"הכרתי שני יצחק" | לאחר פטירתו של ר' יצחק נחשוני ז"ל, ותיק אנשי התקשורת החרדים – הגאון רבי משה נחשוני יבלח"א, רב הקהילה החרדית בראשון לציון, סופד לאחיו הצעיר והיחיד בשיחה נרגשת ל'משפחה' | נטפי דמע
השיחה עם הגאון רבי משה נחשוני, רב הקהילה החרדית בראשון לציון ומי שנחשב זה עשרות שנים לאוטוריטה בתחום כשרות המזון בארץ ובעולם – נקטעת פעם אחר פעם, ולא בגלל קשיי קליטה. בשיחה שאנו עורכים עימו, שעות לאחר שהתבשר על פטירתו של אחיו הצעיר, ותיק אנשי התקשורת החרדים, הרה"ח ר' יצחק נחשוני ז"ל – ניכר כי הרב לא התאושש מהמכה שניתכה עליו בבוקרו של יום קשה, בהפתעה גמורה לדבריו.
"אחי", הוא אומר, מתקשה לדבר בלשון עבר, "חיפש תמיד להיטיב עם אחרים. עם כולם, ועל אחת כמה וכמה שאיתי – אחיו הגדול והיחיד. הוא דאג לי והתמסר אלי בצורה מפעימה שהדהימה אותי בכל פעם מחדש. אך כשהוא חלה – הוא עשה הכל כדי שלא אדע מכך, כפי שעשה כל מאמץ שאחרים לא ידעו מכך כלל.
"לפני מספר שנים", הוא מוסיף ומספר, "חליתי, הייתי מאושפז במצב קשה. אחי הגיע אלי יום אחר יום, בלי להחמיץ אפילו יום אחד, במסירות נפש של ממש. הוא התפנה מכל עיסוקיו, טרח להגיע, דאג, ניסה לעזור בכל דרך, עשה כל מה שיכול היה. והנה כשהוא חולה – הדאגה היחידה שלו היא שאני לא אדע, כדי שלא אצטער. כשגונבה לאוזניי השמועה שהוא לא מרגיש טוב, התקשרתי, ור' יצחק אמר לי שאין לי מה לבוא, כי 'זה משהו קטן וכבר אני מגיע הביתה'. וכך, רק הבוקר אני מתבשר בבשורה הקשה של פטירתו".
אחרי ההקדמה הזו, הוא מסכם: "אכן, זה היה אחי הצעיר ר' יצחק ז"ל. הכרתי בו שני אנשים: האחד היה עיתונאי חד כתער, בעל כתיבה שנונה ומושחזת, אדם שלא חשש לכתוב את כל אשר על ליבו גם אם הדברים לא יהיו תמיד נעימים לאי מי – אך זה היה ר' יצחק אחד. השני היה ר' יצחק שלא היה מוכן לראות יהודי כואב או סובל. איש חסד אמיתי ברמה שקשה להאמין שתיתכן כמותה. הוא אירח על שולחנו יהודים מכל הסוגים, גם כאלו שאנשים חששו להתקרב אליהם, סייע לכל מי שפנה אליו, ובכלל – מוחו היה עסוק וטרוד בשאלה איך יוכל לסייע לכל מי שזקוק לסיוע ממנו. כזה היה".
מורשת מבית אבא
השניים, רבי משה שליט"א ולהבחל"ח אחיו ר' יצחק ז"ל, היו קרובים מאוד האחד לחברו מילדותם, ואין בכך פלא: הם היו שני בניו היחידים של אביהם, עסקן הציבור והעיתונאי הרה"ח ר' יהודה ז"ל, מחשובי תלמידיו של ה'חקל יצחק' מספינקא זי"ע, ונולדו לו בשנים של אחרי השואה הנוראה, שבה איבד האב את כל משפחתו, אשתו וילדיו הי"ד.
"אבא היה תלמיד חכם בסדר גודל נדיר. הוא חיבר ספרים רבים, כתב המון מאמרי הגות, בעיקר על התורה, אך גם בעיתון שהוציא לאור – עיתון 'שערים' של תנועת 'פועלי אגודת ישראל'. אילו היה מפרסם מאמרים כאלו בעיתון שרואה אור היום, העיתון היה נסגר בתוך זמן קצר… המאמרים הללו היו מאמרים המבוססים על מחשבה מעמיקה, הייתה חוויה אינטלקטואלית לקרוא אותם.
"אך העיתון", הוא מפתיע לגבי האב שנודע כעורכו של העיתון 'שערים', "לא היה עיסוקו המרכזי. הוא עסק בעיקר בחיבור ספרים, כאשר גולת הכותרת של חיבוריו הייתה החיבור שחיבר על מפרשי התורה, הרד"ק והרלב"ג. הוא היה הראשון שעמד על ההבדלים בין מפרשי התורה. פרט לכך חיבר ספר על ה'חתם סופר'. הוא היה דבוק מאוד ברבו ה'חקל יצחק' זי"ע, עד שלא היה יכול להידבק בכל רבי אחר. אבא היה מספר לנו בערגה, איך היה מתלווה לרבו בעת שהיה יוצא הרחק מחוץ לעיר בשעות הערב, פשוט משום שלימודו היה בקולי קולות, וכאשר היה עורך 'תיקון חצות' הייתה בכייתו נשמעת למרחוק.
"אחי, ר' יצחק, קנה מאבי את אותו רגש חסידי חם, את אותה התלהבות דקדושה. הוא הקפיד כל ימיו על מנהגי בית אבא, לא זז מהם כמלוא נימה, והטביע אותם גם בהווי החיים של ביתו וילדיו. כשהסבתי עימו יחד בליל הסדר שבתקופת הקורונה, הופתעתי לגלות שהוא שמר, על אף מרחק השנים, על כל מנהג שהיה בבית אבא, כשהוא מדקדק בכל קוץ ותג, מנהג וניגון, תוך הקפדה שהם יעברו הלאה מדור לדור".
לא סובל שקר
אנו חוזרים עימו לבית ילדותו. הם גדלו, כאמור, בבית שבו שני ההורים שכלו את כל בני משפחתם בעקדה הנוראה, ואז הקימו בית משותף. עם זאת, רבי משה מספר כי טרגדיית השואה לא השפיעה על ההורים, ושניהם זכרו בית שמח שבו הורעפה עליהם חיבה לרוב.
"היינו קשורים מאוד זה לזה. יצחק היה מוכר כבר בהיותו ילד כרגשן מאוד, אך התבלט בתכונותיו הטובות. הוא היה מקבל כל אחד בסבר פנים יפות, וככל שאני מנסה לחשוב ולהיזכר – איני מצליח להיזכר שאי פעם דיבר נגד מישהו. תמיד דיבר טוב על אחרים".
מתי החל לעסוק בכתיבה?
"זה קרה כשלמד בישיבות 'חברון' ו'איתרי', שם החל לנצל את כישוריו שידע כי התברך בהם, והוא החל להוציא כתב עת יחד עם חבר שבו הפיץ את קו מחשבתו. ואכן, היה לו קו מחשבה ייחודי מאוד, שבו התבלט כבר אז. הוא לא היה עיתונאי שדיבר על האמת, אלא אחד שנלחם עליה בלי פשרות".
בהמשך, לאחר נישואיו, הקים את עיתון 'ערב שבת', שבהמשך הפך ל'יום השישי'. "זה היה העיתון הראשון שהיה לא מפלגתי ולא היה קשור לשום מחנה. היו לו השקפה אמיתית מאוד ומבט ייחודי, קו מחשבה מקורי, שהתבלטו בכל כתבה שהוא היה חתום עליה. אחת ממטרותיו הייתה להילחם באלו שהציגו את עצמם כדואגים לדת ולציבור, בעוד שהם עשו את ההפך. הוא עשה את עבודתו ביעילות רבה, לתועלת הציבור".
הוא היה 'אנטי ממסדי'?
"הוא לא היה אנטי ממסדי אלא אנטי שקר. לפעמים הממסד בנוי על אבני שקר, וכאשר הדברים נחשפו – עלה בידו לתקן ולשנות ולהוביל מהלכים. אך יצחק מעולם לא פגע באדם. הוא ידע להתריע על תופעות, על מגמות, על נהלים שהשתרשו והיה צורך לעקור אותם. אך לכתוב נגד אדם מסוים? זה בשום אופן לא. הוא כתב במשך עשרות שנים, פרסם למיטב ידיעתי רבבות מאמרים, ומעולם לא נתקלתי באדם שנפגע מכתיבתו ומעטו המושחז. זו תופעה שלדעתי היא לא רגילה".
ובכל זאת, לא היו כאלו שמצאו את עצמם נפגעים ממנו?
"לא נתקלתי בהם. כולם הכירו בו שהוא מתכוון לאמת. הוא לא היה אדם של אינטרסים שניתן היה 'לקנות' אותו וכך היה כותב היום נגד זה ומחר נגד אחר. כולם הכירו וידעו כי היה לו קו ברור מאוד, שקוף מאוד, והכתיבה הזו הביאה לו הערכה רבה".
גבורה שבחסד
אך זה היה יצחק אחד. יצחק השני היה שונה לחלוטין מדמותו של יצחק הראשון. בעוד שהראשון היה עיתונאי לוחם צדק שעשוי ללא חת ויודע לצאת נגד מערכות חזקות ואישים מקושרים – השני היה רך כחמאה. "הוא היה איש חסד ברמה נדירה. יש כאלו שעושים חסד עם מכריהם – אך הוא גמל חסד עם כל מי שנזקק לעזרה, גם עם אנשים שהוא לא הכיר כלל. בשבתות היו באים אליו לסעודה יהודים שאחרים לא העזו להכניסם הביתה או להתקרב אליהם. אנשים שנדף מהם ריח לא נעים, או שהתנהגותם הרחיקה מהם את הבריות. הוא קירב דווקא אותם. הוא אירח אותם בליבו החם ואימץ אותם אל ליבו.
"התופעה הזו הייתה מוכרת אצלו מאוד", ממשיך הרב בדמע. "רק היום, בהלוויה, הספידו אותו תריסר אנשים מרקעים שונים, וכולם כאחד היללו את המידה הזו שהייתה טבועה באופיו. כשעיתונאי מחתן את ילדיו, בדרך כלל רואים בחתונה את ראשי המדינה, פוליטיקאים ושועי ארץ. אבל בחתונות ילדיו של יצחק אני זוכר ים של אנשים שהגיעו להשתתף בשמחה, כאלה שבחתונות אחרות הם לא היו מעיזים להיכנס… אנשים משולי החברה, כל צרוע וכל זב, בהם גם כאלו שאחרים מתייחסים אליהם כאילו הם אינם קיימים – אך אצלו הם מצאו תמיד מקום ופינה חמה".
גם את המיקום הגאוגרפי של מגוריו, מספר הרב, הוא ניצל לעשיית חסד במלוא העוצמה. "הוא התגורר בפתח תקווה, ליד המרכז הרפואי 'בילינסון', וכך היו מגיעים אליו דרך קבע רבים ששהו בבית החולים והיו באים לסעוד בביתו את סעודות השבת. בכל שבת הסבו לצד שולחנו הארוך הערוך בכל טוב אנשים שנקלעו לאזור, כשהוא עושה הכל כדי שירגישו בנוח".
לעיתים היו שתי הדמויות מתמזגות לאישיות אחת, שמטרתה הייתה לנצל את יכולותיה ואת מעמדה ולרתום אותם למען הזולת. "הוא ידע היטב לנצל את מעמדו ואת יכולותיו כדי לסייע לאחרים, ואכן רבים ידעו זאת ופנו אליו, והוא לא אכזב. זמן רב מדי יום הוא הקדיש כדי לפנות לגורם פלוני ולדבר עם איש פלמוני כדי שיעזרו לכל מיני אנשים שהיו זקוקים לעזרתו, כשהוא לא מרפה עד שהבעיות נפתרו".
הגר"מ נחשוני מגלה כי "רק בשבוע האחרון הוא פנה אלי וביקשני שאפנה למחותני, הרה"ג רבי יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק, לאחר שמישהו פנה אליו וסיפר שהוא זקוק לעזרה, והוא חשב שהגרי"ד גרוסמן יוכל לסייע לו".
למען אשר יצווה
"אין לתאר כמה קשה לי לדבר עליו בלשון עבר", מסיים הרב נחשוני בנימה עצובה ומהורהרת, כמנסה להתרגל למצב שבו לא היה כל ימיו – הוא צריך להיפרד מאחיו הצעיר. "הייתי קרוב אליו מאוד, שנים רבות, והקשר בינינו היה אמיץ יותר מסתם קשר בין אח לאחיו. הערצתי אותו בשל היותו לוחם צדק, בשל מידת החסד שאפיינה אותו, ובעיקר משום שלצד הכל הקפיד לקבוע עיתים לתורה, וכל זאת כשהוא גורם לקידוש השם בהליכותיו בזכות מידותיו הטובות והתנהלותו הנעימה עם כל אדם.
"גם בימים האחרונים הוא עשה הכל כדי שלא ידעו על דבר מחלתו, שלא ירגישו בסבלו, שלא ידעו שהוא מתייסר ומתמודד, וכל זאת כדי שלא יצטערו", מוסיף הרב. "הנה, בשבוע שעבר הוא פרסם טור שבועי בעיתון 'משפחה', שכדרכו היה מושקע ומקיף. אני מתאר לעצמי שזה עלה לו במאמץ עילאי, אבל הוא עשה זאת רק כדי שהקרובים אליו ביותר לא יחושו בכל שינוי ולא ידעו שהוא מאושפז, שחלה והוא נזקק לטיפול, שלא ידאגו לו ושלא יצטערו בגינו. כששאלתיו בטלפון איך הוא מרגיש, ענה כדרכו: 'ברוך השם, נפלא' וסיפר לי כל מיני סיפורים, העיקר שלא ארגיש, וזאת כשהתייסר בייסורים נוראים".
ובכל זאת, יש במה להתנחם. "אחי זכה לראות את עולמו בחייו והוא העמיד דור ישרים, כפי שאבי זצ"ל רצה. כל ילדיו הם בעלי מידות טובות ומיוחדות, אנשי מעשה ורוח, שקיבלו ממנו את אישיותו הנדירה ומנצלים כל אחד את מעמדו כדי לסייע לאחרים, וכל זאת בצניעות ובחן. אין לי ספק שכל זאת הוא בזכות אבות ובזכות אותם צדיקים שאבי זכה להידבק בהם, ואשר אחי ז"ל כה רצה שהם ימשיכו בדרכם ובמורשתם".
