שישה תלמידים על גבעה שוממה | יומן הזיכרונות של מרן ראש הישיבה זצוק"ל על ימי הבראשית של פוניבז'
"אחר הצהריים אמר 'הרב' את השיעור הראשון שלו. לא נתקבלו כל כך תלמידים כמו שחשבתי, שכן עדיין לא הוכנו חדרים לאכסונם", כותב בשנת תש"ד (1944) הבחור העילוי
תורה לכולם. בשיעור לבעלי בתים ב'ירחי כלה' לפני עשרות שנים
גרשון אדלשטיין, אחד מששת תלמידיה הראשונים של פוניבז', במכתב לאביו | יומניו של מרן הגרי"ג זצוק"ל כללו עדויות מופלאות, מסמכים נדירים ועובדות מופת בלתי ידועות שפתחו צוהר מרתק לעולמו של מי שמגיל עשרים ושתיים החל להרביץ תורה כזקן וכבקי | קטעי היומן המרתקים
"סדרי הישיבה אצלנו התחילו. כבר ביום ה' אחר הצהריים אמר הרב (הרב מפוניבז') את השיעור הראשון שלו. גם הר"א (רבי אבא גרוסברד, המשגיח הראשון של ישיבת פוניבז') אמר את שיחתו, וביום א' אמר הר"ש (רבי שמואל רוזובסקי) שליט"א את שיעורו. לא נתקבלו כל כך תלמידים כמו שחשבתי משום שעדיין לא הוכנו חדרים לאכסונם. לעת עתה יש כי"ח תלמידים ועוד כמה צריכים לבוא. כל התלמידים מפה, חוץ משניים שהם מפתח תקווה".
ליל שבת בגבעת הישיבה.
תורה לכולם. בשיעור לבעלי בתים ב'ירחי כלה' לפני עשרות שנים
זעקת המוות שהדהדה בראש הגבעה השוממה העירה בבת אחת את הבחורים הבודדים שנמו באישון ליל בצריף הקטן.
'הפדאיון!' הסתננה המחשבה מטילת המורא אל ליבות הבחורים המבוהלים, ילדי שנות החמישים. הצווחה מקפיאת הדם וממיסת הלב לא הותירה שום בחור ער בכל אזור הצריף. באותם ימים רחוקים טרם נפתחה הפנימייה לתלמידי ישיבת פוניבז' המעטים, וגם בעלי הדמיון המפותח התקשו לראות מול עיניהם את 'חזון אלף הבחורים' של הרב מפוניבז' קורם עור
וגידים. הבחורים ישנו אפוא בצריפים באזור הישיבה. בהם היו שני האחים רבי גרשון ורבי יעקב, אשר לנו בצריפו של מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ'.
האחים אדלשטיין התעוררו והביטו זה בעיני זה בבהלה. הם לא ידעו אם תהיה זו סכנת פיקוח נפש לצאת מן החדר כדי לבדוק את המתרחש. בסופו של דבר השתתקו הקולות, והשניים יצאו החוצה. בצאתם ציפה להם מחזה מבעית. התברר כי לאזור הצריפים חדר מסתנן ערבי, בדיוק כפי שחרדו. המחבל הבחין בכובסת הישיבה האומללה ורצח אותה. הזעקה ששמעו מחדרם הייתה הקול האחרון שהשמיעה המסכנה בחייה.
רבי גרשון ואחיו, כבני תורה צעירים שעתידם התורני לפניהם, לא העבירו זמן רב מדי בסיפור תחושות הבהלה וודאי שלא בליקוט 'נייעס' ובשחזור רגעי האימה. באותם רגעים עמדו אותם עדים בודדים
"כדי לקבל תירוץ טוב תיגשו לר' גרשון". בשנותיו הראשונות כמגיד שיעור
לדרמה המצמררת, מפרפרים מבעתה.
המשימה הבאה המתינה בין הצריפים: שמירת הנפטרת, בת ישראל שנהרגה על קידוש השם בידי פורע ערבי, אבל חרדת המוות שעימו נפגשו פנים אל פנים רק בדקות האחרונות לא אפשרה לנוכחים לנוע ממקומם ולצאת לעמוד בחוץ בלב שממת המוות. רבי גרשון התעשת במהרה ונעמד ליד הנרצחת. 'הלא הלכה פסוקה היא שאסור להשאיר אדם מת ללא שמירה', הזכיר לנוכחים, קם ממיטתו, התלבש ויצא החוצה לעמוד על יד הנפטרת, עד שיבואו לפנותה מן המקום.
חלפו עשרות שנים.
מאות הצורבים הצעירים מאזינים לרגע קט בדממה – ובעוד רגע אין ספור שביבי רשב"א והבזקי ריטב"א יתעופפו באוויר, כמו אונייה המשייטת מים רוגע למים שוצפים וחוזר חלילה. רב החובל, קברניט האונייה הוותיק, מרן ראש הישיבה הגר"ג אדלשטיין זצוק"ל, איש העוז והענווה, מנהיג את האונייה עד לתום ה'שיעור' לחוף מבטחים של משנה סדורה ומבנה יציב על אדני הגמרא והפוסקים.
אף לא אחד מצעירי הלומדים, בוגרי שנות האלפיים, יוכל לחוש כי השיעורים הללו נמסרים מדור לדור כבר כ־80 שנה. רבי גרשון, שהחל למסור שיעור תקופה קצרה לאחר הגיעו לישיבה, המשיך למסור שיעורים לבניהם
מחנכי דורות. עם מרן הגראי"ל שטיינמן
ולנכדיהם של ראשוני תלמידיו, והדברים נשארו מאירים וחדשים. לאורך כל שנות הרבצת התורה והמוסר ניכרים ברבי גרשון אותם פנים: העוז והענווה, הגדלות והשפלות – האוזר אומץ והבורח מן הכבוד.
'ישיבת אדלשטיין'
בתי העץ המאפירים של העיירה הקטנה שומיאץ שבבלורוסיה לא זכו להכיר לעיתים תכופות מדי את פניהם של שני האחים לבית אדלשטיין, רבי גרשון, שנושא את שם סבו רבי ירחמיאל גרשון אדלשטיין בעל 'חידושי בן אריה', ואחיו ר' יעקב.
ילדותם של השניים כללה בעיקר השתעשעות בדברי תורה עם האב הגאון רבי צבי יהודה אדלשטיין בעל ה'הוד צבי', בלי לכלות את הזמן בהתרועעות עם ילדי העיירה. תלמוד התורה של אבא לא כלל הפסקות רבות ביממה, בימי פגרה וב'בין הזמנים'. מי שמתאר את ימי ראשיתו בתורה הוא לא אחר מהגר"ג עצמו.
"אבא היה לומד אתנו רוב היום, ולא היה לנו זמן של 'בין הזמנים', ככה למד אתנו הרבה שנים. ויהי הדבר לפלא בעיני גדולים ורבים אשר ראו כן תמהו על כוחו הגדול לחנך נערים לתורה מבלי שיהיו במסגרת
ישיבה, ולא יושפעו מן הסביבה המקיפתם".
"מרגישים עצמינו טוב". בבחרותו
איך נפתחה 'ישיבת אדלשטיין'? את הפרט הזה סיפר בהזדמנות בלתי צפויה רבי גרשון עצמו:
במשך תקופה מסוימת התגוררו האב ושני בניו בבית הדודה. אלו יכלו להיות ימי שלווה יחסיים, אלא שאז נחתה עליהם הבשורה הבלתי נתפסת: הרבנית, אם המלכות התורנית, הלכה לבית עולמה.
שנות הגיל הצעיר הן סם מאלחש שאינו מאפשר לקלוט את מלוא עוצמת האסון. בימים הראשונים לא עודכנו הילדים באסון, וגם לאחר שהבינו את המתרחש, הם התקשו לקלוט את משמעות היותם יתומים בלא אם. רק כשחלפו הימים והאם האהובה לא שבה לנוף חייהם הצעיר, החלו הילדים לקלוט את גודל האסון ולהתאבל על עוגמת מצבם.
את הסיפור הזה סיפר רבי גרשון זצוק"ל לילד צעיר שהתייתם, ובני המשפחה הביאו אותו אל הגר"ג כדי שינחמהו. "גם אני התייתמתי בגיל צעיר", סח לו הגר"ג ברגש, וממראה פניו שקדר בבת אחת ניכר היה כי הוא שב אל הימים המייסרים ההם. "אני זוכר שהגיע מברק ובו שתי מילים: 'אמא נפטרה'. אנחנו היינו אז עם אבינו אצל דודה שלנו מחמת המציק ולא הראו לנו את המברק, אך ראינו שהדוד והדודה התחילו להסתובב בעצבות, עד שהבנו לאט לאט מה קרה. היינו ילדים קטנים, לא מייד הבנו את גודל האסון, אחר כך התחילו הגעגועים. אבא אמר: 'איך אתם רוצים להסב לה נחת רוח בעולם העליון? בואו נלמד ואז היא תרווה נחת'". מיותר לציין שהילד נוחם ושב אל תלמודו.
העיתונאי שהתפעל
'תלמוד תורה וישיבת אדלשטיין המשפחתית' נפתחו החל מהגיל שבו ידעו השניים להגות את מילותיהם הראשונות, ומוסד התורה לא פסק מגרסה גם בשנות הטלטלה. בעלותם לרמת השרון שבארץ ישראל הם סיימ
"כדאי לקחת את בני אדלשטיין". יושב בין מורו ורבו ראש הישיבה הראשון הגר"ש רוזובסקי לבין ראש הישיבה הגר"מ ברמן
ו ללמוד את יתר חלקי הנ"ך, נוסף על לימוד חומש ויקרא בעיון עם תורת כהנים. כל זאת כנערים שטרם חויבו בקבלת עול מצוות.
באחד הימים ביקר בבית עולה טרי מפולין שביקש לראות בעיניו את הפלא שעל אודותיו קרא ביומן מסע של עיתונאי שביקר בארץ ישראל. בין החוויות המרעישות שבהן נתקל, ודיווח עליהן לקוראיו בהתרגשות, הייתה פגישה עם רב באחת המושבות שלומד עם שני ילדיו בראשית העשור השני לחייהם, חומש ויקרא עם תורת כהנים…
בשיחה משפחתית עם אחיו פירט ראש הישיבה גם את סדרי הלימוד של ימי הנערות התורנית:
"בהתחלה למדנו חצי בבא קמא גמרא עם רש"י. אחרי בבא קמא למדנו סנהדרין, ולמה למדנו דווקא סנהדרין? מפני שלא היו גמרות בבית, 'סנהדרין' כן הייתה, היו שתי גמרות קטנות סנהדרין, אז למדנו סנהדרין".
העושר הרוחני מילא כל חלל גשמי בחיי משפחת אדלשטיין הצעירה. נערים הלומדים מארוחת הבוקר ועד ליל, בלי לפנות זמן בטלה ל'בין הסדרים', אינם מתעקשים על דירת לבֵנים כמקום מחסה. די להם ב'בית ארגזים' – תרומתו האדיבה של פרדסן מקומי שהארגזים הרבים בשטח פרדסו הפריעו למעבר הפועלים. שטח הבית אף הוא לא נרכש מקק"ל, ורבי צבי יהודה הסתפק בשכירת לול תרנגולות שבתוכו נוסד ה'בית' הדל שהצמיח מתוכו שני בתי־תורה עשירי תורה ודעת.
אלול תש"ב (1942). ימי ישיבת הבית החמימים לא ארכו לעד. כאשר התקבלה ההחלטה לעקור לישיבת לומז'ה, הישיבה הראשונה בחייהם של הנערים שלראשונה יוצאים ללמוד מחוץ למפתן הביתן הקטן, התעוררה בעיה פעוּטה: הנסיעה מרמת השרון לפתח תקווה כרוכה בעלות כספית מסוימת, שהיא בלתי נספגת אצל משפחה המתגוררת בבית ארגזים שבלול תרנגולים. אבל בעיה כזו לעולם לא תציב מחסום בפני בני העלייה הצעירים שהחליטו בעצת ה'חזון איש' להמיר את בית המדרש הביתי בישיבה לבני גילם: הם נטלו את תיקם האישי, 'צ'ימידאן' או מזוודה זעירת ממדים שהכילה ברווח רב את צרורות חפציהם המעטים, ויצאו רגלית לדרך. אם ה'חזון איש' הורה שמעתה
לכבד כל אחד ואחד. בשמחה
יש ללמוד בלומז'ה הפתח־תקוואית וכסף לנסיעות אין – מה טבעי יותר מלצאת למסע רגלי ומתיש?
פתח תקווה, שהחלה להפוך בקצב מואץ ממושבה חמימה לעיר בישראל, קיבלה את פניהם בחמימות.
'אנו מבשלים ב' ביצים'
את ימיהם הראשונים בישיבה, ישיבת לומז'ה, תיאר רבי גרשון במכתב:
"אני כבר מסודר של הרב זלמן דרייאר (דרורי) ואנחנו מבשלים כל יום ב' ביצים ממה שקיבלנו ואוכלים, ככה אנחנו מרגישים את עצמנו ברוך השם בטוב".
ב' הביצים סיפקו את גופם ואת נפשם של הנערים שאיוותה אך תורה. מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זצוק"ל העיד על ימי הגר"ג בלומז'ה:
"כשהגעתי ללומז'ה בהוראת ה'חזון איש', ציווה עליי ה'חזון איש' לדבר בלימוד עם הבחורים הטובים בלומז'ה. בין השמות ציין את רבי גרשון ואמר לי: 'דָאס אִיז אַ דמות פוּן דִי ישיבה' ('זוהי ה'דמות' של הישיבה'), אך אני לא העזתי תמיד לגשת אליו, כי רבי גרשון נחשב העילוי בישיבה. הייתה בחינה של 'יראת הרוממות' לגשת אליו".
להרגיש בשמחת הזולת. מכבד בהשתתפותו בשמחות
מסכת הלימוד של שני האחים המשיכה גם בישיבת לומז'ה. "כשהגענו לישיבה התחלנו ללמוד בסדר עם כולם בבא בתרא בפרק 'יש נוחלין'", סיפר הגר"ג למקורביו באחת ההזדמנויות. "עד סוף אלול למדנו
את כל מה שנקבע עד סוף הזמן, ומאז ואילך למדנו מסכת סוכה".
במכתבים מאותה תקופה, שמעולם לא פורסמו ו'משפחה' פרסמם לראשונה לפני שנים מספר, מתארים האחים אהבת תורה חסרת גבולות מול גשמיות מוגבלת ומצומצמת. במכתבים הם מדווחים לאביהם הדואג מרמת השרון כי הם לומדים גמרא עם רש"י, תוספות, 'רא"ש' ו'נימוקי יוסף'. באחד המכתבים הם רושמים כי יוכלו להמשיך ולפרט את שלמדו כשיגיעו לחנות ויקבלו דף ועט, שבהם ימשיכו לתאר את המתחדש אצלם ב'לימוד'. המכתבים נכתבו על פיסות דפים שקיבלו מפה ומשם, כי מחיר רכישת דפים היה בלתי נספג לבחורים שצעדו רגלית מהבית ברמת השרון לפתח תקווה. אחד מתלמידיו הקרובים הבחין בביתו בלוח שנה משנת תרצ"ו גדוש בחידושי תורה. לשאלתו הסביר רבי גרשון, כי באותם ימים הנייר היה מוצר יקר למדי, ובאין תקציב את דברי תורתו נאלץ לרשום על לוח השנה שהיה ברשותו.
בישיבת לומז'ה, שהייתה באותם ימים 'גוב אריות תורני', ריחפה כל העת רוח אחת ואין בלתה: תורה. בשעות הבוקר היו הבחורים 'משאילים' דקות ספורות מאוד ומדודות כדי לאכול ארוחת בוקר קלה. ההפסקה הבאה הייתה לצורך תפילת מנחה כשבהמשך רק תפילת ערבית וארוחות צהריים וערב מתומצתות קוטעות לדקות קצרות את רצף הלימוד.
בהנחת אבן הפינה באשדוד
רק שנה וחודש ארך פרק ימי לומז'ה בתולדות האחים אדלשטיין. האב הדואג שנותר ברמת השרון, החליט לאחר תום פרק הזמן הזה כי הגיעה העת שישובו הבנים אל הישיבה הביתית ברמת השרון, והבנים שבו הביתה ללא ערעור או מרמור. חזקה עליהם מצוות האב ואת המשך מסלולם התורני ימשיכו לעת עתה בחיק הבית והאב־הרב. הסדר הביתי התמקד ב'קידושין', והסדרים עם האב־ראש הישיבה־המשגיח התקיימו כאילו הם ניצבים בטבורו של בית מדרש רוגש.
שליש מפוניבז'
גם מסע של אלף מייל וישיבה של אלף בחורים – מתחילים בצעד קטן.
פתק קטן בכתב יד רועד היווה את אבן הפינה של היכל התורה הפוניבז'אי. בקשתו של מקים אימפריית התורה בארץ ישראל, הרב מפוניבז', לגאון רבי שמואל רוזובסקי, ראש הישיבה הראשון.
תורה בכל גיל, לכל גיל. בשיעור ליהודים מבוגרים
ה'חזון איש' הוא שהמליץ לקחת את שני בני אדלשטיין כבסיס לישיבה החדשה, ור' שמואל רוזובסקי האזין ועשה.
חשוון תש"ד (1943). הנקישות העדינות על דלת בית משפחת אדלשטיין בישרו על עידן חדש שבפתח. הן שינו את פני ההיסטוריה הישיבתית בארץ ישראל. רבי גרשון סיפר כי כדי להביא להסכמת האב בעל ה'הוד צבי', כיתת רבי שמואל רוזובסקי את רגליו עד לרמת השרון, שם ישב לשוחח עימו על הישיבה המוקמת בידי הרב מפוניבז' ושהוא עצמו עתיד לעמוד בראשה. לאחר השיחה החליט האב, כי נמצא המקום שבו יגדלו בניו בשנים הקרובות. הוא לא יכול היה לשער כי בנו רבי גרשון ייכנס בשערי הישיבה עם הקמתה, ולא יצא ממנה עוד. כשלושים יום לאחר מכן כבר ניצבו שני הנערים בפתח הבניין הגדול בלב שממת הפרדסים הבני־ברקית של אותם ימים.
תיעוד מרתק של אותם ימים נמצא במכתב שטרם פורסם על ימי הישיבה הראשונים. במכתב הנושא את התאריך יום א' לפרשת אמור פורט רבי גרשון את ימי הישיבה החדשה.
"סדרי הישיבה אצלנו התחילו. כבר ביום ה' אחר הצהריים אמר הרב (הרב מפוניבז' – נ"ו) את השיעור הראשון שלו. גם הר"א (רבי אבא גרוסברד, המשגיח הראשון של ישיבת פוניבז') אמר את שיחתו, וביום א' אמר הר"ש (רבי שמואל רוזובסקי) שליט"א את שיעורו. לא נתקבלו כל כך תלמידים כמו שחשבתי משום שעדיין לא הוכנו חדרים לאכסונם. לעת עתה יש כי"ח (תלמידים – נ"ו) ועוד כמה צריכים לבוא. כל התלמידים מפה, חוץ משניים שהם מפתח
לימוד במסירות נפש מילדות. רבי יהודה אלינסון במרכז, עם אחיניו רבי גרשון משמאל ורבי יעקב מימין (התמונה צולמה ללא כיפות מחשש השלטונות)
תקווה".
האחים אדלשטיין, שהיוו שליש ישיבת פוניבז', בלטו בנוף הישיבה זעירת הממדים, שלאחר תקופה קצרה שילשה את מספר תלמידיה לשמונה־עשר בחורים.
פעם, בעת שהגיע רבי גרשון לשאת דברים בישיבה זעירה במרכז הארץ, הוא סיפר את זיכרונותיו מימי ראשית הישיבה, והוסיף במטרה לעודד את התלמידים:
"כיום יש בחורים שמחפשים ישיבה עם הרבה בחורים, וזוהי עצת היצר הרע. אלו רק מחשבות של תאוות כבוד. הנה בישיבת פוניבז' התחלנו עם שישה ואחר כך שמונה־עשר בחורים, וכיום יש בה יותר מאלף. אפשר להצליח ולגדול בתורה גם בישיבה עם מעט תלמידים".
'ישנו בצריף של ר' מיכל יהודה'
איך נראו בחורי הישיבה המוקמת שראשיתה מתי מספר והמשכה ישגה מאוד? סיפר רבי גרשון זצוק"ל:
"בתחילת ימי הישיבה למדנו בבית הכנסת 'הליגמן' ואכלנו ב'בתי אבות'. ר' יעקב אחי ואני ישנו בצריף של 'ר' מיכל יהודה' על מיטה וכורסה…"
מרן הגרמ"י היה אז אברך צעיר, ובית הצריף הקטן שלו הרחיב את ממדיו כדי לקלוט את שני מבקשי התורה הצעירים. מדי ערב סמוך לשעת השינה כאשר שבו האחים לנוח על יצועם, התפתחה שיחה מרתקת בינם לבין מארחם היום־יומי על ענייני היום. ואיזו שיחה יכולה להיות בין שלושה תאבי תורה שהתורה כל היום רק היא שיחתם, אם לא של שקלא וטריא, סוגיות וקושיות?
שיחת התורה המרתקת הייתה גם שיחתם של כל בני העלייה הפוניבז'אים הנבחרים של אותם ימים.
להרגיש בשמחת הזולת. מכבד בהשתתפותו בשמחות
"היה רק ברז אחד בחדר האוכל לכל בני הישיבה, וכך ההמתנה לנטילת ידיים הייתה ארוכה. הבחורים היו צריכים לחכות עד שיכלו ליטול ידיים. כשעשרות בחורים חיכו בתור דקות ארוכות, הם היו מדברים בלימוד כל הזמן. זו הייתה השיחה בזמן ההמתנה. אני זוכר שהיה אחד שהיום הוא אדם גדול, שהיה מחזיק ספר 'חיי אדם' והייתה לו קביעות ללמוד 'חיי אדם' בזמן ההמתנה".
סיפור 'חיי האדם' בהמתנה לנטילת ידיים אופייני גם לרבי גרשון עצמו, שאת מסכת 'טהרות' הוא למד אך ורק בזמני ההמתנה לאמירת 'גוט שאבעס' לראשי הישיבה בלילות שבת.
"גם בשולחנות, אחרי שכבר נטלו ידיים, הנושא המרכזי ברובם היה חידושי תורה. זה היה ה'רייד' המרכזי שעליו דיברו בישיבה", הוסיף.
לא רק שקידת התורה אפיינה את בחורי הבראשית של פוניבז', אלא גם העיסוק בהלכה. רבי גרשון סיפר כי בישיבת פוניבז', עוד בימי היותה בעיר פוניבז' הליטאית, הנהיג בה הרב שיעור הלכה שאותו מסר מייד לאחר תפילת שחרית בהיכל הישיבה. לאחר שחרבה הישיבה והוקמה מחדש בארץ ישראל הנהיג הרב מפוניבז' בשנית את המנהג, כשהוא ממשיך את השיעור בדיוק במקום שבו נעצר ביומה האחרון של ישיבת פוניבז' הראשונה. רבי גרשון ציטט מפיו את הסיבה להנהגת שיעור ההלכה: "שבחור ישיבה ידע שחקירה בהגדרת גדר ה'מיגו' – היא לא כל התורה כולה", נימק.
באחת ההזדמנויות סיפר רבי גרשון על קרנם הירודה של בחורי הישיבות בדור ההוא בקרב הציבור הכללי.
"לדבר בלימוד עם הבחורים הטובים". עם הסטייפלר, בשמחת נישואי בן הגרי"ג
"אתם לא יודעים כמה כבוד תורה יש היום, וכמה כבוד התורה היה מושפל פעם. עוד לפני השואה כבוד התורה היה מושפל. בישיבת מיר היו עושים שידוכים בגיל מבוגר, לפעמים רק בגיל ארבעים. וזאת כי היה קשה למצוא בחורה שתסכים להתחתן עם בחור שרוצה ללמוד. רק כשהאבא היה רב ומובטחת רבנות בעתיד, הסכימו בנות להתחתן עם בחור ישיבה. היום המצב טוב, אתם צעירים ולא מכירים זמנים אחרים".
השיעורים הראשונים
לא ארכו ימים רבים מעת דרכו לראשונה רגליו של רבי גרשון בהיכל הישיבה הנפתחת עד שעמד מאחורי הסטנדר הרבני והחל לשאת שיעור בפני קהל הבחורים המצומצם, שגילם אינו עולה בהרבה על שלו, כבר בשנתה השנייה של הישיבה, שנת תש"ו (1946).
עוד קודם למסירת השיעורים ידעו בני הישיבה כי רבי גרשון מתנשא מטר רוחני אחד מעל כולם. מרן הגאון הגדול רבי דוב לנדו, כיום ראש ישיבת סלבודקה ובאותה עת חבר לספסלי הישיבה של רבי גרשון, סיפר כי באותם ימי ראשית הישיבה ידעו הבחורים גם ידעו כי "כדי לקבל תירוץ טוב, מומלץ לגשת לבחור ר' גרשון". עם זאת, לא רצו הבחורים להראות בפני העילוי העצום כי שאלתם היא חסרת בסיס או שאין לה רגליים, לכן שאלו קודם את הבחורים המבוגרים וביררו אצלם אם יש בשאלה 'משהו', ורק לאחר שזכו לאישור היו מעיזים להציג את השאלה בפני הגר"ג.
עם הגר"ג נדל
העילוי הצעיר משומיאץ החל לכהן כמגיד שיעור רשמי זמן קצר מאוד לאחר היכנסו לישיבה, כאשר בשלב הראשון שומעי לקחו היו בחורים עולים, בהם הגאונים רבי פנחס שרייבר ורבי יוסף ישראלזון זצ"ל.
רבי גרשון סיפר על הקושי בהכנת השיעורים בעידן טרום ספרי מראי המקומות ו'שיעורי ר' שמואל': "היינו יושבים כל היום ומכינים את השיעורים, כמעט משיעור לשיעור". הר"מים המעטים של אותם ימים הזיעו שעות ארוכות בניסיון לאתר את הנושאים המרכזיים בכל סוגיה ולהכינם למסירה. מדי שיעור הספיקו מרביצי התורה להקיף חומר רב מהמקובל כיום, מה שהוסיף עוד שעות יגיעה והכנה.
שנתיים לאחר שהחל לכהן כמגיד שיעור בישיבת פוניבז' נישא רבי גרשון. בארון הספרים בביתו המיותם של רבי גרשון זצוק"ל מצוי עדיין הספר 'מנחת חינוך', המוקדש, אולי ככפל משמעות משמו, בברכה מתוקתקת במכונת כתי
בה, ל'רבינו מורינו רבי גרשון' – מנחה שלוחה לעת נישואיו.
רבי גרשון זוכר גם את יום בואו לישיבה של ראש הישיבה מרן הגרא"מ שך בשנת תשי"ב (1952).
"'ר' לייזר' והסתובב בין הלומדים לחפש מי מהם זקוק לעזרה, ושאל אותי: 'וֶועם קֶען מֶען דָא מַאכְ'ן גוּט הַיינְט (עם איזה תלמיד אפשר להיטיב היום)'? עד שראה בחור שלא היה שרוי בשמחה, ונכנס עימו בדברים בתוך בית המדרש, ודיבר עימו בלימוד זמן מרובה על מנת לעודדו". כשרבי גרשון סיפר את הסיפור, הוא הוסיף: "כך צריך ראש ישיבה לנהוג".
עוד שנים ספורות חלפו ורבי גרשון הפך למגיד שיעור מן המניין, שאף ה'חזון איש' המליץ עליו לאדם שביקש תורה מפיהו – "אם אתה רוצה 'לומדעס', לך לשיעורי 'ר' גרשון'".
תורת ליטא. מלווה את מייסד הישיבה מרן הרב מפוניבז' (מאחוריו)
ויגדלו הנערים, גדיי תורה נעשו תיישים והחלו להפיץ ממעיינותיהם חוצה, ממים ששתו אצל 'ר' גרשון' הלאה אל ישיבות חדשות הפזורות לאורכה ולרוחבה של הארץ ואף מחוצה לה. בניהם ונכדיהם של אלו הוסיפו ללמוד מפי רבי גרשון את אותן מסכתות באותה נעימה יהודית אלמותית, באותו 'לעבעדיג' של חיוּת כמו מתמול שלשום, כך במשך שמונים שנה רצופות.
עד שביום שלישי השבוע – כבה הנר ונדם הפה המתגבר בחכמה – – –
