, תפסה את הציבור לא מוכן. אבל כבר באותו רגע זרחה שמשו של הגר"ח שהורה מפורשות: "הצוואה של מרן נכתבה לבני המשפחה, כלל ישראל חייב לכבדו ולהנציח את ילדיו בשמו'".
עד ראייה שנכח בשעת מעשה סיפר: "באותו רגע שמרן הגר"ח עשה את ה'קריעה' בדש בגדו ולחש 'ברוך דיין האמת', נראה היה שהוא מכוון גם לגזירת המנהיגות שהוטלה על שכמו. אבל ידענו שכמו שחז"ל פוסקים לעניין האבל – גם את ההנהגה הוא מקבל על עצמו בשמחה. אם זה רצון השם זה מה שיהיה. דור דור ודורשיו".
סייעתא דשמיא בין השורות. עם ראה"מ בנט בימיו הקודמים
הסייעתא:
תפילה, ברכה ו'לחיים'
צריך לומר ביושר, הנהגתו של הגר"ח הייתה הנהגה מסוג אחר. היא לא דמתה בשום צורה לאלה שקדמו לה. גם בימים הכי עמוסים שידע החדר הקטן ברשב"ם 23, ה'חובות' המשיכו להתמלא. את רוב בירור הפרטים הניח הגר"ח בידי נאמני ביתו בוני משפחתו (והבולט שבהם נכדו, ר' יעקב).
במקום נתונים ומספרים, מה שעמד לנגד עיני הגר"ח היה הידע התורני המבהיל שלו והיכולת לדמות מילתא למילתא. כך הוא היה מכריע בכל שאלה שהגיעה אליו, ולא משנה אם היא עסקה בנושא חינוך, הקמת קואליציה, או פעילות החיידרים בימי קורונה. לכל סיטואציה הוא מצא מקור בחז"ל.
שיקולים זרים, של 'מה יאמרו' בערוצי התקשורת או בעיתונים, מעולם לא הטרידו אותו. "רבי חיים התחשב רק ב'מה אמרו חז"ל'", כמו שמנסח זאת אחד מאנשי החינוך המקורבים אליו.
"לפעמים נראה", הוא ממשיך להסביר, "שדווקא בדור היתום שלנו בחרה ההשגחה להציב את מנהיגותו של רבי חיים. היה כאן מסר עמוק. היום אנשים מנסים להבין כל דבר, להיות רציונליים, למצוא סיבות הגיוניות ולהתרחק ממיסטיקה. רבי חיים, מצד אחד, כל כולו שכל. לא היו אצלו אמונות תפלות ועניינים כגון אלו. ומאידך, הוא שיקף בדרך חייו אמונה אמיתית ועמוקה בחז"ל. אצלו, לכל דבר יש הסבר ונימוק בחז"ל. זה היה המסר שלו בהנהגה".
הרבה מ'המופתים' שהתנהלו דרכו, עסקו בחישובים של 'מידה כנגד מידה'. בחור שביקש ברכה לזיווג, נדרש ללמוד מסכת קידושין. אדם שביקש רפואה עבור ניתוח, נדרש ללמוד מסכת חולין. ועוד דברים כגון אלו. "רבים טועים לראות בכל זה 'מיסטיקה'", אומר לנו הנאמן, "אבל זה הכי רחוק משם. זאת פשוט אמונה שכלתנית ברורה בדברי חז"ל".
כך למשל אחד השינויים הראשונים והמשמעותיים שחלו בהנהגתו בתקופה שאחרי פטירת הרב שטיינמן – היה כל היחס לענייני 'כספים'. הוא, שהסתפק בדירה קטנה וסדוקה, החל לפתע להתעסק בסכומים של מיליונים. המשא הכלכלי של ראשי הכוללים כמו נפל על שכמו.
כבר בשבוע שלאחר פטירת הגראי"ל, נכנס אל ביתו אחד מראשי רשתות הכוללים הגדולים ותינה את המצב הקשה שלו. "מה אני יכול לעזור?" שאל הגר"ח וראש כולל השיב שאם יסכים לתת את הסטנדר שעליו הוא עמל בתורה ולמכור אותו במכירה פומבית – הדבר יוכל להכניס סכום גדול.
"קח את הסטנדר", הכריז מרן. לפליאת בני הבית, הרי זה הסטנדר שעליו עמל כל כך הרבה שנים, השיב הגר"ח: "עם מה אגיע לעולם הבא? עם סטנדר או עם מה שלומדים עליו?" הסטנדר הזה הציל מאות אברכי כולל במשך כמה חודשים.
וגם בהתנהלות עם הגבירים ותומכי התורה, הגר"ח נותר נאמן לדברי חז"ל. לגביר שנקלע לתביעה חריגה ולא הגיונית מרשויות המס, הודיע הגר"ח חגיגית: "אם תתרום לכוללים את הסכום שאתה נתבע לשלם, תינצל".
"האמת", סיפר לנו ראש הכולל, "שחששתי לחזור אל הגביר עם דרישה לסכום כזה. אבל חזקה עלי מצוות רבי חיים. החלטתי שאני מעביר לו את הדברים כלשונם. להפתעתי, הוא לא נבהל מהסכום, רק ביקש שאשאל את הגר"ח האם הוא חייב להביא את כל הסכום בבת אחת, כי אין לו את הסכום במזומן. התשובה הייתה נחרצת: 'אם הוא רוצה להינצל, שייתן את כל הסכום בבת אחת'.
"אותו גביר הוא יהודי חסידי. כשאמרתי לו את התשובה, הוא נכנס אל הרבי שלו בארה"ב ושאל מה לעשות – הרי אין לו את הסכום. הרבי שלו אמר: 'אם רבי חיים אמר, תבדוק שוב בחשבונות שלך'. ואכן, לאחר בדיקה מעמיקה מול רואה החשבון שלו, התברר שאמור להשתחרר לו סכום גדול שהיה מושקע – כשהוא ראה את שורת המספרים הוא כמעט נפל: בדיוק אותו סכום שבו נקב רבי חיים".
…
בני הדורות הבאים יתקשו להאמין לתיאורים שנתאר להם מהנהגתו של הגר"ח. לא היה ילד בכלל ישראל – שלא ידע כיצד הדברים מתנהלים. ובכל זאת, לא היה יהודי חרדי שהעז לפעול אחרת מ'מילה שיצאה מפיו של ר' חיים'. כמו הנהגה של 'אורים ותומים'.
הדבר הכי פלאי בהנהגה מהסוג הזה, הייתה ההצלחה הגדולה שלה. בלי שום רטוריקה מנהיגותית, בלי אף נאום – התחוללו מהפכים אדירים. ארבע שנות הנהגתו של מרן הגר"ח, היו גדושות והרות גורל. נראה שנדחסו לתוכן מערכות של שנות דור. כמות מוכפלת של מערכות בחירות ארציות ומוניציפליות. ועוד לא דיברנו על שנות הקורונה, שבהן גם ראש הממשלה הזכיר במסיבת העיתונאים על ההתייעצות עם "נכדו של הרב קניבסקי". ואת כל זאת ניווט הגר"ח מתוך הגמרא הפתוחה.
תקופות הבחירות היו חריגות במיוחד. ה'חובות' המפורסמים נדחו לשעות שאינן מן היום ואינן מן הלילה. והגר"ח עם כל משא שנותיו וסדר יומו, מכאוביו וחולשתו, יצא למסעות מדן ועד באר שבע. לא דיבר מילה. רק בעצם הופעתו חשמל את העם שבשדות והביא תוצאות מפליגות.
ביותר ממובן מסוים, תקופת הנהגתו הקצרה של הגר"ח מהווה את תקופת השיא של 'דגל התורה'. ההערצה אליו חצתה מפלגות וזרמים. כל עסקני שלוש המפלגות החרדיות – 'אגודת ישראל', 'שס' ו'דגל התורה' – היו עולים אל חדרו ומתייעצים בדעתו.
מכל בחינה, מוניציפלית וממשלתית, 'דגל התורה' שבהנהגתו הפכה חזקה ומועצמת. ה'סייעתא דשמיא' ליוותה כל צעד שלה – גם אם במבט ראשון הוא נראה תמוה וחסר סיכוי. לראשונה אחרי שלושה עשורים השתנה המאזן הפנימי בין הסיעות והגיע לשוויון מלא לטובת 'דגל'.
במקום תכסיסי מלחמה, נעזר הגר"ח ב'כוח התפילה'. בשעות הרות גורל ליהדות החרדית, נסגרה הגמרא הגדולה ונפתח ספר תהילים גדול. הצדיק גזר והקדוש ברוך הוא קיים. וברגע שבו נכנסו לבשר לו על הניצחון הגדול, נמזגה כוסית 'לחיים' ומיד שב הגר"ח אל הגמרא להשלים 'חובות'.
…
ובאותו ספר קדמון שבו נכתבו דורשי דור ודור, נחתם שלעת ה'נעילה' של פורים דמוקפין, ייפתחו שערי שמים וברגע אחד יעלה גדול הדור ומנהיגו אל מתיבתא דרקיעא. ומי ייתן שממקומו בגן עדן של מעלה יזכור את צאן מרעיתו וימשיך להעתיר בעדנו לישועת עולמים.
