בימים חמים אלו, כשהשמש קופחת והילדים משוחררים ממסגרות לימודיהם, נדמה שכל ביטוי וניב קם לתחייה, ועובר משיעור לשון הרחוק למטבח הפרטי שלנו: חבורת בנים תוססת משתלטת על כל העמדות, הם בוחשים בקלחת, טומנים ידיהם בסיר ובצלחת, מגישים לנו על מגש של כסף לטעום על קצה המזלג מפרי הילוליהם, וכמה רבה פליאתם כשפנינו משחירות כשולי הקדירה | לפניכן מבחר טעימות ממטבחיהם של בנינו הנופשים, נא לטעום בזהירות ולהכין כוס מים מראש | אמא, בואי לאכול!
איורים: אלה מושקוביץ
אוהבות סקרים?
נשאיר את שאלת הסקר הזו פתוחה.
להלן סקר מצב רוח שערכה אישה בלתי מקצועית בתחום הסטטיסטיקה בקרב חברותיה, רק כדי לפרוק את אשר על ליבה ולזכות להזדהות. וכה שאלה אותה אישה: "מה האתגר הכי גדול שלך בבין הזמנים?"
נענתה אחת הנוכחות באנחה עליזה: "הם רעבים. כל הזמן הם רעבים. המטבח פעיל עשרים שעות ביממה, ואם בטעות הפסקתי לבשל חמש דקות, כולם סביבי מורעבים עד עילפון. טרם מצאתי שיטה הגיונית שיהיו תמיד סירים מלאים ואנשים שבעים, ובנים – מה לעשות – צריכים תמיד 'אוכל מסיר', כהגדרתו של ילד בן ארבע בבית הזה".
אבל אתגר הזנת המשפחה בבין הזמנים הוא רק סעיף אחד מהמכלול הקרוי 'קולינריה ובין הזמנים'. מהסעיף הזה מסתעף ז'אנר שלם ואחר הקרוי: 'קולינריה, בנים ובין הזמנים'. ותודו שתוספת הבנים משנה את כל התמונה.
אז מה קורה כשאגף הבנים הנמצא בפגרה מגלה את המטבח ומחליט לכבוש אותו?
אומנם בעולם הגדול השפים הגדולים ביותר נמנים עם המגזר הגברי, אבל בגזרה שלנו זהו דווקא המקום הטבעי של הנשים. מה קורה כשהחבריה העליזים מה'חיידר' ומהישיבה חודרים למתחם?
קורה. או-אה, מה שקורה.
ניסיון רותח
השלב הראשון של הטירונים הללו במטבח – הוא הניסוי. כמה דיו, סליחה, שמן, סוכר וקמח נשפכו על הניסויים הללו!
הבה נתחיל בגרנדיוזי מכולם:
"חוויית הימבמבם בביתנו היא מהחוויות המכוננות, המפעימות והמאלפות", פותחת @#אילה מילר@# ומתארת בלשון פיוטית משהו: "הסיפור מתחיל לפני שנים רבות במחקר של צמד מילדיי, שהגיעו למסקנה שמוצאו והולדתו של הצמר גפן המתקתק הוא בתנועה סיבובית מהירה. השניים השתוקקו מאוד לייצר את המטעם הזה לכבוד החגיגיות של בין הזמנים. הם מצאו שיטה זולה ונגישה הרבה יותר מהשיטה העתיקה והמשעממת לשכור מכונת 'ימבמבם', והרי היא לפניכם:
"המדענים הצעירים פתחו את כיסוי הביטחון של המאוורר והדביקו במרכזו קופסת שימורי טונה מחוררת בדופנותיה (החירור ארך זמן רב). אחר בישלו סוכר בסיר, ועל כן המאורע התרחש במטבח. באותו הזמן, בסלון, התקיימה אספה חשובה ורשמית עם נכבדי עם, ולכן ההורים לא היו מודעים לניסיון ההיסטורי המתרחש במטבח.
"התכנון היה כזה: יוני שופך את הקרמל, כלומר הסוכר המבושל, על קופסת הטונה, יצחק כופה גיגית עליה, ויוני מדליק מייד את המאוורר. העניין דרש מהירות מרבית כדי שהסוכר לא יתקשה. אממה, יקירנו החזיק את הגיגית כשאצבעותיו כלפי פנים. מגע הסוכר הרותח בקצות האצבעות הניב תנועת השלכה והשמטה אינסטינקטיבית של הגיגית אל על. המנוע לא התייחס לשינוי הסביבתי והמשיך במרוצתו ובהשפרצת עוד ועוד סוכר נוזלי רותח לצד שערות סבתא לוהטות על צמד המדענים הדגולים ועל סביבותיהם. קולות הזעקה והמחאה גברו זה על זה, והנוכחים הנאספים בסלון לא הרחק ממקום האירוע הסבו ראש מופתע, ותימהון נתפשט על פניהם".
ימים רבים עסקו בבית משפחת מילר בקרצוף הרצפה, הקירות, הרהיטים וכל השאר מהזיכרון הדביק הדביק הזה, שהשאיר גם מזכרת בדמות אצבעות חבושות והתנטרלות מכל השתתפות בחוויות רטובות. "על זה סבתא שלי הייתה אומרת: 'ברוך המקום בזול'", מסכמת אילה.
חוויה דומה מביאה חני רוזן, באדיבות בנה בן השבע:
"דודי החליט לטגן גפרורים במחבת מלאה בשמן. מה חשב שיצא מהם אינני יודעת, אבל ניסה. בסוף הוא נכווה רק בקצות האצבעות", היא מדווחת על תוצאות הניסוי.
לא רק ימי החופשה כשרים לניסויי מטבח. "באחד הבקרים, כשהלכתי להביא את משה הקטן לגן", מספרת @#רחל סעדון@#, "הותרתי בבית את בן השש שהתעכב. כשחזרתי, גיליתי אותו עם קערה מלאה נוזל שוקולדי. הילד המאובק כולו באבקה חומה הריע בחוויית גילוי: 'אני יודע איך מכינים שוקולד!'
"מה עשה הילד? שפך לקערה כחצי חבילת קקאו, הוסיף כפית סוכר, מזג מים חמים וערבב.
"המסכן לא הבין למה כשטעם מהמטעם כמעט הקיא. ולא נגלה איך המטבח היה נראה".
ניסויים בבני אדם
"הסקרנות הרגה את החתול", אומר הפתגם האנגלי. ומה קורה כשהסקרנות הקולינרית של אי מי מנוסה על בלוטות הטעם של כולם? מה קורה כשהבחורים היקרים מחליטים כי הם יודעים טוב יותר מכל מתכון כתוב ועורכים ניסויים?
מתקבלות תוצאות, אהמממ… מעניינות.
"לכבוד שבת בין הזמנים, החליטו החבריה להכין חמין לבד", מספרת תהילה פנחסי מהצפון. "כשהוגש המטעם לשולחן, גילינו בו מרקם מוזר ובלתי מזוהה. התברר שהם החליטו כי חצילים יהיו ודאי טובים למעדן השבתי".
במקרה אחר החליטו הבנים להוסיף לסלט החסה את החטיף החביב עליהם: בטעם חריף אש, אך הם לא הביאו בחשבון שבני הדודים שהתארחו אצלנו לארוחת ערב נלבבת, שייכים למוצא שאלרגי לחריף. "אורחינו שישבו סביב השולחן בחצר נראו כמו אחרי תקיפה כימית. הם התחילו להאדים ולהשתעל, רצו לברז לשטוף פנים, ועל הדרך שפשפו את הידיים בחריף החריף הזה, ואני, שעדיין לא טעמתי, לא הבנתי מי הרעיל אותם".
איך התנצל הבן? "לא התכוונתי לעשות פיגוע, באמת, לא הבאתי סחוג ואפילו לא שיפקה. אף אחד לא גילה לי שחטיף חריף אש גם הוא מסוכן לאנשים מסוימים".
רייזי מתארת ניסיון כתום אש של בנה בכורה:
"הבחורצ'יק החמוד החליט להכין 'מרק כתום': קלף ירקות כתומים, הבעיר את להבת הגז ואז שפך כמות הגונה של פלפל שחור פנימה. המרק רתח, הירקות נטחנו בבלנדר מוט והגיעה עת הטעימה. אח, חריף מדי. יותר ויותר מדי. כל הגזרים, הבטטות, ומים רבים לא הצליחו לכבות את הבערה. בסוף הלכה רוב תכולת הסיר לפח בגלל הניסוי שלא צלח".
לפי ההוראות
לא כל הבנים עורכים ניסויים מסוכנים, יש כאלה שנצמדים להוראות. לפעמים יותר מדי טוב.
דבורה פישר מספרת כי בחופשה אחת החליט בעלה להכין את המרק לשבת כשהיא נסעה לים עם הבנות ביום חמישי אחר הצהריים.
"הסברתי לו בטלפון בפשטות: 'הכנס את כל הירקות למרק, כל מה שבמקרר'. בליל שבת אני מגלה מלפפון מקפץ בצלחתי".
לא תמיד זו הבעיה של המבצע כמו של נותנת ההוראות שהכל מובן מאליו עבורה, והיא לא מעלה בדעתה כי יש לפרט.
רשות הדיבור לתהילה,
"אחד הבחורים שלי רצה להכין לעצמו דייסת קווקר. אמרתי לו 'בגדול' איך עושים את זה, ושכחתי שזו לו הפעם הראשונה בחייו שהוא מכין תבשיל מהסוג הזה, ולכן לא מספיק לומר מהם המצרכים המרכיבים את המטעם, אלא יש להוסיף עוד אי אילו הוראות. בסופו של דבר נשאר סיר חרוך, והנער ויתר על הדייסה. פשוט לא נשאר כלום בפנים, הכל התאדה או נדבק לדפנות".
מעודדת מסיפורה העגום של תהילה, מוסיפה מירי חזן:
"אחד מהבנים גילה גדלות נפש והחלט להכין עוגת גבינה לפי מתכון מדויק. באמצע הערבולים הוא בא והתלונן לפניי שאין מספיק פודינג, והבלילה יוצאת מוזרה. נחפזתי לבדוק מה הבעיה וגיליתי שבחורנו המוכשר שפך לקערה חבילת אינסטנט פודינג, ככתוב במתכון, אלא… שבמזווה הביתי הייתה חבילת פודינג חסכונית המכילה קילו…"
אם חשבתם שהמקרה הסתיים באופן עגום, אינכם מכירים את תושייתו של הבחור: הוא פיצל את הבלילה, הוסיף שמנת ואת השאר הקפיא, וכך בלילת הפודינג המרוכזת פרנסה את עוגות הגבינה בבית משפחת חזן במשך תקופה ארוכה.
האבקות הלבנות במטבח הן סגולה טובה לבלבל את מי שלא נמצא בו על בסיס קבוע.
כך אירע לבניה של שפרה בליך: "הבנים החליטו לבזוק אבקת סוכר על העוגה המוזרה שלא יצאה דומה לתמונה, כדי שהאבקה תטשטש לפחות את האסון. בזקו בנדיבות, אך משהו התקלקל בטעם. התברר שזו הייתה אבקת אפייה. זו הייתה הדגמה נאה לביטוי 'מדחי אל דחי'".
שף משופשף
"אצלנו בבית דווקא הבנים מצליחים יפה מאוד בניסיונותיהם במטבח", כך אחותה של רייזי שהתגייסה לאזן את הכתבה, והיא מזכירה לה: "זוכרת את הטשולנט שאכלת אצלי לפני כעשרים שנה? אומנם אני הכנתי את הטשולנט, אבל בשטיבל טענו שאם מוסיפים לזה קפה, או אולי אז זה היה קטשופ, או דבש? הוא יוצא טוב יותר. התוספת הזו הוכנסה אליו בהיחבא שלא אדע. רק אחרי שאכלו מהטשולנט וגם שיבחו את טעמו נחשף המעשה. ובכלל, נראה לי שאני שרפתי יותר תבשילים מהגברים פה בבית".
מחרה ומחזיקה אחריה מיכל גולדשטיין:
"דניאל שלי נהנה לפעמים להכין דברים. אני מאפשרת לו עצמאות מוחלטת – לא מחמת אג'נדה כמו מחמת עצלותי… מגישה לו מתכונים, והוא בוחר מה להכין. הנער המוכשר בן העשר (!) הכין לנו לחמניות שום נתלשות, עוגיות, חביתות, בלינצ'עס…"
אפרת בנדיקט מביטה בה בפליאה ושואלת בתקווה:
"אחד הבנים שלי אוהב מאוד לפתוח את המקרר ולראות מה התחדש – זה נקרא שהוא אוהב את המטבח?"
הגענו למסקנה שאהבה כזו משותפת לרוב בני האדם הבריאים שתאבונם לא נפגע.
מטי מוסיפה: "בני בן העשר גם כן אוהב מאוד את מתחם ההזנה בביתנו: הרבה פעמים אני מכינה לו בצק והוא יוצר כדורים, מכינה לו בצק לעוגיות או מאפניס, והוא ממש מבסוט".
ומה לגבי השטח? המטבח לא נראה אחרי הפעילויות הקולינריות החינוכיות הללו כמו לאחר פוגרום?
בשאלתי אני משמשת פה לכל אותן אימהות החרדות מאיבוד שליטה ומעבודת פרך של צמצום נזקים אחרי שהשפים הדגולים מסתלקים מהאזור. אבל נראה שהחרדה מוגזמת.
"אני משתדלת ללמד אותם תוך כדי לעבוד נקי ברמה סבירה, כדי שיהיה נעים להם ולי, אבל אם התלכלך לא קרה כלום. מנקים או שוטפים. הגדול שלי אוהב להכין טשולנט, אופה דגים, עוגות שמרים, גבינה, ועוד ועוד… בקיצור הוא מעולה במטבח, ואני מעולה בלהישאר בסלון ולא להציץ ולהעיר הערות – למה מלוכלך, תעשה כך או אחרת וכולי".
ואני מתנשמת בהערכה כנה: "בזכות נשים צדקניות…"
הטובים שבטובים
כששומעים את התיאורים של לאה זקס על היכולות הקולינריות של בנה, אפשר באמת להוריד את הכובע:
"יואל מפרק עופות אלוף כבר מגיל תשע. הוא מכין עוף, תפוחי אדמה ושניצלים מאותה תקופה בערך.
"יאיר הוא מלך העוגיות פה בבית, וגם הקרקרים. את המתכון לקרקרים הביא יואל, אבל יאיר ממשיך.
"כל הבנים שלנו אוהבים להכין חביתות מתובלות עם ירקות, ויש להם הברקות מוזרות. כבר קרה פעם שהכינו חביתה עם בצל ושום ושבעה תבלינים.
והכי משעשע בעיניי, שהם מחליפים מתכונים בישיבה ובחיידר…
"בישיבה של יואל הייתה שבת גיבוש לשיעור א', והנערים הגיעו לבשל את האוכל בביתו של אחד הרבנים. יואל פירק אז שמונה עשר עופות! הוא היה היחיד שידע איך לעשות את המלאכה, ולכן כל העבודה נפלה עליו. חבר אחר תיבל אך לא לטעמו… לכן מה טוב שהוא גם דפק שניצלים בכמויות, כך היה לו מה לאכול".
ואיך נראה הבית אחרי שהחבורה המוכשרת מבקרת בו?
"סדר וניקיון הם כבר עושים קצת, מלמעלה. בכל זאת, בנים… אבל אני מקפידה שיחזירו את המוצרים למקום, ינקו את השיש ממה שנשפך וכו'. מצידי שלא ישטפו את כל הכלים. כלים מיוחדים שהוציאו לצורך הפרויקטים הקולינריים כמו מיקסר, משטח חיתוך, סכין ארוכה וגדולה, או דברים ממש מלוכלכים כמו כוס שמדדו בה קקאו ושמן – בבקשה שישטפו לפחות קצת, כדי שלא יהיה קשה נורא בהמשך.
"הבעיה הקשה יותר היא כשאני באה לבשל ומתברר שכל התבלינים נגמרו על חביתות, בלי שחשבתי אפילו לבדוק. צריך לעבוד איתם יותר על עדכוני מלאי חסר".
בין הסירים
עד כה טעמנו, תרתי משמע, ממעללי הבנים במטבח באופן כללי. עכשיו נעבור לדבר על בין הזמנים. הזמן שבו יש להם זמן, והם מנצלים אותו היטב היטב.
הכובעים, החליפות והמזוודות ממלאים כל פינה בבית, ובבתים לא מעטים הצורבים הצעירים משתלטים גם על המטבח.
"בימים כאלה", מתנשמת תהילה פנחסי, אם הגדוד, "אני שוקלת לקנות לול תרנגולות שלם כדי למלא את תצרוכת הביצים שהתפוגגה לאנשהו, תוצאת מבחר השקשוקות של ארוחת הבוקר. קליפות הביצים נותרות בערמות אחרי האירוע, ומלאי התבלינים מתחסל כאן בקצב.
"יש לילות שהבנים נכנסים ל'שוונג צ'יפס'. עשרים שקי תפוחי אדמה לא יספיקו להם. ולא הוספתי מילה על הררי הקליפות.
"למדתי להחביא בעיתות חירום אלה בקבוק שמן בפינה נסתרת, כי כשהם נכנסים ל'מוזה' של טיגון השמן נשפך כמים, ואני לא רוצה להיתקע בבוקר בלי טיפת שמן לחביתה.
"וזה מזכיר לי את הכישרון השייך בהחלט לבנים שבחבורה: להפוך חביתות בתעופה זהירה. יש כאלה שמצליחים, אחרים מדביקים את החביתה לתקרה. מה שבטוח, שאם כל הסכו"ם בכיור – הם יאמצו כל שיטה במסירות נפש, העיקר לא להרטיב את ידיהם בשטיפת מזלג".
רייזי מוסיפה את הרפתקאות בניה בימי הפגרה:
"הייתה תקופה שהיה כאן טרנד של 'מנת אינסטנט'. כל שקל שהגיע לכיס של הילדים נאסף כדי לקנות מנת אינסטנט (מגעילה, מחילה). הקומקום לא הפסיק לרתוח, כל הזמן עמדו על השיש קופסאות של המעדן הנוראי הזה. והריח, ריבונו של עולם, הריח התעשייתי הזה. לפחות הם לא התלוננו לי על רעב".
ויש כמובן גם את הבנים שמחליטים לנצל את חופשתם כדי להשליט סדר חדש במזרח התיכון. אופס, כלומר, במטבח. "אחד הבנים אצלי", נזכרת רייזי, "מילא אבקת סודה לשתייה ללא האריזה החיצונית במגירת אבקת האינסטנט פודינג. תכננתי להכין עוגה מעוטרת בשושנים צבעוניות, ולא הבנתי למה טיפת צבע מאכל גורמת לקצפת להיות מרה כל כך! עד שקלטתי את הטעות והייתי צריכה לגרד את כל ציפוי השושנים. מזלי שנותרה לי עוד קצפת…"
שטח אש
כשמדברים על אוכל ואש, המבט מופנה אוטומטית לצד הגברי, ללא פקפוק והיסוס. בהזדמנות אחרת נצטרך לכתוב כתבה הפוכה, על נשים ממנגלות ומקימות מחנות ואוהלים. מסתבר שיש כאלה, אבל לא נגלוש לנושא שלא לשמו התכנסנו.
כל ההקדמה הזו מיועדת להוביל אותנו אל הרפתקאות הטונה המעושנת, שהיא מסוג הדברים שנמצאים על הגבול האפור שבין 'על האש' והניסויים ההרפתקניים של החבריה.
הנערים נהנים לקחת קופסת שימורים ובה נתחי טונה בהירה בשמן, לפתוח, להצית מעל ניירות, ולאכול את המטעם המעושן בתחושה שיצרו כאן מאכל גורמה מושקע להפליא.
תהילה פנחסי מספרת כי המנהג העליז הזה כמעט חרץ את גורלו של בנה: "בני רצה להתקבל לאחת מהישיבות הגדולות הטובות והמפורסמות, אך הוא קיבל תשובה שלילית ולא הבנו למה.
"הוא ניסה להבין, חקר ודרש, וכך הגיע למידע המפליל: אי מי סיפר שהוא עושה מנגל בחצר של הישיבה הקטנה בניגוד לכל הכללים.
"הוא ניסה לשחזר על איזה רקע הואשם כך בפלילים, ונזכר שאכן הכין לתומו טונה מעושנת על אדן החלון. המידע המתוקן נשלח ליעד, והוא התקבל לישיבה כבחור מן המניין".
אבא במטבח
אגב, אלו לא רק הבנים הצעירים. במשפחות רבות גם אבא שלהם נהנה לפעמים לטמון ידו בקלחת. או שלא נהנה, אבל עושה את זה.
בשיר המתורגם מאידיש מ'אוצרות יהודיים' – 'שבת קודש', אנחנו למדים כי:
"רבא דג מולח לכובד שבת
רבי זירא מדליק אש
רבי חסדא מקוצץ
רבי נחמן מביא מים לכבוד שבת
רבי ספרא מנקה את ראש הבהמה
הכל לכבוד שבת,
הכל ביראה הכל באהבה, והכל לכבוד שבת".
לא מעט גברים למדו מעשה התנאים והאמוראים, ובעצמם מכינים לכבוד שבת, כשגולת הכותרת היא הטשולנט-חמין כמובן. כה שחה לנו רייזי:
"לפני שבועיים היינו בשבת שבע ברכות של שיפי אחותי, שחיתנה בת בשעה טובה. בפינת המטבח של האולם היה סיר ענק של צ'ולנט. המחותנת סיפרה בגאווה כי היא כמעט לא עבדה על השבת הזו – הבחורים הכינו את הסיר! הבנים שלה הם 'מטבחאים' משופשפים".
"גם בעלי אחראי על הטשולנט", מעירה מיכל, אימו של דניאל, שכבר תועד כאן כפרח טבחים וכנראה צועד בעקבות אביו. "הוא גם אחראי להכין את קוגל האטריות. הוא אוהב להכין את זה", מתנצלת מיכל. "פעם ביקש לנסות, ומאז ממשיך בכך. חוץ מזה הוא מכין בדרך כלל תוספות, כי אני עובדת מחוץ לבית גם ביום שישי, והתוספות טעימות יותר כשהן טריות".
אחד הרגעים הכי זכורים לילדים, הוא זה שבו אבא ממלא את המקום במטבח של אמא, שנעלמה והפקירה את השטח לטובת מחלקת יולדות ותינוק זעיר. אנו האימהות המנושלות ממחלקת הסירים, מנסות לברר מרחוק בחרדה או בחלחלה או בהערצה, תלוי, מה אוכל הצאן כשאנחנו לא שם.
בררו אצל הילדים. פוגע עד דמעות לגלות שהם זוכרים הרבה יותר טוב את קציצות ההמבורגר הקפואות שאבא הקפיץ למחבת, מקציצות הבשר המושקעות ברוטב האדום של אמא שלהם. כמו שהתמוגגו ילדיה של @#מירי@#: "אבא פחד שישפריץ עליו השמן, אז הוא עמד כמעט בפתח של המטבח והצליח לקלוע למחבת. איזה שפריצים יפים היו". האם המאזינה ניסתה להתכונן נפשית, ועדיין, כששבה והחבילה המתוקה פועה בזרועותיה, כמעט נפלה לעילפון כשראתה את המטבח מושפרץ כדבעי, וכתמי השמן מעטרים אותו בחברותא עם הקטשופ. כמו כן היו שם עקבות של שאר הרפתקאות שעברו על המרצפות והארונות, שסבלו בדומייה עד שתחזור מלכת הבית ותטיל בו את משטר הניקיון הנהוג מימים ימימה.
כשמדברים על ארוחות גבריות השייכות לעידן של חופשה אימהית, עיניה של תהילה מצטעפות בגעגוע מזיכרון עתיק: "לא אשכח את אותה ארוחת צהריים מפוארת שאבי זיכרונו לברכה הכין אחרי הלידה של אחד מאחיי. זכרה לא יסוף מלשוני. בכל צלחת הוא ערם ערמה של שקדי מרק, פיזר עליה סירופ שוקולד ולסיום פיזר סוכריות של קישוט לעוגה. אבא שלי היה דווקא אלוף בבישול! אבל זו הייתה ארוחה חגיגית – לפי הנוסח שלו".
בוחשים בקדירה
לא תמיד הבנים רצים אל המטבח, אך קורה שהמטבח רץ אליהם, כפי שמתארת ברכי זק: "אצלנו הבנים קשורים למטבח רק מהצד הסועד. קורה שהם יתמנו ל'סו שף' לצורך קילוף, אך לא מעבר לכך. כך גם בעלי שליט"א, שהגיע לחיי הנישואים עם אפס ידע בבישול, אבל עקב אילוצים משפחתיים הוא למד להכין כמה מתכונים בסיסיים כמו כנפיים בתנור, בולונז, מרק ירקות פשוט, וכמובן פסטה, פתיתים וחביתות. מאז נקבע תפקידו: הוא אחראי לבישולים במהלך השבוע, ואני לבישולים מורכבים יותר ולבישולים ואפייה לשבת".
ילדיה של גילה חיסלו לה את האגוזים בהתקף רעב פתאומי, וכך חיסלו גם את האופציה לעוגת האגוזים הנהדרת שתכננה לשלוח לגיסתה.
"בכל פעם הם מוצאים לי מציאות חדשות שחובה לטעום: יום אחד גילו שסוכר וניל הוא דבר ממש טעים. כשסיימו את המלאי עברו לאבקת אפייה, אבל שם משהו השתבש. אפשר לומר כי זו הייתה נקמה מרירה".
רבקה וינפלד, אם וחמות, מנדבת לסיום טיפ חשוב לחיים: "אני חושבת שחובה ללמד בנים בוגרים להכין כמה דברים פשוטים, למשל לבשל אורז, אטריות וכולי. לרוב, הידע יגיע לשימוש בבתיהם הפרטיים – לשמחת נשותיהם העתידיות".
גזרו, שמרו והניחו גם מטף, ליתר ביטחון.
טיפוסי המטבח
לא כל ילד שועט למטבח ומתחיל לערבב קטשופ עם סירופ שוקולד וצולה אותם על האש. גם בין ילדי המטבח יש טיפוסים שונים שניתן לפלח אותם לארבע קבוצות עיקריות, וכדלהלן, על פי עדויותיה של אמא החפצה בעילום שמה:
הטירון
"אתמול בן השבע שלי רצה להכין תפוחי אדמה. הוא התאכזב לגלות שכדי לבשל אותם צריך לטרוח קודם לקלף. עניין אותי מה הוא יגיב כשהוא יקלוט שיש גם שעת בישול".
היסודי
"יש לי בן שניגש למשימת הבישול כאל משימה מוגדרת. מפתיע אותי לאן הוא מגיע. עבודתו יסודית, שלב אחר שלב. לעתים הוא מתייאש באמצע. כשהכין בלינצ'ס, התלהבתי שיצא לו".
היצירתי
"יש לי עוד בן שמתפרע במטבח: הוא ממציא מתכונים. לפעמים יוצא טעים, לפעמים פחות. הוא לומד מטעויות, אבל הוא כל הזמן מנסה עוד ועוד דברים. יש מאכלים שהם כבר באחריותו, למשל קניידלך… (הוא לעיתים משנה קצת את ההרכב ומפתיע אותנו בצלחת.) הוא הכין לנו גם ג'לי, סלטי ביצים עם טונה, ואפילו הצליח לכבוש סלמון.
"כשאני עייפה הוא מתמלא עיזוז בכפלים. לטובתו עומדת יכולת האלתור, וכך גם אם המתכון לא משהו, תמיד הוא מצליח בסוף להסתדר איתו".
השוטר
"זה הגדול, כמעט בן כמעט שמונה עשרה. בשבועות שהוא חוזר מהישיבה הכנת השבת עליו, והוא אוסר באיסור חמור 'לגנוב' מהמאכלים באמצע.
"יש אצלנו כלל ותיק: מי שמכין קוגל הוא גם אחראי להוציא אותו מהתנור. וזה לא כה פשוט… כי יש מי שאוהב אותו אפוי מאוד מאוד, ויש מי שכבר רעב. עכשיו. אבל כלל זה כלל, וחוק זה חוק.
"ביום שישי האחרון בן החמש היה רעב ממש, אבל הקוגל עדיין היה בתנור. מה עושים? הלכנו לנו שנינו בשקט בשקט, לקחנו צלחת וכף והתגנבנו לאזור התנור.
כשהגדול הבחין בנו, הזהרתי אותו בחומרה לא להסתכל לכיווננו, כי אנחנו ממש ממש בשקט, וככה פילחנו מנה של קוגל להערשי המורעב".
תנו להם לערבב
בחורי ישיבה במטבח?! לא יותר חשוב שיעזבו את הסירים ויפתחו גמרא?
סוגיה חינוכית זו העלינו בפני הרב יצחק אקרמן, איש חינוך בעל ניסיון רב עם בחורים מכל השכבות.
"בחורי ישיבה ומטבח – מה הקשר?" הוא עונה בשאלה ומשיב: "נכון, בחור ישיבה שמוצא את עינוגו וסיפוקו בבית המדרש, מה לו ולמטבח? הקשר היחידי הוא בעזרה בשטיפה וניגוב כלים בליל שבת ובמוצאי שבת, וכן בהורדת והעלאת הכלים מהבוידעם בערב פסח ובמוצאי פסח. כלך לך לבית המדרש ותעמיד ותקיים עולמות. אשריך!
"רק מה, אותו בחור חמד מגלה התעניינות? יש לו חוש? נפלא! זו הזדמנות נהדרת והכנה מעולה להמשך החיים. יש בהתעסקות במטבח רווחים גם מההיבט הרוחני כמו נגיעה בהלכות בשר וחלב המעלה דיונים הלכתיים מגוונים ומרתקים. אף אחד לא מצפה שהוא ישלוט בכל ט"ז וש"ך, בהלכות יורה דעה חמורות אלו. אך אין ספק שהוא יקבל משהו מהמושגים ויבוא אל החיים מוכן יותר מהבחינה הזו.
"נוסף על כך, פעולות הבישול והאפייה מעניקות ערך לעבודה מאומצת. המטבח הוא המקום הכי לא הוגן ביקום כולו! העבודה הלא פרופורציונלית של המטבח, כמו זמן הכנת מנה ביחס לאכילתה, תיתן לו הבנה שלכל הצלחה בחיים נדרשים עבודה מאומצת, דיוק בזמנים, ואי עיגול פינות. אין בעולמנו הצלחה אמיתית ללא עבודה רצינית. 'לעשות רוח' הוא מושג שלא קיים במטבח. דייקת – הצלחת! חיפפת – קיבלת תוצאות בהתאם!
ואם הוא ייסחף?
"לאן הוא ייסחף?! הרי בישיבה יש טבח, ואם הוא בחור עם מעט כבוד עצמי הוא לא ישב ויקלף תפוחי אדמה, הוא גם לא יטעם את המנה ויציע לבזוק כמון או פטרוזיליה אל המרק. הרי אין בחור שיעז ללבוש סינר ולהסתובב אנה ואנה בממלכתו של טבח הישיבה"…
ובבית?
"בערב שבת, מה הבעיה? הוא מבטא את עצמו, בצורה הכשרה ביותר והשמורה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. להזכירכם! אנו בשנת ת ש פ " ג! 2023! אם יש משהו במעמקי הנפש של הבן, שדורש לבטא את עצמו מעבר לבית המדרש, הוא ילך ויבטא, בין אם נרצה ובין אם לאו.
"ואם במטבח אותו נער סקרן / מחונן / שף, לא יביע את כישרונו, הוא ילך ויבטא זאת במקומות אחרים ח"ו.
"הוא רוצה להיות שף חובב במטבח הבייתי וזה לא מפריע לאמא? מצוין. אמא פחות מקבלת את הרעיון? הוא יצטרך להתפשר בהבנה. אבל עדיין מומלץ לאפשר ולהחמיא ללא חשש: הוא רוצה לעזור בקילוף תפוחי אדמה? נהדר! תודה צדיק! אתה הכי אלוף בבית בקילוף מדויק של תפוחי אדמה!
אפשר להאריך בכך עוד הרבה, אבל נראה לי שהעניין הובן דיו."
