בעת פעילותו בוועדה המתכננת את העלייה לרגל, שולח בניה איגרות למשפחתו, ובהן הוא מתאר את ההכנות המרגשות לקליטת מיליוני העולים • איך הכינו את הדרכים העולות לירושלים? כיצד ומדוע סיידו את כותלי בית המקדש לכבוד פסח? איך שמרו על טהרה בעיר הקודש? מתי היו מעברים את השנה? מדוע נאסרה בניית מרפסות בירושלים? כל אלו ועוד פרטים רבים, בכתבה המפעימה שלפניכם • עולים לירושלים • כתבה ראשונה מתוך שתיים
ט"ו באדר.
קול נקישה רכה נשמע מעם הדלת.
אביגיל הסיטה את הבריח לאחור ומיהרה אל החלון הרחב שצפה אל פני המזרח. היא הביטה אל דמותו התמירה של בעלה בניה, שנראה מזנק על סוס גבוה ומהיר, ומהדק לאוכף את הצרור שהכינה בדאגה ובמסירות.
"רק עוד כמה שבועות ושוב ניפגש…" אמר לה בניה בחיוך מעריך לפני שנפרדו. "לא בכל יום זוכה יהודי לחבור לוועדה המתכננת את העלייה לירושלים. זו הזדמנות פז שלא תחזור".
"אבל איך אצליח להתארגן לקראת המסע הארוך לירושלים?" החזירה טענה. "האריזות הרבות, והדרך הלא מוכרת…"
"לא תלכי לבדך", הוא פייס. "כבר נדברתי עם הושע, אחיך הגדול, והוא הבטיח להביא אתכם אלי לירושלים. ובכלל – איתמר בננו כבר גדול, עוד מעט קט הוא נכנס לעול תורה ומצוות, וברי לי שהוא ידאג לך ולאחיו הקטנים".
"סע לשלום ואלוקים יהיה עימך", לחשה כשנפרד מהילדים הנמים את שנת הבוקר שלהם.
"המתעסק בצורכי ציבור – הקדוש ברוך הוא דואג לו", הזכיר לה והוסיף הבטחה: "בעזרתו יתברך, אשלח לך מדי יום איגרת מירושלים, עד שנשוב ונפגש".
בניה יצא כשעיניו נשואות אל עיר האלוקים, והיא נותרה להביט בו, מתמזג אט אט בין משיכות הצבע של השמש המתעוררת ליום חדש.
שלושים יום קודם החג
אביגיל יקרה,
מייד עם בואי להר השם, שמתי פעמיי אל הוועדה המתכנסת, שם פגשתי באהרן העומד בראש הוועד. "עוד שלושים יום יתקדש החג", הכריז ודפק על השולחן, "עלינו להתחיל בהכנות תכף ומייד!"
"שלושים יום הם די והותר, הלא כן?" קראתי ממקום מושבי הצדדי, אך כשראיתי את עיניהם הקמות של חבריי, מיהרתי להתנצל והודיתי שזו לי הפעם הראשונה שבה אני משתתף בוועדת התכנון ועדיין איני מכיר את כל ההלכות. "אבל כשרואה אני את הלחץ הגדול שאתם נתונים בו, אינני יכול שלא לשאול – האין הוא מוגזם?"
"מוגזם?" פרצו זקני הוועד בצחוק וסנטו בי: "שאלתך מעידה עליך שאתה צעיר וחסר ניסיון".
"שמע לי איש צעיר", נשמע קול הבס העמוק של אלקנה, הידוע כמי שעוסק בכל צורכי ישראל באמונה, "התחלנו למנות את שלושים היום לפני שעתיים – כששקעה השמש של יום י"ד באדר, ואני אומר לך שאנו באיחור חמור של שעתיים!"
כששמעתי זאת, חשתי איך כוחות אדירים נמסכים בעורקיי, וכי אני מוכן ומזומן לאתגר העצום. "אני זמין וכשיר לכל עבודה שתידרש במהלך החודש הקרוב", קראתי בעזוז, ואלקנה שיבח אותי וציין כי זוהי הגישה הנכונה. הוא הוסיף תפילה שהשם הטוב יעזרנו, ולוואי שנזכה לעשות חיל ושתשרה ברכה בכל מעשי ידינו.
אביגיל קפלה את האיגרת, וצחוק מאושר בקע מגרונה. "לא סתם זימנו את בניה אישי לירושלים…" מלמלה, כשחיוך מאיר את עיניה. "בניה, שעיר הקודש והמקדש חרוטה בלבו, הוא האיש הנכון במקום הנכון".
"אמא!" אספה קריאה את מחשבותיה, "אני הולך אל דוד הושע כדי לבחור עימו את השה שיקריב לקרבן הפסח".
"תוכל ללכת בשמחה, איתמר", אישרה אביגיל, "אולם את קרבנותינו נרכוש בירושלים".
"חבל", נאנח איתמר, "למה אבא לא סומך עלי שאבחר את השה המשובח ביותר?"
"אבא מעריך אותך מאוד", פייסה אותו אביגיל וליטפה את לחי הילד, שהתעקש לנהוג כנער בוגר, "אבל הוא חרד שהשה ייפצע במהלך הדרך, וחלילה יוטל בו מום".
"אהה…" הבין איתמר ושאריות העלבון נעלמו מעיניו. "אם כך, אני הולך ו… שמרי על עצמך!" צעק משל היה אב המשפחה. אביגיל פרצה בצחוק וליוותה אותו בשביל היוצא מביתה.
אביגיל רעייתי,
באחת האספות הכריז אהרן שהוא עומד להקריא את שמות השלוחים שנבחרו על ידי בית הדין לתקן את הדרכים המובילות לירושלים.
"אני מצפה שכל מהמורה שנוצרה מחמת הגשמים שירדו במהלך החורף תתוקן, וכל הגשרים ייתלו מעל הנחלים השוצפים", הוסיף בכובד ראש. "עולי הרגל יבואו בהמוניהם, וכל דרכי הגישה חייבות להיות נוחות ופתוחות לקהל. זכרו כי אם לא נטרח עבור עולי הרגל, נמצא עצמנו מתקנים את הדרכים לשונאי ישראל שישלטו עלינו".
"הנקודה הובהרה", מלמל אלקנה ורשם בקדחתנות באיגרת שהייתה פרוסה לפניו, כשלפתע דפיקות בהולות נשמעו בדלת.
"יבוא", קרא אהרן, ושליח גבה קומה נכנס פנימה. "מי אתה ומה רצונך?"
"שמי נפתלי, ושליח בית הדין אני".
"ומדוע אתה מפריע לנו באמצעה של הישיבה החשובה?"
"נשלחתי על ידי בית הדין להודיעכם, שכבר אמש נשלחו שלוחים מיוחדים שיכינו את בורות המים עבור עולי הרגל".
"הו! זו בשורה נפלאה!" שמח אלקנה וטבל את הנוצה בקסת הדיו. "אני רושם לפניי שנחוניא עשה את תפקידו באמונה".
"מי זה נחוניא?" שאלתי בזהירות, "ועל מה הוא ממונה?"
"אינך מכיר את נחוניא חופר השיחין?" התפלאו המוזמנים. "הלא הוא הממונה שתפקידו לחפור בורות מים עבור עולי הרגל".
"ומנין נשיג את הממון עבור כל התיקונים הללו?" הוספתי לשאול. "האם בדעתכם לבקש מעולי הרגל שישלמו עבור המים שהם שותים?"
"חלילה! כל הבנייה ותיקון הבורות ממומנים על ידי הציבור", הבהיר אהרן, "וזו הסיבה שהבורות שייכים לכלל ישראל וכולם רשאים לשתות מהם ללא תשלום".
בקדושה ובטהרה
אביגיל יצאה אל הנחל עם ערמות הכבסים בידה. היום היה צח, השמים חפים מענן, וריח מתקתק המבשר את בוא האביב נמהל עם ריח הבורית המקציפה.
"האם שמעת משהו מבניה אישך?" התעניינו החברות. "מה הוא מספר מירושלים?"
"חברי הוועד עמלים יום וליל ואינם נחים אף לא לרגע, ומדי יום בעלי שולח איגרת", שיתפה אביגיל בגאווה. "והאמת היא שעלתה בליבי מחשבה לכנס את האיגרות לכדי תיעוד היסטורי שיעמוד לדורות הבאים".
"עד שאת דואגת לדורות הבאים, למה שלא תשתפי אותנו במתרחש בקריית המלך?" ביקשו החברות, ואביגיל נעתרה.
"אני מבקש שקט!" רעם קולו של אהרן. "הנידון הבא שבו נדון היום הוא אכיפת הזיזין והגזוזטראות. כידוע לכולם, בירושלים אסור לבנות מרפסות ותוספות בנייה חריגות, ובימים אלה שלפני החג אנו יוצאים אל הרחובות והסמטאות ומוודאים שאיש לא עקף את הוראות בית הדין".
"אני לא מבין למה אתם מתעסקים באיסורי בנייה דווקא בתקופה כל כך עמוסה של ערב חג", טענתי לעומתו. "האם אי אפשר לטפל במפרי החוק בזמן אחר?"
"האיסור לא נועד אלא בשביל החג", הסביר אהרן. "עליך לדעת שהמרפסות נאסרו בירושלים מחשש טומאת אוהל, שכן אם חלילה יהיה מת באחד הבתים, ועולי הרגל הטהורים יעברו ברחוב שתחת המרפסת, יימצא שהם צועדים באוהל המת וייטמאו".
"ואם בעסקי טהרה וטומאה אנו דנים", קרא אלקנה, "רוצה אני לדון בעניין התברואה בעיר בזמן הרגל. כפי שאתם יודעים, אין פחי אשפה בירושלים".
"סליחה שאני מתערב", קפצתי על מקומי, "אבל איך עולה על דעתכם להזמין לירושלים מיליוני אנשים, ולא להיערך עם פחי אשפה בכל פינות הרחוב?"
"מצבורי אשפה לא יוכלו להיות בעיר", פסק אלקנה.
"וכל כך למה?"
"משום שדרך שרצים לחיות באשפה, וכשהם מתים מתרבה הטומאה, והדבר העומד לנגד עינינו הוא שמירה על טהרת העיר".
"אבל ירושלים היא פלטרין של מלך!" נזעקתי בכאב. "איך נוכל לראות את העיר כשהיא מלוכלכת?"
"אני יכול להבטיחך שבמשך כל ימי החג לא יימצא בכל העיר לכלוך אפילו בשיעור עדשה", הרצין אלקנה והניח את ידו על לוח ליבו. "פועלים ינקו את העיר בכל שעות היום והלילה, ויבטיחו שעולי הרגל שיוכלו לאכול את הקרבנות בטהרה".
"אם כבר הזכרת את האשפה", התעניין אהרן, "אמור לי, האם כבר פרסמתם הוראה לעולי הרגל בנוגע לתרנגולים?"
"תרנגולים?" נפערו עיניי בהפתעה. "מה בין תרנגולים ליהודים המבקשים להראות בעיר שחוברה לה יחדיו?"
"כידוע לך, אין מגדלים תרנגולים בירושלים", השיב אלקנה, "וזאת משום שהתרנגולים מנקרים באשפה ומביאים בשר שרצים בפיהם ומטמאים את הקודשים, ולכן עלינו לאכוף את העניין ולהרחיק כל דבר שעלול להביא טומאה לעיר".
"מעולם לא חשבתי על העלייה לרגל בצורה טכנית", מלמלה אביגיל והטמינה את האיגרת בכיס הבגד שלה. "מבחינתי, פסח, שבועות וסוכות הם זמנים של ששון ושמחה והתכנסות מרגשת של כל העם, ופתאום אני מבינה את המשמעויות הדקות יותר… שכן זהו כינוס של טהרת הגוף והלב וקרבת אלוקים".
"אמא! הגיעה איגרת נוספת מאבא!" החריד קולו של איתמר את הכובסות. "רצתי הנה במהירות, כיוון שאני יודע שאת מצפה ומחכה לאיגרות אלו".
"טוב עשית בני", התרוממה אביגיל בהתרגשות וניגבה את ידיה הרטובות. "מהר, הבה לי את האיגרת, ואקרא לכם אותה…"
לכבוד החג
אשת חיל, עטרת בעלה,
כבר חלפו מספר ימים מאז עזבתי, ואני מקווה ששלומכם טוב. כפי שהבטחתי, אני ממשיך לעדכן אותך בכל העניינים הזקוקים לטיפול לקראת העלייה לרגל.
אמש נכנסתי לאספת חירום. אלקנה, שנראה תשוש מעמל הימים האחרונים, הבטיח לי שבאספה זו אלמד איך דואגים לקיום הפסוק "לפני השם תטהרו", וכך היה.
"נבקש מממונה הטהרה לעדכן אותנו במתרחש", זקף אהרן את ראשו, ודממה השתררה בחדר כשאדם הדור פנים בשם אלעזר נעמד ופתח בדברים: "רבותיי, ההמונים שעומדים להתקבץ בירושלים, גברים, נשים וטף, ישמרו על טהרתם כדי שיוכלו להיכנס אל המקדש וכדי שיוכלו לאכול את הקודשים. הטהרה היא מטרת העל של התכנסות זו, ולכן אנו נערכים להתקין אלפי מקוואות לשימוש".
"אלפי?" השתוממתי. "על מה אתה מדבר?"
"על מה אני מדבר?" רעם קולו של אלעזר. "שנה אחרי שנה שאני מבקש להקצות עוד ועוד מקוואות, ובסוף מספקים בידי רק כמה אלפים בודדים".
"אבל אלפי מקוואות זה מספר עצום!" טענתי, ומייד קטע אותי אלעזר וקרא: "תן לי לעדכן אותך במספר נתונים, ואז תחליט אם המספר מוגזם. לפני הכניסה למקדש, כל בית ישראל יטבלו במקווה כדי להיטהר מהטומאות, וגם אם ישנו יהודי שיודע שהוא לא נטמא, עדיין עליו להיטהר משום היסח הדעת. שיעור זמן הטבילה הוא 27 שניות לכל הפחות – עד שיעלה ויטבול ויסתפג. ועכשיו, עשה חשבון פשוט ותבין שאם לדוגמא היינו מכינים רק עשרה מקוואות, הרי שהיינו צריכים שנה שלמה עד שיסיימו כל עולי הרגל לטבול!"
"אהה… זו באמת בעיה", הבינותי. "אם כך, כמה מקוואות יסודרו לטובת העולים?"
"אם יקצו לי 3,000 מקוואות, כשכל מקווה מותאם לעשרה גברים, נסיים את הטבילה הראשונה תוך שלוש שעות".
"האישור ניתן", הכריז אהרן ובירר: "ומה בדבר רחוב ההזאה? האם בחרתם את הרחוב המתאים?"
"בהחלט", השיב אלעזר בסיפוק. "כידוע לכולנו, כל מי שנטמא טומאת מת בין בידיעה ובין בספק, או אפילו מי שלא נשמר ביודעין מטומאת המת, וכן כלים שנטמאו – צריכים הזאה ביום השלישי והשביעי של ימי הטהרה, ולשם כך הם יגיעו לרחובה של עיר".
"ומה יקרה שם?"
"שם יעמדו הכהנים, ויזו מהחלון מי חטאת על הקהל המתקבץ", הסביר. "מניסיון של שנים רבות אני יכול לספר לך, שבסיום ההזאה הרחוב הנבחר ייראה כתעלה של מים, עד שיחליקו האנשים ובגדיהם יירטבו".
בשעת לילה מאוחרת נראה חרמש ירח דק על מפתן החלון, והאיר את החדר שבו נחה אביגיל מעמל היום. 'איפה נמצא אתה, אישי?' הרהרה לעצמה והעלתה בעיני רוחה את חיוכו המאיר של בניה. 'עוד מעט יחול ראש חודש', לאטה ללבנה הנאבקת להשפיע מאורה הנסוג, 'ואז ייוותרו לי רק עוד ארבע עשר יום עד שנחגוג כולנו יחדיו בירושלים…"
אביגיל נעמדה ופנתה אל השולחן, שם הייתה מונחת האיגרת האחרונה ששלח בניה…
יקיריי,
היום הלכתי אל בית המקדש, משום ששמעתי שכותלי הבית הגדול יסוידו לקראת החג. לרגע השתוממתי, שכן קירות המקדש מצופים זהב, אולם אלקנה הסביר לי שהפועלים יסיידו את הכתלים החיצוניים, העזרות והלשכות שלא מצופים זהב.
"את המזבח אנו מסיידים פעמיים בשנה, לפני פסח ולפני סוכות", הבהיר לי האחראי שעמד עם פחית סיד גדולה, "ואילו את ההיכל מסיידים רק פעם בשנה".
"ומדוע הסיוד נעשה דווקא כעת?"
"כיוון שבימי הגשמים הסיד נשטף, ועתה, עם בוא האביב, אין ראוי יותר מלנקות את הכתלים ולסיידם. וחוץ מזה, בעליית הרגל של פסח באים כל מניין ובניין עם ישראל, ובשביל ציבור כה עצום ראוי לפאר את בית המקדש".
"יש סיבות נוספות לסיוד ההיכל", הוסיף פועל נחמד וטבל את המברשת בסיד הבוהק. "בוודאי יודע אתה שאין למצוא בפסח ולו פירור של חמץ, ומכיוון שהכהנים חרדים שהקירות ספגו משהו מהמנחות המוקרבות או שמא נדבקו פירורים מלחמי התודה ושתי הלחם, ראו לסייד את ההיכל ואת המזבח".
ממתינים להכרעה
כ"ח באדר.
"איתמר, רוץ אל ביתו של דוד הושע, ושאל אותו מתי הוא מתכנן לצאת לדרך", ביקשה אביגיל. "רוצה אני להיערך בזמן ליציאה".
"בסדר", הנהן הילד ואץ לבית הדוד האהוב. חלפו דקות ספורות עד שהוא נראה בקצה השביל, צועק בהתלהבות: "אמא, דוד הושע אמר שהוא ידע מתי נצא רק בכ"ט אדר!"
"כ"ט באדר? הרי זה מחר!" ציינה אביגיל בהשתוממות. "מה יקרה מחר שאין אנו יודעים היום?"
"דוד הושע אומר שחייבים להמתין לכינוס בית הדין בנוגע לעיבור החודשים", הסביר איתמר בחשיבות. "אני בטוח שאבא ידאג שנקבל את הידיעות בהקדם האפשרי".
כ"ט באדר.
אביגיל, איש בשורה אני היום!
בשעת בוקר התכנסה הסנהדרין בבית הדין הגדול בירושלים. כשביררתי על מה נקבע כינוס זה, השיב לי השוער שעמד בפתח שזו התכנסות קבועה שבה דנים חכמי הסנהדרין אם יעברו את השנה אם לאו. "היום הוא היום אחרון להחלטה בדבר העיבור", ציין השוער בדחיפות. "עיני ישראל נשואות לכאן, שכן רק לאחר החלטת הסנהדרין, ידעו כולם אם חג הפסח יחול בעוד שבועיים או בעוד שישה שבועות".
"ומה נראה לך?" תהיתי וניסיתי להציץ מבעד לחרכים. "האם יתווסף חודש אדר למניין החודשים?"
"לא, השנה לא יעברו החכמים את חודש אדר".
"ומנין לך?"
"ידוע שאין מעברים לא שנה שביעית ולא שנת רעבון", הפטיר השוער.
"אבל השנה היא לא שנת שבע ולא עברנו שנת רעב ברוך השם", התקוממתי מול הביטחון של השוער. "איך אתה בטוח שהסנהדרין לא יוסיפו עוד חודש?"
"ראה, הצורך לעבר את השנה נובע מהשוני בין שנת חמה לשנת לבנה. מכיוון שאנו מצווים לחגוג את חג הפסח באביב, חובה להתאים את החג לעונה", הסביר השוער בטוב טעם. "אבל ישנן סיבות נוספות לעבר את השנה, ואלו סיבות שנידונות עכשיו אצל הסנהדרין".
"אתה מתכוון לשנת השמיטה ושנת הרעב שהזכרת קודם?"
"לא, אני מתכוון לשנים שבהן הגשם ירד בעוז", השיב השוער. "כשהחורף סוער, קורה לא פעם שהדרכים משתבשות והגשרים קורסים, ושלוחי בית הדין יודעים שלא יהיה ביכולתם לתקן את הדרוש תוך שלושים יום".
"אם כן, אני יכול לומר לך ששלוחי בית הדין יעשו את מלאכתם על הצד הטוב ביותר!" קראתי. "חבר אני בוועדת התכנון, ואילו היו הדרכים בחזקת סכנה לעולי הרגל הייתי שומע על כך".
"אם כן, אז גם אתה יודע שלא יעברו את השנה", צחקק השוער. "בטוח אני שהסנהדרין יכריזו שחג הפסח יחול בעוד כשבועיים".
"אל תהיה כל כך בטוח", נשמע קול מעם הדלת, והשוער ואנכי הסתובבנו בבהלה. "סלחו לי שצותתי לדבריכם, אבל ישנן סיבות נוספות לסנהדרין לעבר את השנה".
"ומהן?" התעניינו ותלינו מבטינו ביהודי המלומד.
"כידוע לכם, תנורי החרס של תושבי הארץ ניצבים בחודשי הקיץ בחצרות, ואם הגשם הקדים לבוא והתנורים נרטבו לפני שהספיק העם להכניסם הביתה, הרי שהתנורים נהרסו ועלול להיווצר מצב שבו לא יהיה לכל בית אב תנור לצלות בו את קרבן הפסח, ולכן הסנהדרין יחליטו להוסיף עוד חודש שבו יספיקו כולם לבנות תנור חדש ולייבשו עד שיהיה מוכן לשימוש.
"וסיבה נוספת היא, שאם ייוודע לסנהדרין שעולי הרגל היושבים בגולה לא יספיקו לבוא לירושלים, אף על פי שהם כבר עומדים בנהר פרת, הם יחליטו לעבר את השנה".
"ההסבר היה בהיר וברור", הודינו לדובר. "עתה נמתין ונשמע מה תפסוק הסנהדרין, ונודה להשם אלוקי ישראל, שנתן לחכמי ישראל את הדעת, הבינה וההשכל לקבוע את המועדים, והקדוש ברוך הוא מסכים איתם".
ואכן, כעבור שעה קלה, נשמע כרוז המכריז: "שנה זו נשארת במתכונתה".
"אמרתי לך!" צהל השוער וקרא לעברי בדחיפות: "שמע לעצתי, בניה, ולך במהירות אל שערי העיר, שכן מייד כשיוצאת הכרזת הסנהדרין, יצאו שיירות בית ישראל לדרך, ואינך רוצה להפסיד את המראה".
"אעשה כדבריך", נפרדתי מחברי החדש. "ניפגש בעוד שבועיים בבית המקדש, עם כל ישראל".
בשירה ובריקודים
ראש חודש ניסן.
בני משפחתי היקרים,
מקווה אני שאיגרת זו פוגשת אתכם בדרך, ושאתם עולים בשמחה ובטוב לבב. אני ניצב בשערי העיר, ואמתין לכם כאן עד שתבואו. המראות שאני רואה נשגבים וממלאים את הלב באושר ובהתרגשות.
רק לפני מספר דקות שמעתי קול מוכר קורא לעברי. הסתובבתי לאחור, והנה אני רואה את אלקנה ידידי. "מה מעשיך כאן?" ביררתי ומיהרתי ללחוץ את ידו. "לאן פניך מועדות?"
"היום ראש חודש ניסן", השיב אלקנה, "ונשלחתי לעשות שליחות חשובה ביותר".
"ומה היא?" הסתקרנתי.
"אני הולך בשליחות בית הדין לכל היישובים שסביב ירושלים כדי לומר להם שכל מי שיש בידו צאן ובקר למכור לעולי הרגל, יעלה ויביא אותם לירושלים, כדי שיהיו הבהמות מצויות בעיר".
"ומה יקרה אם מגדלי הבהמות לא יעלו את הצאן והבקר לירושלים?"
"כל מי שלא יבוא מבחירה, ימצא עצמו עומד בפני חרם. יש למגדלים זמן קצוב, ולאחריו כלל הנכסים יוחרמו לטובת בדק הבית", אמר אלקנה. "תמתין כאן, ותוך שעות ספורות תבחין בשיירות של כבשים ממלאות את הדרכים עד שהארץ לא תיראה מלבנונית הצמר".
"כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי השם" (יחזקאל לו לח).
"אבא ממתין לבואנו!" ספקה אביגיל כפיים בהתרגשות ופנתה אל אחיה שפסע בראש השיירה: "הושע, כמה זמן עוד תמשך הדרך עד שנראה את שערי העיר?"
"אל תשימי ליבך רק אל היעד, כי אם אל הדרך", השיב הושע כשהוא מקיש על התוף ומצלצל במצלתיים. "ראי מה מתחולל סביבנו! פתחי את הלב והביני שהדרכים מכשירות את הנפש למעמד הגדול שממתין בירושלים".
אביגיל הנהנה בהסכמה והביטה סביבה. "אכן, החגיגה כבר החלה… הדרכים עמוסות, ומכל עבר נראות משפחות יהודיות מכל נחלות ישראל עולות בשירה וריקודים, כשלרגלי הגברים מנעלים צבעוניים לאות שמחה ורינה, ושיר על שפתותיהם: 'עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים'".
'הו בניה', הרהרה אביגיל, 'לו יכולת לראות את איתמר מרקד לצלילי החליל והתוף… רגליו מתרוממות טפח מעל הקרקע וכולו אפוף בלהט המצווה'. היא חייכה באושר, ועיניה נפגשו בעיניה של אם צעירה מטופלת בילדים רכים שצעדה בסמוך. "האם לא קשה לך לעלות כך לירושלים?" התעניינה בעדינות.
"להיראות בבית הבחירה – זו זכות ולא קושי!" טענה האם בהתלהבות של מצווה. "חיכינו חצי שנה, וסוף סוף אנו שוב זוכים לעלות לתל תלפיות".
"זכרי אביגיל כי כולם חייבים לאכול את הקורבנות בירושלים", הוסיף הושע ועיניו נוצצות. "וכולנו חייבים במצוות הפסח, שהוא הקרבן היחיד שיש עליו כרת. לכן יצאנו לדרך מוקדם, כדי שנספיק להגיע ליפה נוף משוש כל הארץ".
"אנחנו הגענו מדרום הארץ!" סיפר יהודי עליז להושע. "בימים כתיקונם הדרך הייתה נמשכת עוד מספר ימים, שכן פסקו חכמים לבל יצעדו הולכי הדרכים בלילות מחמת הליסטים ומחמת הבורות שבדרך, אבל עולי הרגל, שמובטחים בשמירה מיוחדת, יכולים לצעוד כל הלילה, ולכן אצה לנו הדרך".
"ואולי בכל זאת נחיש פעמינו?" ביקשה אביגיל. "כך נוכל לפגוש את בניה בהקדם".
"חלילה!" השיב הושע בנינוחות. "כל הדרך נפסע לאט ובשלווה, כפי שנאמר: 'אדדם עד בית אלוקים בקול רינה ותודה והמון חוגג', ונודה להשם שהוא מוליך אותנו בבטח ובהשקט ושאנו זוכים לעלות לרגל".
"בסדר, אבל יש לי רק עוד שאלה אחת", ביקשה אביגיל לשאול. "מדוע ידיכם חבוקות זו לזו מרגע שיצאנו מהבית?"
"אהה… זה בגלל השמירה!" השיב הושע. "על עולי הרגל מוטלת השמירה שלא להיחשף לטומאה מכל סוג, ולכן גם כשיציעו לנו יהודים טובים בדרך להתארח בבתיהם, לא ניכנס, אלא נישן ברחובה של עיר".
בשערי ירושלים
@5=ד' בניסן.
"איתמר! הושע!" נשמע קול קורא. "שאו עיניכם והביטו לראש הגבעה! אני כאן!"
"אמא, זה אבא!" זינק איתמר ופילס את דרכו בין ההמונים. "אבא המתין לנו כפי שהבטיח!"
"בניה… איפה אתה…" לחשה אביגיל ותרה אחרי הקול המוכר. "יש כאן מאות אלפי אנשים, איך אמצא אותך?"
היא הרימה את עיניה ועקבה בדאגה אחרי בנה, שהשתחל בין עולי הרגל עד שנבלע בין זרועות חסונות ואוהבות.
"בניה! זה אתה!" קראה ברגש, ודמעות של הקלה נקוו בצידי עיניה.
"סוף סוף אתם כאן", צחק בניה וליטף את הפעוטות. "התגעגעתי אליכם".
"גם אנחנו חסרנו אותך", טפח הושע על כתף גיסו. "אם כי מוכרח אני לציין שעתה נתגעגע לאיגרות ששלחת…"
"אלו היו רק מקצת חוויותיי בימים האחרונים", חייך והפטיר בניה ומייד שאל בדאגה: "אמרו לי, איך עברה עליכם הדרך?"
"לא היה שטן מרקד בינינו ולא פגע רע בדרך", הרגיע אותו הושע. "וכשנפגשנו עם שיירות נוספות, יצאנו בריקוד ותודה וצלצלים ותרועה ושרנו: 'שמחתי באומרים לי בית השם נלך'".
"ובורות המים שהכינו הממונים הספיקו לכם בדרך?"
"הבורות היו מלאים במים מתוקים!" צחק הושע. "וכמה טוב שתיקנו החכמים תקנה ליום השבת והתירו לשתות מהבור".
"ומדוע שלא נוכל לשתות בשבת מבור המים?" ברר איתמר, שהחזיק בעוצמה בכף יד אביו.
"מכיוון שבור המים הוא רשות היחיד העומד ברשות הרבים", הסביר הושע בנועם, "ונמצא שהשותה בשבת מוציא מרשות לרשות והדבר אסור. לפיכך תיקנו תקנה מיוחדת, שבאר העומדת ברשות הרבים או בכרמלית, לא הטריחו להעמיד סביבה מחיצות גמורות, אלא העמידו סביבה שמונה פסין באופן מסוים, כך שעולי הרגל יכולים לשתות לרוויה".
"ועכשיו, כשאנחנו יחד, האם אתם מוכנים להיכנס אל עיר הצדק?"
"מוכנים!" קרא איתמר, ובניה הניף אותו על כתפיו ופצח בריקוד של שמחה. עד מהרה הצטרפה השיירה הקטנה לנהר האנושי שהוביל לשערי העיר.
"בכל שנה המראה מעתיק את נשימתי!" צעק בניה בניסיון לגבור על קול ההמון. "עליכם להבין שמיליוני יהודים נמצאים כאן עכשיו!"
"מיליונים?" נפערו עיניו של איתמר בתדהמה. "מי יכול היה לספור את ההמונים?"
"תתפלא, אבל פעם רצה אגריפס המלך לדעת כמה יהודים עולים לירושלים, והוא ציווה את הכהן הגדול שיספור את קרבנות הפסח", השיב בניה. "מה עשה הכהן? נטל את הכליות של הקרבנות לפני ההקטרה, וכנגד כל כליה הציב אבן בקערה, ונמצא שהיו הקרבנות כפליים מיוצאי מצרים שהם כמיליון ומאתיים אלף!"
"רגע, הכהן הגדול ספר את מספר הקרבנות שנשחטו, אבל הקרבנות ניתנו לחבורות ולא לאנשים פרטיים, ואנחנו יודעים שעל כל קרבן היו מנויים לפחות עשרה אנשים, ולא פעם המניין עולה לעשרים, חמישים ואפילו מאה", ערך הושע את החשבון במהירות. "אם כך יוצא שמדובר בשנים עשר מיליון איש לכל הפחות! זה מספר בלתי נתפס!"
"נכון!" הסכים הושע. "וכל אלו הם בלי לספור את טמאי המת, המצורעים, הזבים, הנידות והיולדות, שלא זוכים לאכול את קרבן הפסח".
"אבל רגע", נבהלה אביגיל, "איך כולם ימצאו מקום ללון בירושלים?"
"זהו אחד מעשרה ניסים שנעשו בירושלים, שמעולם לא אמר אדם לחברו שצר לו המקום שילין בירושלים", צחק בניה באושר. "והוא מופת ועדות על קדושת ישראל וקדושת ירושלים, שכן העובדה ש'שם עלו שבטי קה' היא עדות לישראל שהשם בחר בהם מכל העמים".
"ובעניין זה שמעתי פשט נפלא", הוסיף הושע. "אתם יודעים בוודאי שבבית המקדש, ביום הכיפורים, אנו משתחווים רווחים, אבל בירושלים לא נתקיים נס זה, כי אם נס אחר: שאנשים לא מתלוננים בה על הצפיפות. עיניכם הרואות שקשה עד בלתי אפשרי לנוע ברחובותיה הצרים של ירושלים, ובכל זאת נהרה של שמחה נראית על פני הכל, וזוטות כגון מקום ורווח לא נוגעות לנו כעת".
"כל הנחלים הולכים אל הים – כל ישראל אינם מתכנסים אלא לירושלים, ועולים בפעמי רגלים בכל שנה ושנה, והים איננו מלא – וירושלים אינה מתמלאת לעולם" (קהלת רבה א ח).
ניסים ונפלאות
בני משפחתו של בניה, מלווים בהושע ובני ביתו, המשיכו אל תוך העיר, כשעיניהם אינן שבעות מהביט במראות המרהיבים.
"אבא, חלפני הכספים בוודאי מרוויחים היטב בימים אלו", אמר איתמר. "הרי מגיעים לכאן יהודים מכל ארצות הגולה, ולכל אחד מהם מטבע שונה".
"אלמלא תיקנו החכמים שכל המטבעות הזרים יתקבלו בירושלים, היית צודק", השיב בניה בחיוך. "אולם כיוון שניסו החכמים להקל כמה שיותר על עולי הרגל, הרי שתיקנו שכל מטבעות של כל העולם יוצאים בירושלים".
"איפה אנו נישן?" בררה אביגיל. "האם סיכמת עם בעל אכסניה על דירה או חדר אירוח?"
"הסירי דאגה מליבך", הרגיע בניה את רעייתו. "נדברתי עם דודי המבוגר שמואל, וסיכמתי עמו שהושע אחיך ואף משפחתנו – נלון בביתו ואף נאכל עימו את קרבן הפסח".
"עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש לא הפילה אישה מריח בשר הקודש, ולא נפגע אדם בירושלים, ולא נכשל אדם בירושלים מעולם, ולא נפלה דליקה בירושלים מעולם, לא היתה מפולת בירושלים מעולם, לא אמר אדם לחברו לא מצאתי תנור לצלות פסחים בירושלים, מעולם לא אמר אדם לחברו לא מצאתי מיטה שאישן עליה בירושלים, מעולם לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" (אבות דרבי נתן לה א).
בני המשפחה התקדמו אט אט, כשפניהם מועדות לבית הדוד שמואל.
"מעולם לא ראיתי עיר שיש בה כל כך הרבה שלטים המכריזים על חדרי אירוח", ציינה אביגיל. "עם ביקוש גבוה כמו בשעת עלייה לרגל, המחירים בוודאי מופקעים".
"בזמן עליה לרגל האירוח בירושלים ניתן בחינם", הפתיע אותה בניה. "זו הלכה פסוקה: אין משכירין בתים בירושלים, ואפילו שכר המיטות, הארונות והמצעים אינו ניטל".
"לא ייאמן!" התפעלה אביגיל. "הרי בימים אלו אנשי ירושלים דחוקים וכל רכושם מוטל כהפקר לכל, ובכל זאת הם מקבלים את פנינו בסבר פנים יפות".
"ולא רק זאת", הוסיף בניה, "אלא שהם מפנים את חדריהם לטובת עולי הרגל, והם עצמם עוברים לישון בחדרים חיצוניים!"
"אבל אבא, למה שהם יעשו זאת?" התפלא איתמר. "האם מצוות הכנסת אורחים מגיעה עד כדי כך?"
"הדבר אינו קשור למצוות הכנסת אורחים", הבהיר בניה. "ההלכה הזו נתקנה בימי יהושע בן נון, שחילק את ארץ ישראל לנחלות ואת ירושלים השאיר לכלל ישראל ואמר שיכולים יהודים לשבת ולגור בירושלים, בתנאי שבימות הרגלים לא ישכירו את בתיהם בכסף".
"אבל זו הרגשה לא נוחה, להתארח אצל מישהו בלי לשלם", אמרה אביגיל באי נוחות. "הטרחה כה רבה, ואני רוצה להשיב למארחינו ולו במשהו".
"בדיוק עבור נשים כמוך תיקנו החכמים תקנה נוספת", הרגיע בניה את אביגיל בחיוך. "כשנעזוב את בית הדוד, נשאיר לו את עורות הקודשים קלים ושלמי החגיגה והשמחה, וכמונו יעשו כל האורחים בירושלים. מעורות אלו יוכלו בני ירושלים להתפרנס".
"יהיו אף כאלה שיגדילו ויותירו למארחים הירושלמים עורות מיוחדים ויקרים השווים ארבעה וחמישה סלעים", הוסיף הושע בידענות. "מה שמטריד אותי יותר הוא איך תתארגן ירושלים מבחינת כמויות המזון הנצרכות עבור הקהל העצום שנמצא כאן".
"כשישבתי בוועדה המתכננת, שמעתי את גזברי המזון דנים בסוגיה זו ממש", שיתף בניה. "החישוב שנעשה היה שכל אדם אוכל ביום בממוצע שיעור חלה, שהוא 2 קילוגרם, כמו שיעור המן שירד במדבר, ועולי הרגל נמצאים בממוצע עשרה ימים בירושלים, שהם שמונה ימי חג ויומיים לפניהם".
"אם כך, כל אדם נצרך לעשרים קילו מזון", חישב הושע במהירות. "ושנים עשר מיליון נפשות כפול עשרים קילוגרמים, הם…"
"מאתיים ארבעים מיליון קילו אוכל, שהם מאתים ארבעים טונות שצריך להכין לעולי הרגל בירושלים!" סיכם בניה בחיוך גאה. "ואני שמח להכריז שירושלים נערכה והאוכל ממתין לכולם".
"זה לא ייאמן!" התרחבו עיניהם של בני המשפחה. "ומה בדבר המים לשתייה, בישול ורחיצה?"
"על עסקי המים הציבו ממונה מיוחד", הבהיר בניה, "ואני מבטיח לכם שלא יחסרו מים בירושלים, כפי שלא חסרו לכם מים בדרכים".
"ומה בדבר המצות?" דאג הושע. "ויין לארבע כוסות ולקידוש והבדלה ביום טוב?"
"תראה מה סיכמו בוועדה", גולל בניה קלף מתיקו. "שמונים וארבעה מיליון מצות, שמונה עשר מיליון בקבוקי יין, קש ותבן עבור עשרים מיליון בהמות…"
"המוח האנושי לא יכול לתפוס מספרים גדולים שכאלה", מלמל הושע בהתפעלות. "ולחשוב שגלוני היין צריכים להישמר בטהרה גמורה, שכן אסור שיהיו אפילו שלישי לטומאה, כי עדיין נאכל את בשר הקודשים".
"עיניך יונים – מה היונה הזאת תמה, כך ישראל נאים בהילוכן, כשהן עולין לפעמי רגלים" (שיר השירים רבה א טו).
הכנות נרגשות
ה' בניסן.
"איתמר, בוא ועזור לי לפרוס מפה על פתח הבית", ביקש הדוד שמואל. "עולי הרגל ישמחו מאוד לראות אותה".
"את המפה?" השתומם איתמר. "ומה לעולי הרגל ולמפת השבת שלכם?"
"הו, כבר שכחתי שאינכם ירושלמים", צחק הדוד. "המפה מסמנת לעוברים ושבים שבבית זה ממתינה להם ארוחה חמה וטעימה".
"ואם התבשילים שהכינה הדודה יסתיימו?" בירר איתמר. "איך ידעו זאת עולי הרגל?"
"פשוט נצא ונסיר את המפה מעם הפתח", הפטיר הדוד. "כך ידעו כולם שאין טעם להיכנס לבית ולבקש אוכל".
הדוד ואיתמר יצאו אל פתח הבית, ופרסו מפה בוהקת שקראה לכל העוברים והשבים להיכנס ולהשיב את נפשם במיני מזונות. כשסיימו, הציע בניה לאיתמר להצטרף אליו בדרכו אל הספר.
"נלך להסתפר לכבוד החג", הכריז ופסע במהירות בין הסמטאות, "שכן הלכה היא שאין להיכנס אל המקדש כששערו מגודל דרך ניוול, שאין זה כבוד ומורא לבית הגדול והקדוש".
"זו הסיבה שאסרו חכמים להתגלח בחג", הסביר הושע לאיתמר הצעיר. "בשל תקנה זו, כולם יודעים שחייבים להסתפר קודם החג, ולא קורה מצב שחלילה יהודי נכנס למקדש כששערו מנוול".
"ומייד לאחר התספורת, נלך לטבול במקווה!" זרז בניה את כולם. "הרי לא נוכל להיכנס לבית המקדש בלא טהרה".
"אבל אבא, בכלל לא נטמאנו למת", טען איתמר, "למה עלינו לטבול?"
"כי אכילת הקודשים צריכה טהרה מיוחדת", הסביר בניה. "עלינו לטבול גם את הכלים והסכינים, וראוי לכוון בשעת הטבילה לשם אכילת קודשים ולשם אכילת קרבן הפסח ולשם אכילתו בחבורה של דוד שמואל".
"ומה אם נחליף חבורה?" אתגר איתמר את אביו.
"במקרה כזה, נשוב ונטבול שוב לתוספת טהרה, ועכשיו, בואו נלך למקווה".
"בניה, מדוע אתה פונה לרחוב הימני?" נעצר הושע והביט בבניה בפליאה. "אני די בטוח שראיתי את הממונים על המקוואות מכשירים את הרחוב השמאלי".
"לא טעית גיסי היקר", חייך בניה. "אולם גם אני איני טועה. הרחוב הימני נועד לנכנסים למקווה והרחוב השמאלי נועד ליוצאים. בצורה כזו מצליחים הממונים לווסת את זרימת הקהל העצום, ויתרה מזאת, בחלוקה כזו הם מבטיחים שהטמאים לא יפגשו בטהורים ונמצא חלילה שאדם טהור נטמא על ידי חברו".
"ומה יעשו הטמאים שלא יכולים להיכנס למקדש?" בירר איתמר בדאגה. "הרי אבא של חברי נטמא למת כיוון שאביו נפטר בשיבה טובה".
"אם כך, הוא יאלץ לפרוש לצדדים וירחיקו ממנו אנשים", הבהיר בניה. "באופן כללי עליכם להיות רגועים ולדעת שכל מי שנמצא כעת בירושלים, וכל כלי שנמצא בירושלים, נחשב לטהור".
י' בניסן.
"אנו יוצאים לקנות בהמה לקרבן הפסח", נשמע קולו של בניה מעם הסלון. "מי רוצה לבוא איתי לשוק הבהמות?"
"אני אשמח להצטרף", קפץ איתמר בחדווה. "אמור לי אבא, האם זה משנה אם נבחר כבש או גדי זכר?"
"לא, בני. כבשים ועיזים שווים זה לזה, הן מצד הטעם והן מצד איכות הבשר", השיב בניה. "ובכל מקרה, נוהגים להעדיף טלה, משום שהטלה היה אלילם של המצרים ואנו שוחטים את אליליהם. סיבה נוספת היא שלכבש יש אליה שניתנת לגבוה, כלומר לקדוש ברוך הוא, והגדי אין בו אליה, ולכן הכבש מהודר יותר".
בניה, הושע ואיתמר יצאו לרחובות השוקקים, כשקולות פעיית הצאן וגעיית הפרות והשוורים מנחים את רגליהם.
"הנה שוק הבהמות!" הכריז איתמר והביט נדהם בכמות הבהמות שהועברו כבסרט נע בין הבודקים. "לא ייאמן! כל הבהמות האלה יעלו לקרבן לפני השם?"
"זו רק ההתחלה", הבטיח הבודק שצמצם עיניו ובחן חבורה כחולה ברגלו של השה. "אנו עומדים כאן שלושים יום, וכל עיסוקינו להבטיח שקרבנותיהם של עם ישראל יהיו כשרים, משובחים ויפים".
"אני מקווה שתספיקו להיערך בזמן", התפלל הושע וסקר את מיומנותם של הבודקים. "האם תוכלו לשער כמה בהמות יצטרכו עולי הרגל?"
"אחד עבור קרבן הפסח, ובהמה נוספת עבור עולת הראייה ועבור שלמי החגיגה שהם מצוות עשה וחובה על הזכרים בישראל, ובל נשכח את שלמי שמחה שאף הנשים חייבות בהם", השיב הבודק. "אהה… וכמובן, ישנם גם קרבנות חובה כגון חטאת, נדבה, עולות שלמים ותודה".
"בהערכה גסה, כמות הבהמות הנדרשות היא בערך עשרים מיליון", קרא האחראי על השוק וצחק למראה התדהמה שפשטה על פניו של איתמר. "זו הסיבה שתיקנו החכמים את זמן מעשר הבהמה לחמישה עשר יום לפני הרגל, וכך הבהמות מצויות לצורך הקרבנות".
"זו עבודה קשה ומלאת אחריות", התפעל בניה והרים טלה קטן.
"אה, העבודה שלנו היא כאין וכאפס לעומת עבודתם של הכהנים", הפטיר הבודק. "תחשוב עליהם… מט"ו באדר הם מתאמנים שוב ושוב על העבודה הגדולה".
"על איזו עבודה אתה מדבר?"
"עבודת העברת הבזיכין", הבהיר הבודק. "בערב החג יעמדו הכהנים זה לצד זה בזמן שחיטת הפסח, ובזיכי הדם יעברו מאחד לאחר במהירות ובזהירות. זו עבודה שצריכה אימון".
"אבא, הטלה שבחרת ממש קטן", ציין איתמר ובחן את הטלה שאין בו מום שיפסול אותו מלעלות למזבח.
"נכון, זהו טלה בן שמונה ימים בלבד", ליטף אבא את הצמר הרך. "והסיבה שבחרתי דווקא בו היא דווקא בגלל שהוא קטן. הרי יודע אתה איתמר שיש לסיים את הקרבן בליל הסדר, ואם הקרבן יהיה גדול, אנו עלולים שלא להספיק לאכול את בשרו".
איתמר גחן לעבר הטלה שליחך עשב מידו של המוכר.
"כל הקרבנות שאתה רואה כאן הם בני שמונה ימים ועד גיל שנה", הצביע המוכר על הכבשים שפעו סביבו. "בדרך כלל קרבנות עולים למזבח מגיל שלושים יום, אבל כאן, מכיוון שיש צורך בכמות אדירה של בהמות, התירו חכמים להעלות לקרבן הרגל בהמות מגיל שמונה ימים והלאה".
"אני העדפתי לרכוש את הטלה כאן, מחשש שמא יוטל בו מום בדרך", ציין בניה בעודו משלם עבור הטלה. "אבל עכשיו, כשאני רואה את ההמונים שהגיעו לירושלים, אינני יכול שלא לחשוב מה היה קורה אילו הייתי מגיע הנה ומגלה שאין מספיק בהמות למכירה".
"במקרה כזה ממנים יותר מנויים על כל קרבן", השיב המוכר וקשר את הטלה בעדינות. "כבר ראיתי פעם קבוצה שמנתה מאה אנשים שאכלו יחדיו את קרבן הפסח!"
מתקרבים לחג
מצוידים בקרבן תמים פסעה החבורה הקטנה חזרה לבית הדוד, וכשהגיעה, מיהר איתמר לקשור את הטלה למיטתו כשהוא מכריז: "שה זה הוא זכר לנס שנעשה לאבותינו במצרים, שקשרו את השה לכרעי המיטה והיו המצרים שואלים למה זה לכם והשיבו לשוחטו לשם פסח במצוות השם עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטים את אלוהיהן ולא היו יכולין לעשות להם דבר".
"מהיום ועד החג, נבדוק את הטלה שאין בו מום", אמר בניה. "ואם יתעוררו לנו ספקות, נלך ונשאל את הממונה המיוחד המומחה בבדיקת מומים של קודשים".
"ועכשיו, כשהטלה קשור היטב, כדאי שנפנה ל'שוק החבורות'", הציע דוד שמואל. "כפי שסיכמנו, אתה בניה ובני משפחתך, ואתה הושע ובני ביתך, תצטרפו אל החבורה שלי באכילת קרבן הפסח".
"אבא, גם אני צריך להימנות על הקרבן?" בירר איתמר, "אפילו שאני קטן?"
"גם נשים וגם קטנים שיכולים לאכול כזית בשר צלי נמנים על הפסח", פסק דוד שמואל. "ואני מודה לכם שהואלתם להצטרף אלי, שכן אני ורעייתי כבר זקנים, ולא נוכל לאכול את הקרבן לבדנו".
"ולמדנו שיש עניין לצרף דווקא את בני המשפחה, שנאמר: 'שה לבית אבות'", הוכיח איתמר בקיאות, אבל דוד שמואל נענע בראשו ואמר: "חבורה עם בני המשפחה נהגה רק בפסח במצרים, איתמר. אבל בפסח דורות יכול לשבת אף עם שכנו או כל מי שיבחר, ובלבד שלא תהיה חבורה שכולה גרים, שכן הם עלולים להחמיר יותר מדי ועלולים לפסול את הפסח מרוב חומרותיהם ויבואו לידי נותר".
"אם כך, בואו נסכם: את הפסח נעשה יחדיו, ומכיוון שאינני מפונק וחזקה עלי הציווי שלא ייוותר בשר מהפסח, אני מקבל עלי לאכול את החלקים הפחות טעימים בטלה", התנדב הושע. "דוד שמואל יהיה האיש האחראי על החבורה שלנו, שכן הוא זריז ובקיא בדיני שחיטה וצליית הבשר".
"ובינתיים, נותר לנו רק להקריב את קרבן התודה", סיכם בניה והסביר לבנו: "כל מי שנתחייב בקרבן תודה במהלך מחצית השנה האחרונה, צריך להביאה לפני הרגל, וזה אומר שזמן הבאתה עד י"ג בניסן, כי קרבן תודה בא עם עשר חלות חמץ".
"אצטרף עימכם בקרבנות התודה", הפטיר דוד שמואל בהתרגשות. "זו זכות גדולה עבורי לחוג עמכם את החג, וכעת נותר לי רק להמתין לנכדיי הכהנים שיבואו מחר, בי"א בניסן".
"למה הם באים רק מחר?" הסתקרן איתמר.
"כיוון שנהגו הכהנים להקדים ולבוא לירושלים שלושה ימים קודם הקרבת קרבן הפסח, לפרוש מענייני העולם ומכל דבר המביא לידי טומאה, להתבודד וליישב דעתם ולפנות מחשבתם לעבודת השם, ולהכין עצמם לעבודת הקודש".
- • •
קוראות יקרות
כתבה זו היא כתבה ראשונה בסדרה של ההכנות לפסח וחג הפסח בירושלים הבנויה.
בשבוע הבא בע"ה, בגיליון החג, תופיע כתבה שתתאר את הפסח בעצמו בבית מקדש.
