קשרים סבוכים

"קשר הוא דבר מסובך", אומר המשחק המילולי, ומתכוון לדו-משמעות של המילה "קשר". זה בדיוק כך: קשר הוא גם קרבה, שותפות ואמון הדדי, אבל גם תסבוכת והתפתלות הדוקה מדי | שתי המשמעויות האלה גם יחד קיימות בקשרים אנושיים: הם יכולים להיות חברות נפלאה ומיטיבה, ועלולים להיות תסבוכת כאובה ואפילו מסוכנת | מה גורם לקשר להסתבך? מהם האיתותים לתסבוכת כזו? ואיך מתירים אותה? | מדריך לקשרים בריאים

"טוב אוהב בשוק מזהב בארגז", היה אומר רבי לוי בן גרשום, הרלב"ג.

ולהבדיל, חכמה בגויים תאמין. "הידידות מחברת שמים וארץ", היה אומר אפלטון, הפילוסוף.

"התרופה הטובה ביותר היא חבר נאמן", כתוב על ספל תה, תשורה קודרנית לרפואה שלמה.

אבל כולנו מכירות גם את המשפט: "כל דבר טוב – מסתבך". ואם הידידות היא כל כך טובה, היא גם יכולה להיות כל כך מסובכת.

בואו נישאר אופטימיים רק עוד לרגע. נספר קצת כמה חשובה הידידות. כמה היא תורמת לבריאות הפיזית והנפשית שלנו.

זאב הלר, עו"ס קליני, מצטט: "'טובים השניים מן האחד', אומר קהלת בפרק ד, 'אם יפולו – האחד יקים את חברו'. בהמשך הפרק, אומר קהלת 'והחוט המשולש לא במהרה יינתק'. אפשר להסביר שכל שניים הם בעצם גם שלושה, כי כל שניים יוצרים יחד מרקם מיוחד ששייך רק להם. כמו שרש"י אומר על שניים שנושאים יחד, שכל אחד נושא שליש, כי נוצרת שותפות כזו שבה כל שניים הם מיוחדים ויוצרים מציאות משל עצמם.

זה תוצר של חברות, של יחד. ה'יחד' הזה נותן ביטחון בחיים, יכולת להישען.

"ויש לא מעט פונקציות של מערכות יחסים וחברויות. פונקציות שונות, ולא דומה חבר אחד לחבר אחר: יש חבר שהוא חברותא בישיבה, ויש חבר שהוא טוב לטיולים; יש חבר שנעים להתנצח איתו, ויש חבר ששומעים איתו מוזיקה.

"העיקר הוא, שבמערכת בריאה, יש יחסים של נתינה ושל קבלה. אלו שתי יכולות שצריך שיהיו לכל אחד שחבר במערכת הזו: מה אני נותן לזולת שנמצא איתי בקשר, ומה אני מקבל ממנו. מה היכולת שלי לתת בתוך הקשר, ומה היכולת שלי לקבל.

"יש אנשים שנמצאים בקשר של 'אחד'. הם יכולים להיות נרקיסיסטים או אגואיסטים, אין להם היכולת לראות את הזולת והם לא יכולים להכיל מישהו מעבר לעצמם.

"ולפעמים להפך: יש אנשים שיש להם חסמים מלקבל, מלהתמלא מהאחר. הם שקועים לכאורה בנתינה, אבל כשהיא חד צדדית היא לא באמת מאפשרת קשר פורה או בריא".  אבל לכך נגיע בהמשך.

עוד קצת חיזוק למה חשובים כל כך קשרי ידידות חמים ובריאים, נותנת שרי לוין, פסיכולוגית בהתמחות קלינית, שגם כתבה את הספר 'ראויה', ספר שעוסק במערכות יחסים מסובכות:

"חלק ניכר מהצורך הנפשי בגיל ההתבגרות הוא הצורך בקרבה רגשית. על כן הקשרים הקרובים הנוצרים בין חברות, הם קודם כל צורך נפשי-רגשי.

"לפעמים הקשרים הללו מתערבבים, נוספים להם ממדים לא רצויים כמו סיבוכים נפשיים וסיבוכים אחרים, אבל אלו מגיעים מתוך בלבול. הדבר הראשוני שחשוב לדבר עליו הוא, שקשרים חברתיים ממלאים, מעשירים, קרובים ואוהבים יש בהם הכנה להיות בקרבה רגשית גם בחיים הבוגרים. זו מיומנות, וזה הגיל לרכוש אותה. אנחנו לא רוצים לגדל ילדים שלא יכולים להיות בנגישות רגשית משמעותית עם הסביבה שלהם".

לא. אנחנו לא רוצים. בשביל זה תהיה לנו עבודה. גם עם הילדים שלנו, אבל בואו נודה בפה מלא ובלב מתגעגע: כולנו צריכות חברות, וחברות – טובות. ולפעמים, מה לעשות? גם אנחנו נצטרך לעבוד קשה כדי שהנפש שלנו תאפשר את זה לעצמה, בנחת ובנועם.

מתחיל בהתחלה

"היום אני יודעת ששתינו היינו מאוד מאוד רעבות". מספרת גילה (נו, בדוי!) שהסיפור שלה ילווה את הכתבה. הוא סיפור ללא נחת וללא נועם, בתחילתו, בכל אופן. "אבל אז – לא ידעתי, והכאב שליווה את הקשר הזה, היה ייסורי רעב שהאכילו אותו באבנים. פשוט, שתינו לא היינו בשלות לקשר אמיתי. יש לי חלום, שיום אחד נחזור להיות חברות. זה יספר על הדבר שעברתי, אבל לא פחות מזה, על הדרך שרינה עברה". (מתאים לבדות לגילה חברה בשם רינה, אבל רק השם בדוי. הסיפור היה ונברא.)

מסקנה ראשונה, כבר בתחילת הכתבה? קשר טוב דורש בשלות נפשית.

כמו תמיד, הכל מתחיל ב'תורת אימך'. בדיו הזו, שכתובה על נייר חלק ומשרטטת את קווי המתאר של האישיות שהולכת ונבנית. אמא היא בערך 'חברה' ראשונה לחיים. וזה קורה, בלי שאנחנו שמים לב בכלל. במצב טבעי ונורמלי, אנחנו יוצקות את היסודות הנפשיים האלו בלי מאמץ, בלי שימת לב, בפשטות אנושית: מתקרבות לבייבי כשהוא בוכה, שוקלות כל עווית שלו – אם היא מרעב או משעמום, צוחקות לעיניים שלו שהולכות ומקבלות צבע, ואט אט גם חוזרות לעצמנו: מפעילות את מכונת הכביסה ומשאירות אותו לייבב דקה שלמה, מבקשות ממנו לחכות לאוכל, כי אנחנו רוצות לסיים לשתות את כוס התה שלנו, וגם חוזרות לעבודה ומשאירות אותו ואותנו להתגעגע. חיים פשוטים.

אם הם ככה, פשוטים, טובים ואוהבים, התינוק הזה מניח בנפשו את אבני היסוד לחברות תקינה. איך?

זאב הלר מסביר: "היכולת של קבלה ונתינה מתחילה מקבלה. כולנו נולדנו תינוקות שצריכים לקבל אמא בהזדהות מוחלטת בתחילה, ואחר כך – אמא טובה דיה, כמו שקורא לזה ויניקוט, רופא ילדים ואנליטיקאי. אמא כזו שמרגישה את הדופק של הצרכים הפיזיים והנפשיים של הילד שלה. כשיש קבלה בריאה כזו לתינוק, מתפתח לאט לאט 'אני' כזה, 'עצמי' שיכול לדמיין לעצמו כשאמא מתרחקת, שהיא תבוא עוד רגע, וכשהוא לבד, הוא יכול להרגיש שהיא איתו. זו המטרה שלנו, להגיע לתחושה של 'גם כי אלך בגיא צלמוות' – גם כשאנחנו בהסתרה, לא נירא רע 'כי אתה עמדי': תחושה פנימית מלאה, שיש איתנו מי שאוהב ועוטף תמיד.

"מעניין לציין שהנפרדות מתפתחת דווקא דרך הרגעים שבהם אמא לא נמצאת, והילד לומד להיות עם עצמו, ולהבין שהוא לא יכול לקבל את כל מה שהוא רוצה בכל רגע נתון, כי יש כאן גם אמא עם צרכים משלה.

"נוסף על כך, הוא מבין שכדי לקבל הוא צריך גם להשיב – בחיוך, באמירת תודה, ובהמשך – בעזרה בבית ובהדדיות. בכל מערכת קשרים יש שניים לפחות, ונדרש להיות נותן כדי לקבל, ולהיות מקבל כדי לחיות ולתת.

"אם חלילה הקבלה וההזנה הראשונית רעילה, למשל – אמא שלא נותנת, או נותנת ללא התאמה לצרכים של הילד שלה: דוחפת בקבוק כשהוא שבע או לא מאכילה כשהוא רעב, או לחלופין, נותנת מתוך רעילות: 'נודניק, קח כבר!' או 'נהרס לי הבוקר כי הייתי צריכה לשמור עליך כשאתה חולה' – מתפתחת תחושה שהצרכים שלו הם על חשבון מישהו אחר, הקבלה הופכת להיות שלילית, מותנית ומופנמת בצורה כזו: כשאני מקבל את הצרכים שלי, אני מרוקן מישהו אחר".

מסקנה שנייה בכתבה: דווקא הכשלים שלנו, כשהם אנושיים וטבעיים, מצמיחים בילדים שלנו יכולת לפנות מקום למישהו אחר – וזה בריא.

אבל יש גם מסקנה שלישית: כשיש נתינה שכלפי חוץ מעניקה ומזינה, אבל מבפנים מלאה זעם ודחייה, הילד מפנים את מה שמגיע מבפנים.

"הכרנו בכיתה י', בקבוצה באנגלית", ככה גילה. "בדיוק עליתי קבוצה, והמקום הפנוי היחיד היה ליד רינה. מייד משהו בי זיהה בעיניים שלה את העצב, וכנראה משהו בה זיהה בי, ושלושה חודשים אחר כך שתינו ירדנו קבוצה באנגלית, פשוט כי בכל השיעורים רק התכתבנו זו עם זו על גבי דפי דפדפת.

"על מה? על החיים. רינה הייתה בסערת רגשות איומה, מלאה בכאב, במחשבות קשות וטורדניות שהפריעו לה בתפילה. היו לה התקפים של כאבי ראש ומערכת מסובכת מאוד עם אחת המחנכות, מערכת שהמחנכת בכלל לא הייתה מודעת אליה, הכל התקיים בראש של רינה. ואני? אני הייתי 'הפסיכולוגית'. 'אבחנתי' את כאבי הראש שלה שהם תוצאה מלחץ נפשי, נתתי כתף ואוזן לנפתולים שלה, דמעתי לקרוא את השירים שהיא כתבה ויעצתי עצות חכמות מאוד בקשר לטלפונים שלה עם המחנכת, טלפונים שהיא הייתה מתקשרת, שומעת את הקול של המורה ומנתקת. הייתי בטוחה שאני אוציא אותה מהסיבוך.

"ואני? על עצמי לא סיפרתי כלום. היום, אחרי שלוש שנים בטיפול אני יודעת להסביר בצורה רהוטה: הגעתי לקשר הזה בלעדי עצמי. חייתי – דרכה, הרגשתי – דרכה. לא הייתה לי עצמי מערכת יחסים תקינה שבה יכולתי להביא את עצמי, לא הייתי קיימת בשביל עצמי, רק בשביל אחרים, ואת זה נתתי לרינה, שהייתה צריכה את זה נואשות, מכיוון שלא פחות ממני, גם היא לא חוותה שום מערכת יחסים תקינה בחייה. אלא שהיא החצינה את הרעב הנורא, ואני לא גיליתי אותו אפילו לא לעצמי. כן. שתינו אכלנו אבנים".

לא כיף לאכול אבנים, ככל הנראה. שיניים נשברות, והבור לא מתמלא לעולם. אבל מי שלא מכיר את טעמה של שווארמה בלאפה או לכל הפחות את טעמו של הפלפל הממולא, ממשיך לגרוס אבנים. והאמת? זה עצוב.

נורות אדומות

"בתוך תוכי ידעתי שאני צריכה את רינה לא פחות משהיא צריכה אותי". גילה כנה עד כאב. "כשהיא נסעה עם המשפחה שלה לחופש, טרום עידן הטלפונים הניידים, הייתי מסתובבת בעולם כמו אריה בכלוב. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, והייתי מספרת לעצמי בטפיחה על השכם כמה התרגלתי לנתינה ולהקשבה. אבל היום אני יודעת, זה לא היה הסיפור. חייתי דרכה. הרגשתי דרכה את העצב, הבדידות, התהומות של עצמי שאותם לא העזתי להרגיש. ולא הייתה לי חברה כמוני, חזקה ובטוחה כלפי חוץ, שאפשר לספר לה הכל…"

אולי אפשר לגזור מפה מסקנה נוספת, קצת מורכבת: גם אם לא נראה שיש הדדיות, קיים צורך סמוי, מודחק ומוכחש, והוא מנהל קשר שיכול להיות מבולבל.

זאב הלר ממשיך את הסיפור העצוב של הילד שגדל בלי אמא טובה דיה. בלי שגילה תספר לנו משהו על הילדוּת שלה, וודאי בלי שרינה תתראיין לכתבה, נוכל לדעת מה קרה להן פעם, לפני שהחוויות שלהן התגבשו למילים:

"מה קורה לאדם כזה כשהוא גדל? תוכלנה להיות שלוש צורות של היקשרות שלו: בדידות, תלות או שליטה:

"לפעמים יהיה לו קשה מאוד לקבל, הוא ירצה רק לתת כדי לא לכלות את האחר. הוא ירגיש כל כך לא ראוי לקבלה, לאהבה, וכדי להיות ראוי או מוצלח הוא חייב 'לשכב על הכביש' בשביל האחר, לתת את כל כולו תוך כדי שהוא נרמס. לתת ולתת בלי הרף, ואם לא – הוא בודד מאוד. או שיכול להיות עתיד שונה. אדם שגדל לא נכון הוא יהפוך להיות מרצֶה, רגיש לצרכים של האחר ומאבד את הרצון העצמי שלו.

"לפעמים הוא יהיה תלותי מאוד במערכות היחסים שלו, כי הוא צמא באופן מתמיד למישהו שיראה אותו, יש בו צמא אדיר לאהבה בלי יכולת לראות את הזולת כמישהו בעל מגבלות משל עצמו, כי הצרכים הראשוניים הענקיים שלו טרם קיבלו את מקומם. כשהוא יהיה לבד עם עצמו הוא ירגיש בדידות עצומה, ויהיה מוכן לשלם כל מחיר, העיקר שמישהו יהיה איתו.

"ולפעמים – הוא יראה רק את עצמו: ככה הוא הכיר את המבוגרים, ולמד מהם: להרעיל את מערכות היחסים, להנכיח אך ורק את עצמו. ויותר מזה: הוא יהיה כל כך מרוקן וצריך להתמלא מהאחר, וכדי שהזולת יהיה בקרבתו הוא ירגיש צורך 'לבלוע' אותו, לשלוט, כדי שחלילה, לא יברחו לו ושוב ישאירו אותו לבד.

"ולכן, כתמרורי אזהרה נוכל לסמן מערכות יחסים שאין בהם נתינה וקבלה בצורה בריאה: מערכות יחסים שיש בהן תלות, שבהן אחד מהזן ה'חזק' והשני מהצד החלש והנואש, שמוכן לתת את כל העצמי השברירי שלו כדי לא להיות בודד.

"נוכל גם לראות מערכות יחסים שבהן כל דחייה קלה מפרקת את הקשר, אין פרופורציה בין אמירה של 'אני לא יכול להיות חברותא איתך בסדר ב" לבין עוצמת הפירוק.

"או שנפגוש את הבודדים. אלו שלא לומדים בחברותות כלל, לא מעורבים בשיחות וחוזרים הביתה ברגע שרק אפשר כדי להימנע מאינטראקציות חברתיות שקשות להם".

גם שרי לוין מסמנת את הנורות האדומות. כי כן, קשרים הם הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לי ולך. אבל…

"אבל לפעמים זה מסתבך. פשוט, כי החיים מסובכים. אנחנו נמצאים בקונפליקטים מתמידים בין החלקים השונים שלנו, יש עיוותים נפשיים לפעמים ויש הפרעות אישיות. איך מזהים שמשהו מתחיל להסתבך?

ישנן שלוש נורות אזהרה:

 הקשר מתחיל לאבד גבולות – ולא משנה אילו גבולות אלו: הלכתיים, חברתיים  או כללי הורים וכללי בית ספר. כל דבר שנחשב גבול ונחצה, ראוי להיות נורת אזהרה שמאותתת: כאן יש קשר שיש בו ממד של חציית גבולות.

 חוויית סוד בקשר. כל קשר שיש בו רכיבי סוד יכול להיות תחילתו של קשר מסובך ומסוכן.

 קשר במידת הדדיות לא מתאימה. וזה קצת טריקי: שום קשר אינו סימטרי, אבל בכל קשר טוב צריכה להיות הדדיות. אפילו בין הורים לילדים יש מידה מסוימת של הדדיות: יכולת לראות את הצד השני כסובייקט, כאדם בפני עצמו. נורת אזהרה מהבהבת, כשקשר לא מאופיין ברמת ההדדיות שאמורה לאפיין אותה. למשל, הדדיות רבה מדי בקשר היררכי. אם בקשר בין מורה לתלמידה יש רמת הדדיות גבוהה מדי: המורה מספרת לתלמידה על חייה ומבקשת ממנה עזרה בקיפול כביסה, זהו סימן להדדיות לא מתואמת. האיזון מופר. מנגד, כשההדדיות אמורה להיות סימטרית יותר והיא לא, כמו קשר בין חברות שיש בו ניצול ויחסי שליטה, שוב, ההדדיות לא מתואמת.

"אלו הם שלושת הסימנים העיקריים שמשהו לא טוב מתחיל בקשר הזה וכדאי לחשוב ולהתבונן עליו במבט חדש.

"כשאנחנו תוהים אם הקשר 'מסוכן', חשוב למקם את הסכנה על פני הרצף", מבהירה שרי לוין. "ככל שרמת הבחירה בקשר יורדת, והבת יכולה פחות לבחור ולומר 'לא' לדברים שמפריעים לה, כך ישנה רמת מסוכנות גבוהה יותר. חשוב לציין שהיכולת לומר 'לא' אינה צריכה להיות דווקא על דברים יוצאים מגדר הרגיל, אלא גם על דברים טריוויאליים כמו 'לא נוח לי ללמוד איתך למבחן במתמטיקה' או 'אני לא יכולה לתת לך לשתות מהבקבוק שלי'. אלו גבולות פשוטים שהחֶברה אמורה לכבד.

"ככל שהגבולות נפרצים באופן חמור יותר, עם פחות אפשרות ל'לא', זה עלול לגרום להחמרת המצב, כי זה מוביל לביטול יכולת הבחירה, ואז הגבולות עלולים להיפרץ בלי שהיא תוכל להתייצב שם ולומר 'לא!' גם אם כרגע לא חווים נזק, והחברה בסך הכל השתמשה לה בטלפון ללא רשותה או הבת רק הלכה לבייבי סיטר עם החברה, למרות התנגדות ההורים, כי החברה ביקשה מאוד. עצם החוויה שמוכרחים לעשות משהו שלא רוצים לעשות כי זו דרישה של חברה, היא חוויה מסוכנת.

"כמובן, כל מצב של מגע שלא בהסכמה, כל מעשה סודי או לא חוקי הופך להיות מסוכן יותר ויותר, בייחוד משום שמתלווה לזה ממד של איום: אם לא – אז אגלה את הסוד הזה.

"כך, גם אם החברות היא הדדית, אבל קיים בה רכיב סודי של משהו אסור, זה יכול להיות איום וסחיטה. כמובן, כשגם ההדדיות איננה ויש פחות ופחות מרחב של בחירה, רצף המסוכנות עולה".

לפעמים צריך להתרחק

נשמע מפחיד למדי, ומסתבר שכל מדריכה, מורה ואפילו סתם כך, בת כיתה, הייתה עדה למקרים סוערים כאלו פעם אחת בשנות חייה, לפחות. מסתבר שכמעט כולנו נחשפנו לדרמות עותקות נשימה של מחנכת שקוראת ל-X לשחנ"ש ומסבירה לה למה כדאי לה לנתק את הקשרים עם Y ואיך בהנהלה העבירו את Z כיתה כדי להרחיק אותה מ-K.

כולנו גם ראינו איך זה הסתבך. זו נעלבה, זו נעלמה, הן המשיכו חזק יותר, היא הידרדרה לרחוב, הן הבטיחו שלעד הן לא תקשורנה קשרים בחיים שלהן… עצוב. אולי שווה היה להתייעץ קודם איך לעשות את זה נכון, ואם אפשר בכלל לפרום קשרים כאלו?

שרי לוין מביאה נקודת מבט רעננה ודרך ארוכה שנותנת תקווה: "התשובה תתחלק: מה קורה אם אחת המשתתפות רוצה לפרום את הקשר, או שיש מבוגר אחראי שצופה בקשר, מבין את הסכנה ומבקש לנתק את הקשר בין השתיים?

"אם מדובר בנערות עצמן, מה שצריך הוא החלטה חזקה ומודעת שהקשר אינו מיטיב וחשוב לנתקו. חשוב שיהיה מישהו שיעזור, יתמוך וימלא את הזמן הפנוי שנוצר. חשוב להבין שזה לא יהיה קל. הקשרים בגיל הנעורים הם חזקים ומציפים, הם סוערים ויוצרים מעגלי דופמין במוח, יש בהם כמעט רכיב התמכרותי. לכן, משהו שיעסיק את הראש ואפילו עזרה מקצועית ממוקדת יוכלו לעזור. לא מומלץ לדלל בהדרגה, היא לא טובה לשני הצדדים, היא ניסיון לפירורי קשר ומדגישה את העליבות של הצד המתחנן להמשך הקשר.

"מעניין לציין שבקשר של 'תסבוך', הרבה פעמים מושא הקשר, זו ש'מתוסבכים' עליה, מתלוננת על כך שקשה לה התסבוך, אבל חשוב להתבונן בתלונות האלו לעומק: יש גם הנאה נרקיסיסטית שמלבה את הקשר הזה, יש הנאה מהיכולת לשחק ברגשות הזולת, וגם – כן, יש גם רחמים ותחושה של יכולת קסומה: בהינף טלפון אני יכולה לעשות כל כך הרבה טוב לחברה שלי! אז כן, נשואות התסבוך צריכות לדעת שהן גורמות נזק בקשר התלותי הזה. ויש לי אמירה בשבילן: אם הקשר לא מתאים לך ואת זורקת 'פירורים' של תשומת לב, חשוב שתדעי שאלו פירורים של אשליה שמגבירה את התלות ואת המשחק הרגשי של כן/לא. זו התעללות ברגשותיה של החברה גם אם נראה לך שאלו רחמים.

"כשמדובר בהורים שרוצים לנתק את הקשר הלא בריא שילדם סובל ממנו, חשוב שידעו: אי אפשר בכוח. ככל שיהיו ציוויים לנתק את הקשר, הקשר ירד למחתרת והסכנה תגדל.

"מה כן אפשר לעשות? אפשר לדבר ולהסביר. אבל, וכאן מגיע האבל הגדול: הרבה פעמים מסבירים לנערות כמה רע הקשר, כמה הוא הרסני, וחושבים שככה הנערה תוכל לחשוב בהיגיון ולהפסיק את הקשר. במקרה כזה אנחנו שוכחים שהנערה כבר סובלת בקשר, והיא מוכנה לשלם את המחירים של הסבל ולא מצליחה להתנתק.

"השיח צריך להיות על מה מקבלים בקשר. כי עד שלא נכיר במחירים, לא נוכל לוותר עליהם.

"אנחנו נוטים לחשוש מלדבר על הצרכים הנפשיים שקשרים לא טובים מספקים. חוששים שאם נדבר על כך אולי נעורר עוד יותר את הרצון, אולי ניתן לגיטימציה, אולי נעורר את הרגשות שטוב שיהיו מודחקים, וזוהי תפיסה שגויה. כי כשאנחנו מדברים עם הילדים שלנו (וגם עם עצמנו) ומכירים ברגשות שלנו, בצרכים שלנו וברצונות, קצת יותר קל לנהל את אותם רגשות, קצת יותר קל להתבונן בהם ולשגר אותם הלאה, אל המרחב הפתוח.

"זהו כלל: דברים לא מודעים מנהלים אותנו. וזוהי משוואה פשוטה מאוד: אם אנחנו משאירים את מה שמרוויחים מהקשר במצב של חוסר מודעות, ואילו את הנזקים שבקשר אנחנו מביאים למודעות, מה שימשיך לנהל אותנו אלו החלקים הלא מודעים = אלו הרווחים של הקשר שנתקשה מאוד לוותר עליהם ולהניח להם. הם ינהלו אותנו בלי מילים. בלי הסבר. בלי הבנה: אני רוצה, ולא מצליחה להבין למה זה גרוע כל כך, וממילא – לא מצליחה להפסיק.

"יהיה מפחיד לדבר על זה. גם למבוגרים יהיה מפחיד, וגם לנערות יהיה מפחיד לדבר על הצרכים העמוקים שלהן שמסופקים בקשר לא בריא, נצטרך להצטייד באומץ".

חכם כל כך, ששווה לגזור ולשמור את המסקנה הזו: כשאנחנו מכירים בצרכים שלנו וברצונות, קל לנו יותר לנהל אותם, להתבונן בהם ולשגר הלאה. אולי מהסיבה הזו אמרו חכמינו שעומק דעתם מפעים בכל לימוד מחדש: "רבי  אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר… אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך? תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי— נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים" (מדרש ספרא על חומש ויקרא).

להעלים את הרגשות – זה לא דבר שעוזר. למחוק את הצרכים – לא אפשרי. לגלות לעצמי: אפשרי, אני רוצה ללבוש שעטנז, ואפילו לאכול מאכלות אסורים, אבל אבי שבשמיים גזר עלי כך ולכן אני לא עושה את זה – הגילוי הזה לא מצית את הרצון, לא מלבה את האש. להפך, הוא מעלה למודעות ומאפשר לשגר הלאה, הרחק מאיתנו, את הדחף האסור.

"הסוף של הקשר שלנו היה… עצוב", אומרת גילה. ולא, שום מורה לא ראתה והאירה, ושום אמא לא אסרה. הן הלכו, כל אחת לטיפול משל עצמה. "שנתיים אחרי החתונה בעלי אמר לי – או טיפול או שאנחנו מפרקים את הבית. פשוט לא הצלחתי לייצר איתו שום קשר נורמטיבי. לנהל שיחה. הוא דווקא הגיע עם מודעות גבוהה, בן של מדריך חתנים, והוא רצה להקים בית משותף. אבל לא הצלחתי.

"בשונה מרוב המקרים, בעלי הוא שדחף אותי ללכת לטיפול, ושם, לאט לאט התחלתי למצוא את העצמי שלי. התחלתי לרצות. וזה היה חדש לחלוטין עבורי. לרצות שיקשיבו לי, שישאלו אותי, שיתעניינו בי. בעלי קיבל אישה, אבל רינה, החברה שלי – התחילה לקבל חברה. כלומר התחלתי לבקש בקשר שלנו את המקום שלי. לשתף בחוויות שלי. והיא… היא לא הצליחה להבין מה קורה לי. לא הצליחה להכיל את זה. היא כעסה עלי שאני נעלמת לה, שאני אנוכית, שאני מנצלת אותה ומוחקת אותה. המילים שהכי הבהילו אותי בעולם. נאבקתי בין הקולות שאמרו לי – תחזרי לתת לה את כל כולך, לבין הקולות שלחמו על הקול שלי שביקש להיות. להישמע.

"עד שהיא הלכה. היא הלכה לטיפול קבוצתי באיזשהו מקום עם סממנים כיתתיים, שם היא הלכה והתרחקה ממני. היא לא משיבה לטלפונים שלי, לא נענית לדפיקות שלי על הדלת של הבית שלה. אני רואה את הילדים שלה מדי פעם, שמוטים ועצובים. עצוב לי בשבילה, עצוב לי בשבילי. אני מתגעגעת וחולמת על קשר בריא בינינו, אבל אולי הוא לא יוכל להתקיים, אולי לא הכל אפשר לתקן"…

סוף עצוב, כן.

יש סיומים שמחים יותר בעולם, אבל יש גם כאלו. עגומים.

אבל את המסקנה הזו בכל זאת שווה להדגיש, הגם שהיא עצובה: אנחנו לא בעלי כל הכוחות בעולם. לא הכל אנחנו יכולים לתקן. ואם אנחנו לא יכולים, אנחנו צריכים להישמר על נפשנו ולהתרחק.

אפשר לתקן

האם אפשר למנוע את הקשרים הללו? שאלנו את שרי לוין. והיא משיבה בפשטות בריאה: "לא תמיד אפשר. לנערות יש דחפים וצרכים בקִרבה. גם אם הבת שלי מתוסבכת על כל עץ רענן, זה לא אומר שפגעתי בחינוכה.

אבל – הן צריכות לדעת שלא משלמים מחיר על קשר.

"אם יש לי בר מים חדשני על השיש ומגיעה מישהי להציע לי בקבוק מים בחמישה שקלים, לא אקנה ממנה. אבל אם אני במסע קניות בגאולה וחם לי, אקנה בקבוק מים גם בעשרה שקלים. ואם אני במדבר, אקנה נפט בהון תועפות.

"כשכתבתי את הספר 'ראויה' זה היה אחד הדברים שביקשתי להנכיח: הצמא של גיבורת הספר, של דבורה, לאהבה, מכניס אותה למלכודת, כי אם היא צמאה עד כלות ופתאום מישהי מביטה בה במבט מעריך – זה לוכד ומשאיר במלכודת שקשה לוותר עליה למרות הסבל. כי למרות כל הסבל, יהיה רגע שמישהו יאמר לי שאני מדהימה, ואני כל כך זקוקה למילים האלו, שאני מוכנה לשאת את הסבל בעדן.

"לכן התפקיד של ההורים הוא לתת המון המון חום ואהבה, מקום בטוח ואוזן קשבת. שנהיה הורים שילדים ירגישו שאפשר לבוא אליהם ולומר להם: פישלתי. אני מבולבלת. אם בכל פעם שאספר על כישלון שלי אחטוף על הראש, אז אתגונן ואסתיר כל הזמן.

"הרבה פעמים מתוך רצון טוב, הורים אוסרים על קשרים קרובים בין אם במילים פשוטות ובין אם בהבעת מורת רוח או בהתקלה של הקשר. חשוב להבין, שאם אוסרים צורך נפשי חיוני – הוא ירד למחתרת. אם האמא תמיד נגד קשרים קרובים והבת ירדה למחתרת ופתאום הקשר הסתבך והיא זקוקה לעזרה של אמא שלה להתרה שלו – היא לא תוכל לפנות לאמא הזו, גם אם יקרו לה דברים קשים. היא תמשיך להיפגע. לכן הערוץ של התקשורת חשוב כל כך.

"נוסף על כך, אם מתייחסים לילדים באופן שמבטל אותם, את הרצונות שלהם, את החלומות שלהם, אם אנחנו רק כופים את דעתנו על הילדים ולא רואים בהם סובייקטים, בני אדם חשובים ויקרים, הם יתרגלו ליחס הזה, ואז, כשהם יקבלו את היחס העצוב הזה מאנשים אחרים – זה לא יהיה זר להם…

"כשהם מקבלים בבית יחס שרואה בהם בני אדם שלמים ויקרים ו… כן, לפעמים אנחנו גם מחנכים אותם וכועסים עליהם ומעירים להם ומתעצבנים עליהם כשאנחנו עייפים אבל תמיד רואים אותם כאדם נפרד בעל רגשות מלאי ערך, אז יהיה למישהו אחר קצת יותר קשה להפוך אותם לאובייקט. זו תהיה חוויה זרה להם והם יתנערו ממנה ולא יסתבכו בתוכה. הם יבינו שהם לא שלוחה נרקיסיסטית של שום אדם, הם צלם אלוקי טהור שראוי לכבוד".

נחמד לדבר על הילדים, אבל בואו נפנה מבט אמיץ אל עצמנו. נבראנו בצלמו כדמותו, כדי לעשות את רצונו בלבב שלם, ומה שנדרש מאיתנו זה קודם כל להיות אנחנו עצמנו. ולא, לא תמיד זה מובן מאליו בכלל. כי לא כולנו חווים מערכות יחסים בריאות ופשוטות ואנושיות.

שרי נגעה בזה בדיוק: "בספרי 'ראויה' נגעתי בשלוש מערכות יחסים:

"יש אנשים שנופלים למערכות יחסים של קשרים פוגעניים. זו כאילו מערכת של קשר אוהב, אבל באמת זו אהבה פוגענית. פגיעה היא לא דבר שכולו רע. אהבה פוגענית היא דבר שהוא גם רך ומיטיב ונעים, ואז החרב דוקרת.

"זה קורה, כשהמערכת הראשונה של הקשרים היא לא מערכת מיטיבה. בסיפור של דבורה, אמא שלה הייתה נוקשה וחודרנית. היא לא הכירה מערכת קשרים אחרת.

"אבל לא רציתי להשאיר את הסיפור ללא תקווה. יש לו סיום של תיקון. קשרים אוהבים באמת. כשקיימת תמיכה, כשיש טיפול מקצועי ומיטיב, יש יכולת מחודשת לחוות קשרים משמעותיים ומשקמים".

את זה היינו חייבים לשאול את גילה. אם היום יש לה מערכת קשרים טובה, משמעותית, ממלאת. והיא עונה במילה אחת פשוטה: "כן".

נגזור את המסקנה הסופית מהכתבה הזו? כמה פשוט. לא יומרני. דורש אמונה: אפשר עוד לתקן.