הבנות שבות ללימודיהן, הבנים עדיין ב'בין הזמנים' – מצב ייחודי רק פעמיים בשנה • איך הבית אמור להתנהל בימים לא שגרתיים כאלה? האם להשליט את השגרה המסודרת למען הבנות שעלולות להתמרמר, או לצאת מהשגרה למען הבנים שחוגגים רגע לפני זמן קיץ? האם נכון בכלל לערוך השוואות בין הבנים לבנות? • רגע לפני השגרה
גם הכלי האחרון של פסח כבר טיפס מעלה, לבוידם או לארון שייפתח רק בעוד כשנה פחות שבועיים. ליד המאפייה הסמוכה משתרך תור ללחמניות. במרפסת, הרים של כביסה משתטחים אט אט למישור. "מערכת!" מזכירה האישה האחראית על כל הניסים הנ"ל.
זהו, תם החג, גם האסרו אחריו. הבנות שבות ללימודים מחר, ותודה להשם הטוב על חזרה לשגרה.
בזמן שהן מארגנות ילקוטים, רוטנות על החשבון, אחיהן אורזים תרמילים לטיול של מחר. אצלם 'בין הזמנים' עדיין נמשך, וכך גם האפשרות לחגוג. והם אכן חוגגים. במלוא המרץ. עד אמצע הלילה, ובאמצע היום.
בתווך עומדת אמא אחת, אם הבנות החוזרות לשגרה, אם הבנים שמחה. רוצה כל כך לעזור לבנות להתאקלם בתלם, שמחה כל כך שבניה אוגרים כוחות לפני שובם לישיבה לזמן קיץ. ואין לה מושג מי קודם למי, וצרכיו של מי חשובים יותר.
האם נכון להשליט בבית משטר וסדר, בשביל הבנות? ואולי נכון יותר לסמוך יד על החגיגות, בשביל הבנים?
קו המשווה מעולם לא נראה דקיק יותר. האם תצליח ללכת עליו?
שווה נפש
רות דושניצקי, מנחת הורים ומנחת הסדנאות מהאמא שלך לאמא שבך – סמכות הורית מבוססת כיבוד הורים, חושבת שהכל בראש. של אמא. "את שואלת על הדיסוננס בין הבנות החוזרות לשגרה לבין הבנים הממשיכים לחגוג, אבל השאלה הזו אינה נוגעת דווקא ל'בין הזמנים', היא נוגעת בשאלת השוויון. השאלה היא: האם יש לך ציפייה ליצור שוויון בין הילדים?"
נגיד שזאת השאלה.
"התשובה היא שאין דבר כזה. בשום מצב. בשום זמן. בשום מקום. דוגמאות טריוויאליות מהחיים: הבכור טוען שעליו עשו את הסטאז', וממילא קרו גם טעויות. והוא צודק, אגב. הקטן בבנים מתלונן שהוא נולד אחרון, וילד הסנדוויץ' מזכיר שהוא לא אשם שהוא נולד באמצע, ולמה דורשים ממנו להתנהג כמו גדול, אבל מתייחסים אליו כמו קטן?
"וזה לא נגמר בחדר הבנים… הבת מתלוננת שהיא עובדת קשה בזמן שאחיה, הישיבע בחור, נופש. אחותה לא מבינה למה ההורים מרשים לקטנים ללכת לישון בשעות מאוחרות יותר מהשעות שהיא הלכה לישון בהן, כשהייתה בגילם. לשכנים יש יותר אפשרויות כלכליות.
"מתבגרת אחרת מספרת בכמיהה על אמא של החברה הכי טובה שאינה עובדת מחוץ לבית, ולכן כל יום מחכה לה ארוחה חמה כשהיא חוזרת מהסמינר, בזמן שעליה נגזר לדאוג לעצמה, ועוד לשמור על הילדים הצעירים יותר.
"בת הדודה שלה פוזלת לחברה אחרת, בת יחידה, בזמן שהיא חולקת חדר צפוף עם עוד שלוש אחיות. ואני יכולה להמשיך ולשפוע דוגמאות נוספות, אבל נראה לי שהעיקרון מובן.
"אין אפשרות ליצור שוויון בעולם הזה. אפילו אצל תאומות זהות אין אפשרות לשוויון מוחלט, קל וחומר בין אחים אחרים, עם נתונים שונים".
מה אפשר לעשות כשילד דורש שוויון בינו ובין אחיו?
"אני מעולם לא התחייבתי לעצמי או לילדים שלי ליצור שוויון במשפחה, ואיני משתפת פעולה עם השוואות. כשילד אומר, לדוגמה: 'אני גם רוצה ארטיק כמו של מוישי', אני שואלת: 'מה אתה רוצה?' הוא מבין, מדייק: 'אני רוצה ארטיק'. הוא יודע: אין קשר בין הארטיק שהוא רוצה לעובדה שאחיו קיבל ארטיק.
"אני מלמדת את הילדים לדבר על עצמם, ללא קשר לחברה או לאחים סביבם. חשוב לי להוציא מהשיח את ההשוואתיות. לפעמים ילד מאבד טעם בדבר שקיבל, אם הוא שם לב או נדמה לו שאחיו קיבל יותר, ואני רוצה ללמד אותו להתמקד במעגל שלו, למצוא טעם בחייו האישיים.
"ולמען הסר ספק, אני ממש לא ממליצה להפלות בכוונה תחילה, אבל מציאות החיים היא שלעולם יהיו הבדלים בין הילדים ובין נתוני חייהם. וממילא יהיו הבדלים גם בתגובות וב'מענקים' ההוריים".
הנטייה הראשונית שלנו, כהורים, היא לפצות את הילדים שקיבלו נתונים שווים פחות, למראית עין.
"הרבנית שרמן תליט"א אומרת שפיצוי ניתן לנפגעים, ומי שמפצה ילד על נתוני החיים שקבע לו השם פוגע בו.
"אם אמא עוסקת במתן פיצוי לילדה ש'אתרע מזלה' ונולדה ילדה, ועל כן היא שבה ללימודים למחרת אסרו חג, היא פוגעת בה. וזה נכון גם לגבי מתן פיצוי על החיים כילדה לאמא עקרת בית או כבת לאמא עובדת. לגבי כל נתון חיים שנקבע מלמעלה.
"מעבר להיבט האמוני, יש פה אמירה הורית חשובה: אני לא רוצה לגדל ילדים שמתבצרים בעמדה שהעולם חייב להם, ועליהם לבחון כל העת כל מציאות במשקפיים של חובה וזכות.
"אני רוצה לגדל ילדים שלומדים להתאים את עצמם לסביבה ולמצב כי זאת בריאות רגשית. אני לא רוצה לעודד את ילדיי לדבוק בעמדת הנפגע הכרוני המבקש פיצוי בלי הרף. אני רוצה לחנך אותם לבריאות נפשית שמשמעותה להסתדר עם המכלול האישי בכל רגע נתון".
מה פירוש מכלול אישי?
"מכלול, פירושו ארסנל החוזקות והחולשות שלך ושל סביבתך, נתונים כלכליים, משפחתיים, חברתיים ועוד, שמתוכם אפשר וצריך לצמוח.
"לאחרונה שמעתי הגדרה יפה על בריאות נפשית – 'היכולת להיות בכל מיני מצבים על הסקאלה ולהישאר מאוזנים' – כלומר, היכולת להתמודד עם אתגריה של השגרה, כמו אתגריה של החופשה, כמו אתגריו של 'בין הזמנים', תקופה המשלבת בין שגרה לחג.
"נדמיין ציר שבצד אחד שלו יש שגרה, ובצד האחר יש אקשן בלתי פוסק, ולנו יש אפשרות לנוע על הציר הזה מקצה לקצה, על פי רצונו יתברך, בעקבות המציאות ודרישותיה באותו רגע. בשפה המדוברת זה נקרא 'לזרום'".
עמק השווה
כשאני משוחחת עם רותי, משהו חם זורם בקולה, מתרגש. "אישית, אני אוהבת מאוד ומודה בכל פעם לבורא עולם על השנה המגוונת שלנו, שמלאה באירועים הממוקמים על כל הסקאלה הרגשית, מאדר עד אב, מאלול לשמחת תורה, בין פסח לשבועות. במעגל השנה היהודי אנחנו מקבלים הזדמנויות לעבור ממצב למצב ומרגש לרגש, להרבות בשמחה באדר, למעט בה באב, ואפשר לראות זאת גם אצל אבותינו הקדושים. אברהם אבינו, איש החסד, נאלץ לגרש את הגר ואת ישמעאל. יעקב, איש האמת, נאלץ לשנות מהאמת בעניין הברכות.
"יהודי צריך להפגין מוכנות להיות על כל נקודה על פני הסקאלה, בכל רגע נתון, על פי הנדרש ממנו באותו רגע. דרך האמצע של הרמב"ם מדברת בדיוק על זה, כך שמעתי מפיו של הרב יחיאל יעקבסון שליט"א, לא להינעל על נקודה אחת על הסקאלה. להמשיך לנוע. לא להפסיק לגדול".
טכנית, איך מתמרנים בין הצרכים של הבנות לרצונותיהם של הבנים?
"אני לא רואה בעיה. הבנות צריכות להיכנס לתלם, והבנים יכולים להמשיך בסדר היום המשוחרר שלהם. בחופש הגדול הבנים ממשיכים ללכת לחיידר בזמן שהבנות חוגגות, נכון? ובשבת הם משכימים קום כדי להתפלל במניין, בזמן שהבנות קמות בעצלתיים, לא?
"בית הוא מקום דינמי, וכל אחד חי בסדר יום שמתאים לו, בתוך מערכת הכללים המשפחתית. ככל שהמסר הזה יהיה ברור להורים, כך הם יצטרכו פחות לדבר עליו. הוא יהדהד את עצמו לילדים".
מרשה לשאול מה קורה בבית שלך?
"אנחנו משקיעים הרבה בהווי המשפחתי. משתדלים לצאת עם הילדים לחופשות קצרות פעמיים בשנה. בבין הזמנים של תשרי אחרי סוכות, ובבין הזמנים של ניסן אחרי פסח. אלה הזמנים הכי טובים לטייל בהם, כי הסתיו והאביב יפהפיים, ואין פריצות בחוץ. העלויות זולות יותר בתקופה הזאת (ביחס לנופש בבין הזמנים של אב, לדוגמה), וזאת הזדמנות שאני לא מוותרת עליה לגיבוש משפחתי וליצירת הווי.
"לפעמים אני מזמינה בני משפחה, בני דודים או גיסים, שלבנים כיף איתם, כדי ליצור 'מצב'. לפעמים רק בעלי יוצא איתם. לפעמים אלה רק ההורים והבחורים. תלוי בתקציב ובאפשרויות.
"אני רואה בהוצאה הזו הוצאה רוחנית. מבחינתי, כמו שאני משקיעה בסוכה ובמצות ובהוצאות שבת, כך אני משקיעה בחופשה המשפחתית. התועלת המופקת ממנה היא עצומה, ובעיניי, כל השקעה בהווי המשפחתי היא השקעה ברוחניות ובחיבור של הילדים לערכי הבית. אבל אני מדגישה: כל חוויה שאני בוחרת להעניק לילדים לא תבוא לעולם ממקום של פיצוי. המסר הוא תמיד: אם אפשר, אנחנו שמחים להעניק לכם את החוויה הזאת. ואם אי אפשר, נעשה לעצמנו שמח בבית.
"לפעמים אפילו יציאה בערב לגינה קרובה, לשחק שם 'שבויים' עם אבא ואמא ולהזמין פיצה או לעשות קטוצ'קס באמצע ערב של בין הזמנים, היא חוויה שערכה לא ישוער.
"היו זמנים שלא יכולנו לצאת, והתאכזבנו ביחד עם הילדים, אבל לא ממקום של 'אנחנו חייבים לכם'. ממש לא. ממקום של 'רצינו לצאת ביחד, אבל זה לא הסתדר, לצערנו'".
שווה זהב
גם הרב משה פוליאס, מחנך, מנחה נישואין ומשפחה, מעניק זווית מבט מאזנת על המצב:
"אין ספק שביום שהבנות חוזרות שוב לשגרת לימודים, כדאי שההורים יטילו משמעת של סדר ואחריות ולא יאפשרו 'הברזות' ומשחקים. אבל גם גמישות קיימת בחיים, והגמישות צריכה להיות מובנית ומתואמת, ראשית והכי חשוב – בין ההורים, ושנית, ברמה מסוימת מול הבנות. לדוגמה, יציאה לטיול משפחתי היא חוויה נכונה ומוצדקת וטובה. בעיניי, היא חוויה טהורה, הכי מגבשת והכי מרגשת (בהתניה שגם בתי הספר פרגמטיים כמו רוב תלמודי התורה).
"הגיוני שהבנות תאחרנה למחרת פעילות מעניינת שעשו האחים, שגם האחיות השתתפו בה. כמו כן, הגיוני להשתחרר מוקדם מבית הספר כדי להשתתף בפעילות משפחתית, ואפילו להחסיר יום לימודים, בפרט יום לימודים קצר או יום שההפסד של החומר הנלמד בו אינו דרמטי, כי אם לא, יצא שכרו בהפסדו. וכמובן, מומלץ להסביר למורות מדוע אנו, ההורים, בחרנו לשחרר אותן או לאפשר להן לאחר, בלי להנחית עליהן אמירות סתומות שאינן ניתנות לפענוח ואינן נושאות מסר.
"משום מה, 'נשכחה' העובדה הטבעית שכך הם הדברים בחופש הגדול, כאשר הבנות חוגגות חודשיים תמימים והבנים נופשים בקושי שלושה שבועות, אבל אפשר בהחלט לרתום עובדה זו כדי להסביר לבנות שהן אינן אומללות.
"ואשתף באנקדוטה שאירעה לי. בתחילת דרכי כמחנך, שמתי לב להיעדרויות של הבנים הצעירים בימי בין הזמנים של ניסן ותשרי, הימים שבהם הבנים הגדולים עדיין חוגגים את בין הזמנים במשך שבוע עד עשרה ימים. לא אהבתי זאת בלשון המעטה, אך מהר מאוד הבנתי שזאת הזדמנות משפחתית שאין לה תחליף, שכן לפני סוכות ולפני פסח, לרוב אין זמן להתארגן ולצאת לטיולים משפחתיים.
"ביום מן הימים אחד התלמידים הטובים, שהיה בקשר מעולה איתי, התנהל בסוג של מחבואים. לאחר יום או יומיים הוא נעדר. כאשר חזר, חזרה ההתנהלות המוזרה הזאת. ניסיתי לדובב אותו אך לא הצלחתי למצוא מסילות לליבו, דבר שאינו אופייני לי. בצר לי פניתי לאביו, אבל גם הוא נאלם דומייה ואיבד את לשונו. למזלי, גם האם שמעה את השיחה והתנצלה שהיות שהם יצאו לטיול משפחתי, הבן נאלץ להיעדר מהתלמוד תורה.
"הסברתי שלא התקשרתי בגלל ההיעדרות, אלא בגלל הפחד או המופנמות שחוויתי עם בנם, ואז התברר שהם פחדו לבקש רשות לקחת את הבן לטיול. הוא נדבק בפחד ובאי נעימות שהוריו חשו, וכך נוצרה העיסה הדביקה הזאת.
"הרגעתי אותם ואמרתי שאני לא רואה בעיה בטיול משפחתי. להפך, טוב שכך עשו, ואני אשלים איתו את החומר שהחסיר, כי אבא אמנם משלים מצוין, אבל הרב'ה משלים טוב יותר…
"ומאז העברתי מסר ברור מאוד להורים, שאני רואה בעין יפה כל יציאה משפחתית בחיינו הטרופים, שבהם ילדים חווים עם הוריהם, ואפילו עם אחיהם ואחיותיהם, זמן איכות כה מועט אם בכלל, והבהרתי שאני אגבה כל יציאה ואף אשלים באהבה את חומר הלימודים שיפסיד כל תלמיד שייעדר בנסיבות משמחות אלו".
שווה בדיקה
עזרת הגברים של ציפי נודדת לצפון.
"יש לי שלושה בנים בישיבה, ברוך השם, ובית מבורך בבנות ובקטנים. מצד אחד, אני הכי מפרגנת בעולם לבנים את החופשה שלהם, גאה בהם כל כך על התורה שהם קונים באף, יודעת שהם עושים שטייגען רציני בזמן, ולכן מבינה את הצורך שלהם להתפרק.
"מהצד האחר, ההתפרקות שלהם מפרקת אותי. אחרי פורים, ערב פסח, פסח – מועדים שבהם עבדתי בלי הפסקה בניסיון לייצר למשפחה שלי חגים וזמנים לששון, די, אני רוצה שגרה. אני מוכרחה אותה. בעיקר למען הקטנים שכבר מטורללים מכל הבלגן, וגם למען שלוות נפשי.
"אני חוזרת לעבודה כבר באסרו חג, ומבחינתי לא אפשרי להמשיך לחגוג אפילו יום אחד נוסף. חוץ מזה, גם ככה לא רגועה כשהם חוגגים בלי פיקוח. לכן בעלי ואני הגינו פתרון גאוני, והוא כאן לכל דכפין. הוא לוקח חופש מהעבודה לארבעה ימים. נוסע עם הבנים הגדולים לצפון. הם מנסים מסלולים למיטיבי לכת, עוברים מאטרקציה לאטרקציה. בלילות הם מבשלים נקניקיות על האש, מתקשרים אלי מהאוהל שהם ישנים בו. מאושרים כהוגן.
"גם אני מאושרת. אמנם אבא לא בבית, וגם הם לא. ובסך הכל, קצת אכפת לי שאני מפסידה אותם, ואכפת לי שאחים שלהם מפסידים אותם, אבל חושבת שזאת ברירת המחדל הכי נכונה למשפחה שלנו. היא דורשת גם תקציב לא קטן לחופשה הזאת… אבל הם חוזרים ממנה כל כך מסופקים, מלאים עד תום במרץ נעורים ובחשק לזמן החדש. שווה כל שקל, כל געגוע".
גם רותי עובדת עד שעות מאוחרות. יום אחרי פסח היא מתייצבת בעבודה, לא מבינה על מה אני מדברת. חגיגות? לא בבית ספרה.
"הבנות צריכות לחזור לשגרה, גם הקטנים. שני בחורי הישיבה שלי פלוס בעלי, אברך, ברוך השם, לומדים בבקרים בישיבת 'בין הזמנים'. בצהריים הם שבים הביתה, לשגרה של בית. אני מתקשרת איתם, מרחוק. כמו כל צהריים. עובר עליהם שבוע רגיל לגמרי, לא ממש רגיל, כי ברגיל, הם בישיבה. אבל מבחינת הבית, הוא ממש לא יוצא מגדרו כדי להעניק להם עוד חופשה, עוד 'בונוס' על זה שהם חוזרים לישיבה עוד מעט.
"גמרנו את התקציב על פסח, ברוך השם, ובכל מקרה, אני לא מחבבת את הרעיון שהם יתרוצצו בארץ. אחרי הצהריים הם קצת קוראים, קצת משחקים עם הקטנים. קצת עוזרים לי. אני מודה, אני נהנית מעזרתם האדיבה כשהם בבית ומרגישה עם זה לגמרי בנוח.
"לא יודעת מי קבע ש'בין הזמנים' שלהם צריך להיות דחוס במאורעות מרגשים מחוץ לבית. בעיניי, 'בין הזמנים' הוא זמן נהדר למשפחה, לבית, לדברים שקורים יותר בעצלתיים.
"ואגב, אני גם לא מתרגשת כשהם מתחילים לריב עם האחיות שלהם. אנחנו לא נופש מאורגן. אנחנו משפחה. ומריבות הן חלק אינטגרלי מהחיים. שמחה שהם נינוחים, שהם מרגישים בבית".
יעל בוחרת בשיטת א"ב. "אני מצוותת את הבן שלי, בינתיים בחור הישיבה היחיד שלנו, לאחיותיו ולקטנים על פי תור. ביקשתי ממנו שיעזור לבת בכיתה א' ללמוד למבחן, וביום אחר שלחתי אותו לחוג חיות עם אחיו הקטן.
"אני מקפידה לבחור פעילויות שתעניינה אותו. ובכוונה תחילה, שולחת אותו לבד, בלעדיי. בעיניי, זאת המשמעות של 'בין הזמנים'. להתחבר למשפחה. למקורות הכוח שאיתם נולדת ובזכותם אתה אמור לגדול.
"הוא ואני עושים כל ערב 'הליכה'. אומרת לו שאני צריכה אותו, שיכניס אותי לכושר, והוא שמח לעזור. ממש מרגישה איך גבהה קומתו כשהוא מרגיש נצרך ומשמעותי, בפרט שבמשך הזמן הוא יכול לפעמים להרגיש 'נטוש', כאילו המשפחה ממשיכה להתקיים בלעדיו. אז הנה, בא 'בין הזמנים', ואיתו הזדמנות נהדרת להוכיח לו כמה הוא חשוב לנו, וכמה אין כמוהו.
"לקראת תום 'בין הזמנים' אני והבנות לוקחות יום חופש מהשגרה שרק עכשיו חזרנו אליה, ואנחנו יוצאים לטיול משפחתי, על טפנו. זה טיול רציני, ונחשב מאוד, כי בפסח אנחנו לא יוצאים לטיולים. הוא מתכנן את הטיול, מארגן אותו. לפעמים הוא גם המדריך… הקטנים נועצים בו עיניים מעריצות, וזה עושה טוב לכולם.
"בשבוע 'בין הזמנים' שחל אחרי החג אני משתדלת לבשל לצהריים את המנות שהוא אוהב. בדרך כלל, אלה גם מנות שהבנות והקטנים גם אוהבים, ואני מדגישה בקול: 'את האוכל הזה בישלתי כי אלי אוהב אותו, ואנחנו שמחים לפנק את אלי כי הוא התלמיד חכם שלנו'.
"זה גם משמח את הבן שלנו – שוב נותן לו ערך מוסף, גם גורם לאחים שלו לשמוח ב'בין הזמנים' שלו כי בזכותו הם הרוויחו מנות שאני לא מכינה ביום-יום, גם מלמד אותו ואותם מה חשוב לנו באמת, ומה אנחנו שמחים לחגוג. כל הדברים הטובים בסיר בשר אחד…
"אולי זאת הדרך לפתור את הדיסוננס הזה, בין השגרה של הבנות לחופשה של הבנים. להבין שאין פה צד אחד מרוויח, צד אחד מפסיד. יש פה משפחה ששמחה להיות משפחה, ומתרכזת במכנה המשותף, ולא במפריד".
