אין לך סבלנות לקרוא? אולי יש לך הפרעת קשב. את ממש רוצה לקרוא? אולי את מפתחת תלו ת. רוצה לקרוא אבל לא מצליחה להתרכז? אבוי, ייתכן שאת בפוסט טראומה! את טוענת שלא? גברת, את חיה בהדחקה וזה לא בריא | בעידן שבו ידע טיפולי מגוון הופך לנחלת ההמונים, הול כת ומתפתחת תופעה של אבחון יתר. כל אחד מכיר את המושגים המקצועיים, וכל אחד מצליח לאבחן בקלות מפתיעה ממה נובעים העצב או הפחד של זולתו | הבעיה היא שזה מסוכן. בואו תקראו למה | כבר אבחנת היום?
בי"ז בשבט, בדיוק ביום של מסיבת הסידור – סבא שלה, אבא של אבא, הרב הגדול והחשוב שכולם הכירו, נפטר.
היו צריכים להיערך ללוויה, ולכן היא נדחתה למאוחר בלילה, כך שאמא יכלה להשתתף במסיבה שלה שנערכה בין שתיים לשלוש וגם לצלם אותה עם הסידור ועם המורה. אחר כך היא הייתה אצל תהילה ואמא שלה עשתה להן ארוחה משותפת. היה כיף. ובכל זאת, בכל אחד מימי השבעה הגיעה דודה חדשה אחרת, הסתכלה עליה בעיניים גדולות ומרחמות מאוד ושאלה בדאגה: "אז מסיבת הסידור שלך נהרסה, מתוקה שלנו?" היו דודות שהשאירו לה נשיקות רטובות על הלחי, היו כאלו שהביאו לה מתנות נחמה. שלושה סידורים היא קיבלה, שני ספרי תהילים וקלמר אחד מנגן.
ועד היום, שלושים שנה אחרי, היא חושבת על הסיטואציה הזו בעיניים קצת מגחכות: "לא הכרתי את סבא שלי כמעט", היא משתפת, "למרות היותו תלמיד חכם עצם ומוכר. לא הספקתי להיות נגישה אליו, הוא היה מבוגר מאוד וחולה מאוד. מסיבת הסידור שלי לא נהרסה בכלל, להפך, הרגשתי כמעט בשבע ברכות מרוב אורחים וארוחות שהגיעו הביתה. אמא ידעה מזמן את כל שירי המסיבה, וכשקיבלנו את התמונות שהמורה פיתחה, אמא שמה לי אותן באלבום מיוחד. אם כבר טראומה", היא צוחקת, "הלוואי שמישהו היה מבין כמה טראומטי היה בשבילי המעבר של חוי לבאר שבע כשהייתי בכיתה ב', כמה בודדה ואומללה הרגשתי, כמה לילות לא ישנתי".
ואולי הסיפור שהיא מספרת לא מצחיק בכלל, לא מעורר שום גיחוך. העובדה הפשוטה שכל המנחמות לא פגשו את האזור שבו הנפש שלה הייתה כל שבעת הימים הללו, והיא נוחמה שוב ושוב על מה שמבחינתה לא היה דבר, מספרת על מה שהיא כן חוותה: לא מבינים אותי, לא מדברים את השפה שלי.
ועוד מה שלא מצחיק בכלל, זה ההמשך, שפסע באותם שבילים: כאב לה כל כך שחוי עברה לבאר שבע, ולא היה מי ששמע את הבכי, ולא היה מי שניחם.
אולי זו לא הייתה טרגדיה בכלל, העובדה שחוי עברה לבאר שבע, אולי כל ילד חווה היעדרות כזו ומתוכה ממש הוא מוצא את הדרכים לחפש חברים וידידי נפש. אבל הסיפור שאנחנו מחפשים לספר בכתבה הזו, הוא אחר:
לפעמים אנחנו כל כך יודעים, בטוחים, מבינים ואינטליגנטים, שאנחנו שוכחים את הדבר הכי פשוט, אנושי ועדין – אנחנו שוכחים להקשיב.
וכשאנחנו שוכחים להקשיב, אנחנו עלולים להחמיץ את כל הסיפור כולו. אנחנו שוכחים את הגוונים של העולם. נופלים למלכודת של שחור–לבן, של מוות–מסיבה, נתפסים לקצה, שוכחים את האמצע הפשוט והאנושי שבו מתרחשים החיים ברובם.
תיוג מיותר
אין ספק, פעם העולם היה הישרדותי הרבה יותר, ונשים היו מכבסות על גדות הנהר ועובדות קשה להכין קמח מהחיטים שצמחו בשדה. לא היה להן זמן לדקויות של "היא לא הגיבה למייל שלי כבר שבועיים". החיים הצפופים יצרו תחושת אחווה, גידול ילדים משותף ומריבות על העיזים, ככל הנראה, אבל להקשיב מה קורה לנפש שלי בכל פעם כשמשתרר שקט – נו, זה לא בדיוק היה השיח, ולמי בכלל היה שקט.
היום הדורות התעדנו. העבודה שלנו הופכת לדקיקה ועדינה יותר ועוד יותר, העיסוק הרב בנפש משייף את הלבבות כחלק הכרחי מעולם התיקון. אבל לפעמים, כמו בכל תיקון, עלולים ליפול פיגומים ולהחריב את מה שניסינו להצמיח.
החלק הראשון של הבעיה הוא – אבחון יתר. זיהוי בשכיחות מוגזמת של מצב נפשי, של הגדרת אישיות או של הפרעה.
וכשדבר עודף, הוא בעייתי לרוב. למשל? קחו את שמוליק שבגיל שלוש עשרה התחיל לנטות לטיפ–טיפה אובססיה: נטל ידיים בקפדנות יתרה, הקפיד על תפילות ארוכות, וסימן בדיוק נמרץ את הקו בכוס החלב שלוו משכנים כדי לא להחזיר חלילה יותר, שמא זו תהיה ריבית, ולא טיפה פחות, שמא יהא זה גזל.
הוא המשיך לשחק חמש–אבנים ולצחוק מהבדיחות שהתגלגלו בשולחן שבת, המשיך להבריק בלימודים ולאכול בתיאבון גדול, במיוחד כשהייתה ארוחה של פיתה פלאפל. לא הייתה הפרעה בתפקוד, ובכל זאת, אמא שלו שלמדה שלושה קורסים ושמעה פודקאסטים, נבהלה כל כך (ועל הבהלה הזאת תהיה כתבה נפרדת) שהנה, גם לבית שלהם מגיע ה-OCD, מתפרץ בגיל ההתבגרות, ואולי כדאי חוץ מהתור לפסיכיאטר הפרטי להכריח את שמוליק ללכת לפסיכולוג? ואם הוא לא מסכים בשום אופן, כדאי שהם ילכו להדרכת הורים?
אופס. הלוואי שילכו להדרכת הורים שתרגיע אותם קצת, שתנרמל ותספר בפשטות שילד צריך לגדול, ובגיל ההתבגרות הוא עובר אי אלו זעזועים, וצריך רק לרפד לו את הדרך.
אבחון יתר שכזה, יתייג את שמוליק בתיוג מיותר שהוא יצטרך לשאת עליו – לשווא ולשקר. אבחון יתר כזה יעורר חרדה, לחץ, טיפול שגוי (תארו לכם שהוא ייקח ציפרלקס בלי שהמוח שלו זקוק לכך, סתם יסבול מתופעות לוואי ותסמונת סרוטונין, סתם.) ובהמשך – אובדן אמון במבוגרים ש"מבלבלים את המוח". חבל. כל כך.
אף על פי… אף על פי שהכל התחיל מרצון טוב בהחלט. תארו לכם ששמוליק היה סובל באמת מאובססיה וכפייתיות, פוצע את ידיו עד זוב דם מרוב נטילות, מתפלל שחרית עד זמן מנחה, וחרד ללא הרף מטיפת החלב שאולי זלגה מהכוס. חייו במקרה כזה לא היו חיים, ואבחון מדויק עם טיפול מתואם היו עשויים להציל את איכות החיים שלו ושל המשפחה שלו.
איך אמרנו? חייבים גוונים בחיים. גם בכתבה הזו נשתדל לא לנטות לצד אחד.
לתת מילים לתופעות
נתחיל מהצד האחד, הפשוט יותר. למה חשוב כל כך לאבחן, כשצריך?
חננאל גולדפינגר, דוקטורנט ומרצה לעבודה סוציאלית, חוקר הקשרים חברתיים ותרבותיים של השיח הטיפולי, מסביר:
"השימוש המסיבי בשמות של אבחנות וסיווגים כדי לאפיין מצבים נפשיים והתנהגותיים, הוא תופעה מודרנית שנוצרה והתעצמה משלל סיבות מקצועיות ובירוקרטיות: צורך של אנשי המקצוע לייצר שפה אחידה, דרישה של חברות הביטוח להגדיר אבחנה ברורה כדי לקבל כיסוי ביטוחי, ואיסוף מידע סטטיסטי עבור סוכנויות ממשלתיות.
"האבחנות הן פונקציונליות ונועדו למלא צרכים ספציפיים של אנשי מקצוע ובירוקרטיים. חשוב להדגיש זאת, כי אנשים היום נוטים לפעמים להתייחס לאבחנה כאל איזו אמת פנימית על מהות האדם, שמתגלית על ידי איש המקצוע במהלך האבחון. אבל נפש האדם היא מורכבת ועמוקה לאין ערוך מאבחנה כזו או אחרת, והיא לא ניתנת להבנה עמוקה רק באמצעות מודלים סטטיסטיים".
די מדהים מה שהוא אומר: האבחונים התחילו כדי למסגר תופעה, כדי להמשיג אותה, כדי ליצור שפה אחידה בין אנשי מקצוע (גם הפסיכולוג וגם הפסיכיאטר יסבירו לרב של השכונה למה המאניה דיפרסיה מסוכנת כל כך ובגללה אסור לאדון ברקוביץ להתאמץ, נניח.) וכל זה נהדר. אבל האבחונים התעצמו, ברובם, עבור צרכים בירוקרטיים: כדי לקבל קצבת נכות צריך לאבחן שהוא סובל מחרדות קשות שמפריעות לתפקוד; כדי למפות את המענים שהתחנות לבריאות הנפש ייתנו צריך להגדיר מהי פוסט טראומה מלחמתית, ולהדביק תוויות למספרים.
ואולי גם יותר מזה. כשמישהו משחק בראש של בן אדם עד שהאדם חווה שיגעון, והוא מבין שיש לדבר הזה שם והגדרה: גזלייטינג, משהו מקבל פשר, והפשר – מרגיע. מציב גבול לחוויית השיגעון שמתפרצת. מניח את השיגעון על מי שמשחק לו בראש, ולא עליו.
כשאיש מגלה שהילדים האהובים שלו (באמת, השם יראה ללבב) חוזרים עם סיפורים מזרי אימה עליו מהבית של אמא שלהם, והוא שומע אותם מתלחשים שהוא "משוגע" ו"עם אישיות גבולית", אולי כדאי שהוא יכיר את מושג "הניכור ההורי", ויבקש לאבחן זאת כדי שהילדים שלו יקבלו את האבא האוהב שלהם בחזרה.
באותה נשימה ממש, צריך לדעת לאבחן נכונה אם זוהי "סרבנות קשר" והילדים לא רוצים ללכת לבית של אבא על רקע של התעללות או התעמרות בילדים, ואולי באמת לאבא יש אישיות מופרעת וכדאי לשמור על הילדים מפניו? אבחון נכון יכול להיות קריטי. מציל חיים.
אבל.
אבחון כותבים בעיפרון
אבל. רגע, גולדפינגר יגדיר:
"ישנו משפט מוכר: 'המפה היא לא השטח'. המסר שלו הוא שתפקיד המפה לפשט עבורנו רכיבים מסוימים מתוך השטח, כדי שנוכל לעשות בה שימושים לצורכי ניווט והתמצאות במרחב, אך היא לא משקפת את המורכבות הגדולה של השטח עצמו. בדיוק כך האבחנות הפסיכיאטריות והפסיכולוגיות הן 'מפה' שנועדה לשימושים מסוימים, אך הם לא מייצגות את המורכבות האנושית, והעובדה שהן מתאימות לשימושים מקצועיים מסוימים, אינה אומרת שהן הדרך האולטימטיבית להגדיר את עצמנו ואת הסובבים אותנו".
בגן למדנו שיש צבעי יסוד: אדום, צהוב וכחול. למדנו לחלק ביניהם, להבדיל ולקרוא בשם. בהחלט אבחנה תואמת גיל.
אבל גדלנו, והבנו שיש מיליוני גוונים לכל צבע. לא רק אדום ו"אדום חלש". לא רק בורדו או ורוד. העולם מורכב מאין–ספור גוונים ואלפי שילובים.
והנפש שלנו? לא פחות מכך. חננאל ממשיך:
"חשוב גם לזכור שכל אבחנה מקצועית נטועה בהקשר: היא תלויה בפרשנות הסובייקטיבית של איש המקצוע, וייתכן כי איש מקצוע אחר יאבחן בצורה שונה. היא מוגבלת למאגר הגדרות מקצועיות ספציפיות שנכנסו לתוך אוצר המילים המקצועי. היא קשורה לחברה ולתרבות שבה היא ניתנה, ולמוסכמות המקצועיות המקובלות באותה תקופה. וכמובן, גם מצבו הנפשי של האדם עצמו הוא דינמי ולעיתים קרובות עשוי להשתנות, כדברי ד"ר אלן פרנסס (מעורכי ה– DSM לשעבר): 'אבחנה צריכה להיכתב בעיפרון'. לכן, הגישה החברתית לאבחנות רצוי שתהיה רכה, ולא גישה דיכוטומית ונוקשה שמגבילה את האדם ומגדירה אותו באופן שאינו מאפשר לו את החירות להגדיר את עצמו".
"עברתי חוויה קשה", משתפת אורית, שם בדוי, "שגרמה לי לחרדות ולדכדוך גדול והפילה אותי לא פעם לתהומות. אין לי מילים לתאר את הכאב והקושי שהיו בתקופות ארוכות בחיים שלי. ועם זה, העובדה שההורים שלי קיבלו אותי בכל כך הרבה חמלה ועטיפה, האמינו לי, שלחו אותי לטיפול ובדקו יחד איתי איך הכי נכון להתנהל, יצרה עבורי מעטפת מגוננת מאוד, מנחמת.
"הבעיה התחילה, למרבה הפלא, דווקא אחרי תקופה משמעותית של הטיפול. הרגשתי שהשתחררתי מהפוסט טראומה, הרגשתי שאני בנויה ובשלה לגעת בנושאים אחרים – של חיפוש הזהות המקצועית שלי, של חיפוש הדרך לבניית הבית שאקים בעזרת השם, אבל המטפלת… התעקשה לכנות אותי 'שורדת', רצתה שוב ושוב שנפתח את הטראומה ונדבר עליה, וכשניסיתי לדבר על נושאים אחרים היא קראה לזה 'התנגדות לגעת בכאב'. נותרתי מבולבלת ומשתוממת, לא נגעתי מספיק בכאב? אני חייבת להישאר צמודה להגדרה הראשונה? האם כל מהות הטיפול היא צמיחה או הישארות מתבוססת בגיא צלמוות?"
וזו שאלה מהדהדת שממנה אפשר לגלוש לעוד שאלות שלא נעסוק בהן כעת, כמו – את מי האבחנה של אורית שירתה? האם האבחנה של אשת המקצוע קשורה לסובייקטיביות של עצמה? האם אפשר, כפי שציטט חננאל, לכתוב אבחנה בעיפרון? יש לנו מחקים בארסנל?
נמשיך צעד קדימה, כדי להסביר ולזעזע כמה הסכנה יכולה להיות גדולה:
יודעי דבר עוד ימשיכו לספר שמי שנפגע – יפגע, ולכן, כשאורית למרבה הצער חצתה פעם גבול כלשהו, שנחשב למינורי ופעוט, הנהנו כולם: "הנה, זה בסטטיסטיקות". מה זה משנה שהסטטיסטיקה מדברת על אחוזים בודדים של נפגעים שהופכים לפוגעים? העָם יודע דבר. והטרגדיה הייתה שאף על פי שאורית הצטערה בכל לב, שילמה בנדיבות כדי לפצות, התייסרה ובחנה את עצמה שוב ושוב בטיפול (אחר) אם היא אכן הפנימה את הגבולות הנכונים, כלום לא עזר. האבחנה עליה נכתבה בדם, ושום מחק בעולם לא יכול היה לשטוף את הקלון.
וזה לא אמור להיות כך.
מדברים פסיכיאטרית
זה לא אמור להיות כך. כבני אדם, אנחנו צריכים להכיר כמה הנפש האישית שלנו מורכבת, ולהסיק מכך שגם הנפשות של האחרים – מורכבות ועדינות, עשויות רבדים–רבדים, וכמו הילדונת ממסיבת הסידור וחוי שעברה לבאר שבע, אסור לנו להפסיק להקשיב.
חני חלתה ובמשך תקופה ארוכה הלכה בשוליים של העולם. הקרנות, כימותרפיה, טיפולים ביולוגיים, כל אלו גרמו לה לדיכאון זמני, והאונקולוגית הציעה להיעזר לתקופותמה בציפרלקס. רופאת המשפחה רשמה והוסיפה אבחנה – PTSD, כלומר פוסט טראומה. הגיוני? כן. הגיוני שאישה שהתנדנדה בין חיים למוות תהיה בטראומה ואפילו בפוסט טראומה, גם אחרי שהטראומה חלפה בחסד השם, וחני החלימה.
אלא שהאבחנה לא נמחקה, אף על פי שמהציפרלקס היא נפרדה מזמן. "זה בסדר גמור שתהיה לי אבחנה כזו פופולרית בתיק הרפואי", חני צוחקת, "הבעיה הייתה שבכל פעם שהרגשתי דופק מהיר או בחילה, בכל פעם שכאב לי הראש או אפילו היו סחרחורות קשות, כל עוד בדיקות הדם לא הוכיחו שאני אכן סובלת מחוסר ברזל או מ-B12 נמוך, רופאת המשפחה סרבה להתייחס וייחסה את הכל לפוסט טראומה שלי, וזה היה… מעצבן".
מעצבן זה מילא, בפרט שבדיקות הדם של חני הוכיחו באדום שהיא זקוקה לעירוי, אבל מה אם נניח היא לא תתקבל ללימודי סיעוד בגלל האבחנה הזו? מה אם היא לא תאמין בעצמה שהיא מסוגלת לישון טוב בלילה בלי כדורי שינה, כי היא תאמין לחותמת של הרופאה יותר מאשר לתחושות הפנימיות של עצמה?
"בתוך העולם המקצועי קיימים איזונים ובלמים מסוימים לשימוש באבחנות", וטוב שגולדפינגר מציין את זה, אחרת היינו כמעט מתייאשים. "ישנם דיונים פנימיים על המשמעויות וההשלכות של תופעת 'האינפלציה האבחונית'. ובמהלך החינוך המקצועי של אנשי הטיפול ישנו ניסיון, לצד הלמידה של הפסיכופתולוגיה והסטטיסטיקה – לחנך גם לחשיבה מורכבת, להבנה של סיטואציות ייחודיות, לגמישות ויצירתיות.
"אולם איזונים אלו עלולים להישחק כאשר השיח המקצועי יוצא מגבולות הקליניקה והופך לשפה פופולרית.
"בספרות הסוציולוגית ישנה כתיבה רחבה על תופעת 'השיח הטיפולי', שבאה לידי ביטוי בדומיננטיות המכרעת שיש להלך הרוח הטיפולי בחברה המודרנית – על האופן שבו הנחות ומושגים שמקורם בתאוריות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות מעצבים את דרכי החשיבה שלנו וההגדרות שלנו את עצמנו ואת הסובבים, וכיצד הם הפכו לחלק בלתי נפרד משפת היום–יום ('איפה זה פוגש אותך?' 'על מה זה יושב?' 'זה לא מדויק לי' 'זו הדחקה' ועוד ועוד…).
"המחקר הסוציולוגי מצביע על כך שהשפה הטיפולית, שנועדה לשקף ולהמשיג את המציאות הנפשית, מתפקדת בפועל גם כסוכנות שיוצרת מציאות ולא רק מתארת אותה. היא מעצבת את הזהות החברתית שלנו, את הרגשות שלנו, את ההורות, החינוך, המשפחה, העבודה וכל היבט בחיינו.
"לתופעה זו יש מגוון השלכות. אחת מהן היא 'פתולוגיזציה של ההתנהגות', כלומר: הנטייה להגדיר התנהגויות כמחלה או כפתולוגיה. ככל שהשיח הטיפולי מתפשט, כך גוברת החשיבה שעוד ועוד אנשים הם חולים שיש לרפאם, והתנהגויות שקודם לכן פורשו במונחים נורמטיביים מפורשות כעת כפתולוגיות. מונחים כמו 'טראומה', 'אוטיזם', 'התמכרות', 'נרקיסיזם', ועוד ועוד, יוצאים מתוך דפי ה-DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטרי) וחודרים לתוך השיח השגרתי".
אשליית הוודאות
ההורים של אסתר נפרדו כשהיא הייתה בכיתה ו', וכשהיא הגיעה לכיתה ט' הציעו לאמא שלה לרשום אותה לקבוצת תמיכה שהתקיימה בתיכון. מבורך? לחלוטין. לא מטאטא מתחת לשטיח, מאפשר אוורור וונטילציה. מעולה! אלא שמה לעשות? אסתר לא נשברה כשהבית התפרק. ההורים שלה, נדירים במידות הטובות שלהם, תיווכו לה את מה שקורה בעדינות ובנעימות, הייתה לה חונכת שאיתה היא יכלה תמיד לדבר, ובכלל, האופי מלא שמחת החיים שלה עמד לה, ברוך השם.
אבל הצוות בקבוצת התמיכה עיקם פנים: "היא לא מספיק ניגשת אלינו", הן נאנחו. "כנראה היא מדחיקה את הכאב", הנהנו ברצינות עצובה. "איך ייתכן שהיא מעולם לא הזילה דמעה כאן?" הן תמהו, ואבחנו באבחת בזק: "זה מנגנון הגנה של הכחשה. נצטרך לטפל בה יותר כדי לעזור לה להשיל אותו. הדחקות יוצרות צרות".
אתן צוחקות או בוכות? אולי ביחד. אפשר בבקשה לא לשים על אסתר את המטען שלא שייך לה?
"הפיתוי לעשות שימוש הולך וגובר באבחנות, נובע בין היתר מכך שהן מייצרות עבורנו סדר קוגניטיבי", מסביר גולדפינגר. "הן מכניסות לנו כללים ברורים וודאות בעולם שהוא כל כך מורכב, דינמי ומפתיע. השיח האבחוני מייצר אשליה של פשטות וודאות. אנחנו רק צריכים למצוא את השם של הקושי שהאדם מתמודד איתו, ואז 'נדע איך לטפל בו'…"
ושוב, זה כל כך נכון. מגיע ממקומות טובים בנפש. מהרצון לסייע. וגם מהפחד שלא נצליח להשליט סדר בתוך הכאוס. מפחיד להתפלש בתוך הגלים הסוערים כשלא יודעים לאן הם יובילו. מפחיד, בכלל, לשאת את האי–ידיעה. נכון. הפחד שלנו יזדקק לחיבוק, אולי, אבל לא לעיוות. הנה חננאל מגדיר:
"לתופעה של שימוש מוגזם עלולים להיות גם מחירים. השפה הפתולוגית נוטה להיות בינארית: 'מכור או לא מכור', 'פוסט טראומטי או לא'… אבל זו חשיבה שעשויה להיות מצמצמת ושטחית. יהיה מדויק יותר לחשוב על רצפים רגשיים מגוונים, היברידיים ומצטלבים, ולכל אדם יש מיקומים ואיזונים שבהם הוא נמצא בנקודת זמן ספציפית. השאלה אם אדם מסוים מתאים להגדרות הסטטיסטיות של האבחנות הפסיכיאטריות או שלא, היא בדרך כלל שאלה שחשיבותה משנית".
תיק 'אבחנות'
אחת האבחנות הפופולריות לאחרונה היא המילה הזו שמתגלגלת היטב על הלשון, 'נרקיסיסט'. ושוב, ההגדרה הזו עושה סדר, נותנת פשר, מאפשרת עבודה לנפגע הנרקיסיזם. מחלקת: זה – טוב, וזה – רע. ההגדרה חשובה.
אבל.
כשיהודה קיבל את כתב האישום בדואר רשום, הוא לא הצליח לנשום. היו שם האשמות חמורות על מעשי גזלייטינג חמורים שהוא ביצע לכאורה. נטען בו שהוא שיחק ברגשות של התלמיד שלו בצורה שעיוותה את נפשו של התלמיד, שהוא יצר תלות חמורה מאוד שגרמה לתלמיד למחלת נפש קשה.
השימוש במונחים מקצועיים כל כך ערער את יהודה לחלוטין. הוא חווה את עצמו כמפלצת, ושלושה ימים הוא לא אכל ולא שתה. רק אחריהם העז לגשת לעורך דין בצירוף ההקלטות שנשלחו עם כתב האישום, שהוכיחו, לכאורה, את המעשים החמורים. יחד הם הקשיבו להוכחות: "אני בהחלט חושב שכדאי לך ללכת לישיבה פלונית", נשמע קולו של יהודה, כמחנך כיתה ח'. זה היה 'גזלייטינג'. "לא רציתי ללכת לישיבה הזו, והוא שיחק לי ברגשות, וגרם לי לחשוב שרק הישיבה הזו מתאימה לי!" נטען בכתב האישום בלוויית סימני קריאה אדומים.
"תרצה לבוא בהפסקה לחדר המורים ולספר קצת על הפחדים שלך?" הוקלט קולו של יהודה, והפניה למסמך המרשיע, עמוד 7: "הלז גרם לתלמיד להרגיש שהוא מוכרח לשתף ברגשותיו הכמוסים ביותר וזאת על מנת לייצר קשר תלותי והרסני שסופו מי ישורנו".
טוב שיהודה העז לפתוח את כתב האישום ואת ההקלטות. הוא הצליח להירגע מייד. כי כן, יש לצערנו מקרים שבגלל האווירה של אבחון יתר, עבודתו של מי שרוצה לפגוע בזולת באמצעות תפירת תיק, הופכת לקלה יותר.
וכאן מי שיהיו הניזוקים הראשיים הם אותם נפגעי נרקיסיזם אמיתיים. הזילות שיוצר שימוש היתר במונחים המקצועיים, העיוות שיוצר שימוש היתר, עלול להחריב עולמות רבים.
צמצום החירות הנפשית
גם את עולמו של הקורבן, לכאורה, אבחון יתר עלול לסכן. "רגש הקורבנות מסכן אדם בהפיכה לרודן", כתב פעם איש חכם. אדם שהוא ממש פוסט טראומטי, דיכאוני נוראות וחרדתי ברמת האומללות, ומחזיק בהגדרות האלו בכוח, ללא תנועה או שינוי, עלול להיהפך להיות רודן. מבקש לנצל את העולם כולו שישלם לו תגמול על מסכנותו.
והנה ציטוט מבועז שלגי, פסיכולוג קליני ותיק: "אדם החי ב'ידיעה' שעבר פגיעה כאשר למעשה הוא אחוז בתעתועיה של פנטזיה, הוא אדם שסובל סבל עמוק מאוד, ממקום מאוד לא מוצדק. הוא קופא סביב 'ידיעה' שגויה, חי את חייו סביבה, ואינו יכול להשתחרר ולהיפתח. זהו כאב עצום כשלעצמו".
אם נארגן את האישיות שלנו כולה סביב פגיעה שלא עברנו, אם נמחק ונשרוף מחיינו אנשים שלא עשו לנו כל רע, רק מתוך אבחנה שגויה, ניפגע. כמו שניפגע (בלי השוואות, כן?) מכך שלא נאבחן ולא נדע לקרוא בשם ולהתרחק מאלו שכן עושים לנו רע, חלילה.
חננאל גולדפינגר מיטיב לנסח את הסכנה הנוספת:
"התמקדות יתרה בהגדרות פתולוגיות עשויה לגרום להחמצת המטרה – הגברת הרווחה הנפשית, ובמקום זאת לגרום לחוויה של צמצום החירות והאחריות האישית. התייחסות של הסביבה לאדם דרך התיוג האבחוני אינה נותנת לו את המרחב להגדיר בעצמו את זהותו, ועלולה להפחית את תחושת המסוגלות ולצמצם את דרגות החופש שלו. אם ילד או נער מקבל את השדר החברתי שעליו להגדיר את עצמו דרך האבחנה, הרי שישנה סכנה שהתווית תיהפך להיות 'נבואה המגשימה את עצמה'.
"בתרבות שבה מתרחשת 'פתולוגיזציה של היום–יום', תחושות כמו עצב, חרדה, ביישנות או תגובה לאירוע חיים קשה מוצמדות אוטומטית לאבחנה 'קלינית', וכל חריגה מהנורמה נתפסת כדורשת התערבות מקצועית וכמחלה שצריכים לרפא, במקום להתמודד עם אתגרי החיים כחלק אינטגרלי מהקיום האנושי. מאחר שאתגרי החיים השגרתיים נתפסים כ'פרויקט טיפולי', השפעתם של המומחים במקצועות הטיפוליים הולכת ומתרחבת, והחברה מפתחת תלות באנשי המקצוע ומוסרת בידיהם סמכות לא רק בשאלות קליניות, אלא גם בסוגיות ערכיות ומוסריות".
המשפטים האלו יכולים להיות מטלטלים. אנחנו כל כך רעבים – לא ללחם, וצמאים – לא למים, כי אם להפקיד את הטיפול בנו בידי אנשים חכמים ומבינים שאנחנו רוצים שיחזיקו את החיים המורכבים האלו שלנו. כל כך רעבים וצמאים, שלפעמים שוכחים לשמוע את דבר השם, ולראות את הצלם האלוקי המאיר בתוכנו. את הידיעה הפנימית, הבהירה.
גולדפינגר ממשיך:
"אנחנו גם עשויים להתפתות לוותר על הפעלת שיקול דעת והבנה של המורכבות האנושית לטובת כל מיני כללים וחוקים: 'ילד שעבר אירוע כזה, הוא בטראומה וחייב טיפול', 'אדם כזה הוא נרקיסיסט ויהיה בן זוג הרסני' וכן הלאה. אבל האמת היא שהמורכבות האנושית לא נכנסת למערכת של חוקיות וכללים מוחלטים, ואין תחליף להפעלת שיקול דעת רחב, להיכרות מעמיקה של האדם עם עצמו וחיבור למערכת ערכים שלפיה הוא פועל".
מעבר לצבעי היסוד, כבר אמרנו.
מידה, מידה
אבל לא התגלשנו לקצה השני, נכון? רק להזכיר, והנה חננאל גולדפינגר:
"לצד כל זאת, התמונה כמובן אינה חד–צדדית. לשימוש בשפה האבחונית יש גם תרומות חיובית משמעותיות. הוא מעלה את המודעות לקיומם של מצבים נפשיים מאתגרים שבעבר היו מוסתרים או מוכחשים. אבחנה יכולה לתת פשר ולגיטימציה לסבל, להפחית תחושות אשמה ובושה, ולפתוח דלת לקבלת טיפול והבנה. לאנשים רבים, קבלת אבחנה הייתה נקודת מפנה חיובית שאפשרה להם להבין את עצמם טוב יותר, ולקבל את הכלים שהם זקוקים להם. חשוב לזכור זאת כדי שלא נשפוך את התינוק עם המים".
כמו תמיד, מבקשת מאיתנו תורת החיים ללכת עם שמאל דוחה, ימין מקרבת. שתי ידיים, לב אחד, וחיפוש מתמיד אחרי הדיוק, עוד קצת ועוד. רק ככה נהיה טובים יותר, בעזרת השם.
