ימים של אבל וצער עוברים על כל עם ישראל, המבכה על חורבנות שונים. האם גם באופן פרטי ואישי אנו מצליחים להרגיש את כאב חורבן הבית? מהי הדרך שבה נוכל אנו, בני דור השפע, המתגוררים בשלווה בארץ ישראל, לחוש את החסר המהותי בחיינו? מהו בעצם, החסר הזה? ואיך נוכל לחבר אליו גם את ילדינו? • ועוד: מהו הקשר העמוק בין ימי בין המצרים לבין הימים הנוראים? • כאב וגעגוע, אובדן וציפייה, גלות ותקווה • עד שיבוא אליהו
"חורבן בית המקדש הוא חורבן העולם. עולם נחרב הוא עולם שאין בו אף פינה אחת מטוהרה ומקודשת להשראת השכינה. וכתוב בשו"ע 'ראוי לכל ירא שמים להיות מיצר ודואג על חורבן בית המקדש'. ומעיר על זה בעל החידושי הרי"מ: 'מ"ש ירא שמים – כל שכן מי שאינו ירא שמים אמיתי, שראוי להיות מיצר יותר, שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. ויש לכל אחד חלק בזה, רק הכוונה שבל יטעה עצמו בשקר כשאינו מרגיש כלל חסרון בית המקדש וכל הנוגע לכלל ישראל, הרי מי שאין בו יראת שמים אינו יודע כלל על מה להתאבל".
(הגר"ש וולבה זצ"ל, עלי שור ח"ב פרק עשירי)
מי שמבקר בשריד בית המקדש בשלושת השבועות, מרגיש בחוש את האבל והצער, החורבן והגלות. אי אפשר להסביר, אבל זו תחושה קולקטיבית.
הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל והמקומות הקדושים, רואה מדי יום את המקום שלא זזה ממנו שכינה, זוכר מדי יום את חורבן הבית. כשהוא צועד במנהרות הכותל, המגלמות את ההיסטוריה היהודית של לפני אלפי שנים, ומתפלל מול מקום קודש הקודשים, הוא מרגיש היטב את הפער בין מה שהיה אז, לבין המציאות של ימינו.
"אין ספק שככל שאדם יותר ירא שמים, הוא יותר מתאבל על החורבן", הוא מקדים ואומר. "כתוב בהלכה שראוי לכל ירא שמים להיות מיצר ודואג על חורבן בית אלוקינו. אנחנו אומרים בתפילה 'כי לישועתך קיוינו כל היום', ויש לכוון לכלול את הצער שלנו בצער של הקב"ה.
"כשאנחנו חושבים על גלות, מייד קופצות לנגד עינינו כל הבעיות האישיות שלנו – בריאות, פרנסה, ילדים. אבל צריך להביט על הגלות כצער של בורא עולם, שמלכותו לא שלמה וזרים מקרקרים בהיכלו.
"אנחנו רואים בחוש, כיצד ככל שהדורות יורדים כך הולכת ופוחתת התחושה של הצער והאבל על החורבן. בעבר היו יהודים שמדי חצות ליל ישבו על הארץ וקוננו על החורבן. היו יהודים יקרים שהגיעו לכותל מדי לילה כדי לומר תיקון חצות. בימי בין המצרים היו כמעט כל בעלי העסקים סוגרים את החנויות ומתיישבים לומר תיקון חצות בצהרי היום. היום, לצערנו, מדובר במיעוט קטן שמקפיד על כך. עד היום צרובות בזיכרוני אותן תמונות הוד בלתי נשכחות של גדולי ישראל המקוננים על החורבן – הגאון רבי מרדכי אליהו זצוק"ל שהיה מגיע מדי שנה בי"ז בתמוז לערוך תיקון חצות בכותל, או כ"ק האדמו"ר מערלוי זצוק"ל שהיה מקפיד על תיקון חצות בכותל עם חסידיו כמעט בכל ימי בין המצרים".
נושא הלכתי נוסף הקשור לחורבן הבית, שלא רבים מקפידים עליו, הוא הקריעה כאשר מגיעים לכותל אחרי שלושים יום שלא ראו אותו. "אני זוכר כיצד בברכת החמה האחרונה, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ביקש מאוד לעשות אותה בכותל", מעיד הגר"ש רבינוביץ. "ניסו לשכנע אותו שאולי עדיף מקום אחר, אולי בהר חוצבים, בשל העובדה שמדובר בערב פסח וקשה מאוד לשנע ציבור גדול כל כך לעיר העתיקה בפרק זמן של שעות ספורות, אבל הוא לא הסכים לכך. באותה תקופה הוא היה מאושפז בבית חולים ולכן לא יכול היה לקיים את המנהג שלו להגיע מדי שלושים יום לכותל. לו היה ממתין עד לחול המועד הוא היה פטור מקריעה, אבל דעתו לא הייתה נוחה מזה. הפתרון שמצא היה להגיע לגג משרד החינוך שהיה סמוך לביתו, שם ניתן לראות את הר הבית, ולבצע את הקריעה".
בהקשר זה מן הראוי לציין את דבריו של מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שיהודי שיכול להגיע לכותל בקביעות, ולא מקפיד לעשות זאת פעם בחודש, פטור מצד הדין מהקריעה. קריעה מבטאת את הכאב והצער על החורבן, ומי שלא קשור למקום הזה, סימן שהחורבן לא כואב לו מספיק, ולכן מדובר בהשחתת בגדים. ואגב, אחרי הקורונה, כאשר רוב ככל העם היושב בציון לא יכול היה להגיע לכותל, לא היה פטור לשום יהודי מהקריעה".
העיקר חסר
"נודה על האמת: בית המקדש וחורבנו רחוק מאיתנו עד מאוד. די טוב לנו בעולם כפי שהוא בלי בית המקדש, ואיננו מרגישים כי העיקר חסר בעולם מאז שהשכינה הסתלקה ממקומה".
(עלי שור ח"ב פרק אחד עשר)
הרב זאב קצנלבוגן, תושב ירושלים העתיקה ומרצה לקהלים שונים במרכז 'שיוויתי', סבור שאכן, דווקא בדורנו קשה מאוד להרגיש את צער החורבן.
"אין לי ספק שלפני שמונים שנה, בעיצומה של השואה הנוראה, היה קל יותר להתחבר לסיפורי החורבן, לצער האין סופי של האימהות ששיכלו את ילדיהן במגפת הרעב, לתלאות ולאסונות. כיום, כשאנחנו בדור של שפע – אמנם כולנו מתפללים ורוצים שיבוא המשיח, אבל מתקשים לבקש זאת בדמעות.
"אז נכון, אנחנו חייבים להודות על השפע שזכינו בו, אבל בד בבד להמשיך ולבקש את בית המקדש מתוך רצון להבין מה באמת חסר לנו".
אולי ניתן להביט על השפע הזה כתחילת תהליך הגאולה? כאילו יש אישור מלמעלה שמעשינו רצויים?
"זו סוגיה רחבה מאוד שנידונה במסכת סנהדרין, אם תהליכי הגאולה תלויים בתשובה, או שיגיע הזמן הדברים יקרו גם אם הדור לא יהיה ראוי. מדובר במחלוקת תנאים, אבל כדאי לשים לב לנבואתו של הנביא יחזקאל כאשר הוא מדבר על הגאולה העתידית – הוא מתאר את קיבוץ הגלויות, איך השם יזרוק עלינו מים טהורים וייתן לנו לב בשר, אבל מדגיש ש'לא למענכם אני עושה', אלא למען שמו המחולל בגויים.
"במילים אחרות, הנביא אומר לנו לא להתבלבל, לדעת שהגאולה היא למען שמו של השם שלא יתחלל בגויים. השם יחזיר אותנו אליו, ודרך הטובה והשפע יעורר את העם להתקרב אליו".
הרב קצנלבוגן מוסיף, שבעובדה שהטוב והשפע משכיחים מאיתנו את בית המקדש – יש ממד היסטורי. כידוע, הלכות האבלות נוספו במהלך הדורות בהתאם לתלאות שעברו על עם ישראל. הגמרא במסכת תענית מדברת על דיני תשעה באב והיום שלפני כן, אולם בתקופות מאוחרות יותר נוצרו המושגים של תשעת הימים ובין המצרים. זו גם הסיבה לשוני בהלכות בין הספרדים לאשכנזים, כאשר האחרונים מחמירים יותר בעקבות תלאות קשות יותר שעברו בגלות ארצות מוצאם. (במאה השנים האחרונות תכפו הצרות והרדיפות ביתר שאת גם את יהודי ארצות המזרח.)
"אין ספק שהתחושה של הריחוק שלנו מאבלות וצער על החורבן, מקורה בטעות. השורש של הגלות והחורבן הוא ההעדר בית המקדש, שהיה החוליה המקשרת בין עם ישראל לבורא העולם. במשל פשוט ניתן לדמות זאת לשני בני זוג שחיים בבית אחד – גם כשהם הולכים ברחוב רואים עליהם שהם חיים טוב, אבל כשהשלום ביניהם מתערער ואין להם בית, גם בחוץ הנתק גלוי. התחושה הזו גלויה רק לחכמי הדורות, שהבינו שכל הסתר הפנים מקורו בחורבן הבית".
גם היום יש צרות וטרגדיות רבות, לכלל ולפרט. מדוע קשה לנו, אם כך, לחוש את צער החורבן?
"זה נכון, אבל גם כשהיה בית המקדש היו אנשים חשוכי ילדים, עניים או סתם מסכנים. חזקיהו גנז ספר רפואות, משמע שגם בימיו היו חולים.
"מצב אופטימלי שבו אין צער ותלאות היה רק בשלוש תקופות קצרות מאוד בהיסטוריה: בשעות הספורות מאז נברא אדם הראשון עד שחטא, ממעמד הר סיני עד חטא העגל, אז פסקה זוהמתן של ישראל ובוטל עונש המוות שנקנס על אדם הראשון, ובימי שלמה המלך.
"לכן, כשאנחנו מייחלים לביאת המשיח ולבניין בית המקדש, חשוב לזכור שיש דעות בחז"ל שלפחות בתקופה הראשונה עולם כמנהגו נוהג, וכל ההבדל בין התקופות של הגאולה והגלות הוא בהעדר שִעבוד מלכויות. כך שמי שמצפה לביאת המשיח כדי שלא יהיו פקקים בכבישים או שכל הרווקים יתחתנו, חי באשליות. אנחנו מייחלים לבית המקדש כדי שהקשר בינינו לבין בורא העולם יתחדש כבראשונה".
הסתר פנים
"הכלל ישראל חי תמיד בקרבת הישועה וההתגלות. כי הוא יודע כי 'הנה זה עומד אחר כתלנו'. ממש מאחורי מחיצה דקה הוא ית' מחכה לה ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים".
(עלי שור ח"ב פרק עשירי)
כדי לסבר את האוזן מהי עוצמת הריחוק והניתוק שלנו מבורא עולם, מציע הרב קצנלבוגן לקחת דוגמה מחיי היום יום: בעל מגיע הביתה, פונה לרעייתו בברכת שלום, והיא לא מגיבה. הוא מתחיל לדבר בקול רם יותר, ועדיין אין כל תגובה מצידה. כשהוא צועק ממש ומבקש ממנה להראות אות חיים וגם אז היא ממשיכה לשתוק, הוא מבין שנקלע לצרה צרורה.
"כאשר בית המקדש היה קיים, קיבלנו משוב מיידי על כל מה שעשינו. ביום הכיפורים הייתה לשון של זהורית שמלבינה, אות וסימן שהתשובה התקבלה. כשרצה העם לדעת את המעשה אשר ייעשה, היה לו אבני החושן שהאירו וגילו את התשובה הנכונה. למעשה, כל המציאות של נבואה היא תקשורת בין בורא העולם לעם ישראל, כלל כפרט.
"ומה יש לנו היום? אנחנו מתפללים, ולא יודעים אם התפילה שלנו התקבלה. מנסים ומתאמצים לדעת על מה לחזור בתשובה, אבל אין נביא ואין חוזה, ואנחנו רק יכולים לשער מה רוצה בורא עולם מאיתנו בעת הזו. אין לנו מושג אם אנחנו מוצאים חן בעיני השם או חלילה ההפך. הדבר דומה למי שמקליד חומר במחשב, אבל אין לו מסך שמראה לו את הנכתב. ובמילים אחרות: אין תקשורת.
"אם חושבים על הדבר הזה לעומק ומשווים קצת את התקשורת שהייתה אז למה שאין היום, אין ספק שכל אחד יכול להתחבר לצער על החורבן. לא משנה אם אני כעת שמח או מאושר, חסר לי משהו או הכל טוב. עצם החיסרון המהותי הזה, דיו שנשב ונתאבל עליו שלושה שבועות בשנה לכל הפחות".
הרב קצנלבוגן מציע לקרוא את מגילת איכה לאור התובנה הזו. "מי שיתבונן יגלה שבמגילת איכה אין סיפורים. יש מדרשי חז"ל על הפסוקים, שמגלמים את סיפור החורבן. אבל המוטו שעובר בין הפרקים מגלם את עוצמת הנתק של הקשר בינינו לבין הבורא: איכה ישבה בדד, הייתה כאלמנה, אני הגבר ראה עוני – שזהו פרק שלם שמתאר את גודל הסתר הפנים, כאשר בורא עולם נראה כדוב אורב, כארי במסתרים. דרך קשתו כאויב ושם אותי כמטרה לחיציו, ועוד ועוד.
"בדומה לשני בני זוג שרבים פתאום, והמתח ביניהם גורם לשנאה שלא רואים כמותה בין אנשים שמעולם לא היה ביניהם קשר, כך היה גם בחורבן, בשעת חרון האף. חז"ל מתארים שהקב"ה כביכול סילק שכינתו מהבית, ואז טיטוס יכול היה לדקור את הפרוכת עד שזב ממנה דם. למעשה, כל התלאות מקורן בריחוק ובהסתר פנים, שהגיע מכיוון שכבר לא היה מקום לאהבת הקדמונים שהייתה עד אז".
המעגל נסגר
"נפלאות הוא להתבונן בלוח השנה היהודית. השנה מתחילה ביום הרת עולם ואנו ניגשים להתחדשות העולם בראש השנה עם מלכויות זכרונות ושופרות. העגל והמרגלים גרמו בכיה לדורות, ריחוק שכינה בחורבנות ופורענות. על הריחוק הזה אנו מתאבלים בימי בין המצרים. וזאת לדעת: האבלות על החורבן והריחוק בבין המצרים היא ההכנה הראשונה להמלכת הבורא על העולם וההתקרבות אליו בימי הרצון ובימים הנוראים. וברור הוא מי שאינו חש באסון שאין לשכינה עוד מקום קבוע בעולם אשר בגלל זה הבריאה מרוחקת מבוראה, איך הוא יכול להתגעגע ולהתאוות להמלכת הבורא על הבריאה במלכויות זכרונות ושופרות? בזה סוף השנה נעוץ בתחילתה, המעגל נסגר, והנקודה המרכזית במעגל זה היא מלכות שמים".
(עלי שור ח"ב, פרק עשירי)
הרב שמואל רבינוביץ מזכיר: "לכל דבר ביהדות יש משמעות. חודש תמוז וחודש אב, חודשי החורבן, הם גם זמנים של אבל על החורבן – וגם ימים של הכנה לימים הנוראים. דורשי רשומות דרשו את נוטריקון חודש תמוז – 'זמני תשובה ממשמשים ובאים', ואב – 'אלול בא'. ככל שמבינים את המשמעות של בית המקדש, כמקום להשראת שכינה שם הקשר עם אבינו שבשמים היה מוחשי ממש, כך מבינים ומרגישים את החורבן בצורה מוחשית יותר, וכך גם התפילות של הימים הנוראים מגיעות ממעמקי הלב והתודעה.
"כאשר מתבוננים בעבודת כהן גדול ביום הכיפורים, כיצד כל עבודת התשובה והסליחה נעשתה על ידו, והלבנת הלשון של זהורית הייתה הסימן שהתשובה התקבלה, מבינים מה גודל ההחמצה שלנו, כמה עמוק השבר, ומתעוררים יותר לבקש על הגאולה ולהיות ראויים לה על ידי תשובה ומעשים טובים.
"אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו איך נראתה הבאת הביכורים בבית המקדש בחג השבועות, אילו רגשות קודש היו בשעת שמחת בית השואבה ובזמן הקרבת קרבן פסח.
"הרב מפוניבז' שאל פעם את החזון איש מדוע כל מבני התרבות בתל אביב עומדים על תילם במהירות וביופי, ואילו בישיבה שלו עובדים שלוש שנים רק על הפיגומים. בתשובתו, הקביל החזון איש את המצב להבדל בין מצוות 'תכין לך הדרך' על התקנת ערי מקלט לרוצחים, לבין העלייה לרגל. ישנה מצווה מיוחדת להתקין שילוט בדרכים המובילות לערי מקלט, כיוון שהתורה לא רצתה שאנשים ידעו וישמעו על רצח, והשילוט המתאים ימנע מהרוצחים לשאול על המקום. לעומת זאת, כשעולים לבית המקדש מדובר במשהו רוחני חיובי, משמח ומרגש, ולכן עדיף שכמה שיותר אנשים יתוודעו לכך שהמשפחה הזו עולה לרגל ויש צורך לסייע לה.
"כך גם בקשר לרוחניות שנמצאת בימינו בשיא השפלות, בבחינת 'כל עיר על תילה בנויה ועיר האלוקים מושפלת'. כשאנשים רואים כיצד עובדים שנים רבות על ישיבה, זה מעורר בליבם רגשי קודש וציפייה מתוקה שהבניין יושלם, לעומת בתי תיאטראות שהבנייה שלהם מהירה.
"כולנו צריכים להבין ולהעמיק בחשיבות של בית המקדש וירושלים. לא מספיק לשבור את הכוס בחתונה ולצעוק 'מזל טוב'. אנחנו חייבים לדעת שחסר לנו משהו מהותי מאוד כל עוד אין גאולה".
על עצים ואבנים
"בבית המקדש השכינה הייתה 'פה' ואין לשער עד כמה צורת כל העולם השתנתה על ידי זה. הרי היה מקום אחד בעולם שבו היה ניכר כי אין הגשמיות מוכרחת להיות מגושמת ומרוחקת, כי הרי השכינה מצאה לה כאן בעולם, בתוך כלים גשמיים של עץ ואבן".
(עלי שור ח"ב פרק עשירי)
הרב רבינוביץ מסביר, שאם נתעמק מעט בנושא של מהות בית המקדש, נגיע להבנה שהקב"ה לא צריך את בית המקדש בשבילו. מלוא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מניה. המטרה של בית המקדש היא שאנחנו ניבנה מבחינה רוחנית – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ובאותה מידה ממש, החורבן הפיזי של בית המקדש הוא תוצאה של החורבן הרוחני של עם ישראל, שלא היו ראויים להשראת השכינה.
"ידוע מה שכתוב על המזמור בתהלים 'מזמור לאסף אלוקים באו גויים בנחלתך' – מדוע מזמור לאסף ולא קינה לאסף? אלא גם בשעה הנוראה של החורבן, שלא הייתה קשה ממנה, הבין המשורר את גודל חסדיו של בורא עולם, ששפך את חמתו על עצים ואבנים ולא על עם ישראל.
"גם את המדרש הזה צריך ללמוד ביתר עמקות. בדרך כלל, כשמענישים ילד על מעשה מסוים, לא מענישים את המלמד שלו. כאן, במקום שהילד הסורר, עם ישראל בנמשל, ייענש, שפכו את הכעס על המלמד והמחנך? ושאלה נוספת, חשובה לא פחות: מה פירוש המושג 'שפך חמתו'? הקב"ה אינו בשר ודם שצריך לקרר את זעמו באמצעות שבירת משהו.
"התשובה על שתי השאלות נוגעת לאמת העמוקה, לפיה החורבן הרוחני הוא הגורם לחורבן הפיזי. כאשר עם ישראל לא היה ראוי להשראת שכינה, לא היה מקום להשאיר את הבית על תילו, ולכן החֵמה לא הייתה במובן של לקרר את הכעס, אלא כדי לעורר את עם ישראל, שיבינו את חומרת מעשיהם".
אם חורבן בית המקדש, שהוא חורבן העולם כולו, רחוק מהשגתנו, איך בכל זאת ניתן להחיות את רגש הצער והכאב גם בליבנו?
הרב שמואל רבינוביץ סבור, שאחת הדרכים הטובות ביותר לחבר אותנו לבית המקדש, היא הגעה למקום שמקשר בין העבר להווה. "גם אנשים רחוקים מתורה ומצוות נפתחים כאשר הם מבקרים במנהרות הכותל ורואים מקרוב את ההיסטוריה היהודית חיה ונושמת. זו הסיבה שפיתחנו, ב'קרן למורשת הכותל', מיזמים שונים כמו 'מבט אל העבר' שמאפשר צפייה במשקפות תלת ממד בהדמיה של בית המקדש בתפארתו, המיזם של 'שרשרת הדורות' ועוד. באמצעות הטכנולוגיות המתקדמות הללו, גם מי שלא מכיר את דברי הגמרא והמדרשים על בית המקדש, יכול לקבל מושג מה איבדנו בשעת החורבן, מה המשמעות של בית המקדש, וכיצד הוא שימש נקודת החיבור בינינו לבין בורא עולם.
"הניסיון שלנו מוכיח שגם יהודים רחוקים מאוד מתורה ומצוות שנחשפו לדברים הבינו את החשיבות בכך שהם ימשיכו להיות חוליה בשרשרת ולא ינתקו אותה חלילה. שלא לדבר עלינו, היהודים השומעים לדבר השם, הזקוקים כל העת לחיזוק בנושא כדי שנוכל להתפלל בכוונה גדולה יותר על הגאולה. כמובן, אנחנו לא שוקטים על השמרים ומחפשים כל העת דרכים נוספות כדי לחבר את הבאים לכותל, במיוחד את בני הנוער והצעירים, לעבר המפואר שלנו בתקופת בית המקדש".
מעבר לזה, סבור הרב רבינוביץ שדרך המדרשים על החורבן, מגילת איכה ופירושיה, ניתן להרגיש יותר ויותר את הכאב על מה שאיבדנו. "לא מספיק לקרוא את מגילת איכה בטעמים, או את הקינות. צריך להעמיק במדרשים, להבין את הפירושים. ככל שמקדישים לכך זמן ומחשבה, מבינים יותר את השבר. זה לא בא בקלות, מכיוון שבדרך כלל לא נחשפים לדברים הללו במהלך השנה.
"לדעתי, דווקא עתה ניתן להבין ולהרגיש יותר את צער השכינה. כאשר קמה ממשלה עם נציגים שמחרפים ומגדפים את תורת השם ואת יראי השם, שרוצים להפוך את עם ישראל לעם ככל העמים, מבינים עד כמה יש לנו הסתר פנים, ועל מה צריך להתפלל. זה הזמן להתחנן לבורא עולם שיקרב אותנו אליו וישרה שכינתו בתוכנו".
קרוב רחוק
"כאשר אדם עומד על עוצמת ריחוק ממנו יתברך הוא מבחין. אמנם רחוק, אבל יחס יש כבר בינו לבין בוראו. מה שאין כן כאשר אבד חשבון על נפשו ששם אין כל יחס. בעומדו על הריחוק הוא מצטער על הריחוק, אבל הוא עמד על האמת, ונקודת האמת הזו כבר מקרבת אותו אליו יתברך".
(עלי שור ח"ב פרק אחד עשר)
איך אפשר לקחת את כל רגשות הצער והכאב ששיאם בתשעה באב, ולהפוך אותם למנוע של צמיחה?
"אין ספק שכל המדרשים על החורבן מנסים ללמד אותנו איך מגיעים לשורש של החורבן, כדי להבין דרכו את הדרך לבנייה", אומר הרב קצנלבוגן. "כדוגמה קטנה, כדי לסבר את האוזן, נתאר לעצמנו אם יהודייה שבנה, שהיה מתמיד וצדיק, התחיל פתאום להקטין את הכיפה, לגדל בלורית ולהכניס למוחו מושגים שלא שיערום אבותיו. כמה צער ועוגמת נפש תהיה לאם כזו, לאב כזה? וכאן מדובר בבן אחד שהקטין את הכיפה. כמה בנים יש להשם אלוקינו שאין להם בכלל כיפה? שאין להם כל ידע על התורה הקדושה, והם אפילו נלחמים בה? אפשר לתאר בכלל את צער השכינה?
"ביום הזה, אנחנו צריכים לפתוח צוהר לעולם של גלות השכינה. לא להישאר בתוך הקונכייה שלי. אם בכל השנה אנחנו מתמקדים בעבודת השם בשמחה, שכוללת כמובן גם הודיה והכרה בכל הטוב שהשם נתן לי, בתשעה באב המבט צריך להיות החוצה ממני, אל בורא העולם.
"בדומה לאב שמעניק לבנו מתנות בקביעות והבן מודה עליהן ומכיר טובה, אם הוא יסתפק רק בראייה של מה שקיבל, בלי לשים לצער של אביו שמיטיב עימו כל כך, יש בכך כפיות טובה ואנוכיות שאין למעלה ממנה.
"הבכי והצער על גלות השכינה יביאו אותנו למחשבה מה אפשר לעשות כדי להקל על הצער הזה – לקרב יהודים תועים ולהתחזק בעצמנו בתורה ובמצוות".
נקודה נוספת שמבקש הרב קצנלבוגן להעלות, נוגעת לאחד הסיפורים הפחות מוכרים בתנ"ך. זה היה אחרי שאבשלום, בנו של דוד המלך, גרם לכך שאמנון, בן נוסף של דוד, ימות בטרם עת. העונש שהוטל על אבשלום היה לגלות לגשור, שם היה תקופה ארוכה. במשך כל אותו הזמן דוד התגעגע מאוד לאבשלום, וגם אבשלום חפץ מאוד לשוב לבית אביו. יואב, שר צבאו של דוד המלך, ראה את הקושי של דוד המלך, והחליט לעשות מעשה. הוא פנה לאישה מהיישוב תקוע וביקש ממנה להתחפש לאלמנה ולהגיע לדוד המלך.
"שני בנים נולדו לי", סיפרה התקועית, "אבל הייתה מריבה ביניהם, עד שאחד קם על אחיו ורצחו נפש. גואליי מבקשים לנקום את נקמת המת ולהמית גם את הבן היחיד שנותר לי לפליטה, ואני אנא אני באה? איך אשאר שכולה משני בניי?"
הסיפור נגע מאוד לליבו של דוד המלך. הוא חשב וחשב איך לסייע לאותה אישה, עד שפתאום הבזיקה מחשבה במוחו, שזה בדיוק הסיפור שלו. הוא הבין שהוא הולך לאבד גם את אבשלום אחרי אמנון, ובחכמתו שאל את האישה שעמדה לפניו אם יואב שלח אותה. כשהיא השיבה בחיוב, הוא ביקש מיואב להורות לאבשלום שהוא יוכל לחזור לירושלים, אבל בשל העובדה שבכל זאת עשה מעשה שלא ייעשה, נאסר עליו להיכנס לארמון המלך.
אם בתחילה אבשלום שמח מאוד בהסדר, ככל שנקפו הימים הוא קלט את מצבו העגום: הוא נמצא במרחק פסיעה מאביו, אבל לא יכול לראות את פניו. או אז עלתה בו מחשבה, שלו היה נשאר בגשור הקושי היה פחות, מכיוון שהמרחק היה עושה את שלו, ולכן דווקא בשל הקרבה הדבר מפריע לו יותר.
"במידה מסוימת, אפשר לדמות את הסיפור הזה למה שאנחנו רואים כיום, בשנת תשפ"א", מטעים הרב קצנלבוגן. "בורא העולם החזיר אותנו לארץ ישראל, נתן לנו שפע גשמי ויכולת ללמוד תורה בשלווה, בלי מלחמות ובלי הפרעות. אבל יש בעיה אחת: אנחנו לא יכולים להיכנס לארמון, לבית המקדש, לראות את פני המלך. ולכן, דווקא בשל הקרבה הזו והריחוק הזה, העלבון צורב שבעתיים. רק על זה יש לשבת ולקונן".
מועד של ריחוק
"ישנם מועדים של קירוב, שלושת הרגלים, וישנו מועד של ריחוק, וזהו ט' באב. ויש להבין איך שייך לקבוע מועד על ריחוק מהבורא. אך הנה יש עוד מצב שלישי, מלבד קירוב וריחוק, והוא מה שכתב רבינו יונה על אנשים אשר מקרב ליבם אבל חשבון על נפשם. זה היה מצב הדור לפני החורבן. אך בבוא החורבן נפקחו עיניהם והכירו את עוצמת ריחוקם, ועל הכרת הריחוק הזה קבעו מועד של ריחוק".
(עלי שור ח"ב פרק אחד עשר)
"תשעה באב נקרא מועד", מציין הרב קצנלבוגן. "על פי המסורת, הוא יחול תמיד ביום שבו חל ליל הסדר, פסגת החירות והשמחה. זה לא מקרי. הרבה טעמים נאמרו על הקשר הזה, אבל דבר אחד ברור: אפשר להגיע לקרבת אלוקים בליל הסדר, כמו בתשעה באב.
"גם שמחה וגם עצב מייצרים קשר. קשה לאנשים להתחבר לעצב, רבים מחכים שהימים הללו יעברו ונגיע ל'בין הזמנים' ואפילו לאלול. אבל צריך לזכור את מאמר חכמינו על הפסוק 'כל רודפיה השיגוה בין המצרים', שכל מי שרודף להשיג קרבת השם, יכול להשיגו דווקא בתקופה הזו.
"'שמחה לצדיק עשות משפט' אמר שלמה המלך, ואין ספק שמי שינצל את הימים הללו כראוי, התפילה שלו תהיה טובה יותר. הוא יחבר את סוף השנה היהודית של עצב וצער, לתפילה על הגאולה השלמה ועל התגלות כבוד שמים, שאותה מתפללים בראשית השנה".
"הכוח העצום של העם היהודי הוא התקווה והאמונה שיהיה טוב יותר, ונגיע לגאולה השלמה", מסכם הרב רבינוביץ. "לא היינו שורדים אלפיים שנות גלות בלי האמונה הזו. לכן, אחרי שלושה שבועות של פורענות, מגיע הזמן לשבע דנחמתא. ביום שבו נחרב בית המקדש – נולד המשיח.
"ידוע שאסור לנתץ אבן בבית המקדש, ואיך השם החריב את כולו? ההלכה מתירה להרוס בית כנסת כדי להקים במקומו מבנה מפואר יותר, כך שההרס הוא היסוד של הבנייה מחדש.
"'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה'. לא כתוב יזכה, אלא הוא זוכה כבר עתה לקבל את ההשפעות מהאבל והצער שלו.
"אבל, ישנה נקודה מהותית בקשר שבין האבל לנחמה: הנחמה מגיעה רק אחרי שמיצינו את האבל. התחלנו בי"ז בתמוז והמשכנו בהדרגה במנהגי אבלות, עד השיא של תשעה באב. כשהגענו לשיא, בשעת חצות היום של תשעה באב, אפשר כבר לשבת על כיסא.
"יום תשעה באב נחשב מועד, אסור לומר בו תחנון והשבת הבאה היא כבר שבת נחמו. לכאורה, איך הדברים הללו מסתדרים? התשובה לכך היא שביהדות אין מושג של אבל לשם אבל, שקיעה ודכדוך. מטרת הצער והאבלות היא להביא אותנו לנקודת השבר הגדולה, ומשם אפשר רק לעלות. באהבת חינם, בתוספת של תורה ומצוות – ייבנה הבית החדש".
להתפלל, לדבר, להתחבר
אין מי שלא מכיר את הסיפור על הילד היתום, שאימו צוותה לו את חייו כשנפטרה בלידתו, והעדיפה שהוא יינצל במקומה. ילד יתום זה גדל כל העת בטוב ובנעימים, וכאשר נהיה בר מצווה לקחו אביו בפעם הראשונה לקברה של אימו יולדתו, כדי שיאמר אחריה קדיש.
הילד אמר קדיש, אבל רק כדי לצאת ידי חובה, לא מעומק הלב. או אז האב כבר לא יכול היה להתאפק: זה מה שמגיע לאמא שלך, שמסרה נפש בשבילך?
התשובה של הבן הייתה נוגעת ללב: "מעולם לא זכיתי לדעת מהי אמא. את אמא שלי לא הכרתי, וגם לא ראיתי אימהות אחרות. לא קיבלתי אהבה של אם. אז איך אפשר לצפות ממני לבכות ולהתאבל על משהו בלתי מוכר לי, שאני לא מרגיש בחסרונו?"
ובנמשל: איך אפשר לצפות מאיתנו להתאבל על בית המקדש שלא זכינו לראות בבניינו, כשהריחוק שלנו מאותם זמני אורה שבהם הבית עמד על תילו לא מאפשר לנו להרגיש עד כמה המציאות שלנו קשה ונוראית בלעדיו? הרי אנחנו לא מכירים מציאות אחרת חוץ מגלות!
כדי להתאבל, צריך להתחבר. וכדי להתחבר, צריך ללמוד את הנושא, לדבר עליו ולהעמיק בו.
הקשר הזה צריך להתחיל להיבנות כבר בשנות הילדות, ויש לתת את הדעת לשאלה אם אנחנו מספיק מנכיחים אותו בחייהם של ילדינו.
הרב בן ציון קוגלר, מנהל ת"ת 'חוות דעת' בירושלים, סבור שיש צורך להעמיק יותר את המודעות לנושא בקרב ההורים והמחנכים. "אין ספק שיש צורך בחשיבה מעמיקה איך מנחילים את נושא ימי האבלות על החורבן גם לילדים, במיוחד הקטנים שבהם", הוא אומר. "זה לא נושא קל ופשוט, ואני לא בטוח שילדים קטנים יכולים ומסוגלים לקלוט אותו לאשורו.
"אצלנו בת"ת לומדים מכיתות ו' ואילך את הגמרא במסכת גיטין על החורבן, וכל מלמד בוחר ללמד את תלמידיו חלק מהקינות לתשעה באב. ישנם גם דיני האבלות, במיוחד האיסור של שמיעת מוזיקה וריקודים, שבאים לידי ביטוי גם במסגרת הלימודים בתקופה הזו. אבל אין ספק שיש צורך ביותר מכך.
"צריך להבין, שמעבר לצער על החורבן ומה שבא בעקבותיו, העובדה שאין לנו בית מקדש מונעת מאיתנו לקיים חלק גדול ממצוות התורה. הגאון רבי אלחנן ווסרמן הי"ד חישב ומצא שלפחות שליש מהמצוות לא ניתן לקיים היום בשל העובדה שאנחנו בגלות. אפילו מצוות השמיטה, שתחול בשנה הבאה, בגלות היא רק מדרבנן ולא מדאורייתא. משה רבנו רצה להיכנס לארץ ישראל רק כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ, שרובן כאמור לא ניתן לקיים בשלמות עתה, ורק בגלל הסיבה הזו מן הראוי להקדיש יותר זמן ומחשבה להבאת נושא החורבן לתודעת הילדים".
הרה"ג ר' אפרים חברוני, משגיח ור"מ בישיבה לצעירים 'בית מאיר' בבני ברק, סבור שבעולם הישיבות נושא החורבן בא לידי ביטוי, בהתאם לגילם של התלמידים. "בכל הישיבות, הגדולות והקטנות, המשגיחים והרבנים מוסרים שיחות מוסר בנושא הזה, בדגש על הגורמים לחורבן והסיבות שיביאו לבניין הבית השלישי. מעבר לכך, לומדים גם את ההלכות הנצרכות, ואת הדפים במסכת מועד קטן ובגיטין שמדברות על נושא החורבן. בישיבות הגבוהות הנהיגו שהיציאה ל'בין הזמנים' תהיה רק אחרי תשעה באב, וביום הזה הם רואים את ראש הישיבה והר"מים המקוננים על החורבן, וזה בהחלט משמש עבורם השראה איך צריך להתאבל".
אפשר לומר שאצל הצעירים החיבור לאבל על החורבן פחות טבעי?
"בהחלט. צעירים חיים את הכאן ועכשיו, קשה להם להתחבר לנושא כואב ומעיק. הם לא יכולים לקלוט את עומק הטרגדיה, ואיך כל הטרגדיות שאנו חווים היום קשורות בקשר ישיר לחורבן. מה גם, שככל שאנחנו רחוקים יותר מתקופת הבית, אנחנו מבינים פחות את גודל השבר מחד גיסא, ואת המעלה שהייתה בבית המקדש מאידך גיסא. רואים את הנקודה הזו גם בתחומים אחרים: הדור השלישי לשואה מחובר כבר הרבה פחות בהשוואה לדור השני. אבל כמו בדברים אחרים, צעירים בני עלייה, שמחוברים להלכה ולמוסר, מרגישים את החורבן יותר ממי שרק ממתין שהימים הללו יעברו".
כיצד ניתן לחזק את נושא האבלות על החורבן גם אצל צעירים?
"אחד הנושאים החשובים ביותר שמחברים אותנו לחורבן מדי יום ביומו, הוא התפילה. כמשגיח בישיבה אני מוסר ועדים קבועים בנושא התפילה, ובימי בין המצרים אני שם את הדגש על הברכות בתפילת הלחש שבהן אנחנו מבקשים את הגאולה השלמה. מי שיעמיק בימים הללו בכוונת התפילה, במיוחד בנושאים הקשורים לגאולה, יחוש בדרך זו את צער החורבן ביתר שאת.
"גם ההורים בבית נדרשים להקדיש זמן לנושא. לברר מה למדו בישיבה או בחיידר, ולהעמיק מהנקודה הזו. בתשעה באב לשבת עם הילדים, לספר את מדרשי החורבן, לתאר לילדים מה היה בזמן בית המקדש, כדי לחבר אותם לתחושת הגעגועים לבית המקדש, עם המסקנה שבניין בית המקדש השלישי תלוי במעשים שלנו".
שנצפה, שנזכה
שנה חלפה, ומשיח עוד לא בא. איך, למרות כל התלאות והצרות, מצליחים להתחזק ולהמשיך להאמין בביאת המשיח בכל יום?
הרה"ג שמואל רבינוביץ, רב הכותל והמקומות הקדושים, מבקש להרעיף טל של תחייה והתחזקות על אבלי ציון וירושלים:
חסד ורחמים
"הרבה מצדיקי הדורות זי"ע גילו לנו שבגלות מצרים קושי השעבוד גרם לקיצור הגלות, ואילו בגלות האחרונה יהיה ההפך: אריכות הגלות תמתיק את כל הדינים הקשים ומשיח יגיע מתוך חסד ורחמים גדולים.
"ואכן, החוזה מלובלין זי"ע כתב בכתב ידו הקדוש שברור שמשיח יגיע מתוך חסד ורחמים, ואם הייתה מציאות שמשיח יבוא מתוך קשיים אזי מזמן היה כבר מגיע, כך שכל אריכות הגלות היא כדי להמתיק הכל.
"ידוע מה שמסופר על מרן החפץ חיים זי"ע שקרא לגאון רבי אלחנן ווסרמן הי"ד למחרת יום הכיפורים האחרון לחייו, עת היה בחולשה נוראה, ואמר לו שימסור בשמו שמשיח לא ישאיר אפילו נשמה אחת בחוץ, ותהיה התגלות עצומה מאוד של הבחינה של 'לבלתי ידח ממנו נדח' כך שכולם יזכו לשלמות התיקון.
"מובא מצדיקים שכל העניין של 'וחמושים עלו בני ישראל', שביציאת מצרים יצאו רק אחד מחמישים, הוא שרק אלו שרצו לצאת ממצרים יצאו משם, גם אלו שהיו רשעים. החלקים שנשארו במצרים היו אלו שלא רצו לצאת. לעומת זאת, גם אנשים כמו דתן ואבירם יצאו ממצרים ואפילו זכו לקריעת ים סוף כמובא במדרש. ולכן, בשעת ביאת המשיח, כל מי שרוצה לצאת מן הגלות יזכה למשיח, ואנחנו כולנו רוצים לצאת מן הגלות".
חוסן ישועות
"חכמינו ז"ל אמרו שאחת השאלות הראשונות ששואלים כל אדם בבית דין של מעלה, היא 'ציפית לישועה?' וזה נלמד מהפסוק 'אמונת עתיך חוסן ישועות', שהתיבה של 'ישועות' מרמז על השאלה של 'ציפית לישועה'.
"יש להבין, מדוע כתוב 'ישועות' לשון רבים, הרי לכאורה היה מובן יותר אילו היה כתוב 'חוסן ישועה'?
"המהרש"א מבאר שאחד מעיקרי האופנים לזכות לציפייה לישועה הוא התבוננות בצרתן של ישראל ברוחניות ובגשמיות, בכללות ובפרטות, וכל זה חלק מהגלות, החורבן ועיכוב הגאולה.
"כל הצרות – מחלות, ייסורים, תאונות, קשיי פרנסה ושידוכים וכדומה, וכל יתר הצרות ברוחניות ובגשמיות – כולן חלק מהגלות. הכל מראה לנו כמה אנו צריכים משיח, ומעורר אותנו לצפות לישועה.
"אילו היינו זוכים שמשיח היה מגיע כבר בשנים קודמות, הרי לא היינו עוברים את כל האסונות הנוראים שחווינו בשנים האחרונות. ולכן, כדי להתעורר ולצפות לישועה, צריך להביט כמה ישועות אנחנו צריכים, ברוחניות ובגשמיות, שכולן נכללות באותה ישועה של ביאת המשיח".
עם עני ואביון
"רצונו יתברך הוא שהדחיפה האחרונה לגאולה תהיה דווקא על ידי ה'מנחת עני' של הדור שלנו. אבינו שבשמים יודע טוב יותר מאיתנו שאיננו יכולים יותר מפתח 'כחודה של מחט', אך רצונו שדווקא על ידי פתח זה תתגלה הגאולה.
"רבי פנחס מקוריץ ועוד צדיקים זי"ע אמרו שבשעה שמשיח יגיע, נתפלא מאוד איך ייתכן שבעבור דבר קטן כזה שהיינו צריכים לסיים התעכבה הגאולה לכל כך הרבה זמן. על פי זה מובן היטב איך ייתכן שכל הדורות כולם, עם הצדיקים הגדולים ביותר, לא זכו להביא משיח, ואנו בדור החלש שלנו של עקבתא דמשיחא, דור שבו 'נסתמו עיניהם ולבם של ישראל', נזכה להביא משיח.
"כי אכן, בכל הדורות כולם בנו רובא דרובא של הגאולה, ואנו הדור עני אין צריכים כי אם ליתן את הדחיפה הקטנה האחרונה".
זוכה ורואה בשמחתה
"חז"ל אומרים 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה' – בלשון הווה. מי שמתאבל כראוי, מקבל כוח מיוחד ושמחה עצומה של הגאולה עוד בימי הגלות.
"ראש ישיבת מיר הגאון רבי נחום פרצוביץ זצ"ל כתב שהבחורים הטובים שלפני המלחמה ישבו ועמלו בתורה יומם ולילה, ובחצות לילה היו מקוננים על גלות השכינה, ועל ידי זה הגיעו למדרגות עצומות בתורה. מכאן למדנו שעל ידי האבלות על ירושלים ממילא זכו כבר עתה להארות מתורתו של משיח עד שהגיעו למדרגותיהם העצומות בתורה".
לך השם עת רצון
"המאורעות של שנת תש"פ ותשפ"א מראים לנו שיש עכשיו עת רצון נשגבה מאוד, שאם נשכיל לנצל אותה כראוי נזכה לקבל פני משיח צדקנו במהרה. צדיקים נשגבים גילו לנו שהיו במהלך הגלות זמני רצון מסוגלים, אבל השטן גרם שנחמיץ את השעה.
"רצון אבינו שבשמים שבימים קדושים אלו של 'בין המצרים' נרעיש עולמות בריבוי עצום של תפילות ותחנונים, ובקירוב הלבבות, כדי ש'בין המצרים' של ערב שנת השמיטה יהיה האחרון לפני ביאת המשיח".
