מבצע אל-מהדי | המעורבות הישראלית החסויה בחיסולו של איש האופוזיציה המרוקאי בצרפת, נפתחת מחדש
תיק החיסול נחשף: 55 שנה לאחר החיסול המסעיר של האיש שניהל מלחמה קשה במלכות מרוקו – הפרשה שהושתקה וצונזרה שנים ארוכות, צפה מחדש >> בראיון מיוחד ל'משפחה' מסיר ד"ר יגאל בן נון את הלוט מעל החיסול המסתורי של אל-מהדי בן ברקה, שזעזע את המוסד הישראלי והוביל לתככים עזים, קרבות אישיים וחשיפת שלדים בצמרת מדינת ישראל >>> מסמך היסטורי
אל מהדי בן ברקה היה שבע רצון באותו בוקר של יום שישי, ג' במרחשוון תשכ"ו (29 באוקטובר 1965). מזג האוויר בבירה הצרפתית היה נוח למרות התקופה – תחילת החורף. הפגישה שנקבעה איתו מצד מערכת עיתון צרפתי מפורסם, בהחלט רוממה את מצב רוחו. את מאבקיו והשקפת עולמו נגד מולדתו – הרפובליקה המרוקאית – הוא עתיד לפרושׂ באותה פגישה ולהגביר את החשיפה לפעולותיו המהפכניות.
אל מהדי החיש את צעדיו על גדות נהר הסיין הפריזאי ושם את פעמיו לבית הקפה הנודע על גדות הנהר – ה'בראסרי-ליפ', אשר נחשב למקום המפגש של כל המי ומי בבוהמה הצרפתית. בשיחה המקדימה שהתקיימה כמה ימים קודם לכן, הודיע העיתונאי כי ישמח לשוחח איתו על בטן מלאה, לשם כך נבחר בית הקפה המסוגנן שהציע תפריט לאניני טעם.
מהדי היה במרחק של כמה עשרות מטרים מבית הקפה, כשלפתע, בעיקול הרחוב, נצמדו אליו שני גברים. השניים – שוטרים במדים צרפתיים – ביקשו מבן ברקה להתלוות אליהם, מבלי להוסיף מילה. בן ברקה ההמום עשה כדבריהם, מאחר וחשש מכוחות הביטחון הצרפתיים המשתפים פעולה עם הבולשת המרוקאית – אויבתו מזה כמה שנים.
בשנים שקדמו לאותו המפגש הפך אל מהדי בן ברקה לאדם מפורסם. הוא נולד במרוקו ובמהלך השנים נודע כאיש אופוזיציה מרוקאי שצבר תמיכה עממית בקרב העם המרוקאי. בשנת תשכ"ג (1963) הוא הואשם בקשירת קשר כנגד המלך חסן השני ונמלט מהמדינה לאחר שנידון למוות בשל חתרנותו כנגד הממשל.
כעת הוא מצא את עצמו מובל, בניגוד לרצונו, לדירת מסתור בעיירה נֶיי-סיר-סֶן, בצידה הצפוני-מערבי של פריז. מה שיעבור האופוזיציונר הקשוח בשעות ובימים הבאים – יעסיק שנים רבות את צמרת מדינת ישראל, שמצאה את עצמה בפני משבר בינלאומי, שאם לא שהושתק בדרכים שונות – קשה לשער את השלכותיו.
פעולה חדה וחלקה
את פרסום הפרשה המסעירה שתקראו בשורות הבאות, ניסו בצמרת מערכת הביטחון למנוע במשך לא מעט שנים. הצנזורה הצבאית, שכוחה היה בשיאה באותם ימים, אף הביאה למאסרם של עורכי שבועון קיקיוני שהעזו לחשוף את פרטי הפרשה שנה לאחר התרחשותה, תחת הכותרת "שיתוף המוסד בחיסול בן ברקה".
אנשי המוסד מיהרו לאסוף את העותקים מדוכני העיתונים וציוו על עורכי העיתון להדפיס שוב את העיתון – מצונזר, כמובן – ולהפיצו כרגיל, כדי שלא לעורר חשד. לבסוף, השיגו השניים עסקת טיעון במסגרתה ריצו שנת מאסר בגין פגיעה בביטחון המדינה וריגול חמור.
עד לפני מספר שנים, עת פרסו החוקר רונן ברגמן והעיתונאי שלמה נקדימון ב'ידיעות אחרונות' תחקיר בעניין, לא פורסמו פרטי הפרשה באופן מלא. ד"ר יגאל בן נון, חוקר היחסים החשאיים בין מדינת ישראל למרוקו בסורבון בצרפת, הוא זה שחקר בעשרות השנים האחרונות את הפרשה ושוחח עם המעורבים בה, חלקם החזיקו בתפקידים בכירים בצמרת המודיעין הישראלי.
בימים אלו, לקראת הוצאת ספרו, חושף ד"ר בן נון טפח מהפרשה שאיימה למוטט את צמרת הביטחון הישראלית ולהביא לפיטוריו של ראש המוסד ושורת בכירים וכן לביקורת בינלאומית עזה מצד צרפת – ידידתה הגדולה של מדינת ישראל באותם ימים.
שיתוף הפעולה המודיעיני בין מדינת ישראל למרוקו בתחילת שנות השישים, היה סוד גלוי בעולם הביון. הוא החל עם הסכמתו של המלך חסן השני לאפשר את עלייתם של יהודי מרוקו תמורת 250 דולר לכל ראש יהודי שעזב את המדינה, ונמשך בתמורה מודיעינית שסופקה על ידי המוסד הישראלי לבולשת המרוקאית, שפעלה כנגד תאי התנגדות לבית המלוכה באותן שנים.
העסקה הייתה ברורה לשני הצדדים: מדינת ישראל תספק כלי נשק, אימונים ומידע מודיעיני ליחידות המיוחדות של מרוקו שחלקן נוסד באותן שנים, ואילו מרוקו תאפשר לסוכנים ישראלים יד חופשית במדינה לאסוף מידע על מדינות ערביות עוינות, בראשן מצרים.
לשיאו הגיע שיתוף הפעולה בחודש אלול תשכ"ו, אז התקיימה פסגה ערבית בקזבלנקה שדנה בהקמת פיקוד ערבי משותף למלחמה עתידית עם מדינת ישראל. המלך חסן השני שגם כך לא חיבב את אורחיו, אפשר לסוכני המוסד לטייל כאוות נפשם במלון בו התקיימה הוועידה.
לימים יספרו אנשי הארגון שהיו שותפים בפעולה זו, כי נוכחותם במקום הניבה למדינת ישראל מידע שלא יסולא בפז בכל הקשור למאבק המדינות הערביות במדינה. במחקרם של רונן ברגמן ושלמה נקדימון מובא, כי ציטוט מפי ראשי מדינות ערביות שאמרו במהלך הוועידה כי צבאם אינו ערוך למלחמה עם מדינת ישראל, היה זה שהוביל להתקפה נגד מצרים במלחמת ששת הימים.
בגיליון 'משפחה' שיצא לאור בחג הסוכות האחרון, סקרנו בהרחבה את מחתרת המוסד שפעלה עד תחילת שנות השישים במדינה הערבית, ובשנים שלאחר מכן הוחלפה בתשתית מודיעינית ענפה שהתקיימה בין המדינות ואפשרה שיתופי פעולה שנראים כלקוחים מעולם הדמיון.
***
"שמות המפתח בסיפור הזה הם מוחמד אופקיר, יד ימינו של המלך וראש השירותים החשאיים של מרוקו, ואחמד דלימי, מבכירי שירותי הביון של מרוקו בשנים בהן מתרחשת הפרשייה", פותח ד"ר יגאל בן נון בראיון מיוחד ל'משפחה', 55 שנה לאחר החיסול המסעיר ובתום מחקרו המעמיק בפרשה.
"בארמון המלוכה במרוקו עוקבים אחרי פעולותיו של בן ברקה שהפך לאזרח אלג'ירי ופעל נגד מולדתו. אופקיר ודלימי מקבלים החלטה לחטוף את בן ברקה ולהביאו למרוקו, שם ייערך לו משפט ראווה ובכך ללמד לקח את חבריו שניסו להפיל את המלך מכיסאו באמצעות הפיכה צבאית שנכשלה".
מתברר שלחטוף את בן ברקה זו אינה משימה פשוטה. בשל חששו מהבולשת המרוקאית, הקפיד בן ברקה להסוות את מיקומו ובמדינות שונות היה מופיע לרוב בשמות בדויים. כאן התבקשו אנשי המוסד לסייע. האחרונים לא יכלו לסרב לבקשה, המידע המודיעיני שקיבלו משיתוף הפעולה עם המרוקאים עמד כרגע על הכף.
לימים ישחזר ראש המוסד דאז, מאיר עמית, את הבקשה המרוקאית, שנראתה בעיניהם טבעית – לסייע לחסל את האויב של בית המלוכה. "הועמדנו בפני דילמה", סיפר עמית לרונן ברגמן. "לעזור ולהסתבך – או לסרב ולסכן הישגים לאומיים ממדרגה ראשונה. ההחלטה הייתה חדה וחלקה: להיות נאמנים לעקרונותינו ולא להסתבך בסיוע בלתי אמצעי, אלא לשלב אותו במערכת הפעילויות המקובלות שלנו איתם. פעלנו באחריות גמורה ולא עברנו את הגבול שקבענו לעצמנו. הכל היה חלק ונקי ללא פגם".
עבור אנשי ביון מיומנים כסוכני המוסד, איתורו של בן ברקה היה משימה קלה. במהלך התחקיר שערכו על האיש, גילו הסוכנים כי הוא מחזיק בכתובת דואר בז'נבה, אליה מגיעים גיליונות עיתונים שונים אליהם הוא מנוי. ההערכה הייתה, כי מדי כמה שבועות בן ברקה מגיע לכתובת הדואר, ובשל כך הוצמדו לכתובת שני סוכנים מרוקאים שהמתינו להגעתו.
לאחר איתורו, עלו המרוקאים שלב בדרישתם וכעת ביקשו מאנשי המוסד שיטות כיצד להעלימו באופן שאינו קושר את המודיעין המרוקאי לעניין, כמו כן ביקשו ייעוץ בכל הנוגע לדירות מסתור ושיטות פעולה. בשלב זה עדכן ראש המוסד מאיר עמית את ראש הממשלה לוי אשכול בדבר בקשותיהם של המרוקאים. על פי פרוטוקולים מאותם ימים, אמר עמית לראש הממשלה: "הם רוצים דבר פשוט מאוד: תנו לנו את מהדי בן -ברקה".
ראש הממשלה אשכול חכך בדעתו. לחסל איש אופוזיציה היה כבר קצת יותר מדי, למרות התמורה הרבה שקיבלה מדינת ישראל ממרוקו. אלא שנמצאה נוסחה: ראש המוסד וראש הממשלה הסכימו כי אין לתת סיוע ישיר למרוקאים, אך ניתן לעזור להם במסגרת שיתוף פעולה המקובל בין ארגוני ביון.
לחסל, בלי סימנים
"המהלך הזה הובא בפני ראש הממשלה", סיפר לימים מאיר עמית, "שהיה מצוי במערכת הקשרים המסועפת של המדינות. ראש הממשלה לא התלהב – כפי שאיש מהעוסקים בעניין מהמוסד לא קפץ מרוב שמחה – אבל בפירוש נתן הסכמה ולא פסל את תוכנית הפעולה, תוך כדי זהירות מרבית, מבלי שתהיה, אפילו לכאורה, מעורבות ישירה שלנו בנושא".
בשלב זה עוד הייתה כוונה 'למסמס' את הסיוע – כך, קיוו אנשי המוסד, יֵרדו המרוקאים מהעניין. המוסד שקל לבצע שיחת אזהרה לבן ברקה כדי שזה יימלט בטרם ישיגו אותו הסוכנים המרוקאים.
כאשר הניסיון לא צלח ואנשי המוסד התבקשו שוב לסייע, הוחלט להעניק סיוע מידתי: אנשי המוסד סיפקו חמישה דרכונים מזויפים שיאפשרו את ביצוע הפעולה, מבלי לחשוף כי הדרכונים הגיעו מאנשי המודיעין הישראלי.
בפרוטוקול מאותם ימים אמר ראש הממשלה אשכול לראש המוסד עמית כי "העניין לא מריח לי".
עמית הגיב: "גם לי לא".
אשכול: "פעם סיכמנו שדי".
עמית: "לא אעשה צעד מבלי להודיע לך… הבעיה היא איך אני יוצא מזה, לא איך נכנסתי לזה. המרוקאים לא יוכלו לעשות את זה, זה לא פשוט… רציתי שתדע על כך… מצד שני, אין ספק שגם אסור לנו להראות שאנו משתמטים"…
כמה ימים לאחר מכן, מבקש אחמד דלימי מהישראלים לוחיות רכב מזויפות ותמיסת רעל. לבקשה הראשונה הם מסרבים ומעניקים חלופה בדמות רכבים שכורים עם טפסים מזויפים. בשלב זה מודיע דלימי, כי המבצע נדחה בכמה שבועות. בארץ נושמים לרווחה וראש המוסד מעביר לראש הממשלה מסר באותו היום: "ברוך ד', הם התייאשו מזה".
שבועיים לאחר מכן, כאשר עמית מגיע לפגישת עדכון ברבאט בירת מרוקו, הוא הופתע לגלות כי המבצע בשיאו וכי בכוונתם של המרוקאים לערוך את המבצע תוך ימים ספורים. לפי אחת הגרסאות, בשלב זה העביר המוסד לידי אחמד דלימי רעל ואקדחים, בהם לא נעשה שימוש לבסוף.
***
ביום רביעי, א' במרחשוון (27 באוקטובר), נחת בשדה התעופה אורלי בפריז אחמד דלימי, מבכירי שירות הביטחון המרוקאי. "מי שקיבל את פניו בשדה התעופה היה נציג המוסד באירופה נפתלי קינן", אומר ד"ר יגאל בן נון. "הם קבעו להיפגש בפורט-דה-סן-קלו, ליד יער בולוניי, שם טיילו ליד בתי הקפה ושוחחו כעשר דקות כשסוכני המוסד מאבטחים את הפגישה".
במהלך הפגישה המכרעת שהתקיימה יומיים קודם לחטיפה, סיכם קינן עם דלימי כי סוכן מוסד יהיה ערוך לכל תרחיש בזמן החטיפה. "סוכם שהסוכן יהיה בדירת מבצעים של המוסד ליד מכשיר טלפון וימתין להודעה במידה ותתעורר בעיה כלשהי".
לאחר שבן ברקה הובל לדירת המסתור שהוכנה מראש, החל דלימי בחקירתו תוך כדי עינויים קשים. "היו מכניסים את ראשו לאמבט מים בכל פעם שסירב להעביר מידע אותו ביקש דלימי. הכוונה שלו הייתה להוציא ממנו מידע ולהעביר אותו למרוקו למשפט ראווה".
אך בדרך השתבש משהו. באחת הפעמים בה הוכנס ראשו של בן ברקה למים, הוא כנראה הושאר שם זמן רב מדי ומת. "המרוקאים מאוד נבהלו", אומר בן נון. "זו לא הייתה התוכנית שלהם. הם חשבו שיחזיק מעמד יותר זמן, כך ניתן יהיה להוציא ממנו מידע חשוב וכן להוציא ממנו הודאה כי התכוון להפיל את המלך. אלא, שהחקירה השתבשה והוא מצא את מותו בחנק באמבט".
בשלב הבא יצר אחמד דלימי קשר עם איש המוסד שהמתין לטלפון במידה ודבר מה ישתבש. "הוא היה מבוהל מאוד והמוסד גם לא היה ערוך לתרחיש של הסתרת מת. הם קבעו להיפגש ודלימי העביר את מפתחות הדירה לאיש המוסד, כדי שיטפל בהסתרה".
בשעות הבאות נשלחו אל הדירה ארבעה אנשי צוות מטעם המוסד כשהם נוהגים בשתי מכוניות של מאבטחי השגרירות. "הם לקחו את בן ברקה והכניסו אותו לרכב רשמי של השגרירות הישראלית, רכב שהיה רשום על שם שלום ברק, גזבר משלחת המוסד באירופה".
חברי החוליה ידעו כי בקרבת מקום קיים יער בו היו עורכים פיקניק עם בני משפחתם. הוחלט לטמון שם את בן ברקה. "לפי הגרסה של הסוכנים", אומר בן נון, "הם חפרו בור עמוק באדמה וטמנו בו את בן ברקה אחרי שפיזרו מתחתיו ומעליו כמויות קטנות של חומר כימי באבקה שרכשו בבתי מרקחת. למזלם, מיד עם סיום הפעולה ירד גשם חזק. העקבות של בן ברקה נעלמו לחלוטין".
זו אינה הגרסה היחידה למה שהתרחש באותו לילה בפריז. "חלק מהגורמים שהיו מעורבים, מסרו במשפט גרסה אחת שסתרה עדויות אחרות בכל הקשור למיקום הבית אליו נלקח בן ברקה".
לפי גרסה אחרת, שפורסמה עשור לאחר החיסול במגזין 'טיים' בערבית, שעות לאחר החטיפה הגיע לווילה בה הוחזק בן ברקה מוחמד אופקיר, ראש שירותי הביון של מרוקו. "לפי הגרסה הזאת, בן ברקה פנה לאופקיר וצעק: 'מי נתן לך רשות לעשות מה שאתה עושה?' אופקיר השיב: 'אנחנו כאן בשמו של הוד מלכותו ולמען האינטרס של מרוקו'.
"היה עימות במשך כמה דקות בין בן ברקה לנוכחים, ובסיומו אמר אחד מהם: 'בואו נשים קץ לקומדיה הזאת. בית המשפט המרוקאי גזר עליך גזר דין מוות ואנחנו כאן כדי לבצע את החלטתו'. בן ברקה נורה למוות על ידי אחד מן הנוכחים – 'כמחוות נאמנות למלך'".
לפי גרסה נוספת, שתי יממות לאחר החיסול, הועבר בן ברקה לרבאט והובא למרכז חקירות של השירות המרוקאי, שם הושם במתקן בו הייתה חומצה שהשמידה את שרידיו לחלוטין. המשטרה הצרפתית שבדקה את כל הגרסאות לא מצאה קבר ביער בו נטען כי הוא נקבר, וכן לא איתרה טיסה בה אפשר היה להעביר את בן ברקה מצרפת למרוקו.
כך או כך, ביממה לאחר הפעולה, החזירו אנשי הבולשת המרוקאית את הרעלים והאקדחים לאנשי המוסד והסבירו כי לא נעשה בהם שימוש. "הם כן השתמשו בדרכונים המזויפים. הם הבינו שאם יוצג בדרכוניהם הרשמיים שהגיעו לצרפת לשלושה ימים בזמן החיסול, הדבר יעורר סערה גדולה".
אם חשבו אנשי הביטחון המרוקאים כי שותפי הסוד הצרפתים במבצע ינצרו את לשונם, הרי שתקוותם התבדתה ימים מאוחר יותר. נשיא צרפת שארל דה-גול שמע ממקורביו כי שירותי הביטחון המרוקאיים חטפו ורצחו מנהיג מרוקאי במדינתו. דה-גול רתח מזעם. בעיניו, היה המבצע חציית קו אדום ומסוכן מצד צרפת.
בתגובה לתקרית פיטר דה-גול חלק מבכירי מערכת הביטחון בארצו ותבע ממלך מרוקו להסגיר לידיו את מוחמד אופקיר ואחמד דלימי. המלך המרוקאי סירב. בתגובה, ניתק דה-גול את היחסים הדיפלומטיים עם מרוקו. בצרפת הוגשו כתבי אישום נגד המעורבים, בהם אופקיר ודלימי. אלה כמובן שהו במרוקו ולא נעצרו על ידי המשטרה הצרפתית.
'מסכת בבא בתרא'
הסערה שפרצה בצרפת וגררה בעקבותיה כעס רב כלפי מדינת ישראל, הייתה הקדימון לדרמה האדירה שהתחוללה בצמרת הביטחון של המדינה. לפרשה נבחר שם קוד: פרשת 'בבא בתרא'. תכתובת המסרים בין ראש הממשלה אשכול לראש המוסד עמית נמשכה בימים שלאחר החיסול. בדיווח הראשון לאחר האירוע כתב עמית לאשכול: "המרוקאים חיסלו את בן-ברקה. למדינת ישראל לא היה קשר פיזי למעשה עצמו".
במסמך סיכום פנימי כתב עמית: "המצב משביע רצון. אם נעשו פה ושם שגיאות, הן לא נבעו מהיסח דעת, אלא מפני שלא היה ניתן לחזותן מראש. האנשים בשדה, שפעלו בלחץ זמן ובנסיבות קשות ביותר, עשו שגיאות מסוימות, ואני לוקח על עצמי את כל האחריות. למרות השגיאות, עדיין אנו בתוך קו הביטחון שקבענו לעצמנו".
חודשים ספורים לאחר מכן, היה זה ראש המוסד המפורסם איסר הראל, שמטעמיו בחר לפוצץ את הפרשייה. באותם הימים הוא שימש יועץ ביטחוני לראש הממשלה לוי אשכול וכאשר הוא שמע על מעורבות המוסד בפרשה הנפיצה, פנה לראש הממשלה בשיחה קשה, בה ביקש ממנו להתפטר בשל אחריותו למבצע.
את דבר השיחה סיפר הראל בסוף ימיו בראיון נדיר שהעניק לחוקר רונן ברגמן. "אמרתי לאשכול: 'אלוקים שלח אותי להגן עליך ואתה הסתבכת בצורה נוראה. עמית שיקר לך כל הזמן. אמרת לו לא להיות מעורב, והוא כן היה מעורב. מצבך חמור מאוד. היה לך יועץ לעניין הזה ולא נועצת בו. וזה מחריף את אחריותך. עכשיו אתה צריך להתפטר'".
הראל סיפר: "אשכול ממש התחנן על נפשו. אמרתי לו: 'לפי דעתי, עליך למנות ועדת חקירה ולראות מי נושא באחריות למחדל הזה, לעסק הביש, ועל פי מסקנת ועדת חקירה תחליט אם תוכל להמשיך להיות ראש ממשלה. ולגבי עמית, שתדע שלא דיווח לך אמת. היה לך יועץ ולא השתמשת בו'".
בהמשך, ביקש ראש המוסד בדימוס איסר הראל מראש הממשלה את מסמכי פרשת 'בבא בתרא' ולאחר שקיבל אותם הוא כתב דו"ח, אליו צירף מכתב לראש הממשלה. "כפי שדיווחתי לך כבר בעל פה", כתב הראל, "המוסד, ובאמצעותו המדינה, סובכו במעשים השונים הקשורים ברצח פוליטי, אשר למדינת ישראל לא זו בלבד שלא היה כל עניין, כי אף אסור היה לה, לדעתי, בשום פנים ואופן, מנקודת ראייה מוסרית, ציבורית ובינלאומית, להיות מעורבת בו".
הראל טען במכתבו כי ראש המוסד מאיר עמית "חרג חריגה חמורה מסמכויותיו". לדבריו, הוא נהג בחוסר שיקול דעת. "הדיווח שלו היה חלקי, לוקה בחסר ומטעה; על חלקו של המוסד בעניין לא דיווח עד עצם היום הזה. נוכח כל זה הבעתי דעתי באוזניך ובאוזני שר המשפטים, כי הכרחי לערוך חקירה דחופה ויסודית של הדבר, והצעתי להקים ללא דיחוי ועדת חקירה".
לבקשת הראל הוקמה ועדה חשאית שדנה בפרטי המקרה ובמעורבות המוסד בהשתלשלות האירועים שהביאה לרצח הפוליטי על אדמת צרפת.
ראש הממשלה אשכול כתב לכמה מאנשיו פתק בו נכתב: "הנני מבקשכם בזאת לבדוק בדיקה מוקדמת מה המעשים שנעשו על ידי המוסד בקשר ל'בבא בתרא' – מונח שהגדרתי לכם בעל פה. עליכם לבדוק את המסמכים המתייחסים לעניין ולראיין את האנשים הנוגעים בדבר, שאת שמותיהם מסרתי לכם בעל פה. אם במהלך הבדיקה תראו צורך לראיין אנשים נוספים – הואילו נא להודיעני על כך בעל פה ואדאג שיעמדו לרשותכם".
למה התפטר הראל?
זמן מה לאחר סיום האירוע, עמדה צמרת מדינת ישראל בפני מחלוקת חסרת תקדים: מצד אחד, ראש הממשלה לוי אשכול וראש המוסד מאיר עמית ומצד שני קבוצה הולכת וגדלה, הטוענת כי צמרת מדינת ישראל כשלה בהתנהלותה ולפיכך על ראש המוסד או על ראש הממשלה להתפטר.
אל האחרונים הצטרפו כעת מספר ח"כים ממפלגת מפא"י, אשר פנו לגולדה מאיר בטענה כי מוכרחים להסיק מסקנות ביחס לראש הממשלה לוי אשכול. מאיר הבהירה לאנשי מפא"י, כי זה אינו תפקידה. "אני אדיח את אשכול ואבוא במקומו? אני אשליך עצמי לים ולא אעשה זאת", אמרה לאנשי מפא"י.
קבוצת המתנגדים, שבראשה עמד איסר הראל, לא הניחה לפרשה. ועדה חיצונית שהוקמה – ובה היה חבר הרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין – העבירה ביקורת על דיווח שגוי בין עמית לאשכול, אך קבעה כי התנהלות ראש הממשלה וראש המוסד הייתה תקינה.
עבור הראל, זה לא הספיק. בראיון לחוקר רונן ברגמן אמר לימים, כי כשקרא את מסקנות הוועדה "אמרתי לאשכול: 'נכון שאתה יודע שעמית רימה אותך ואתה צריך להתפטר?' עם זאת, הוספתי ואמרתי לאשכול: 'יש לך דרך להינצל. תדאג שתקום ועדת חקירה משפטית. בלי זה אתה צריך להתפטר'".
ראש המוסד מאיר עמית, מצידו, מחזיק בגרסה שונה להתערבותו של איסר הראל בפרשה. הוא סיפר לימים, כי מרגע שנכנס הראל לתפקידו כיועץ ראש הממשלה אשכול, הוא "החל לחתור ולהוכיח כי מחליפו (בראשות המוסד. י.א.) הינו חסר ניסיון ובלתי אחראי, וכך למעשה פעל בדרכים נלוזות תוך ניצול קשריו הקודמים במוסד. כאשר גילה את הפרשה המדוברת קפץ עליה כמוצא שלל רב, והחליט שזהו הקייס עליו יוכל לטפס ולהשיג את מטרתו הנכספת: לסלק את מחליפו שנוא נפשו".
לדברי עמית, לא נעשתה שום פעולה אשר סיכנה או סיבכה את מדינת ישראל. "העניין דלף החוצה על ידי איסר הראל", טען עמית, "אשר נהג בחוסר אחריות לאומי ומתוך אינטרסים אישיים של קנאה בוערת. לא הדאגה לעניין הדריכה אותו – אלא יצר נקמנות בלתי מרוסן. השנאה העיוורת דחפה אותו בדחף שאין לו מעצורים. למעשה הוא היה האיש שהוציא את הגרסה החמורה החוצה, ודיבר עליה בלי הבחנה עם כל מי שנקרה בדרכו. כל זה כדי לנקום גם באשכול, שלא הסכים לשעות לעצותיו".
לבסוף, נקברה הפרשה על ידי לחץ שהפעיל ראש המוסד עמית על איסר הראל. במרכזו עמדה פרשה בה היה מעורב הראל עשור קודם לכן, במסגרתה חיסלו אנשיו קצין צה"ל שנחשד במכירת סודות מדינה למדינת אויב. ההוראה הייתה להביא אותו ארצה ולהעמידו למשפט, אך התברר כי החטוף מת בדרכו לארץ וגופתו הושלכה לים. הפרשה טויחה ולא נבדקה עד אז.
המידע הועבר על ידי עמית לאיש קשר שהציג את הדברים בפני הראל. "מה אתה חושב שיקרה, אם הדי הפרשה הזו יגלשו לידיעת הציבור?" שאל איש הקשר את הראל. "איסר, האם אינך סבור כי עניין חמור שכזה דורש בוודאי בירור יסודי וחקירה נוקבת? אנחנו כמובן נשמור את הסיפור הזה בשקט, אבל לא רק אנחנו מכירים אותו, והיום זו ממש שערורייה מה שמגיע לידיעתם של עיתונאים".
את תוצאותיה המהירות הפגישה לא שיערו המעורבים: הראל התפטר מתפקידו כיועץ המודיעין של ראש הממשלה וכך נקברה הפרשייה.
לפני מותו סיכם מאיר עמית את הסאגה. "הראל לא התפטר מטעמי מצפון בגלל הפרשה המדוברת", הוא טען, "אלא מאחר שנרמז לו כי אם ימשיך לבחוש בקדירה, נשקפת לו סכנה. הוא יסתבך בנושאים מפוקפקים שהיה מעורב בהם ו'סימני הצדקנות' שלו יקועקעו. הראל התפטר, כי שמנו לו תיק חיסול של יהודים על השולחן".
רק שנים רבות מאוד אחרי חיסולו של בן ברקה, פתחו המעורבים את פיהם והפרשה נחשפה במלוא מורכבותה.
