כשלילדים קטנים יש שכל גדול, להורים שלהם יש נחת גדולה וגם שאלות גדולות | מה עושים כשהילד יודע הרבה יותר מאמא? כשהוא בטוח שיש לו מספיק שכל כדי לנתח את כל המבוגרים בסביבה? כשהוא מבקש לקרוא על נושאים שאינם תואמי גיל? כשהוא מושך התעניינות סביבתית מופרזת? | אין ספק שאלו אתגרים של עשירים, אבל גם אתגרים כאלה חייבים מענה יעיל, וזה מה שהכתבה הזו באה לתת | חכם של אמא
איורים: אלה מושקוביץ
סיפור אמיתי: אמא נותנת לרפאל חבילה קטנה של עדשים. "שמור על החבילה, תכף נחלק יחד לכל מי שאסף יפה".
כעבור מספר דקות אמא ניגשת לרפאל. הוא יושב על הספה, מעמיד פני מלאך. נקודות צבעוניות סביב השפתיים ובאצבעות מספרות שהוא הספיק הרבה בדקות האחרונות…
"רפאל, לא אמרתי לך לשמור על העדשים?" רפאל לעולם לא מתבלבל: "ודאי שאמרת, אני שומר אותם בבטן…"
ילדים הם חכמים. חכמים מאוד. יש להם תשובות מדהימות, לפעמים עוצרות נשימה. יש להם שאלות עוד יותר מדהימות, עד שלפעמים הפה שלנו נפער, נותר פעור ללא מענה, והילד מנצל הזדמנות פז לספור לנו את הסתימות. הוא גם ידווח לנו כמה נמצאו ואם צריך ללכת דחוף לרופא שיניים.
יש ילדים שהם עוד יותר חכמים. המחשבות והחקירות והמסקנות לוקחות אותם רחוק, ושם אנחנו פוגשות אותם. זה מתחיל בשאלות קיומיות על העולם: "אז איך השם נמצא בכל מקום, איך הוא מספיק להגיע כל כך מהר?" (אילה, בת שלוש וקצת) ולא מסתיים ב: "את יודעת איך הפטל מתערבב במים אם לא מערבבים אותו? זה מכוח הדיפוזיה" (אלחנן, בן תשע, והוא לא בכיתת מחוננים, סתם ילד שאוהב לקרוא). בדרך הם הביעו את דעתם על השכן השמן שחייב להפסיק כבר לאכול פיצות כל היום, כי הוא ראה גם אתמול את השליח (שלמה, בן שש), הם ביקשו ליטול רגליים כי גזרנו ציפורניים ברגליים (מוישי, בן חמש) ושואלים בתמימות מעושה: "אבל למה כל פעם שדודה חנה מתקשרת את נהיית עצבנית?" (שרי, בת חמש ורבע).
הם לא מחוננים דווקא, הם רק חושבים הרבה, שוכחים מלא, הם מרתקים ומדהימים, והם גם מציבים אותנו לא פעם בפני אתגר לא פשוט.
שיהיה לנו בהצלחה.
שפה של מתנות
"שבתנו אצל חמותי יחד עם גיסתי", מספרת פסי שווירץ, אמא של בן ציון. "אמרתי לגיסה שגרה בסוף העולם: 'איזה כיף להיפגש! כבר שנתיים שלא התראינו!'
מקצה השולחן התרומם פרצופון קטן. בן ציון שלי בן ארבע צייץ משם בקול: 'עוד לא עברו שנתיים, נפגשנו בשנה שעברה, בשבת, בפרשה האחרונה של החומש הראשון, נו, איך קוראים לפרשה הזו, אה! ויחי!'
בדיקה קצרה בלוח של חמותי המסודרת הוכיח שהציוץ מדויק להפליא. קריאות הלם והערכה סביב השולחן גרמו לדרדק להיעמד בענוות חן על הכיסא, לשחזר תאריכים ואירועים מדויקים שהפילו לסובבים את הלסת.
"רק אנחנו, ההורים שלו, לא נדהמנו. תודה להשם, הוא ילד חכם. יש לו זיכרון יוצא דופן. מגיל אפס הוא חוקר את העולם סביבו, כשהוא היה בן שלוש הוא הסביר לי איך הפדלים מצליחים להניע את הגלגלים של האופניים שלו. למען האמת, הוא היה עסוק יותר בבדיקת המנגנון מלרכוב… נעימה לי ההתלהבות של סבא, סבתא והדודים, וגם מרתיעה אותי. עדיו לגדולות, אני יודעת, רוצה לשמור עליו מהתלהבויות מוגזמות".
גם שושי ו' מצאה עצמה בדילמה דומה: "אבא שלי התקשר אלי המום: 'חיים יודע לקרוא באנגלית?'
לא, לא ידוע לי, למה אתה חושב?
'הוא ישב לצידי בנסיעה, שאל על הרכב שלפנינו: למה כתוב 'טרנסיט' ולא 'טרנזיט'? (transit)'. אה, חשוב לציין: חיים הוא ילד חיידר, לא לומדים שם אנגלית ורק בשנה הבאה הוא יהיה בן שמונה…
אם זה היה נגמר כאן זה היה יכול להיות נפלא. מכירה את האוצר שלי שמכיר מכוניות ואותיות ועוד הרבה הרבה מעבר. רק שבשבוע שאחר כך שמעתי מאחיותיי, אחיי, ואפילו שכנה של אימי על הילד החכם. ובכל טלפון כזה, אני רואה את האנטנות של הילד שלי מזדקרות בעניין, הוא לגמרי מבין שהוא נושא השיחה".
איך אנחנו מגדלים בטוב ילד חכם שעומד על כיסא, טופח לעצמו על השכם, לדעתנו בצדק?
גב' שרה ימפל, עו"ס קלינית ומטפלת רגשית,
מתווה דרך:
"ילד חכם רוצה וצריך לקבל משוב. אנחנו, ההורים שלו, במשוב שלנו, במשפטים מחזקים, במחמאות, מהדהדים לו מי הוא, מה הוא. כך הוא לומד על עצמו, כך מחזקים את הדימוי העצמי שלו. משפטים כמו: 'איזה מבריק מה שאמרת', 'כמה שאתה חכם' יחזקו אותו. אין טוב יותר להתפתחות האישית של הילד מהתפעלות אותנטית של ההורה, שדרכה הוא לומד להכיר את יכולותיו לצד הידיעה שגם הוריו מכירים בהם.
"עם זאת, חשוב לאזן את החיזוקים והמחמאות כדי שהוא לא יגיע לידי גאווה, שלא ישתרר על ילדים אחרים. וזאת ניתן לעשות בשפה של מתנות: 'איזו מתנה טובה קיבלת, השם נתן לך מתנה להתעניין, לתפוס דברים במהירות. לכל ילד יש מתנה משלו, אחד חזק במשחקי ריצה, אחר חזק בעבודות יד עדינות ואתה חזק בתפיסה מהירה או ברצון ללמוד עוד ועוד'. בצורה זו אנו גם משמרים את ההשתייכות שלו לקבוצת השווים, שזה דבר שהוא לא פחות חשוב עבורו.
כך גם בין אחים, להסביר את הכוחות בשפה של מתנות, לכל ילד במשפחה יש משהו מיוחד שלו. כך החכמה מתמקמת במקום טבעי כמו כוחות של אחרים, והוא לא ישתמש בה כדי להתעמר בחבריו או באחיו.
"אי אפשר להתעלם מהעובדה שבחברה שלנו מחשיבים במיוחד את החכמה. התפיסה של 'אם אתה חכם – אתה שווה יותר' היא תפיסה מסוכנת. ודווקא לכן, הגישה של 'קיבלת מתנה' תעזור גם לזה. ילד אחד הוא גמיש, אחר אומן, ואתה חכם. חשוב להיזהר ממסר של: 'אתה קיבלת את המתנה הכי שווה'. זהו מסר לא נכון, ובסופו של דבר הוא פוגע בילד".
כשהתורשה מדלגת דור
לא לכל ילד חכם יש אמא עם איי-קיו 180. והתלמידה לשעבר, שהביצועים שלה בשיעורי מתמטיקה ואנגלית היו פחות מבינוניים, חשה לפעמים שהיא זקוקה למתורגמן צמוד.
אסתי דויטש פוגשת בצורך הזה כמעט מדי יום. יש לציין שהיא ממש מתקדמת, כבר מדקלמת בעצמה כמה משפטים בארמית. "בעלי ואני עובדים במחלקות שונות באותו בית חולים. באחד הימים, הבאתי איתי לעבודה את הבן שלי, בן חמש, שלא הרגיש טוב. בזמן ארוחת הצהריים הוא ישב ואכל איתי, מולנו שקק חדר האוכל פטפוטים, הקבינט שם רעש וגעש, הם דנו על איזה שיפור שרצו להכניס למערכות המידע בבית החולים, והיו הרבה צעקות של בעד ונגד. הבן שלי, שסקר היטב את המתרחש, אמר לי פתאום: 'אמא, אבא והחברים שלו עושים 'תרי קלא לא משתמעי', נכון?' אהה… נכון? הנהנתי, וציינתי לי לשאול את בעלי כשתשכך הסערה לפשר הארמית שהפגין בני בן החמש…"
שרי דווקא נהנית מהעניין, אפילו שאין לה, אין לה קליטה: "אני עומדת ליד השיש, מקלפת תפוחי אדמה, על השרפרף לצידי נעמד אדון פרופסור, מציג מולי קרע דף עם תרשים כלשהו, מסביר לי שהציור מתאר אוסמוזה הפוכה. עוד לפני שאני מספיקה לשאול לפשר המילים שמעלות בי בחילה בטעם שיעור טבע של כיתה ז', האדון הקטן נוטל ממני את הסכין, מסביר את התהליך. אני מהנהנת, לא מבינה מילה. בערב, בעלי חוזר, רואה את קרע הדף מושלך על הספה, מסביר לי שזאת גאונות, נכנס לחדר הילדים, ארבע עיניים נדלקות. תודה השם שיש מי שמתלהב איתו מהמילים שבשבילי הן ממש סתומות!"
מה תעשה האֵם אִם האיי קיו שלה בסדר דווקא, אבל הבן שלה שוחה בים של מושגים שאין לה מושג בהם, והיא, נכון שהיא אמא, אבל גם בן אדם, ולפעמים מתגנבות לליבה מחשבות נחיתיות על תפקידה בעולמו של ילד חכם כל כך?
"הורה לילד חכם צריך לזכור שהוא קודם כל ההורה שלו", מבהירה גב' ימפל. "גם אם לילד שלו יש מנת משכל גבוהה ממנו, הוא עדיין נשאר ההורה, ויש לו הרבה מה לתת לו בתור הורה גם אם המבחנים שלו כילד לא היו משהו… הפגנת ידע של ילדים חכמים יכולה להיות מדהימה, מפתיעה, ולכן לפעמים עלולה לערער את המקום הבטוח של ההורה במערכת ההורית, כי 'הוא יודע הרבה יותר ממני'. ואכן, ילד חכם יכול להחכים את הוריו בדברים שהם לא יודעים, הורים יכולים ללמוד מילדם דברים מעניינים ומעשירים, וזה לא מוריד ולא מערער את הביטחון העצמי של ההורה. ההורה חייב להרגיש מקור הסמכות של הילד.
"גם ילד אינטליגנט, זקוק לפעמים לעזרה בהפנמת קודים חברתיים ומיומנויות רגשיות. הרמה הרגשית של ילד חכם, היא לרוב זהה לשל בני גילו, ולפעמים הפער בין השכל לרגש יוצר קונפליקטים והוא זקוק לעזרה והכוונה של הורה. הוא כמו כל ילד שלפעמים לא מצליח לדחות סיפוקים, הוא נפגע, הוא מתאכזב, והמקום של ההורה הוא חשוב. העמדה של ההורה צריכה להיות: 'אני ההורה, ואני צריך לתת לו סמכות, גבולות, אהבה'. את כל אלו ועוד הוא לא ימצא באנציקלופדיה".
כשאין לנו מילים
במגרש של השאלות, ילדים חכמים הם המנצחים. כל מילה חדשה שהם שומעים היא סיבה למסיבה, תגובה או קריצה תגרור בירור מעמיק, והם לא יצאו משם בלי תשובה שתניח את דעתם.
כשליבי דיוויד נדרשת לענות באופן כן ואמיתי על לבבות, היא לא תמיד מוצאת מילים. "כשלמדו בחיידר על פרשת וישב, חזר הבן התלמיד חכם שלי ודרש שאומר לו את מי מכל הילדים אני אוהבת. כמו אמא טובה ומסורה לכל ילדיה, הבהרתי לו שאמא אוהבת את כל הילדים בדיוק אותו דבר. הגדלתי להסביר, שעם כל ילד שנולד הלב של אמא מתרחב וכך נהיה מקום לעוד אהבה לעוד ילד. אך הדרדק הקטן עמד על שלו שאומר לו את מי אני הכי אוהבת, שהרי גם יעקב אבינו אהב את יוסף מכל האחים…"
גב' שרה ימפל נותנת דגשים להורים שעומדים בפני שאלת השאלות: לענות? לא לענות?
"אי אפשר 'לסבן' ילדים חכמים. כשהם באים עם ידע או שאלה, חייבים להיצמד לאמת, מהסיבה הפשוטה שהם כל כך חכמים, ויקלטו מייד שאנחנו לא ממש מדייקים…
"לפעמים אנחנו נוטים 'למרוח' את הילד, כי זו הדרך הקלה והמהירה שלנו להתמודד עם מה שהוא מביא. אבל זו טעות שעלולה לעלות לנו ביוקר. במוקדם או במאוחר הוא יעלה על השקר, יבין בדיוק מה טייחת ומה בחרת להסתיר, והוא עלול לערער על הסמכות שלך כאמא. הוא יגלה שאמא לא אמרה לו את האמת. זה מאכזב, ופוגע באמון שלו בך. גרוע מזה: הוא יחפש את המידע במקורות אחרים, שם אף אחד לא יתאמץ להנגיש לו את המידע בצורה מתאימה.
"מה כן?
"כדאי לשים לב אם הילד בא עם מידע או רק עם שאלה שבאה מתוך חלקיקי מידע שהוא שאב.
"אם כבר יש לו מידע מבוסס ונכון, חשוב שלא לסתור אותו, להתייחס קודם כל לכך שהוא חכם, וחושב, ואז לענות תשובה. אם את לא בטוחה בתשובה שלך, עדיף להשתהות, את יכולה בהחלט לומר שאת רוצה לחשוב איך להסביר לו בצורה שתתאים לגיל שלו ואחר כך לחזור עם תשובה סדורה.
"בנושאים שהחלטת שהם לא מתאימים לגילו, כדאי להסביר לילד שלא כל מידע מתאים לכל גיל, לא כל דבר כדאי שתדע עכשיו, אני רוצה לשמור עליך מדברים שיבלבלו אותך. אך בד בבד, לעולם לא להכחיש, לא להתעלם, לא לומר: 'מה פתאום, דמיינת, אין דברים כאלה, הוא סתם המציא…' כן חשוב להעביר מסר ברור: לאשש או להפריך את המידע שהוא הביא, לסדר את המידע בצורה שמתאימה לגילו.
"במקרה שילד שואל שאלה, ואת לא באמת יודעת מה הוא יודע, כדאי להעביר אליו את השאלה: 'למה אתה מתכוון? תסביר לי עוד מה אתה שואל' כדי לברר מה הוא יודע.
"לפעמים שאלה של ילד מבהילה אותנו: מי יודע מה הוא יודע, למה הוא נחשף… כשמעבירים אליו את השאלה, נגלה לא פעם שהוא שמע רבע מילה ולא באמת הבין מה היא אומרת, אך כילד חקרן הוא בא לשאול בציפייה שהוא יקבל מאיתנו את המידע.
"גם במקרה כזה, חשוב להעביר לילד את ההערכה שלנו על החקירה שלו, ולחשוב על תשובה שתספק אותו מחד גיסא, ולא תיתן לו מידע שלא מתאים לו מאידך גיסא".
מדף ספרים במתנה
לו רק היית מאפשרת להם, הם היו עוברים דירה לספרייה. מי צריך אוכל, מים ואוויר, כשיש כל כך הרבה חמצן מסביב? אבל כל עוד הבית הוא בית, והספרייה תורמת בקושי שעה שבועית קמצנית, הוא ידאג לספרייה משלו.
ג"ב חזתה בעיניה איך הספרייה קמה וגם ניצבה. "במוצאי שבת חבטה בדלת, שני הדרדקים שלי גוררים ארגז מעופש. הילדים ליד בית הכנסת שיחקו במתקן הגניזה, תולעי הספרים שלי ראו אותיות, גילו אוצר בלום: זמירות שבת נוסח תוניסיה, גמרא עם הערות בכתב יד, סדרת ספרי חסידות, מוסר ואגדה. מה לא היה שם! באהבה ובסבלנות הם ניקו את הספרים, הדביקו, כרכו, הוסיפו לאין סוף הספרים בחדר. מתנחמת בעובדה שהם מוצאים ספרים בגניזה ולא במקומות מפוקפקים אחרים…"
אצל טילי הוא כבר למד לבקש רשות לפני שהוא פותח ספרים חדשים, מדליה לאמא המחנכת!
"בערב פסח יורד אלי מהשלב האחרון שבסולם מרדכי בן העשר. הוא גילה שם למעלה ספר שמנגיש בצורה ברורה כללים לרעידת אדמה, לשעת מלחמה ולמצבי קצה. ילד מחונך, האדון, מבקש רשות לפרוש לחדר, לקרוא. ברגע הראשון אני חשה התנגדות, למה ילד בן עשר צריך לקרוא על מצבי קיצון? למה שלא יקרא ספרי חבורות? מצל"שת את עצמי שיכולתי להכיר בנפש בני, לספק לו את מבוקשו, הוא קרא את הספר מכריכה לכריכה, וחזר לסולם לעבודה כהרף עין".
גב' שרה ימפל: "ילד חכם זקוק לגירויים. כדאי שאנחנו נהיה ספקי הידע שלו. אנחנו לא צריכים בשביל זה להכיר את כל הכרכים באנציקלופדיה היהודית, מספיק שנניח אותם על המדף. נדאג שבספרייה שלו יהיו ספרים נקיים על גוף האדם, טבע, מדע וכד'. ידע עולם מכל תחום שהוא יתקבל אצלו בברכה. ילד מתרגש כשההורים קונים לו חומר שמעניין אותו.
"כשמדובר בילד אינטליגנט, הוא יהיה עסוק תדיר בחיפוש אחר מקורות מידע נוספים. ספרייה היא בשבילו עולם מלא. ולכן, כדאי לומר לילד שאנחנו רוצים לראות את הספרים שהוא קורא כדי לראות שהוא קורא דברים שמתאימים לו.
"לפעמים ילד רוצה לקרוא על נושא מסוים ואנחנו נבהלים. לא היינו כאלה בגילו, לא עניין אותנו לדעת איך מגישים עזרה ראשונה בגיל עשר. הבהלה שלנו גורמת לנו להגביל אותו, וזה לא תמיד מוצלח… זה יצמצם את תחומי הסקרנות שלו ואת זה אנחנו לא רוצים. רצוי קודם לשמוע את הילד, מה ולמה זה מעניין אותו. ידע שהוא חד משמעית לא מתאים – חובה להגביל. אבל אם נשתחרר מהבהלה ומהקיבעון לתחומי העניין שהיו לנו בגילו, ייתכן שנמצא נושאים מעניינים שהילד שלנו עשוי ליהנות מחשיפה אליהם, והיא גם לא תזיק לו".
לך ספר לחברים שלך
הוא שוחה בים של מידע, אי אפשר לבלוע מים בכמות עצומה בלי להקיא. מישהו יצטרך לשמוע לפחות חלק מכל הים הזה.
גילי פרוש חשה שגם אלף אוזניים לא יספיקו לו. "אחרי רעידת האדמה בטורקיה וסוריה, שמע הבן שלי שיחה של אחותי ושלי. אמרתי לה שרעידה הכי קטנה ברחוב שלנו, מפוררת את כל הבניינים העתיקים מימי המנדט ברגע אחד. כשסיימתי את השיחה, בא אלי הילד, הושיב אותי לשיחת הרגעה: "את צריכה להבין, רעידת אדמה קורית בגלל תזוזה של הלוחות הטקטוניים. לחני שגרה בטבריה יש באמת מה לדאוג, אבל כאן, בבני ברק, אנחנו רחוקים יותר מהשבר הסורי-אפריקני". כאן, גלש הפרופסור שלי לפרטי פרטים עד שהרגשתי שאני כבר מאבדת את זה… התעוררתי רק בסוף דבריו: אין לך מה לחשוש, את יכולה להתפלל".
"ילד אוהב לחלוק את הידע שלו עם אחרים", מסבירה גב' ימפל, "אך לעיתים קרובות, האחרים פחות מעוניינים לרכוש את הידע הזה, ומה לעשות, שלעיתים קרובות מאוד האחרים שבהם בוחר הילד לשתף בהתרגשות מתגלית חדשה או ידע חדש הם בדיוק את. אמא שלו. ואת, איך לומר את זה בעדינות, לא ממש מעוניינת לשמוע עכשיו הסברים מלאים ומתישים.
"רצוי לנסות להיות איתם בהתלהבות, עד כמה שניתן, לגלות עניין, אך עד גבול מסוים, כי אם נקדיש הרבה זמן לשמוע דברים שלא מעניינים אותנו, נגיע למצב שלא נהיה מסוגלים יותר לשמוע אפילו מילה.
"כשילד מגיע עם ידע חדש ואת לא פנויה או חסרת סבלנות, חזקי אותו שאת רואה שהגילוי החדש מלהיב אותו אך כרגע את לא פנויה להקשיב או שהנושא הזה פחות מעניין אותך (בדגש על הנושא ולא על המגלה…) אפשר לומר: עכשיו אני לא אוכל לשמוע אותך, אולי מאוחר יותר, אולי יש מישהו אחר שישמח עכשיו לשמוע אותך. מותר וכדאי לעצור ילד. הוא גם מקבל ערך מוסף של דחיית סיפוקים וגם של הכרה בשונות האנשים, שלא כל נושא שמעניין אותו מעניין את כולם, וצריך לכבד את זה.
"כשתדעי לעצור אותו בזמן שלא מתאים לך לשמוע הרבה מלל, הוא יקבל את המתנה האמיתית לאחר מכן. בזמנים שבהם תפני את הזמן ותשבי לשמוע אותו, הוא ירגיש את זה, יתרגש שמישהו שם לב לקמצוץ ממה שעובר לו בראש. זה יספק אותו לזמן מה".
פרופסור מפוזר
ובל נשכח את הערך המוסף של ילד פרופסור. ראיתם פעם שולחן מסודר של פרופסור? הוא כנראה היה שרלטן!
שרי ציוני משתדלת לצחוק: "מדי יום אני שולחת לבני ארוחת צהריים לתלמוד תורה בקופסה מחולקת. בעיקרון, היא רב פעמית. למעשה, כמספר ארוחות הצהריים, לערך, מספר הקופסאות שאני קונה. בל תשחית על המילים שמנסות להזכיר לו להחזיר את הקופסה. הוא כל כך טרוד בעסקיו, בלימודיו, שאין לו פנאי לזוטות שכאלה…
"פעם אחת הוא החזיר קופסה. כמה שמחתי, עד לרגע שניגשתי לכיור כדי לנקות אותה: גושי אוכל במצב צבירה ובצבעים שאני לא מסוגלת לתאר נחו שם בשלווה. לא הייתה שום אפשרות לזהות את האוכל המקורי שהכנתי וארגנתי באהבה.
"קראתי לבן שלי, דרשתי שיעצור באמצע הפרק, ביקשתי הסברים. תחת זאת, פקח הילד זוג עיניים סקרניות, בחן את היצירה החדשה שנחה בקופסה, ניסה למצוא הסברים לצבע של הפתיתים ז"ל, למרקם של התירס. אבל אז נשברתי, כשהוא קרא בחדווה: תראי, משהו הולך פה, נראה לי שהקציצה הצמיחה לנו כמה תולעים מעניינות.
מאז אני לא מנסה לבקש להחזיר הביתה קופסאות של אוכל. בעעע…"
גב' שרה ימפל מסבירה על עסקאות ותופעות לוואי: "לא פעם, חלק מעסקת החבילה של ילדים חכמים, זה הפיזור, השכחנות, הריחוף. פזרנות היא לא בהכרח ספציפית לילדים חכמים, אבל דווקא מכיוון שילד חכם מתעמק, עסוק וחוקר, התפקוד המעשי בעולם הטכני מקבל יחס משני אצלו, וכך אנחנו מקבלים את הפרופסור המפוזר.
"ראשית, חשוב שנראה בריחוף ובשכחה תופעת לוואי שבאה שלובת זרוע עם החכמה שהוא ניחן בה. נזכור שזה חלק מהמתנה, חלק מהסיפור שלו, אולי אפילו חלק מהיופי. באופן הזה יהיה לנו קל יותר להשלים עם החלק הזה ולקבלו.
"אבל, מכיוון שאנחנו בכל זאת חיים בעולם שדורש תפקוד ותקתוק, נצטרך לעזור לו להתארגן, לשים לב לפרטים, נלמד אותו לבצע פעולות שבשבילנו הן ברורות, ובשבילו הן לפעמים נתפסות כמיותרות. אנחנו רוצים שהוא ילמד להסתדר בחיים ויהיה איש בין אנשים. ולכן, לצד הקבלה שלנו אותו איך שהוא בלי שיפוט ובלי בהלה, עלינו לעזור לו ולקדם אותו בצדדים הפחות חזקים שלו".
ילד בגובה העיניים
הוא אולי עוד לא מגרד את המטר ושלושים, בטיפת חלב לא תמיד מרוצים, אבל הוא לא חושב שגובה וגיל הם סיבה לחוש נחות ממי שמבוגר ממנו. להפך, יש לו מה לומר על המבוגרים ממנו, והרבה.
תרצה דיר יכולה לשבת מהופנטת, לשמוע את מסקנותיו של איציק שלה על כל מה שזז. "בפורים, אחרי שאיציק שלי הביא לרבה שלו את משלוח המנות, הוא סיפר שהרבה אמר להם שהעיקר במשלוח זה הברכה, אבל: 'אני ראיתי בעצמי, הוא קודם כל הציץ לראות כמה כסף יש במעטפה'… אחרי רגע הוא הוסיף עוד הגיג: 'חשבתי שאשתו של הרבה בטח תאהב את המשלוח מנות הזה, כי שמת שם ריחן גדול והיא כזאת מטופחת, היא בטח אוהבת ריחות כאלה טובים'".
"אחרי שבת אצל חמותי, בדרך חזור, מירי שלי משתפת אותי בהרהוריה: 'אני לא מבינה, סבתא תמיד אומרת שהיא רוצה שנבוא, אבל כשאנחנו באים היא כל הזמן עצבנית. אנחנו צריכים ללמוד לא להאמין לכל דבר שהיא אומרת'. נאום בתי, עוד לא בת מצווה" (אלמונית שחוששת שחמותה תבין, כי היא קוראת את העיתון בדבקות כל שבוע).
אלמונית נזכרת בקוריוז נוסף, החכמה כנראה זורמת שם בוורידים: "הבת שלי בת הארבע עשרה בכתה מרורים על תפקיד שלא קיבלה. אחותה בת הארבע ניגשה אלי, שתי ידיים קטנות מחפות על חיוך ענק, בשקט היא לחשה לי באוזן: 'אמא, אני לא יכולה להתאפק, זה נורא מצחיק אותי שילדה גדולה בוכה על שטויות'".
ילדים חכמים מרגישים, מבחינה קוגניטיבית, בגובה העיניים של המבוגר, לפעמים אף למעלה משם… התפיסה הזו מביאה אותם לבקר, לבחון את ההתנהגות של המבוגרים, והם גם לא אחת מוצאים 'באגים' בהתנהלות שלהם, 'תופסים' אותם באמירות לא מדויקות, ולפעמים הם גם טורחים ליידע אותם מה הם חושבים עליהם.
גב' ימפל: "אנחנו רוצים לחנך את הילד שלנו להיות דובר אמת בפיו ובלבבו, והעובדה שלעיתים אחרים אינם דוברים אמת היא לא בשליטתנו.
"כשילד מביע ביקורת על התנהלות של מבוגר, או פולט אמירה שעלולה לפגוע, עלינו ללמד את הילד שאנחנו חייבים בכבודם של מבוגרים מאיתנו, שלא מתאים לומר כל דבר למבוגרים מאיתנו, גם אם זו האמת – כי זאת המורה שלך, זה סבא שלך, ואנחנו חייבים בכבודם. ילד חכם צריך להבין שגם אמת יכולה לפגוע. כשילד חכם מביע את דעתו על מבוגרים ממנו שלא בפניהם, זו הזדמנות ללמד אותו שאף על פי שהוא חכם, ותופס דברים במהירות, ומסיק מסקנות נבונות, הוא בכל זאת רואה רק צד אחד. לכל סיטואציה שהוא רואה יש צד נוסף שייתכן שהוא לא מודע לה. את לא יודעת למה האחות בוכה, או חסר לך מידע על מה שקרה לה לפני וגרם לה לבכות; אתה לא יודע למה הרבה החליט לבטל את הטיול למרות ההבטחה, ולמה סבא אמר שהוא רוצה שנבוא ולבסוף היה חסר סבלנות. המטרה היא לפתוח אותו לאפשרויות נוספות, לכיווני חשיבה חדשים, לא למהר לשפוט בלי לחשוב על צד שני".
ילד חכם זה הכל. זה מצחיק, זה מרתק, זה מביך, זה מאתגר, זאת מתנה שאומרים עליה תודה.
