עוגת גבינה, בלינצ'ס, פסטה מוקרמת, פיצה, מילקשייק, רולדת שמנת, לזניה, קיש שלוש גבינות, מוס ארבע שכבות – שולחן החג שלנו מלא במטעמים חלביים מגוונים, בשלל טעמים צבעים ומרקמים. כל השפע הזה מתחיל בחלב חם וטרי, היישר מהפרה | ערב החג שבו אנו אוכלים מאכלי חלב, יצאנו לדבר עם האנשים שמאחורי כוס החלב שלנו. הכירו את ר' יוסי ורבקה דובדבני ממושב בית חלקיה; ר' יוסף ונאוה ויסנשטרן מיסודות ור' יעקב וחווה זליגר ובתם קרן חמיאל מקיבוץ חפץ חיים | ככה נראה סדר היום של משפחת הרפתן, אלו החוויות של ילדיו, כך מתנהלת רפת, ויש גם מתכוני גבינה תוצרת בית | חלב שלא נשפך
"שבת המלכה פורשת את כנפיה. שקט של שלווה וקדושה מורגש באוויר הצלול, מתערב בריח השדות הנפלא של המושב הקטן. אין כמו שבת מנוחה ביישוב החרדי המקסים שלנו, המקום שבו נולדתי וגדלתי, בביתם של הוריי היקרים שמארחים את משפחתי ואת משפחתה של אחותי באהבה ובשמחה.
"אני מתרווחת בנינוחות על הספה, משוחחת עם אימי ואחותי ומתעדכנת בחדשות האחרונות. פתאום מגיעים לאוזניי קולות רחוקים, מוכרים מאוד. קולות הגעייה של הפרות שברפת שלנו, שאותה מנהל אבי ביד רמה כבר עשרות שנים.
"הפרות לא גועות סתם. כמושבניקית מלידה אני יודעת שיש לכך סיבה טובה. עד מהרה אני מתעדכנת בחדשות האחרונות: הפסקת חשמל ברפת גרמה להפסקת פעולת המשאבות. אם לא די בכך, גם גנרטור השבת לא עובד. לקרוא לגוי אסור, בשל העובדה שזה לא פיקוח נפש. התוצאה היא שהפרות הפסידו חליבה, כעת הן מלאות בחלב שמציק להן, ומכאן הגעיות.
"ככל שחולפות הדקות הגעיות מתגברות. אני כבר לא יכולה לשמוע אותן יותר. כמושבניקית, צער בעלי חיים חקוק בעצמותיי, ואני מתרוממת מהספה הנוחה וממהרת לרפת. אחותי מגיעה בעקבותיי, ושתינו עושות את מה שלא עשינו כמעט מעולם: מתחילות לחלוב את הפרות בידיים.
"שעה ארוכה נמשכת המלאכה המתישה. לא הוצאנו כמובן את כל החלב, אבל השתדלנו לא להשאיר שום פרה סובלת. החלב הטרי והחם ניגר על הארץ, ואנחנו בוססנו בו בנעלי שבת, בתחושת סיפוק נפלאה שכמעט מעולם לא חשנו כמותה".
את הסיפור הזה סיפרה לי בת מושב והוא אחת מתוך שלל חוויות של משפחות רפתנים חרדיות.
אנחנו קונות במכולת חלב ארוז בקרטון, מוזגות אותו לקפה או למילקשייק, ולא מתארות לעצמנו אילו הרפתקאות עברו על האנשים שמאחורי המשקה הלבן הזה. איך נראים החיים לצידם של פרות וכבשים? מהו הוויי החיים של הרפתן ומשפחתו? איך ועד כמה משפיע עליהם אתגר הפרות והחלב?
לקראת חג השבועות, החג שבו נוהגים לאכול מאכלי חלב, יצאנו לשוחח עם נשים ובנות של רפתנים, ושמענו חוויות גם מהרפתנים בעצמם. חוץ מהניחוח, הצליחו המרואיינים להעביר לנו היטב את החוויות, התחושות וההווי המיוחד.
טיפת חלב
משפחת דובדבני ממושב בית חלקיה, ידועה באזור כולו בזכות הרפת והתנובה היפה של החלב: שלושה מיליון ליטרים בשנה. את הרפת מנהלים אביו של ר' יוסי דובדבני, שני דודיו ויוסי בעצמו, יהודים שומרי תורה וחסידי לעלוב.
"נולדתי לסבא רפתן", מספר ר' יוסי דובדבני. "סבי, ר' אברהם דובדבני, עלה כחלוץ לארץ ישראל מהעיירה לוברטוב שבפולין בשנת תרצ"ו 1936, שנים ספורות לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה התברר לו שהוא נותר שריד אחרון מכל משפחתו. בשנת תשי"ג, אחרי נדודים במספר מקומות ברחבי הארץ, הוא התיישב ב'בית חלקיה' והיה החבר השישי שעלה על הקרקע. הוא הקים את הרפת, ולאחר מכן הצטרפו אליו אבי ושני דודיי. בשלב כלשהו הצטרפתי גם אני לעסק המשפחתי".
"זה קרה לפני כשלושים שנה, לאחר נישואינו", מוסיפה רעייתו רבקה דובדבני. "אני גדלתי בבני ברק, ולא הכרתי את החיים במושב. גרנו אז באשדוד, ובתוך זמן קצר הפכנו להיות הורים לשלושה תינוקות. הגדול היה בן שנה כשנולדו לנו התאומים. אחרי שבועיים, כשראיתי שאני לא יכולה להתנייד עם שלושה תינוקות, הבנתי שאני חייבת לגור בקומת קרקע, וכך המושב של הורי בעלי הפך לאופציה שבהחלט יכלה לענות על הצרכים שלנו, וגם לאפשר לנו לקבל עזרה מחמותי ומגיסתי הצעירה.
"זה היה קשה מאוד עבורי, כמי שמאוד לא מחבבת בעלי חיים, בלשון המעטה. עד היום אני מתקשה להתרגל לשממיות הבתים – מין לטאות קטנות שמטפסות על רשתות החלונות, נוהגות לאכול יתושים, ולעיתים מצליחות לחדור פנימה לבית. לרפת אני לא קשורה, מלבד הביקורים שאני עורכת שם מפעם לפעם עם הילדים והנכדים.
"עם זאת, אני אוהבת מאוד את החיים במושב. נולדו לנו חמישה בנים צפופים שהיה צריך להעסיק אותם, והחצר הגדולה שמסביב לבית הייתה פתרון אמיתי. בעלי דאג להביא להם אפרוחים, אווזים ותרנגולות, ואפילו ארנבת. אני רק הבטתי מרחוק בבעלי החיים, בעלי והילדים דאגו לכל צורכיהם.
"בעלי עבד אז כנהג הסעות באשדוד, אבל עד מהרה הוא הגיע למסקנה שהדבר הטוב ביותר הוא לעבוד בעבודה שקרובה לבית. לא לחינם אנחנו מברכים את בעל הבית בברכת האורח 'שיהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר'. יש ברכה מיוחדת בקרבה של הפרנסה לבית, הרבה יותר מפרנסה שמביאה עשירות. לכן הוא בחר לעבוד ברפת, שנמצאת בסמוך ממש לבית שלנו".
יוסי דובדבני: "הצטרפתי לעסק המשפחתי של הרפת, תוך כדי שאני לומד את העבודה בשטח ומשתלם בקורסים של שירותי הדרכה ממשלתיים במשרד החקלאות, ובלימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות. אחרי מאבק של שבע שנים הצלחתי לרכוש מכסה של אספקת חלב על שמי. זה קרה הרבה בזכותו של ח"כ לשעבר יעקב ליצמן. הגעתי אליו לקבלת קהל במשרדי 'אגודת ישראל' בבני ברק וסיפרתי לו על הבעיה המתמשכת. לזכותו ייאמר שהוא פנה ישירות לשר החקלאות לשעבר ישראל כץ, והעניין סודר. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה".
רבקה התרכזה בגידולם של שבעת ילדיהם, ושל שני ילדי אומנה נוספים שהגיעו אחר כך. "כשהילדים נישאו התחלתי לעבוד כספרנית של 'בית חלקיה'. אגב, אף אחד מהילדים שלנו לא ממשיך במסורת המשפחתית של העבודה ברפת: שני בנים לומדים בכולל, השלישי לומד שחיטה ושניים אחרים אנשי חינוך. צריך כנראה אהבה מיוחדת לתחום כדי לעבוד בעבודה כזו".
סביב השעון
הרפת של משפחת דובדבני מכילה כ-280 פרות, שמחולקות לארבע קבוצות בהתאם למצבן שנקבע לפי זמן ההמלטה ותנובת החלב. החלוקה הזו חשובה, מכיוון שבכל קבוצה הפרות זקוקות לכמות מסוימת של מזון.
לפרות יש אוכל באבוס כל היממה, וכשהן רובצות בחצר – הן מעלות גרה ולועסות שוב. אבל מה שרבים לא יודעים, זה שיש צורך במומחיות לא פשוטה כדי להכין את המזון לפרות.
"הפועלים התאילנדים שלנו לא יודעים להכין את האוכל לפרות", מציין יוסי. "הם מתעסקים רק בחליבה ובדאגה לעבודה השוטפת של הרפת גם בשבתות ובחגים. את האוכל אני מכין בהתאם לנוסחה שמרכיב לי תזונאי מדי חודש, והיא משתנה לפי מחירי המזונות שמשתנים. המנה מורכבת לפי 20 ק"ג חומר יבש, ומחושבת עם הרכיבים הרטובים ובתוספת מים, כדי לקבל 35 ק"ג של בליל. בדרך כלל 700 גרם של מזון יבש שנאכל יהפוך אחר כך לליטר חלב, וכדי שהפרות החולבות ייתנו חלב בכמות טובה, הן זקוקות לאוכל כל הזמן".
הערבוב של החומר נעשה במערבל מזון ענק שיכול להכיל שש טונות מזון. החומרים מוכנסים לכלי בצורת תוף שעליו סכינים ומעלית, ואז טוחנים אותם ומערבבים עם גרעיני התערובת. בשלב הבא מחלק יוסי את המזון באמצעות הטרקטור (שנקרא סאלף) לכל קבוצות הפרות, כל אחת בהתאם לכמות שהיא זקוקה לו.
מה עושים בשבתות ובחגים?
"ביום שישי אני מכין אוכל ליומיים. כשיש שבת וחג צמודים, או כשיש שלושה ימים של ראש השנה ושבת, אני מכין אוכל לארבעה ימים ומשתמש בחומר משמר כדי לשמור על הטריות שלו. אני פורק את כל האוכל לאורך האבוס, ואחר כך אנו מקרבים את האוכל לפרות במשך השבת או החג".
העבודה הדומיננטית עם הפרות כמעט לא מאפשרת למשפחת דובדבני לצאת לחופשה. כשהם בכל זאת יוצאים, עליהם לדאוג לממלא מקום. "כשעברתי ניתוח ביקשתי מאחי להחליף אותי", מספר יוסי. "אבל כשלא מדובר בצורך חיוני אנחנו ממעטים לצאת מהבית. יציאה לשני לילות כבר נחשבת מורכבת יותר. אני באופן טבעי פחות 'חיה חברתית' ומעדיף את השקט והשלווה. כחסיד לעלוב, מספיק לי לנסוע למירון אחת לשנה, לשבת בהעלותך עם הרבי שליט"א, וזהו פחות או יותר. ממילא אנשים באים ל'בית חלקיה' כדי לנפוש ולנקות את הראש, אז מה יש לנו לחפש במקום אחר?"
פרה כפרה
העבודה ברפת מחייבת זמינות לאורך כל שעות היממה. הזמינות כוללת גם אזעקות בלילות, שלא פעם מתגלות כאזעקות אמת, כשגנבים בדואים או פלסטינים מצליחים לחדור לרפת, ותוך דקות ספורות יכולים לנכס לעצמם מספר עגלות.
גם בשבתות מוצאים בני המשפחה את עצמם מפסיקים את סעודת השבת כדי להמתין לאבי המשפחה, שפשט את בגדי השבת, לבש בגדי עבודה ויצא לרפת לסייע בהמלטה שהסתבכה, לתת מענה מיידי לפרה שלא מרגישה טוב, או בשל סיבה אחרת. התאילנדים כבר יודעים שבשבת לא מתקשרים אלא דופקים על הדלת, במקרים שדרושה התערבות מיידית. אפילו בראש השנה הם הגיעו פעם לבית הכנסת באמצע התפילה, כדי לבקש סיוע דחוף.
"גם בחתונות של הילדים אני מוצא את עצמי לא פעם נאלץ לפתור בעיות דחופות", מספר יוסי. "כך למשל, באמצע החתונה של בני התקשר אלי הפועל התאילנדי וסיפר על בעיה שיש לאחת הפרות – 'קדחת חלב' שגורמת למערכת השרירים להיות לא פעילה. במקרה כזה יש צורך לתת קלציום בעירוי לווריד. מכיוון שלא נכחתי במקום, התקשרתי לווטרינר התורן וביקשתי שיגיע לרפת בדחיפות, ורק כשהוא הגיע נכנסתי שוב לאולם, להמשך החתונה".
רבקה מספרת על מקרה דומה שאירע במהלך שבת שבע ברכות של אחת מבנותיה שנערכה בביתם. "לפתע אירעה תקלה במערכת החשמל של משאבת החליבה. עמדנו להתחיל בקידוש, כשהגוי דיווח על התקלה. בעלי יצא מהבית והורה לנו לא להמתין אלא להתחיל לקדש. רק אחרי שעה ארוכה, כשסיימנו לאכול את הדגים, הוא חזר והצטרף אלינו. מעשים כאלו קרו לנו גם בליל הסדר ובלא מעט הזדמנויות נוספות".
ואם כבר מדברים על שמחות, יוסי נזכר במקרה שאירע לו לפני כעשר שנים, יום לפני שאירס את בנו הבכור. "זה קרה בליל שישי", הוא משחזר. "הבן שלי היה אחרי פגישה, והיה מתוח ומרוגש מאוד. כמה שעות מאוחר יותר, באישון לילה, הגיעו גנבים ופרצו את השער של היונקייה באמצעות ג'יפ. הם קשרו כבל לג'יפ ובנסיעה פראית פרצו את השער ברעש גדול. הם התחילו לחטוף מכל הבא ליד, והתמקדו בעגלות שנולדו בדיוק שבוע קודם לכן.
"שמעתי את קול הפריצה, ויצאתי מהבית בבגדי הלילה. תפסתי אבן גדולה וזרקתי על הג'יפ. האבן פגעה בפח של הרכב, ולמשמע קול החבטה הגנבים החלו להימלט. ראיתי אותם, שני ערבים מהשטחים שקפצו לרכב והתחילו להימלט בנסיעה. פתאום ראיתי אותם חוזרים, והתברר לי שהם שכחו במקום נער קטן, והגיעו שוב לאסוף אותו.
"חזרנו הביתה מותשים ומתוסכלים מהנזק שנגרם, אבל אמרתי לבן שלי שאני מרגיש שהשידוך נסגר. סיפרתי לו את המעשה שמובא במדרש על רבי יהושע בן לוי שפגש את אליהו הנביא וביקש ממנו להתלוות אליו. בדרכם הם הגיעו לביתם של זוג עניים שהייתה להם רק פרה אחת, וממנה התפרנסו. הם התקבלו בכבוד והעניים טרחו לכבודם, וכשיצאו התפלל אליהו הנביא שהפרה שלהם תמות. אחר כך התברר לרבי יהושע בן לוי שהייתה גזירה על בעלת הבית שתיפטר מהעולם, ואליהו הנביא התפלל שפרתה תהיה כפרתה.
"'אני מרגיש שעוגמת הנפש שהייתה לנו הייתה כפרה, ובקרוב נברך על המוגמר', אמרתי לבני.
"באותו לילה כבר לא הצלחנו להירדם. למחרת היינו עייפים מאוד ומתוחים עוד יותר, אבל קצת לפני שבת נסגר הווארט, בשעה טובה. במוצאי שבת הגענו לרבי, לשתות 'לחיים'".
לצד הקשיים, רבקה דובדבני רואה גם את הצד היפה ברפת שנמצאת מאחורי ביתם. "בכל הפעמים שהילדים שלנו היו מאורסים, תמיד ה'ויז'יטע' המסורתי היה אצלנו בבית חלקיה. אף פעם לא נסענו למחותנים, מכיוון שהם העדיפו להגיע אלינו, ליום כיף עם הילדים שכלל גם סיור בטרקטור וביקור ברפת. גם את שבת האופרוף הם ביקשו לעשות במושב".
עבודה חלבית
הגב' נאווה ויסנשטרן מתגוררת במושב יסודות. במקצועה היא עובדת בתחום החינוך המיוחד. לפרות יש לה קשר רק דרך בעלה, האחראי מטעם המושב על הרפת השיתופית שמכילה כמות ענקית של פרות: 550 ראש, שמניבות כעשרת אלפי ליטרים חלב ביום.
"אני הגעתי ליסודות מבני ברק", היא מתארת. "בעלי בן המושב, ובאופן טבעי רצה להקים כאן את ביתו. בשל הקשר המשפחתי התקבלנו כחברים במושב, דבר שלא כולם זוכים לו.
"אף על פי שלא הכרתי את הווי החיים החקלאי, הוא עניין וסקרן אותי והסכמתי לנסות. כיום אני לא מוכנה לעזוב את המקום. יש כאן שלווה, איכות חיים שאין במקום אחר, מרחבים ואפשרות לגדל ילדים ונכדים שיכולים לצאת החוצה ולהסתובב חופשי בלי לחשוש ממכוניות, דבר שבעיר אפשר רק לחלום עליו.
"הרפת והפרות שייכות למושב, ובעלי רק עובד במקום", ממשיכה ויסנשטרן. "בשבת עובדים התאילנדים, ובשאר ימות השבוע בעלי עם חתני אחראים על המקום. ביום שישי בעלי מעביר את האוכל של הפרות באמצעות עגלה, ובשבת התאילנדים מקרבים אותו לפרות. לא ביג דיל, אבל כשמדובר במאות פרות, זו עבודה שנמשכת שעות".
הבוקר במשפחת ויסנשטרן מתחיל מוקדם מאוד – בשעה ארבע ועשר דקות, אז קם אבי המשפחה לחליבה הראשונה. עם סיום הפרויקט הוא מתפנה לחלק לפרות את ארוחת הבוקר בעזרת הטרקטור, ורק כשכולן שקועות באבוס הוא מגיע הביתה, מחליף בגדים והולך לתפילת שחרית. כמה שעות נוספות, ושוב חוזרים לחליבת צהריים, ואחרי עוד הפסקה מגיעה שעת חליבת הערב.
"בתחילה חלבו את הפרות באופן ידני", מתארת הגב' ויסנשטרן. "אחר כך עברו לרובוט אבל הדבר לא בדיוק הצליח, ושוב חזרו לחליבה ידנית. בחופשות, כשהמושב מלא מבקרים וילדים שבאים לראות את הפרות, כולם רוצים לראות את החליבה. זה משהו מרתק ממש. יש כאלו שרוצים לנסות בעצמם, אבל עם כל הרצון הטוב, לדבר כזה כבר קשה יותר להסכים".
אתם לוקחים מהחלב גם הביתה?
"אני אישית לא אוהבת את החלב הזה. הוא מאוד שמן וכבד. אבל במושב יש כמה אנשים שדווקא מחבבים אותו, ומעדיפים את החלב הזה על פני חלב רגיל, גם מטעמי בריאות אבל גם מטעמי כשרות. החלב שלנו (כמו של משקים חרדיים נוספים ש"פ) נחלב בצורה מהודרת, ללא חשש חילול שבת או חליבת גוי.
"את כל החלב אנחנו מעבירים למחלבות הגדולות. אנחנו לא מייצרים במושב שום דבר מהחלב, לא גבינות, לא יוגורטים. מי שרוצה, עושה זאת באופן פרטי, בבית שלו".
חוויות בלבן
את חווה זליגר, קיבוצניקית צעירה ברוחה, פעילה ואנרגטית אף על פי שהיא מתקרבת לגיל הגבורות, אנחנו מצליחים לתפוס בשעת אחר צהריים נעימה כשהיא בעיצומה של הליכת בריאות בשבילי קיבוץ 'חפץ חיים' שבו היא מתגוררת.
בניגוד לבנות גילה שפרשו לפנסיה לפני שנים רבות, חווה ממשיכה לעבוד בחווה שהקימה בקיבוץ בגיל שישים, כשפרשה לפנסיה אחרי עשרות שנים שבהן שימשה גננת לילדי הקיבוץ. בחווה, משק ילדים בגלגולו הראשון, היא מגדלת בעלי חיים שונים שהם אטרקציה לקבוצות רבות של ילדים מכל הארץ שבאים למקום באופן קבוע כדי להתנסות בהאכלת בעלי חיים, בחליבה, בהכנת גבינה ומה לא.
מעבר לטיפול היום יומי בעיזים, בכבשים ובגדיים, בחליבה ובהכנת גבינות, חווה זליגר היא רעייתו של יעקב, שהיה הרפתן של 'חפץ חיים' עד לשנים האחרונות. למעשה, חווה היא בת למשפחת רפתנים, כך שהעסק הוא חלק מהווי החיים שלה מאז ימי ילדותה.
"להיות אשתו של רפתן פירושו של דבר לקום כל יום בשלוש וחצי לפנות בוקר", היא מתארת. "זו השעה שבה קם יעקב לחליבה, ולא פעם הצטרפתי אליו עם הילדים. הם אהבו לראות את יעקב חולב את הפרות, חוויית ילדות מתוקה שהם אוהבים לזכור. אחד הבנים שלי היה מסייע לאביו בחליבה. זו הייתה מבחינתו תרפיה מהנה לפני שהלך ללימודים. גם היום, כשהילדים שכבר נישאו באים אלינו לביקור, הם נהנים לעבור דרך הרפת, לראות את הפרות ואפילו להריח את הריח המיוחד, שמעורר את הזיכרונות הנעימים".
"שנים רבות היינו במקום הראשון בארץ מבחינת תנובת החלב", מוסיף יעקב זליגר. "בשנות השמונים שברנו גם שיאים עולמיים כאשר ייצרנו שבעים ליטרים חלב ביום. אז היו לנו 200 פרות. היום המספר שלהן כפול ואנחנו יכולים לייצר יותר חלב, אלמלי כובלים אותנו במכסות, כדי לשמור על רף מחירים גבוה".
יעקב מתאר את אחת החוויות הקשות שזכורות לו מתקופת הבראשית של הרפת: "אבי נכנס עם שני חברים לרפת, ופר התנפל על אחד הנכנסים. אבי שניסה להציל אותו נפגע באצבעו, עד שהיא יצאה מכלל שימוש. אבל מעז יצא מתוק: בשל המגבלה הזו הוא לא גויס למלחמת ששת הימים. פשוט, האצבע המשותקת לא הצליחה ללחוץ על ההדק. נפשו של אבי הייתה לו לשלל. כיום, אגב, הפרות הרבה פחות תוקפניות, מכיוון שמסירים מהן את הקרניים מבעוד מועד".
הרפת והעבודה סביב הפרות לקחו הרבה מזמנם של בני משפחת זליגר. למעשה, עבודה ברפת היא להיות סביב הרפת מרבית שעות היממה, וגם כאשר יוצאים קצת לחופשה, להישאר מחוברים.
"כל יום היינו צריכים לכבס את הבגדים שקיבלו את הריח האופייני", מתארת חווה. "לא הייתה לי אז מכונת כביסה, וכיבסנו ביד. אחר כך התפנינו לטפל בחלב שלקחנו הביתה: היינו מרתיחים אותו, מסננים את הקרום ושותים עם הקפה או השוקו בארוחת הבוקר. גם לתינוקות נתנו מהחלב הזה, אחר שדיללנו אותו במים מכיוון שהוא כבד יותר מחלב 'רגיל'. לא פעם הילדים היו שותים את החלב ישר מהפרה".
הייתם משתמשים בחלב לייצור גבינה?
"בהחלט. בעבר עשיתי זאת פעמים רבות. הייתי מרתיחה את החלב, מוסיפה חומץ ואז מניחה על בד ארוג עד שהמים היו יורדים. לא הצלחתי להגיע לתוצאה טובה עם יוגורט. לפעמים הוספתי לגבינה מלח, ולפעמים ערבבתי דווקא סוכר וקקאו, כדי לייצר לילדים מעדן בטעם שוקולד. לקראת חג השבועות ניסיתי לגוון וייצרתי בבית גבינות בטעמים שונים.
"באותה תקופה", ממשיכה חווה להעלות זיכרונות, "לכל פרה היה שם ולא רק מספר, ויעקב ידע לזהות כל פרה בשמה ולנקוב בתכונות האופי המדויקות שלה".
כשאני מרימה גבה, חווה מסבירה לי שפרות הן לא בהכרח עם טיפש. "בדיוק כמו אצל אנשים, יש יותר חכמות ויש פחות, יש רגועות ויש עצבניות, עצלניות או חרוצות יותר. הייתה לנו פרה שהיה לה זיכרון יוצא דופן: באחת השנים אחד הרפתנים המבוגרים לקח ממנה את העגלה לאחר ההמלטה, דבר שעושים בדרך כלל, אבל הפרה הזו לא השלימה עם המציאות. היא התנפלה על הרפתן עד שהוא נאלץ לנוס מהרפת. מאז, במשך שנתיים, בכל פעם שזיהתה אותו היא התחילה לתקוף אותו והוא היה בורח כל עוד נפשו בו.
"פרה אחרת ברפת הייתה חכמה ויצירתית באופן מיוחד. היא הייתה מצליחה לפרוץ את כל המנעולים ברפת בדרכה החוצה, ולכן נאלצנו להיות חכמים יותר ולקשור את הפתח באמצעות חבלים חזקים. הייתה לנו גם פרה משוגעת, שאתגרה אותנו בכל חליבה מחדש ולא היה פשוט להתמודד איתה, והכי מדהים: גם העגלה שלה וגם העגלה של העגלה התנהגו בצורה דומה, כאילו מדובר בתכונת אופי תורשתית. הייתה גם פרה שהייתה מנהיגת העדר. כשבעלי קרא לה היא הייתה צועדת אחריו בצייתנות, כשמאחוריה הולכות כל היתר".
אחת החוויות שהיו לחווה זליגר על בסיס יום יומי, הייתה בריחה של פרות מהרפת. "בדרך כלל הן ברחו מהרפת לכיוון השדות שסביב הקיבוץ, אבל בדרך כלל לא התרחקו מעבר לקילומטר-שניים. כמעט תמיד זה קרה באמצע הלילה, ולא פעם אפילו בשבת. קרה לנו פעם שהפרות החליטו על מנוסה קולקטיבית בעיצומו של יום כיפור. בעלי הוא שהצליח להחזיר אותן בשלום הביתה.
"במקרה אחר, כשפרצה שרפה בשבת וחששנו לשלומן של הפרות, לא הייתה לנו ברירה וגייסנו את ילדי המושב כדי לסייע לנו להוציא אותן מהרפת. לאחר שכיבו את האש, הילדים סייעו להחזיר את הפרות למקומן. קרה פעם שהפרות ברחו מהרפת והסתובבו בין בתי המושב. בעלי היה צריך ללכת מבית לבית ולקבץ אותן. זו הייתה אחת החוויות הבלתי נשכחות".
אחווה בחווה
קרן חמיאל היא בתה של חוה זליגר, ומתגוררת אף היא בקיבוץ 'חפץ חיים'. זיכרונות הילדות שלה מכילים לא מעט פרות, כבשים ועיזים.
"הריח של הרפת לא מפריע לי בכלל", היא מקדימה ואומרת. "כשאבא עבד ברפת, היינו מגיעים לשם על בסיס קבוע. גם אם במשך השבוע לא היה לנו זמן, כל שבת היינו מצטרפים אליו לסיבוב כדי לוודא שהכל בסדר. אבא נתן לכל פרה שם מיוחד, וכשהוא היה קורא בשמה, היא הייתה מזהה אותו וצועדת אליו. מדהים. אבא ידע גם לזהות את תכונות האופי של הפרה: מי עצלנית ומי עצבנית, את מי אפשר ללטף וממי אנחנו צריכים לשמור מרחק, שלא נסתכן בבעיטה מסוכנת.
"במהלך השנים ראינו דברים מעניינים רבים, וקיבלנו מיומנויות בסיסיות בטיפול בפרות ובחליבה. אחת החוויות שזכורה לי מאותן שנים היא עגל שנולד עם שני ראשים. לצערנו הוא לא שרד הרבה זמן, אבל זו הייתה אטרקציה של ממש. הרפת שלנו הייתה אחת המצליחות בארץ, ואבי הכניס בה חידושים ופיתוחים רבים. בין היתר, הוא שהכניס את המושג של כשרות לפסח, כשהאכיל את הפרות בתערובת ללא חשש חמץ כבר מפורים.
"בדומה להתנהלות קיבוצית, גם אנחנו אכלנו את כל הארוחות בחדר האוכל של הקיבוץ, שבפתחו ניצב מכל ענק של חלב טרי שהגיע היישר מהרפת. כל מי שרצה יכול היה לשתות כאוות נפשו, לא חשבנו אז שצריך לפסטר את החלב. בבית אמא הייתה מכינה לנו גבינה עם קקאו וסוכר. כילדה, אני זוכרת את המאכל הזה כמעדן של ממש.
"אני אישית גידלתי בבית עז מחמד, שנשארה בודדה ועזובה לאחר שהכלבים טרפו את אימה. היא הייתה בת בית, ישנה איתי במיטה וישבה איתנו על הספה. בשלב כלשהו לאחים שלי נמאסה הנוכחות שלה ואז החזרתי אותה לחווה. לצערי, ערבים גנבו אותה. כילדה, הדבר הזה בהחלט שבר את ליבי".
כשפרש יעקב זליגר לגמלאות, הוא העביר את ניהול הרפת לידיים צעירות יותר ונכנס לעבוד בחווה של רעייתו. את חוויות הפרות מחליפים כעת העיזים, הכבשים ויתר בעלי החיים שמסתובבים בשטח הענק של החווה של חווה.
"הייתה לנו בחווה עז חמודה שקראנו לה 'גבעת ברנר'", מספרת חווה. "קיבלנו אותה מהקיבוץ הזה לאחר שגנבו לנו את העז שהייתה לנו קודם לכן. ערב אחד, כשהגעתי לסיבוב בחווה כדי לוודא שהכל בסדר ולומר לכולם לילה טוב, ראיתי את גבעת ברנר פועה ללא הפסקה. ראיתי אותה מביטה לכיוון המתבן, וכשהבחנתי שהגדי שלה לא עומד לידה הבנתי שכנראה הוא הלך לאיבוד. הוצאתי אותה מהדיר, והיא רצה לכיוון המתבן, שם הבחינה בגדי שלה שכלוא בין חבילות ענקיות של חציר. קראתי לילדים שלי, והם הגיעו, השתחלו בין חבילות החציר וחילצו את הגדי, לאושרה של אימו.
"רק השבוע, ריקי העז המליטה תאומים", מוסיפה זליגר. "לכן היא מקבלת עכשיו מזון עשיר יותר בכמות ובאיכות, מה שגורם לכבש שנמצא מעבר לגדר לקנא בה, ואף להגיע לביקור ולחטוף לעצמו מנה הגונה. כשהגעתי בבוקר לחווה לא ראיתי אותו בדיר שלו, והבנתי שהוא עוזר לריקי לאכול. כשנכנסתי לשם, אני רואה את הכבש שוכב על הרצפה, והגדיים הקטנים של ריקי קופצים מעליו, מתחממים מהצמר הרך והמחמם שלו. מבחינתי אין מראה יפה מזה".
חלב לכבוד שבת
לא רבים יודעים, אבל הרפת בקיבוץ 'חפץ חיים' זכתה לארח את מרן החזון איש, שסייע למצוא פתרון למכונת חליבה שתהיה מותרת בשבת.
"הסיפור התחיל כאשר מכונת החליבה הראשונה, תוצרת LAVAL ALFA, הובאה ארצה על ידי שני ישראליים שסיימו לימודי חקלאות בקליפורניה", מספרת קרן חמיאל, שהיא גם דוברת המועצה האזורית נחל שורק. "בתרצ"ה-1935 עבדה מכונה זו בתחנת הניסיונות ברחובות. מכונה נוספת הובאה לקבוצת קריית ענבים, אך מכיוון שלדעת הרפתנים הייתה ירידה בתנובת הפרות והיה ריבוי מקרים של דלקות, הופסק השימוש בה ורפתנים אחרים נרתעו מהכנסתה לרפת שלהם.
"השינוי במצב התרחש כאשר קיבוץ 'חפץ חיים' חיפש פתרון לחליבה בשבת. עד לאותה תקופה, היו פרות מועטות בקיבוץ ובשבת החלב הלך לאיבוד. אך ככל שגדלה הרפת והמצב הביטחוני לא אפשר להעסיק פועלים מעזה, הסבל של הפרות בשבת חייב מציאת פתרון. יוסף בכרך מהקיבוץ האמין שיש אפשרות להתאים את מכונת החליבה לתנאי ההלכה, כך שתתאפשר חליבה בשבת למהדרין. הפתרון היה בדמות ברז שיאפשר לכוון את החלב למכל שמיועד לשתייה בימות החול, או לכד צדדי שבו נמצא חול, וכך החלב הולך לאיבוד.
"המכונה הובאה לקיבוץ וההתקנה של הפטנט החדש נעשתה בעמל רב על ידי אנשי מקצוע מנוסים. בשלב הבא הזמינו ראשי הקיבוץ את מרן החזון איש לבקר במשק ולבדוק שאכן השימוש במכונה מותר בשבת. כשבדק החזון איש את המכונה הוא נוכח לראות שאחד הרכיבים בה לא הוברג כראוי. המכונה הובאה למסגרייה, והחזון איש עמד ליד שולחן העבודה והורה לטכנאים איזה בורג לסגור ואיזה לפתוח.
מספר פעמים נדדה המכונה בין הרפת למסגרייה, כאשר גם מרן זצ"ל מצטרף ומעיר את הערותיו, עד לסיום המוצלח. גדולי הרבנים בארץ סמכו על הפתרון ההלכתי, ומומחי תחנת הניסוי ברחובות שעזרו בעצה טכנית, הביעו את שביעות רצונם מבחינה מקצועית.
"לסיפור הזה יש חלק עצוב", מסיימת קרן. "הממציא של הרעיון לא זכה לראות את מעשי ידיו בפעולה. שלוש שנים אחר כך, במלחמת תש"ח הוא גויס לצבא כחובש קרבי בשיירה שעלתה לירושלים, שם נהרג על קידוש השם".
שלווה בחווה
אם לרפתנים הפרות הן מקור פרנסה שצריך לדאוג לו ולתחזק אותו על בסיס קבוע, האורחים הרבים שמגיעים למושבים רואים בהן אטרקציה מעניינת, שלא פעם גורמת לעוגמת נפש רבה לבעלי הרפתות.
"מדובר בנושא חשוב, במיוחד על רקע ההתפתחות של ענף הצימרים", מציינת הגב' רבקה דובדבני ממושב 'בית חלקיה'. "כיום אין בית במושב שלא בנה צימר אחד לפחות, כולל אנחנו. בשבתות ובימי 'בין הזמנים' המושב מלא באורחים שמגיעים לבקר ברפת, וגורמים ללכלוך רב, לאזעקות שווא שמדירות שינה מעינינו ומעיניהם של אלו שגרים לידינו, להפרעות ולרעש ביום המנוחה היחיד שלנו, אבל בעיקר גורמים נזק לפרות.
"כשהן רואות כל כך הרבה אנשים מסביבן הן נבהלות, הופכות לעצבניות ולא מוכנות להיכנס לחליבה. ילדים מפזרים את האוכל באבוס, יש גם נערים שמכים את הפרות במקלות ואז זה חמור הרבה יותר. היה גם זוג שרצה להצטלם, ופשוט טיפס על הגג של טרקטור, כאילו הוא הפקר וכאילו הוא לא יכול היה להישבר. השיא היה כאשר אמא שהגיעה לרפת החליפה טיטול וזרקה אותו ליד אחת הפרות. הפרה בלעה אותו, לקתה בחסימת מעיים ומתה. מדובר בנזק של כעשרת אלפים שקלים, שאותה אישה אפילו לא מודעת לו.
"אחרי שנים שסבלנו בדממה, החלטנו שהרפת סגורה למבקרים. הרפת נועדה לייצור חלב, היא מקור פרנסה של חמש משפחות ולא אתר תיירות, ואין סיבה שנספוג נזקים. יש שלטים עם ההודעה הזו בכל מקום, ורוב הציבור מכבד ולא נכנס, אבל למען המיעוט שחושב (וגם אומר) שאנחנו רעי לב, הרגשתי צורך לנצל את הבמה הזו ולהסביר את הבעיה, בתקווה להבנה".
גבינת הבית
חג השבועות המתקרב מריץ אותנו לספרי הבישול ולחוברות המתכונים, במטרה למצוא את המתכון המנצח של עוגת הגבינה, הקיש האולטימטיבי או הבלינצ'ס שטרם זכינו להכין. הרפתן יוסי דובדבני מבית חלקיה בוחר להכין לכבוד חג מתן תורה דווקא גבינות מיוחדות, ביתיות וטעימות להפליא. את הגבינות הללו הוא מכין גם לקראת פורים, אז הן משמשות למשלוח מנות. לאחרונה זוכים לטעום מהן גם תלמידי הישיבות שנמצאות במושב, תפקיד שנטלה על כתפיה אחת מבנותיו.
"אומנם הרפתנים מוכרים את החלב למחלבות המוכרות, אולם רובם ככולם אוהבים לקחת ממנו גם הביתה, ישר מהמכל. החלב הזה לא מפוסטר, אבל אפשר להרתיח אותו וכך להשמיד את כל החיידקים".
אחרי שיוסי מרתיח את החלב ומסיר ממנו את הקרום, הוא מקרר אותו לטמפרטורה של 40 מעלות ואז לוקח יוגורט דל שומן ומכניס לסיר. "חשוב שזה יהיה יוגורט ביו, שמכיל גם חיידקים", הוא מדגיש, "אחרת החלב לא יתסוס. אפשר להשתמש בלבן במקום ביוגורט, אבל עם לבן יש צורך להשאיר את החלב זמן רב יותר, בהשוואה ליוגורט שבו יש חיידקים חזקים יותר שעושים את העבודה במהירות גדולה יותר. כאשר משתמשים ביוגורט, חיי המדף של הגבינה ארוכים יותר, אבל הלבן עושה את הגבינה חמוצה פחות".
בשלב הזה הוא מניח את התערובת על בד לא ארוג (אל-בד או חיתול טטרה) ונותן לו לטפטף יום-יומיים, עד שכל המים מופרדים. בדרך כלל נדרשות 16 שעות לצורך יצירת הגבינה. בשלב הזה ניתן לחלק את הגבינה שנותרה על הבד ולהכין ממנה מספר סוגים בטעמים שונים: שום שמיר, בצל עם פפריקה חריפה (פפריקה מתוקה תהפוך למרירה ולא מומלץ להשתמש בה), זיתים עם פלפלים קלויים, עגבניות ועירית ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה, הכל בתוספת מלח לפי הטעם. אם אתם רוצים גבינה מלוחה בסגנון גבינה צפתית, אפשר להוסיף מלח בכמות נדיבה יותר, אם כי עדיין הגבינה תהיה רכה יותר.
כדי להכין גבינת שמנת יש צורך במספר מכלי שמנת חמוצה 15%: מניחים על חיתול בד ונותנים לשמנת לטפטף מעל הכיור במשך הלילה. לאחר מכן מוסיפים מעט מיץ לימון ומלח, ותוספות שונות לפי הטעם.
