ממירון עד בית שמש; שיח החרשים וההתנגשות עם הרשויות; האלימות המשטרתית ופריצת הגדרות החרדית | והחבלה בפניו של הרב קרויזר, כמשל לעתיד | אם אירועי ל"ג בעומר תשפ"ד הם קדימון לדמותה העתידית של מדינת החרדים, כולנו אמורים לדאוג | 12 תחנות בקו השבר
צילומים: פלאש 90, שוקי לרר ושימוש לפי סעיף 27 א' לחוק זכויות יוצרים
1. אש בשדרת האמוראים
"יבטל! יבטל! יבטל!"
שדרת האמוראים בבית שמש דלקה כפי שלא דלקה כנראה מששת ימי בראשית. עוד לא הודלקה חבית צמר הגפן ושמן הזית, כך ברוב שעות האירוע, אבל את האש ניתן היה לראות בעיניים של עשרות האלפים. ארבעים אלף איש כאן. את החשמל באוויר אפשר למשש בידיים. המונים מקפצים בבערה קדושה על גבי פארענצ'עס, טריבונות, שהורכבו בתוך מספר ימים וסימן שאלה ריחף סביב השמשתן. עד ש'העסקנים סידרו'.
הידד, השיטה החרדית הסומכת על הנס, ניצחה את כללי הבטיחות הנוקשים. עכשיו, אחרי ה'דידן נצח' החרדי, יצא לדרכו האירוע החרדי הכי גדול בתולדות ל"ג בעומר.
זקנים לא נהדרו. רבי אברהם קרויזהאר מוטח ארצה (למטה) ומפונה לטיפול רפואי
כמו כל יהודי שנשמתו כוספת לרבי שמעון, התנעתי את הרכב ויצאתי. אם אין מירון, יש את בית שמש. כל הדרכים מובילות לבית שמש. ברגיל, הדרך מביתר עילית לבית שמש אורכת פחות מעשרים דקות. הפעם, ווייז תזמן 55 דקות. אבל אם הר מירון מגיע עד אליך, לא תתניע ותיסע? בוודאי שתיסע. ניסיתי להערים על תוכנת הניווט, למצוא דרכים חלופיות, קצרות יותר. דבר לא עזר. הדרך רק מתארכת. בשביל להגיע למירון, גם בגרסתו הקרובה יותר, צריך להתאמץ.
מקץ שעה וחצי של הקפות סביב רמותיה של בית שמש, מצאתי את עצמי מותיר את הרכב במרחק כשני קילומטרים ממוקד ההתרחשות. הדרכים חסומות ופקוקות. צפירות, עקיפות, פרסות, כל השיטות כדי לקצר את הדרך ולהגיע מהר יותר אל המקום שאליו נשואות הלילה עיני הציבור החרדי כולו, כך נדמה, בל"ג בעומר המוזר שנחת עלינו בצוק העתים וחרבות הברזל.
המונים מגיעים לכאן, מכל הארץ, לחגוג עם רשב"י מרחוק. בית שמש הפכה, כמעט רשמית, למירון. גם בקולות, גם במחזות. לא ניתן לראות כאן שום דבר לא חרדי – הנהגים, הולכי הרגל, התפאורה והשילוט. הכל חרדי, הכל היימיש. הצצה עתידנית למדינת חרדי-לנד. כבר בדרכים, מקדמים אותך מכל עבר שלטי הכוונה 'להדלקה הגדולה'. אם מישהו רוצה, הנה קדימון, פרומו בלע"ז, לאיך שייראו החיים בארץ כאשר אנחנו נהיה כאן רוב.
בדרכים למעמד, חרף האנדרלמוסיה התחבורתית, אין אפילו שוטר אחד. כמו שאנחנו אוהבים. הכל נטו חרדי.
2. מבט מפוחד לפארענצ'עס
מכל עבר נוהרים יהודים אל המעמד המרכזי, שכבש את המקום הראשון. הרבה לפני מירון שאליה השתחלו רק בעלי אישורים, או עקשנים עם 'קַטֶר' שהחוק מהם והלאה. כאן הלב, כאן הר מירון החדש, או הזמני. אווירת מירון שולטת במובהק, עם כל הסממנים. דוכני התרמה, חלוקת ח"י רוטל ורוגל'ך, אגרות קודש, הכל קורה כאן, בדרכים הפקוקות שמובילות למירון של בית שמש.
אני נבלע בתוך המוני יהודים שהשאירו כמוני את רכביהם בכבישים סמוכים ופותח בצעדה ארוכה, ממש כמקובל במירון המקורי. רבע שעה אורכת הצעדה, על דרכי עפר מאובקות ובלתי סלולות, גם כדי שנרגיש בגליל עד הסוף, וגם כי כך הורגלנו: הכל אצלנו זמני, פרוביזורי, מאולתר, עם צעקות ברמקול ומשטרה שעוצרת את האירוע בגלל סכנת נפשות.
לפחות אפשר ליהנות מהדרך. יהודים טובים תוחבים לידיך בקבוקי מים, רוגל'ך, מיץ ענבים, כל התפריט המירוני המוכר. והנה, אני מוצא את עצמי בלב העניינים.
ככל שמתקרבים לנקודת האמצע של במת ההדלקה, כך גדלה הדחיסות. אם בדרך לכאן היה סביבך מטר פנוי, כשאתה מתקרב השטח הפנוי סביבך מצטמצם לסנטימטרים, ועוד קצת ואתה מתחכך באנשים אחרים. כל זה על מצע של עפר ואבק, כי לאספלט מסודר לא הספיקו לדאוג. יש גבול למספר הפרטים שאפשר לסדר בימים בודדים של התארגנות, במיוחד שרוב תשומת הלב הוקדשה לשאלת השאלות – יאשרו או לא יאשרו את הפארענצ'עס, סמל הסטטוס של 'והבדילנו' החרדי. תפארתנו בפארענצ'סנו.
קולו של רבי מיילעך, הרב'ה הלא מוכתר, המשפיע שמרעיד את הלבבות של כולנו, רועם מהרמקולים. מפעם לפעם מלווה אותו התזמורת. אהרל'ה סמט ושאר בעלי המנגנים מפליאים לרגש, עם המשפיע הגדול, בשירי 'בר יוחאי', שירי שבת שעליהם מלביש רבי מיילעך מילים מרגשות של התעוררות וכיסופים, ועוד שירים ששיאם בתחינה האלמותית שקנתה שביתה בזכות רבי מיילעך בליבו של כל חרדי: "י-ב-ט-ל! י-ב-ט-ל! י-ב-ט-לללל! כל הגזרות – אדוננו בר יוחאי".
ואז, אני נושא עיניים קדימה – אל הפארענצ'עס שעמדו בימים האחרונים בעין הסערה. מהם אני נושא מבט לאחור, אל-על, אל עזרת הנשים שממוקמת על שפת הצוק ממול.
והנשימה נעתקת.
3. "רגע לפני אסון!"
שדרת האמוראים בבית שמש היא מעין עמק. מעברו האחד של העמק מתנשאת רמת בית שמש ד' על בתיה החדשים, שמהם נשקף נוף בראשיתי צלול. מעברו השני מתנשא הנוף הבראשיתי עצמו: הר טרשים, בגובה כמה קומות. על צלעו של הר הטרשים מיקמו המארגנים את עזרת הנשים של האירוע הגדול.
על שפת הצלע מוקמו מחסומי לחץ. מעבר למחסומים – אלפים רבים של נשות ישראל צדקניות שנדחפות על הגדרות. המחזה מבעית. לחץ עצום של קהל על גבי מחסום יכול בקלות להסתיים בתזוזתו של המחסום. תזוזה קלה של המחסום אל שפת ההר – ואני לא רוצה לבטא במילים מה היו החדשות שהיינו קוראים, חס וחלילה, בליל ל"ג בעומר.
הפחד הזה לא נעלם מעיני המארגנים. אחת לכמה רגעים נוטל אחד המארגנים את המיקרופון וקורא לנשים "לקחת שלושה צעדים אחורה", כדי שלא ייווצר לחץ על המחסום, לחץ שעלול חלילה לגרום למפולת טרגית. לכשהוא רואה שהקריאות לא נענות – הוא צורח: "אנחנו רגע לפני אסון!"
הקריאה, כמובן, באה בחלל ריק. כאשר מאחור ישנן עוד ועוד שורות של משתתפות – אין סיכוי לזוז גם לא צעד אחורה. שעת הדחק מורגשת כאן באופן המוחשי ביותר. מה יקרה אם חלילה הלחץ יעשה את שלו והמחסום יזוז? מי מקבל אחריות? איך ניתן להמשיך כך באירוע? הלב מפרפר, ורק השפ
תיים רוחשות תפילה.
יבטל כל הגזרות! הפעם, בחסדי שמיים ובזכות רשב"י, הן בוטלו.
4. על שפת הצוק
הדאגה נעוצה בפארענצ'עס. הטריבונות הפרוביזוריות שהוקמו כאן באישור מהנדסים. אף על פי כן, מאז האסון בחסידות קרלין בערב שבועות תשפ"א, המשטרה כבר לא לוקחת סיכונים ולכן נוטה שלא לאשר אירועים המוניים בחוץ עם טריבונות. כך, חסידי ויז'ניץ-אחים נאלצו לחגוג באשדוד ללא פארענצ'עס, וכך גם בחסידות תולדות אברהם יצחק שערכה את ההדלקה ברחוב שטראוס הירושלמי.
אבל כאן, באירוע הגדול בארץ, מתחולל קרב קרדיטים בין הגורמים המקומיים בעירייה לבין הגורמים הארציים בפוליטיקה המרכזית, וכל אחד רצה להראות שהוא יכול לכופף את ידי המשטרה העיקשת. מי שקצר ניצחון מפואר בקרב הוא האיש החזק בסיעה המרכזית, מוטי בבצ'יק. הוא לחץ היכן שצריך, והיידה, המשטרה אישרה את הפארענצ'עס. השיטה החרדית ניצחה את הזהירות המשטרתית. הגזרה הוסרה, יש פארענצ'עס.
דא עקא, בשעת האירוע לא נחה דעת המשטרה. כשציבור בן עשרות אלפי אנשים, כן ירבו, מקפץ בעוצמה על הפארענצ'עס, קיים חשש שמא משהו עלול לקרוס. המשטרה מבקשת, דרך המארגנים החרדים, להפסיק עם הקפיצות. משלא מועילה ההוראה, התזמורת מונחית שלא לשיר כמעט, ואם לשיר – ללא אורגן ורק שירים איטיים, לא קצביים.
אני נושא מבט אל הפארענצ'עס. מצד אחד – הלב מתרחב. שא סביב עיניך וראה – כולם נקבצו באו לך. עמך ישראל בתפארתו. הציבור החרדי במלוא גדולתו הרוחנית, וגם המספרית, כן ירבו. השנה רבי מיילעך שילב דיבורים בלשון הקודש, כך שלא רק חסידים דוברי אידיש הרגישו בבית. כולם מתרגשים כאן, מקפצים, רוקדים עד כלות הכוחות.
ולצד ההתרגשות העילאית והחוויה הרוחנית, אל הלב מתגנבות מחשבות אימה. אולי אני פרנואיד, אבל אני בוגר טראומת אסון תשפ"א. עמדתי שם, במרחק מטרים מגשר-דב בשעה שתזמורת חסידות תולדות אהרן פסקה מנגינתה לפתע, עוד בטרם השלימה את הבית הראשון בפיוט 'בר יוחאי'. הקריאה "הצלה בגשר דב", שבתחילה נראתה סטנדרטית, שהרי אין במירון הילולה בלי קריאות "הצלה", התבררה בתוך דקות כמשהו רציני יותר, ובתוך שעות כאסון האזרחי המחריד בתולדות המדינה.
ועכשיו אתה ניצב כאן, במרחק בטוח, מנסה להתרחק במידת האפשר מהתגודדות צפופה, עומד בעיקר באזור השירותים הכימיים שהוקמו באופן מופתי, נושא מבט מפוחד אל צלע ההר עם המחסום הנלחץ אל שפתו של הצוק, ועוד מבט מפוחד אל ההמון הקופץ בהתרגשות על הפארענצ'עס.
פתאום עוצרת אותי דמות לא מוכרת. האיש מברך אותי לשלום. אני מתקשה לזהותו. תווי הפנים מוכרים, אבל הקלסתר הכללי פחות. ואז אני קולט – זהו ראש העיר שמוליק גרינברג, שזְקַן העומר שיווה לו צורה אחרת. אני משבח אותו על ההצלחה להביא לעיר אירוע כה כביר, אבל חולק עימו את החששות.
"למה אתה לא מתראיין?" שאלתי את גרינברג.
"השתגעת? עד שהאירוע לא יסתיים בשלום – אין לי מה להתראיין". החשש ניכר עליו מאוד.
והשפתיים רוחשות תפילה. יבטל כל הגזרות – – –
5. לונה-פארק של רגשות
אל הלב מתגנבות מחשבות מרגיעות. אולי אני פרנואיד יותר מדי? אולי אלו סתם חששות? הרי טובי המהנדסים היו כאן, ובבצ'יק סידר אישור חריג לפארענצ'עס, וגם המחסומים בצלע ההר נבדקו. אבל אז, את המחשבה האופטימית קוטע שוב קולו של המפיק מאנשי שלומנו, שצורח בהיסטריה את המילים המפורשות דלקמן: "אנחנו רגע לפני אסון!"
פחד פחדים.
הוא מחלק הוראות לעומדים על הפארענצ'עס שלא לקפוץ, לעומדות על צלע ההר לקחת צעדים אחורה, ואת צרחותיו ברמקול מהסים המונים שממשיכים לשיר, כאומרים: מה המשטרה הזו מתערבת לנו ומשביתה את השמחה?
בשלב הזה יובהר: כל מה שקראתם כאן הוא החלק השולי, הטכני. עיקרו של האירוע היה החוויה העילאית, כיסופי הקודש, התעוררות הלב ורגשי התשובה שעימם חזר כל אחד ואחד מהמשתתפים. זכה דורנו שהקב"ה שתל בנו יהודים של צורה המלהיבים את ליבות ישראל לאביהם שב
מהרי הגליל לבית שמש. רבי מיילע'ך בהדלקה
שמיים, ובראשם ניצב כמלאך על ראש דרך, הגה"צ רבי אברהם אלימלך בידרמן, שבאר האמונה שלו מְפַכֶּה לכל דכפין. ל"ג בעומר אצל ר' מיילעך הוא שיא השיאים, ואורו של רשב"י מקבל בנפשו של רבי אלימלך היוצאת בדברו – אור נעלה ונשגב מאין כמותו.
"ידע כל תעלומות!" מזכיר לנו ר' מיילעך מתוך 'ואמרתם כה לחי', ומסביר שרבי שמעון מכיר את כל התעלומות, גם את צרות הפרט הנסתרות, ואפילו את הצרות הנעלמות מידיעתו של בעל הצרה עצמו. המחשבה של רבים נשואה גם לחטופים המתייסרים במערות עזה, לאחים המסכנים עצמם מעבר לקווים, לרבבות פליטי החרב ואחוזי הבהלה. כל תעלומות.
"אנחנו כעת במעמד החתונה", רבי מיילע'ך נוסק עימנו לגבהים, "הרי זוהי מהותה הפנימית של הילולה. ורבי שמעון, החתן, משפיע ישועות נשגבות עבור כל מי ששמח עימו בשמחתו". רבי מיילעך מזכיר בדמעות את אלו הזקוקים לרפואה, את הצדיקים מ-RCCS, הארגון האמריקאי שמכניס אור לחיי החולים ומשפחותיהם, ומזכיר שזה הזמן לפעול ישועה, כדי שלא יהיו חולים, שלא יהיו יתומים, שעם ישראל יזכה לישועה שלמה.
ואת הרוחניות הכבירה הזו מלווה מעטפת גשמית שצריכה מענה. מחשבות על הפרטץ' החרדי שגובר על הכללים המסודרים, התאווה המובנית בד-נ-א שלנו לנצח את הכללים ואת החוק, כאילו אירוע ל"ג בעומר תשפ"א לא הסתיים בארבעים וחמש טרגדיות איומות, בהעדפה שלנו לסמוך על הנס ולא להאמין בכללי הבטיחות.
בסוף, אחרי שעות של הכנה כוספת ומלאת רגשי קודש, ברוח הכלל החסידי שלפיו ההכנה למצווה גדולה אף מהמצווה עצמה – מגיע רגע ההדלקה. רבי מיילעך נוטל לידיו שני לפידי אש, רוקד עימם בחדווה עילאית ובפנים קורנות. עכשיו זמנם של מאשרי הפארענצ'עס, בבצ'יק הארצי וגולדברג המקומי, לבוא ולהתברך על פועלם. האבוקה מועלית. דקות אחר כך פוסקת התזמורת מנגינתה. בארבע לפנות בוקר מסתיים האירוע, ובחסדי הבורא יתברך – הכל שבים לבתיהם לשלום.
דקות אחר כך יתמלאו המוקדים החרדים בהודעות רוטנות: "המשטרה קטעה את האירוע בבית שמש, איזו חוצפה נוראה!"
6. אנשי היערות
באותן שעות ממש, במירון המקורית, שוטטו מאות יהודים חרדים, מרביתם בני 'היישוב הישן', לאור פנסים, ביערות שסביב מירון. עם מפות מסודרות, סימוני דרך שנרשמו מראש, עמדות שתייה והתרעננות, מתחת לעיניהם הבולשות של השוטרים שהחליטו להשבית את שמחת ההילולה בגלל איזו קונספירציה הזויה על איום דמיוני של טילים מלבנון.
הם הרגישו גיבורים. מנצחים את הציונים ומשחררים את הר מירון. המקבילה החרדית לגרסה הציונית של 'הר הבית בידינו'. כאלפיים שוטרים, יס"מניקים ומג"בניקים, נפרסו בכל הדרכים אל ההר ובהר עצמו, והעלו חרס אל מול הנחישות העקשנית שבערה בעיניהם של אלו שהחליטו להגיע למירון ויהי מה, כי רשב"י הוא נקודת הלב שלהם, ובדרך לנקודת הלב קשה לשעות לאזהרות רציונליות. יהודים שמגיל שלוש לא ויתרו על שנה אחת אצל רבי שמעון – לא יוותרו בגלל איום של טילים. למג"בניקים עם האש בעיניים קשה להבין את זה. אולי, בשפת המג"בניקים, זה כמו להיות אוהד שרוף של קבוצת ספורט.
שתי התרבויות המתנגשות הללו הגיעו לפיצוץ גלקטי בכבישי הגליל. חמומי המוח עם המדים מכאן, העקשנים המחזירים מלחמת אש דת השערה משם, וכיוון שהגיעו שתי הגלקסיות הללו לידי חיכוך – המחזות היו מחרידים ונוראיים.
אין שום מילת סלחנות כלפי שוטרים – ובעיקר כלפי מפקדיהם – שאחרי שנים של הרעלה תקשורתית נגד בעלי חזות חרדית מקבלים את ההזדמנות לממש באלותיהם את מה ששמעו שנים באוזניהם. והם היכו, ללא רחם היכו. וחבטו, ללא רגשות חבטו. בעצם עם המון רגשות – שליל
אלה שלא ויתרו. הדרך הרגלית הארוכה מצפת להר מירון
יים, עם שנאה בעיניים. פני זקנים לא נהדרו, נשים לא זכו לסלחנות. ילדי חלאק'ה בכו מרות. וכאשר אדם – דווקא לא מהיישוב הישן – התחנן בפני נציגי החוק על רעייתו הסופגת מכות אלימות: "אל תיגעו באשתי" – הוא נהדף ארצה וקבוצת שוטרים דרכה עליו כביכול מדובר במחבל נוח'בה עם מטען מתקתק.
אבל אין גם מילת סניגוריה על קומץ אנשים אלימים, שבשם איזו אש-דת של רשב"י הם מרשים לעצמם לאבד רסנים, להשליך חפצים, לצעוק 'נאצים' ולגדף במילים קשות. לא כך באים לרשב"י. לר' שימע'ן באים בהכנעה ובענווה. אין מחזה מחריד מלראות תגרות אלימות וצעקות וגידופים שנשמעים בחצר שעליו שורה אש להבת שלהבת, שהשכינה וכל הפמליא של מעלה שם, שאור החיים הקדוש טיפס אליה על ידיו ורגליו בשיניים נוקשות מפחד.
ואתה, האיש הצופה באירועים מרחוק, לא יודע אם רק לכעוס על השוטרים הברברים המתנהגים כחיתו יער, ופורקים תסכול לאחר שהתברר כישלונם, או לכאוב נוכח האחים החרדים שנסחבים עם נשים וילדים רכים בדרכי חתחתים, בידיעה מראש שמדובר במסע הרפתקאות מסוכן פעמיים: בשל איום הטילים של חיזבללה, ובשל פוטנציאל העימות עם המשטרה.
והאמת, בשעות האלה אין זמן לא לכעס ולא לצער. רק לבלבול ותהייה. איכה אירע כך להילולה המפוארת של התנא האלוקי ששוכן כבוד בליבות כולנו? מדוע, למען השם, כבר ארבע שנים שאיננו זוכים למירון כהלכתו?
למה, ריבון כל העולמים, השמחה בחצר הציון שצדיקים תיארו אותה כ'למעלה מדרך הטבע', הופכת לבליל של צעקות וגידופים, וקריאות 'נאצים' והטחות גנאי בשוטרים, ואיזוקי זקנים והשלכת חפצים. איך המקום והזמן שמתוארים כשילוב של יום הכיפורים ושמחת תורה – הופכים לשילוב של שיכורי פורים ומדוכדכי תשעה-באב. למה זה מגיע לנו?
והאחרון הכביד: הטחתו האכזרית ארצה של היהודי הצדיק רבי אברהם קרויזר מבתי אונגרין בידי שלושה פראי אדם בדמות שוטרים.
7. אות קלון
למחרת ל"ג בעומר רגליי נושאות אותי לשכונת ילדותי, בתי אונגרין. מי שהזעיק אותי לכאן הוא אבי שליט"א, שנחרד לשמוע על מה שעוללו לשכן היקר – הגאון הצדיק רבי אברהם עביר נתן נטע קרויזהאר, בדחיפה אכזרית שיש בה כדי להמית. "תכתוב", מבקש אבא שיחי', "שמדובר ביהודי שאני מכיר אותו יותר משלושים שנה. הוא צדיק, איש עובד השם מנעוריו, בקי בכל התורה וכתבי הקבלה, יהודי שיושב בבית המדרש 'ישועות יעקב' מהבוקר עד הלילה ורק לומד ולומד בענווה מופלאה. כששמעתי מה עוללו לו – הרגשתי כאילו לוקחים ספר תורה ומטיחים אותו ארצה. חייבת להיות מחאה רצינית".
הרב קרויזהאר הוא באמת מדמויות ההוד של ילדותי. אגדה שקטה ומהלכת. כולו שרעפים כל היום, רץ ממצווה למצווה. כאן ייראה בקצירת חיטים למצות מייד לאחר הפסח, שם ייראה בתפילה נלהבת בבית הכנסת חסידים הסמוך לביתו, ובעיקר ייראה לומד ולומד כל היום כולו.
הוא יהודי אמריקני. אומרים שמשפחתו הייתה עשירה פעם. 'בניין קרויזהאר' בגבעת ישיבת פוניבז' נתרם על ידי המשפחה. אולם הוא עזב הכל לפני כארבעים שנה ועלה להתגורר בבית קטן בבתי אונגרין. למוד ייסורים ומכאובים, שמקבל הכל באהבה. ואחת היא אהבתו הגדולה לרבי שמעון – בל"ג בעומר ובכל השנה.
אני דופק על דלתו של הרב קרויזהאר. הדלת נפתחת כדי סדק, והפנים של היהודי היקר הזה רק מתחננות: 'עזבו אותי לנפשי'. כל היום פנו אליו מכל כלי התקשורת, והוא לא יודע מהיכן נפלה עליו כל השליליוּת הזו. רק ביקש להתפלל, ומצא עצמו מדמם על הכביש למרגלות הציון, ואז נלקח ל'זיו', ותופרים את מצחו, ועכשיו טורדים את מנוחתו מה'טָאמֶענֶע כלים' (כלי התקשורת הטמאים) כפי שרטן באוזניי בכאב עצום ואותנטי.
אני נפנה לאחור. ורק פניו המיוסרות של היהודי התמים שהפך לסמל הפיצוץ בין החרדים לשלטון מוסיפות לרצד בראש. התפרים הכעורים במצחו הפצוע הפכו לאות הקלון של יחסי החרדים והרשויות.
בכל מחיר. מעפילי מירון עם פעוטות ביערות
8. פיצוץ גלקטי
הרב קרויזהאר הוא דוגמה יוצאת דופן מהרגיל. היהודי הזה, שאינו מכיר צורת מטבע, לא יודע חוכמות. לרבי שמעון הולכים בכל שנה ובכל צורה, וסביר להניח שאפילו לא שמע שיש בעיה, כי הוא מתנזר מהתקשורת. מסתמא הגיע בדרך חוקית, קודם לסגירת ההר, שכן הוא נוהג לשהות במקום תקופות ממושכות.
אבל המקרה של הרב קרויזהאר הוא בסך הכל דוגמה ממחישה. פציעתו האכזרית של היהודי הזה מבתי אונגרין, שחוברת לשורת האירועים האלימים לאורך היום בהר המטווח על ידי ארגון הטרור חיזבללה – מספרים את סיפורו של הפיצוץ הגלקטי הגדול בין החרדים לרוב הרשויות במדינת ישראל. סיפורו של שיח החרשים, הסיפור של חוסר היכולת לנהל תקשורת הדדית סבירה.
צמחו כאן שתי ישויות שלא מדברות זו את שפתה של זו.
הם לעולם לא יבינו מהו חיבור עמוק ושורשי לרבי שמעון עבור יהודים חרדים רבים, עד כדי מסירות נפש וחוסר התחשבות בנסיבות הביטחוניות; אנחנו לעולם לא נבין מה זה להיות אחראי על שלום הציבור ולהצטרך לעמוד בוועדת חקירה ולשאת באחריות פלילית במקרה של אסון המוני.
בתרבות שלהם לא מכירים את הסגולה ללכת לענוד בוועדת החקירה טבעת של לולב.
9. אבן-בוחן לעתיד
אי אפשר להימלט מזה. ל"ג בעומר תשפ"ד הוא אבן הבוחן. בקליפת אגוז, הוא הסיפור של ההווה המתנפץ שלנו במדינה, ובעיקר – סיפורו המעורפל של העתיד הבלתי מתוכנן.
בחסדי השם הציבור החרדי גדל בשיעור מעריכי ('אֶקְסְפּוֹנֶנְצְיָאלִי'). אנחנו מכפילים את עצמנו בכל דור. חצי מהציבור החרדי הוא מתחת לגיל 16. שבעים אחוז ממנו(!) הוא מתחת לגיל 20. בתוך שנים ספורות אנחנו נמנה 20 אחוז מתושבי המדינה.
הנה המחשה: אני בסך הכל בן 36. כשהייתי נער בר מצווה מנה הציבור החרדי כחצי מיליון איש. היום אנחנו כמעט מיליון וחצי. כדי לסבר את האוזן: יש מדינות נכבדות ששיעור האוכלוסייה בהן קטן יותר מגודלו של הציבור החרדי בארץ: בבחריין מתגוררים מיליון וחצי אזרחים. אסטוניה מסתפקת במיליון ושלוש מאות – בדיוק כשיעור החרדים בישראל. את מספר האזרחים של קפריסין כולה עברנו מזמן. מאיסלנד אנחנו גדולים פי ארבעה. אבל בכל הקשור לגינונים ולגישה – אנחנו מתנהגים כמו מיעוט נכחד של כמה אלפים בודדים. אנחנו אוהבים לצעוק על הפריץ, ולא קולטים שאנחנו אוטוטו הפריץ בכבודו ובעצמו.
האם ברמה הציבורית הפנמנו את הגודל שלנו? האם כשאנחנו לוחצים על בבצ'יק לכופף את המשטרה ולאשר את הפארענצ'עס ודוחקים בפרוש לנצח את השיטה במירון ולפרוץ את כל המחסומים – אנחנו מביאים בחשבון שההחלטה השטעט'עלית הזו יכולה לעלות בחיי אדם, ואז כולנו נצעק נגד 'המדינה שהפקירה אותנו'? האם בכל צעקת 'געוואלד' ילדותית שלנו אנחנו מחשבים את רכיב האחריות המינימלי שאמור לעמוד מאחורי כל רצון שלנו לעקם את השיטה ולעקוף את הכללים? איך אפשר לדרוש שאירוע של 50 אלף איש ינוהל בהסתמכות על הנס כאילו מדובר בשטיבל לעלוב ברחוב בהר"ן בשנות החמישים?
הנה הצעה אופרטיבית בנושא האירועים הציבוריים: למה, למשל, שלא נקדם הקמתו של אצטדיון חרדי לאירועים כאלה? אפשר להבין שישנם חוגים שלא יסכימו להדלקה ב'ארנה' או ביד אליהו. פאסט נישט. אך למה שלא ייבנה מתחם שבו נוכל לערוך מעמדי הדלקה וסיום הש"ס, עם פארענצ'עס בנויות בבטון שאפשר לקפץ עליהן בכל הכוח, ועזרת נשים שאיננה על שפת הצוק, וחניה מסודרת שלא תצריך שעות של צעידה על גבי חול ואבק? למה לחשוב פרוביזורי? למה להיאבק על פארענצ'עס רעועות שעלולות לקרוס ולהמיט אסון המוני חלילה? למה לא לחשוב לכתחילה?
אנחנו ציבור בגודל של מדינה. אנחנו בדרך להיות המדינה עצמה. האם מלבד הזעם המוצדק שלנו על השוטרים, שכל אחד מהם חייב לעוף הביתה ולהישאר עם אות קלון על הברבריות המזוויעה שלו, אנחנו יודעים גם לשבת וללבן בתוכנו את הגישה הנכונה לאתגרים דוגמת בטיחות באירועים ציבוריים, מענה לאיומי טילים, סכנת מוות מפארענצ'עס רעועים ונשים שנשלחות להידחק על מחסום שמוצב על שפת צוק בגובה שש קומות?
האם אנחנו יודעים לקבל אחריות ולנהל את עצמנו או שלנצח נהיה כמו הילדים בכיתה שמשליכים את מלוא האחריות על מנהל החיידר ואחר כך גם מגדפים אותו שהוא מגביל את צעדינו?!
10. צְוִוישְׁ'ן אוּנְז גֶערֶעדְט
יש ביטוי באידיש: 'צְוִוישְׁ'ן אוּנְז גֶערֶעדְט'. מדברים בינינו. וכשאנחנו מדברים בינינו – בהחלט ראוי שניקח את אירועי ל"ג בעומר תשפ"ד וננסה להקיש מהם אל המדינה החרדית שבדרך.
הבה נבהיר שוב: אין לי שום מילה טובה לומר על השוטרים האלימים, שניסו לפצות את עצמם על הכישלון בהדיפתם של הכוספים העקשנים, ולכן הרביצו, היכו, הטיחו זקנים ונשים ארצה והתנהגו בחייתיות ברברית. תפקיד המשטרה היה לעמוד בצמתים ולדאוג שלא יהיו הסתננויות מסוכנות. אלה שממילא הסתננו והגיעו להר – ממילא נמצאים שם. מה התועלת בלהרביץ להם? מה העניין להפעיל כלפיהם אלימות? צריך היה לדאוג שיתפללו ויחזרו הביתה בבטחה. זה לא מה שהמשטרה עשתה בחלק מהזמן: היו מכות ואלימות, וההרגשה הייתה שמדובר בפריקת יצרים שמשולבת ברוע צרוף ופוגשת מוּרעלוּת אנטי־חרדית כתוצאה משנים של יחס תקשורתי רווי משטמה עוינת.
ועדיין: בניגוד לקונספירציה – את הסכנה הביטחונית אף אחד לא המציא ממוחו הקודח. הר מירון מטווח על ידי חיזבללה. היו נפילות בהר. מי שמתכחש לכך מוזמן לבקר אצל משפחות שכולות מהצפון ולברר אם מדובר בסיפורי מעשיות או במציאות ביטחונית מורכבת. למחרת ל"ג בעומר שוגרו שלושים טילים לכיוון מירון.
זה לא רק איום הטילים. זמן ההתגוננות עומד על 30-25 שניות. כשנמצאים בהר מאות אלפים בצפיפות – די באזעקה אחת שהייתה יוצרת מנוסת קהל אדירה בשביל ש'אסון מירון' היה חוזר על עצמו בכפולות ח"ו. בפגישות עם פיקוד העורף נאמר שישנן התרעות ממוקדות ויכולת טיווח
פיצוץ בין תרבותי. ויכוח ביערות המובילים למירון
מדויקת. ברוך השם שהתחזיות האסוניות לא התממשו, אבל אם חלילה אסון היה קורה – מי היה מקבל על עצמו את האחריות?
11. צמד הפראיירים ממירון
אנחנו מורגלים לא לשאת באחריות ואז לבוא בטענות חריפות על אלו שכן קיבלו אחריות. למשל, השר הממונה והפרויקטור, שבמקום לעשות את המעשה החרדי הכי קלאסי – לברוח הכי רחוק ואז לצעוק 'געוואלד' – הם עשו את הטעות הכי גדולה והחליטו להפיק אירוע שבו בעצם אין אירוע. כלומר, להיות נגד הציבור, ולחטוף בליסטראות. אינני יודע מה עבר בראשם של השר והפרויקטור כאשר החליטו לקחת על עצמם את האירוע שנועד מראש לכישלון, אבל אני יכול להעריך אותם על עצם הרצון הטוב וההבנה שמישהו צריך לקבל אחריות. והם קיבלו אחריות.
צמד הפראיירים הזה ניסה לתווך לציבור את הסכנה הביטחונית, דאגו שבכל זאת יהיו אירועים סמליים, ותהיה נוכחות סמלית של מתפללים עם זיקה למירון: אדמו"רים עם קביעות, משפחות 'אסון מירון' ובעלי זיקה אחרים. אז נכון: גם פרוטקציונרים השתחלו פנימה. עבור מי שלא זכה להגיע – ואני גם – זה לא נעים. אני יודע מה זה להחמיץ ל"ג בעומר במירון בפעם הראשונה מגיל שלוש.
אבל במחילה, האם אנו מסוגלים להתגבר על הרגש הילדותי הזה, של 'למה ההוא כן עלה', והטיעון של 'אם מסוכן אז למה הפרויקטור ואנשיו כן' – ולדבר ברצינות על החלופה שבה 300,000 איש חוגגים על הר שמתוצפת על ידי חיזבללה במרחק 11 קילומטרים אוויריים מקני תותחיו של ארגון הטרור הרצחני, שמצוי איתנו בימים אלו ממש בעיצומה של מלחמה פעילה?!
נכון, הר מירון הפך לתאומו הצפוני של הר הבית – מבחינת האמוציות, הקונספירציות, המתח הגבוה והרגישות המקסימלית. הכמיהה של יהודים לרשב"י היא עמוקה ואינסופית, ונוכחות של שוטרים על ההר מעוררת חשדנות ברמה גבוהה. הפתרון, אגב, הוא בשיטור משלנו, כמו במודל תשפ"ג שהצליח. אבל האם אין דרך להתגבר ולחשוב קצת מהראש?
ובמקום זה, בכל מקום כינוס וירטואלי, מטווחים את הצמד שהחליט לנסות אבל נקלע לזירה שנועדה מראש לכישלון. יש עליהם פשקווילים, והפגנות, ותמונות לא מחמיאות, וכרזות 'לא נשכח ולא נסלח', כי הם ניסו לבצע את מה שהמדינה הטילה ולא אמרו למשטרה: "קחו את המפתחות, תעשו מה שאתם רוצים, זה שלכם".
אולי נניח לשנייה לרגשות הבוערים בנו נגד ידוען פלוני שתיעד את עצמו מטפס על ההר בארשת מדושנת עונג? אולי נעביר יד על המצח, ונחשוב בבגרות רצינית: האם שאלת הפרוטקציונרים שעלו להר היא הדיון המרכזי בשנה כזו, או שזה סיפור שולי מהירכתיים של הירכתיים? האם אנחנו רציניים? האין סיכוי שנשתחרר מאקסיומות ילדותיות ונתחיל לדבר אחריות כציבור, לתכנן נכון יותר את ההתכנסויות הגדולות והמבורכות שלנו, ולנהל את עצמנו כפי שמדינה מנהלת את עצמה? למען השם, כדאי שנפנים: בלי ששמנו לב, אנחנו, הציבור החרדי, הפכנו למדינה. מדינה של ממש! האם אנחנו מסוגלים לחשוב כמו מדינה?
12. אופטימיות בשייח ג'ראח
עם דמדומי חמה של היום השמח והטעון הזה, פניתי לשכונת שמעון הצדיק ופתאום התרחב ליבי. מצאתי עצמי בחברתם של אלפי יהודים שגילו אחריות, הבינו שהשנה רצון השם שנחגוג אחרת, ועלו ציון ברינה.
הייתה אווירה שמחה, ריקודים ותפילות ואפילו ח"י רוטל. שמעון הצדיק, משיירי כנסת הגדולה, הצית אצלי מחדש את שיירי התקווה. ציבור גדול צריך כמה מוקדים, וצריך לדעת להתנהל במופתיות. ופתאום, היה נראה לי כל כך מוזר לראות הילולה בלי מכות ובלי שוטרים, עם חרדים שמקבלים אחריות על עצמם ומתנהלים ללא מניירות ילדותיות.
ל"ג בעומר תשפ"ד הוא רק הקדימון. בשנים הקרובות הצורך לקבל אחריות יפגוש אותנו בכל הצמתים הציבוריים. האם נשכיל להשתחרר ממניירות ילדותיות, להתבגר ציבורית ולנהל את עצמנו כמו שצריך? כי כשאנחנו ננהל את עצמנו – אף שוטר חמום-מוח לא יוכל להכות אותנו ואף פשלונר ממשלתי עם ראש בקיר לא יצליח להגביל אותנו.
כבר הגיע הזמן. לכבוד התנא האלוקי ולכבוד מגשימי הבטחתו הנצחית: 'כי לא תישכח מפי זרעו'.
בדאגה ובתקווה, הצעיר באלפי ישראל החרדים.
