קשר של שתיקה

הרבה דיבורים על שותפות והדדיות מלווים את החתן והכלה הצעירים, בדרכם לבניית הבית המשותף שלהם. בתוך כל הדיבורים הנכונים הללו, צריך להימצא גם המשפט הזה: גם בתוך המרחב המשותף, הקשור, הגלוי – מותר שתהיה לכל אחד פינה פרטית, רק שלו • תרצו, תקראו לזה פרטיות. תרצו, תקראו לזה סוד. כך או כך, כדאי לדעת שזה בסדר גמור ואפילו חשוב. כדאי גם לדעת שלא תמיד זה כך, ושבכל זאת ישנם סודות שלא אמורים להיות • מתי כן? מתי לא? מה עושים כשמתגלה הסוד? ואיך מגלים אותו בצורה מושכלת, שלא הורסת אלא אפילו בונה? • בסודי סודות

המכתבים שלו עדיין שמורים במחבוא סודי במיוחד אצל אביגיל. היא עוד לא מסוגלת לשלוח אותם לגניזה. בין האירוסין לחתונה הוא שלח לה מכתבים ארוכים, מלאים בפירושים מרתקים על בניין חומות ירושלים, על חיי נישואין של אמת, על מי שזוכה לבנות בית לשמו ולכבודו. היו במכתבים האלו געגוע למשהו נעלה, היו בהם תקווה, שמחה, תפילה. הם סיפרו סיפור אחר לגמרי ממה שהתגלה רגע אחרי הנישואין.

"החלק הקשה היה הגילוי שהוא ידע שיש לו בעיה קשה. ולא רק הוא, גם המשפחה שלו ידעה. הם ניסו לטפל בשיטות שונות, רק לא לגעת בשורש. הפתרון של חתונה היה פתרון נפלא עבורם". היא ממאנת לסלוח, ובצדק: "אחד מגדולי הרבנים הסביר לי שאין שום סיבה שאסלח על העוולה הזו, כל עוד אין כאן בקשת סליחה כנה. הם הוליכו אותי שולל, חשבו שחתונה תפתור את הבעיות, חשבו שטבעת יהלום תסמא לי את העיניים. לא היא שסימאה לי את העיניים, אלא העובדה שהיו לו גם צדדים כל כך מיוחדים, רגישים, עמוקים, שהסתירו היטב את הבעיה הקשה מאוד שהוא סבל ממנה, בעיה שנותרה סוד מוחלט, בעיה שלא אפשרה להמשיך לחיות איתו".

כיום, אחרי שהבית התפרק, אביגיל מנסה ללקט את שביבי האמון בבני אדם ולחזור לחיים אמיתיים, שיש בהם חלקי סודות ויש בהם גילוי ושיתוף. יש בהם כנות.

הסיפור הזה מפחיד. הוא סיפור קצה. ובכל זאת בחרנו לפתוח דווקא בו את הכתבה המורכבת הזו כדי להודיע: בתוך כל מורכבות ובתוך כל הבנה והכלה, קיימים גם כללים ברורים – אם סוד בחיי נישואין יכול לנפץ חיים של מישהו אחר, יכול לכפות על בן או בת הזוג חיים שהם לא מעוניינים לחיות אותם, זוהי בעיה קשה וחמורה, הלכתית, מוסרית ואתית.

זה – ראשית כל.

אחרי הדברים הברורים הללו, נוכל להמשיך: ביום יום כולנו נפגשים עם היעלם, עם הסתרה, עם קצת סוד.

האם צריך לגלות תמיד, הכל? האם קיומו של סוד מחייב פירוק בית? אפשר לחיות עם חלקים נעלמים? גילוי סוד מאפשר תיקון? מי בכלל שומר סוד ולמה? ואלו רק חלק מהשאלות שניסינו להתבונן בהן.

שטח פרטי

אולי כדאי להתחיל בשלב הראשון. מי שמגלה הכל על עצמו, ללא טיפת פרטיות, הוא, על פי רוב, אדם פחות שפוי. חיי נישואין בריאים משלבים חלקים נפרדים, בדיוק כמו כל שותפות בריאה. חלקים של מרחק לצד חלקים של קרבה, ותנועה ביניהם, הם מתכון לחיים מתחדשים, סקרנים ויוצרים.

ציפי הלר, פסיכולוגית בהתמחות קלינית, מטפלת זוגית ומשפחתית, מסבירה על ההבדלים בין סוד לבין פרטיות: "ויניקוט, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי, היה נוהג לדבר על 'האושר להיות חבוי אך האסון לא להימצא'. אני חושבת שהמשפט הזה יכול להסביר את ההבדלים בין מקומות פרטיים, והאושר להיות טיפ טיפה חבוי, לבין האסון לא להימצא – כשמדובר בסודות נעלמים.

"היכולת להיות בפרטיות, היא היכולת לשמור על אוטונומיה, על חלקים עצמאיים שלא נבלעים לחלוטין בתוך קשר. והמבחן אם זו פרטיות או סוד הוא אם בן הזוג נפגע מכך. אם ישנה פגיעה באחר בגלל אותו 'סוד', זהו אסון. אם אין פגיעה, זוהי פרטיות".

והנה דוגמה: הוא כן מתפלל לפעמים בבית כנסת חסידי למרות שהוא ליטאי, והיא לפעמים מנסה את כוחה בכתיבת שירה במחברת פרטית משל עצמה. זוהי פרטיות, ועליה חשוב לשמור. היא זו שבונה משהו חשוב דווקא בתוך חיי נישואין.

"כי סוד", מבהירה ציפי, "הוא לא רק דבר רע. לכל נפש יש צורך, בתהליך ההתפתחות שלה, גם לשמור סודות.

"הסוד מאפשר לנו להבין שיש לנו 'פְּנים' שאם לא נגלה אותו, הוא יישאר רק שלנו. כשאין הבדל בין הפנים לחוץ, כשכל דבר יוצא מיד לגילוי, התחושה היא מעורבבת, מבולבלת ולא שמורה.

"כל אדם זקוק ל'מסתור נפשי'. הנפש לא יכולה להתקיים אם היא גלויה כל הזמן, מוחצנת וללא אפשרות לסגת לפנטזיה אישית כזו, לחלום פרטי, שאף אחד לא נכנס לתוכו".

לה, למשל, יש חלומות ממש פרטיים שהיא לא רוצה לשתף בהם. בחלומות שלה היא נסיכה במלמלה, וכולם משרתים אותה. היא לא צריכה לנקות ולא להכין בקבוקים ומחיות פרי. ככה היא נרגעת בלילה ומצליחה להירדם משטף היום. זה מקום שלה, הוא פרטי. היא לא רוצה שידעו עליו, ולא נעשה בו שום שימוש מעשי לרעה. אם כולם ידעו עליו, אולי הם לא יבינו, אולי הם יצחקו, אולי יחללו לה אותו. אז זה נשאר ככה, מסתור נפשי. וזה בסדר גמור. אף אחד לא צריך להיכנס לשם.

"זה מתחיל מראשית החיים", מסבירה הלר. "מבחינה התפתחותית, ילדים זקוקים לחוויה הזו, שהם יודעים על עצמם משהו שהזולת לא יודע עליו. ככה יש נפרדות. 'אני' זה לא 'אתה'. הסוד, היכולת להתחבא, מאפשר לחוש נפרדות ועצמאות. כשילד משקר לראשונה, הוא מבין שיש לו חיים משלו, חיים פנימיים שלא ידועים להורים, וככה לומד שסוד יכול להיחוות כמקור של כוח וגם כמקור של בושה".

מוטי שטרן, עו"ס ומטפל זוגי, מוסיף: "זוגות רבים לא יודעים לזהות את המינון הנכון. מתי לחוד? מתי יחד? לפעמים יש פנטזיה להיות יודעים הכל-הכל-הכל זה על זה. זהו שלב התפתחותי, שבהתפכחות ממנו מגלים שלכל אדם יש פרטיות. פרטיות אינה 'סוד' אלא מרחב אישי, חלקים שבהם לא מדויק לאדם לשתף והם לא פוגעים באחר בשום צורה. היכולת הזו של להיות גם לחוד, לאפשר 'ספייס' ללא אובססיביות, מאפשרת פתיחה עמוקה וטובה בהרבה של הקשר".

מצד שני

אחרי שהצגנו את מרחב המחיה הפרטי, את המקום האישי בתוך המשותף, אנחנו פנויים להקשיב למשהו האחר. לדינמיקה של הסוד.

מרים, שהיא כיום כבר סבתא צעירה ולחלוטין מעובדת, מספרת: "כשהייתי נערה עברתי תקופה של משבר לא קל. נשארתי חודש בבית בלי לצאת מהחדר. אחרי החודש הזה ההורים שלי הכריחו אותי לקחת כדור פשוט יחסית, שמיועד להפרעות דיכאון וחרדה. רק מה? הם הזהירו אותי בכל לשון של אזהרה לא לספר כלום לאף אחד כדי שלא יזיק לי בשידוכים. שנתיים התנהלתי עם הסוד הזה כשאני נשואה ואמא. זה היה נורא. כל הזמן התפתלתי שבעלי לא יראה כלום ולא ידע כלום, ולפני שנולד בננו הבכור, בכל פעם שהלכתי לביקור אצל רופאה, ביקשתי ממנו לא להתלוות אלי כדי שלא ישמע שעל השאלה הפשוטה 'את לוקחת תרופות קבועות?' אני עונה 'כן'.

"אחרי הלידה הכל התפוצץ, כי אמא שלו ראתה את התיק הרפואי שלי, וכמו שאפשר לתאר היא התחילה לעשות בלגן, שהיום אני יודעת שגם היה קצת מגיע לי, לנו…"

מוטי שטרן מסביר את הדינמיקה העדינה הזו, שבה האחריות לא מוטלת תמיד רק על צד אחד: "לפעמים אדם שומר סוד מכיוון שאינו מאמין שרעייתו תדע איך להתמודד עם הסוד, ולהפך, אישה שומרת סוד לפעמים משום החשש שבעלה לא ידע איך להתמודד עם הדבר הזה, שהיא מרגישה שהוא גדול ונורא.

"לפעמים החשש מוצדק. לא כל אדם יודע ויכול להתמודד עם דברים מורכבים יותר. ולפעמים, הפחד הוא שמונע, בעוד ייתכן מאוד שכאשר הסוד יתגלה, בן או בת הזוג יכילו אותו היטב.

"לא תמיד הסוד הוא 'משהו רע ונורא'. לפעמים זה משהו תמים ופשוט, אבל החשש שיתקיפו, שיבקרו, שלא יבינו מאיזה מקום האדם פועל – גורם להסתרה, לתחושה של שקר, של ריחוק ושל פחד מתמיד.

"בעבודה שלי במחלקת רווחה", מספר שטרן, "פעמים רבות, סביב נושאים של אלימות במשפחה, ישנם סודות והסתרות. זו הדינמיקה של אלימות: להיות מוסתרת, לא גלויה ולא מדוברת. אנשים מתביישים לספר שהם חווים בתוך הבית חוויות קשות, נוטים להאשים את עצמם ושותקים ושותקים. השתיקה מייצרת מעגל: הם שותקים, העולם לא יודע ולא עוזר, הם בודדים, הם לא מאמינים שיש בעולם מישהו שיכול לעזור להם. וככל שהבדידות גבוהה יותר, אנשים חשופים יותר לסכנה.

"ויש גם אנשים ששומרים סוד – פשוט מכיוון שלא התרגלו לדבר", מרחיב שטרן את הדיבור על נקודה פשוטה, אבל כל כך מהותית. "יש אנשים שאין להם המיומנויות הבסיסיות האלו של יכולת שיחה, קשר, דיבור על עניינים שבלב. ולכן הם שומרים ושומרים, בלי לדעת אפילו שקיימת דלת. שקיימת אפשרות של שיחה ושיהיה בצד ממול לב שומע, קשוב ומבין.

"זה לא בריא לאף אחד מבני הזוג. הם רוצים לגלות אבל פוחדים, וכך נוצרת דינמיקה מרוחקת. שותקת. זרה".

מחיר השתיקה

המחירים שמשלמים נושאי הסוד הם רבים, קשים ועצובים.

ציפי הלר מפרטת עליהם: "יונג, פסיכואנליטיקאי, כינה את הסוד 'רעל נפשי'. הנה רק כמה מהמחירים האלו, מֵרְכיבי הרעילות:

• "נוצר מצב של צמצום נפשי, סוג של קפיאה. שומר הסוד פוחד לצאת אל המרחב, לדבר בנחת, לפטפט בחופשיות, כי הוא כל הזמן עומד על המשמר, שמא הסוד ייפלט לו, חלילה.
• "כמו בכדור שלג: אל הסוד הראשוני מתווספים עוד ועוד סודות כדי לשמר את אותו סוד ראשון: זה בכלל לא סוד, אבל הוא מרגיש בושה גדולה מהעובדה שהוא צריך להתרענן לעיתים תכופות בטיולים ארוכים, כדי להמשיך את היומיום. היא כל כך מסורה לבית ולמשפחה, עובדת בלי הפוגה, אז למה הוא צריך שוב ושוב לנשום את הגליל? למה לא טוב לו פשוט לשבת וללמוד כמו אבא שלה, בלי נסיעות לטיולים? לפעמים הוא נוסע בהיחבא, בלי שתדע…

הבושה, מייצרת אשמה, האשמה גורמת לדברים להיות נעלמים, סודיים. מה עושים?

• "הסוד גוזל המון אנרגיות וכוחות נפש. במחקרים נמצא קשר ישיר בין שמירת סוד לבין מתח, כאבי ראש, קשיי שינה, חרדה ודיכאון. כמובן, ככל שהסוד גדול יותר, האנרגיה הנדרשת לשמירתו רבה יותר".

לפעמים, וזה עצוב כל כך, הפחד מגילוי הסוד אינו רציונלי. הפחד מהגילוי גרוע הרבה יותר מהגילוי עצמו. היא יכולה לדמיין שהוא יטרוק דלתות, יכעס, ילך לרבנות אם ידע על הסוד שלה, כשבפועל הוא עלול באמת לרגוז קצת אבל בעיקר לשאול אותה באכזבה: "באמת חשבת שלא אצליח להתמודד עם זה?"

כאן מבקש מוטי שטרן להוסיף נקודה חשובה במיוחד הנוגעת לבתים חדשים שמוקמים בישראל:

"לפעמים, אצל זוגות צעירים, נוצר לחץ ותחושה לא נוחה: הבחור הצעיר מגיע מהישיבה, ומיומנות של שיח רגשי רחוקה ממנו מאוד. הוא לא מצליח לייצר מיד קשר משמעותי ועמוק, ותולה את חוסר יכולתו לייצר קשר בכך שהיא עדיין קשורה להוריה, לכן מבקש שהיא תמעיט בביקורים בבית הוריה. הצורה הזו מייצרת חרדה בשניהם, והחרדה מייצרת התנהלות מתוך אינסטינקטים של הישרדות, לא תמיד נבונה…

"חשוב לחנך את הזוגות הצעירים שקשר נבנה אט אט ובהדרגה, שלא ניתן בבת אחת לייצר אמון מלא ושיחות עומק. שהוא – אולי צריך ללמוד לדבר נכון ולהיות קשוב יותר, והיא – אולי צריכה לוותר על דקויות ולסמוך יותר. השיתוף האמיתי והכן ייווצר בצורה הדרגתית ותהליכית, במאמץ משותף".

בלב כל הדברים ניצבים בפני כולם פחדים עמוקים, נסתרים, הפחד מפני החדש. מי יודע מה הוא מסתיר? לאן נפלנו? מה נגלה? כל כך הרבה סיפורים מזעזעים שמענו פעם על… ועל… ופתאום התגלה שהבחור התמים והצדיק הזה הוא בעצם… והבחורה המוצלחת הזו סובלת ממש מ… ואף אחד לא גילה לנו! תקופת החשדנות הראשונית היא מובנת, והיא מחייבת בניית אמון הדרגתית, כבר אמרנו?

כשסוד מתגלה

כשאבא של מיכל ישב בכלא בגלל עבירות מס, הם סיפרו לכולם שהוא בחו"ל לצורכי עבודה. גם לילדים. לכן, כשיום אחד מיכאל, בעלה של מיכל, חזר הביתה חיוור כמו קיר וסיפר לה שהחברותא שלמד עם אבא שלה בכלא דיבר איתו, היא הרגישה שהעולם שלה משתגע.

וכאן אנחנו נכנסים לסוגיות רגישות מאוד, כששום פתרון שיימצא לאחד אינו דומה לפתרון של רעהו. כי מה יעשה מיכאל? יספר להורים שלו או לא? ומה יעשו ההורים של מיכאל? יזעמו נורא ואיום או ירגיעו אותו? ואיך תגיב מיכל? תתקיף את מיכאל כי היא נאמנה רק להוריה או תבין גם את השבר שלו? ומה יגיבו ההורים שלה? יתנצלו ויסבירו או ימשיכו לסבך את הגילוי?

ציפי הלר מנסה לעשות סדר: "בצורה הטובה והבריאה ביותר, ככל שנוצרים סביבה מאפשרת, מרחב של אמון, ביטחון וקבלה בין בני הזוג, בעל הסוד מרגיש מוגן ובטוח לספר בלי שהשמים ייפלו עליו ובלי שייווצר מרחק וכעס. הוא אוזר אומץ לספר.

"הפתגם אומר שהסוד נושא איתו תקווה שביום מן הימים הוא יוכל להתגלות, והאדם יוכל להפוך לאדם שלם שחולק את חייו עם האחרים.

"אבל לא תמיד החיים אופטימליים כל כך. לפעמים הסוד פשוט פורץ החוצה: האישה מגלה את הכדורים, הוא מגלה את הקשר עם החברה הבעייתית שהיא ניסתה כל כך להסתיר, מנהל הבנק מתקשר הביתה והחובות הגדולים הופכים לידועים… ולפעמים להפך: משא הסוד גדול כל כך עד שהאדם מתפוצץ ומגלה אותו, מוכן לכל מחיר, העיקר שהנטל יֵרד ממנו.

"לפעמים", היא מוסיפה נקודה מעניינת, "באופן לא מודע, האדם גורם לסוד שיתגלה, כי הוא כבר לא מסוגל לשאת את הרגשות, החרדות והאשמה שהסוד גורם. זה קצת כמו הגנב שחוזר למקום הפשע, כי בתת-המודע הוא רוצה להיתפס, רוצה להיענש ולכפר על החטא המעיק. פרויד מתאר את זה כך: 'אין דרך לאדם לשמור סוד באמת, וגם אם פיו חתום קצות אצבעותיו מגלים את הסוד'".

אצל מירה זה קרה. מירה מגיעה מבית אברכי שמרן, פשוט וצנוע במיוחד. אף אחד במשפחתה לא למד נהיגה, וברור היה שגם דוד, בעלה, ימשיך לנסוע באוטובוס, מקסימום במונית. אבל דוד, כמה מוזר, רצה ללמוד נהיגה. הוא פחד מהרצון שלו עצמו, ואת לימוד התאוריה עשה בחשאיות מוחלטת.

אלא מה? לצד הרצון לשמור על הכל בסוד, היה לו רצון אחר, קצת מופרך ולא מודע, הוא רצה שמירה תדע ותתמוך בו. אולי… אולי אפילו תשמח שהוא לומד לנהוג.

"היה לו חלום שאפילו לעצמו הוא לא גילה אותו, שמירה תתווך להורים שלה ולמשפחה שלה, וגם למשפחה שלו, שהוא לומד לנהוג. אז בפועל הוא למד בחשאי, אבל איכשהו, הוא שכח קבלה של תשלום לספר תאוריה על שולחן העבודה שלה, ולמשרד הרישוי הוא השאיר את הטלפון של הבית, בטעות, כמובן, אבל הטעות הזו הגיעה ממקום לא מודע: מקום שכל כך לא רוצה להיות לבד עם הסוד.

מה יהיה כשמירה תגלה?

תלוי.

תלוי מי מירה, תלוי מי דוד. תלויה מה הדינמיקה ביניהם.

"תהליך הגילוי אינו תהליך פשוט וקל", מקדימה ציפי הלר. "לפעמים אפשר להרגיש הקלה גדולה אחרי הווידוי, ואפילו תחושת קרבה. הגילוי מוביל לחיבור של האדם עם עצמו, וככה גם חיי הנישואין הופכים להיות קרובים יותר, משוחררים יותר, והמחסומים שהקשו כל כך על הקשר – מוסרים. ויניקוט מתאר את 'העצמי האמיתי' לעומת 'העצמי הכוזב': העצמי הכוזב הוא כמו קליפה של האדם, קליפה של ריצוי חברתי שמאפשרת לאדם לשמור על עולמו הפנימי ולא להציג את עצמו באופן גלוי.

"זה הגיוני, איננו יכולים להציג את עצמנו לכולם. וכך עולמו הפנימי של אדם נשאר חבוי ומוגן. אמנם, העצמי הכוזב מגן על האדם וזה היתרון שלו, אך בתנאי שהוא לא פועל בתדירות גבוהה מדי ולא רחוק מהעצמי האמיתי. כן, יש צורך להיות קצת לא אותנטי. קצת.

"כשהעצמי הכוזב דומיננטי מדי, האדם מרגיש תחושות של חוסר מימוש עצמי, חוסר אותנטיות וחוסר יצירתיות, כי יצירה יכולה להגיע רק מהעצמי האמיתי של האדם. מי ששומר סוד, לא יכול להגיע ליצירה אמיתית, מחוברת מתוכו".

ויותר מכך. קוהוט מסביר אמת מרתקת: אם אנחנו אמפתיים רק לחלקים הפוטוגניים שלנו, זו לא אמפתיה אמיתית. מה החכמה לאהוב את החלקים היפים? להפך. אמפתיה כזו מובילה לפיצול. האדם מרגיש שהוא צריך להסתיר את החלקים הלא יפים שלו, ולהודות רק בקיומם של החלקים הנפלאים שבו.

אמפתיה אמיתית היא היכולת להתבונן בכל החלקים, גם הפחות נחמדים, במבט חומל ומקשיב. אז נכון, הוא לא הלמדן הכי מתמיד בשיעור, ונכון, היא לא בדיוק הבלעבוסטע של העיר, ועדיין, עדיין יש מקום לכל כך הרבה אמפתיה. ראייה שלמה כזו, היכולת לשאת את החלקים הלא יפים שלנו בנחת, היא יכולת מעלה דמעות, לא?

לגלות מחדש

ציפי הלר מטפלת בין היתר בגישת EFT, שיטה של שחרור רגשות: "בגישת EFT בטיפול זוגי, השיח הוא על הרגשות, כל הרגשות שעולים בחיי נישואין, מתוך כבוד לכל רגש שעולה.

"כשהיה סוד והוא התגלה, אין רק הקלה.

"בן הזוג לפעמים מרגיש נבגד. הוא לא מבין איך הסתירו ממנו לאורך זמן סוד שכזה. יותר מכך, זהו סוג של תהליך אבל: חשבתי שהתחתנתי עם אדם רגוע ושלֵו, וגיליתי שהוא נוטל תרופות ארגעה במינון גבוה. חשבתי שהתחתנתי עם מתמיד, וגיליתי שהוא בעצם הסתיר ממני שהוא עובד. חשבתי שהיא בחורה מוצלחת, והנה היא אובססיבית לניקיון. לא פשוט לעכל את החוויה הזו, החדשה, את הגילוי.

"נושא הסוד גם הוא מבולבל. משהו שהוא שמר עליו לאורך זמן, יוצא החוצה. הוא רוצה שיבינו אותו, הוא גם מרגיש אשמה. יש הרבה שברים שצריך לאחות אותם אחרי גילוי סוד, אבל – אפשר, כן. הרבה פעמים אפשר גם לאחות את השברים הללו.

"בפעמים כאלו מומלץ מאוד שהתהליך יהיה בליווי איש מקצוע אובייקטיבי שיוכל להכיל את המורכבות, והסודות יוכלו להתגלות בצורה בטוחה יותר, נכונה ומוכלת, בקצב הנכון לצדדים".

מוטי שטרן מוסיף: "לפעמים יש גם סודות נוראיים בחיי נישואין. וכשהם מתגלים, זהו באמת משבר עצום. יש מי שבוחר לפרק את הבית אחרי גילוי סוד נורא, אבל לפעמים, במקומות הנכונים, אפשר גם אחרת.

"לשם כך נדרשות סבלנות וסלחנות במידה עצומה. וזה לא משפט קסם, זו עבודת אמת על חלקים עמוקים מאוד של אמון, של פגיעה ושל עבודה עצמית, מסוג המקרים שמומלץ מאוד ללכת לטיפול כדי לקבל כלים אובייקטיביים לדבר בצורה בטוחה.

"בעבודה כזו נדרשת מוכנות לפגוש את האחר שפגע בנו אבל מסתבר שעדיין קיים בו משהו טוב, נדרשת יכולת מורכבת מאוד של קבלת אחריות על הצד שלי בריקוד: לפעמים – וזו הדגשה: רק לפעמים – מה לעשות, יש גם אחריות לצד השני, שלא ידע להכיל, ובן הזוג היה צריך לפעול בשקט. בהסתרה".

מירה, זו שבעלה למד לנהוג, יודעת היום בבירור: "העמידה השמרנית שלי, חסרת הפשרות, שחלילה בעלי לא יעז ללמוד נהיגה, גרמה לו להסתיר, ועוד יותר להסתיר, ולי לחשוד ועוד יותר לחשוד. כשכל אחד מאיתנו הסכים לקבל אחריות על החלק שלו ולהבין מה החלק שלו גורם לאחר, יכולנו להתחיל לצעוד בדרך שהיא שלנו. נכונה לנו ולבית שלנו".

זו האחריות, ולא רק האחריות: ההבנה שלכל בית יש מסלול משלו, ומלאך שאומר לו גדל, ופעמים, שוב: רק פעמים, נדרשת עבודה בתוך מורכבות. כפי שמנסח זאת מוטי שטרן: "כאשר קיימת ההבנה שלעיתים יש לנו שליחות וניסיון, שיש לנו כוחות ומתאים לנו לעבוד ולא לפרק את הבית, ובכלל – הפעולה נעשית ממקום מושכל, ולא מתוך פגיעה אישית ששוברת את כל הכלים, אז יכול להתרחש תהליך אמיתי של בנייה עמוקה.

"היכולת של בדיקה משותפת, מתוך הבנה שבעומק בעומק – אף אחד לא רוצה לשמור סודות בבית שלו, היא יכולת לגלות עומקים חדשים ועבודה אמיתית בקשר בחיי הנישואין. כי כולם רוצים חיים מלאים של קשר והרמוניה, ויותר מכך: הרבה פעמים נגלה שבעל הסוד השאיר אחריו רמזים כל הזמן, כאילו, בלא מודע שלו, הוא התחנן שנגלה, שנדע, שהוא ישתחרר מהסוד המעיק ויוכל לחיות בשלום עם עצמו. לכל דבר יש סיבה, ואולי ניתן להתמודד איתה.

"לפעמים, גם לסודות קשים מאוד יש סיבה שכשמבינים אותה ופועלים יחד, מתוך רצון ל'ניקוי ארובות', זה מייצר קרבה גדולה הרבה יותר משהייתה לפני כן. יש פריחה של קשר אחרי גילוי, בצורה נכונה ונבונה, של סוד קשה".

רגע לפני שאנחנו הולכים לחקור אילו סודות נגלה היום אצל הקרובים לנו ומה הם הסתירו מאיתנו עד היום, שווה שנפנה מבט פנימה. מה נגלה היום בעצמנו? מה הסתרנו עד היום מאיתנו? מה החלומות שלנו? מה רצינו כל כך בסתר לב עד שאפילו אנחנו לא יודעים על כך? מה עשינו ולא הודינו בפני עצמנו שעשינו?

כי כן, גם מעצמנו יש לנו סודות רבים. לפעמים אפילו, הסודות הכי גדולים הם שלנו מעצמנו. לא הכל אנחנו מגלים לנו עלינו: "לבא לפומא לא גלי" (מדרש קהלת רבה). התקווה היא שנוכל להתבונן גם על עצמנו, ולספר לעצמנו יותר ויותר על עצמנו. ככל שאזורי הנפש הללו יהיו נגישים יותר, כך גם נוכל לגלות אותם לאחרים ולזכות בחיים עמוקים הרבה יותר, שותפים, קרובים ושלמים.

…

בס"ד

טיפים קטנים לסודות קטנטנים

את הליבון של סודות הרי גורל נשאיר לבעלי המקצוע שיטפלו לאט ובעדינות. אבל כל אחת מאיתנו יכולה להיתקל בסודות קטנטנים שכאלו: היא הסתירה שבילדותה היא עברה ניתוח אורתופדי לא משמעותי מדי, ורק כשהבן נולד עם אותה בעיה מתגלה גם לבעלה שזה גנטי ותורשתי. הוא לא סיפר לה שהוא השקיע את כספי קרן ההשתלמות שלה במניות, ורק כשהם הרוויחו בזכות המהלך עשרות אלפי שקלים, הוא בא לספר לה ולא הבין למה היא מתכרכמת וכועסת.

איך כדאי לספר את הסודות האלו בצורה הנכונה יותר?

קבלו אחריות: זה ראשית כל: בעל הסוד הוא האחראי, לפחות "על הנייר", לתחושות הקשות שהוא מותיר בהיותו שומר סוד. ייתכן שיש סיבות לכך שהוא הסתיר, אולי ברור לחלוטין שככה היא הייתה צריכה לנהוג, אפשר להבין את הסיבה להסתרה. ובכל זאת להבין אין פירושו להתנער מאחריות.

כשמקבלים אחריות מלאה ואמיתית לכאב שהסבנו לזולת בכך שהסתרנו ממנו מידע, יש סיכוי לסליחה ולקרבה מחודשת. אפשר לומר משפטים כמו: "אני מצטערת. עשיתי משהו שהוא לא בסדר ורק עכשיו אני מבינה עד כמה. ברור לי שתכעס עלי וזה מגיע לי. התחושה היא איומה כשמגלים שבמשך שלוש שנים לא ידעת שעזבתי שידוך לפני שהתארסנו, זה גורם לך לא להאמין לי עכשיו לכלום".

מודה ועוזב, יש לו סיכוי להיות מרוחם.

הטיפ השני, מה לעשות, יהיה הפוך:

• היו חכמים, לא צודקים: נכון, יש צד אחד שהוא מגלה הסוד והוא, כביכול, הצד "הפוגע". הצד השני, שלא ידע על קיום הסוד ופתאום מתוודע אליו, הוא, לכאורה, הצד "הנפגע".

זה נכון. זה צודק. אבל בשעה של גילוי סוד צריך להיות חכמים ככל האפשר. חכמים זה לא אומר שמוותרים על הרגשות של הפגיעה, הבגידה והעלבון, חכמים זה אומר ששומרים אותם לשעת כושר. לא כשהיא כל כך נסערת ובוכה, לא כשהוא כל כך נעול ומשתתק.

להיות חכמים זה להיות מסוגלים לומר: "באמת קשה לי לגלות את זה, ומכאיב לי ממש שהיית צריך לשמור את זה ממני בסוד, אבל הסוד הזה הוא לא סוד כזה דרמטי, ואנחנו נעבור אותו בשלום. עוד נדבר עליו ונבין, אבל עכשיו אני רוצה שתדע שמה שבנינו במשך שבע שנים כל כך יפה, זה משהו איתן שלא יתפרק רק מכיוון שלא סיפרת לי שיש לכם סוכרת במשפחה".

• הקשיבו: הקשבה נקייה נקייה היא מפתח מאסטר לשני הצדדים. גם מי שמגלה את הסוד וגם מי שמתוודע לסוד, יהיו ככל הנראה עמוסים מאוד ברגשות. וזו נקודה חשובה: כשאנחנו מקשיבים לרגש, אנחנו לא מביעים הסכמה עם המעשה.

יכול להיות שזה לחלוטין לא בסדר שהוא הסתיר אף על פי שהוא פחד, יכול להיות שקשה לך מאוד שהוא נפגע עד עמקי נשמתו מסוד כל כך קטנטן ובנאלי. המוכנות לתת לרגש מקום בלי להכחיד אותו ובלי לשים עליו פס, היא מוכנות לקֶשֶר. "אתה בעצם אומר שפחדת מאוד שאגלה שאתה בקשר עם הגרוש של אחותי ובגלל זה לא גילית לי… אני רק מדמיינת איך היה לך קשה כל פעם לבוא ולחייך כאילו כלום, כשאתה בעצם חוזר ממנו".

"את אומרת בעצם שאת מרגישה קרע נוראי באמון בי אם ככה הייתי מחייך כשהייתי מסתיר ממך שביקרתי אצל דוד. את מרגישה שכבר לא תוכלי להאמין לחיוכים שלי, מי יודע מה עוד אני מסתיר".

כשמישהו מקשיב ומבין את מה שאנחנו מרגישים, אנחנו כבר הרבה פחות בודדים.

• החזיקו ראייה מורכבת: נכון שהוא הסתיר, נכון שהיא שתקה; ובכל זאת, ברוב המקרים הממוצעים, ההתמודדות הוא בשניים. היכולת הבוגרת הזו להבין שאין כאן טובים ורעים, אלא אנשים אנושיים, היא יכולת שמאפשרת קשר בריא הרבה יותר:

"אני מתאר לעצמי שזה שכל כך הרבה לגלגתי לאנשים שהולכים לטיפול גרם לך לרצות להסתיר ממני שאת מתחילה תהליך כזה בעצמך".

"יכול להיות שהייתי כל כך נעולה שתלמד רק בכולל ישיבתי מסוים, שלא העזת לספר לי שאתה מתחיל ללמוד בכולל הלכה גדול".

פתאום נהיה מרחב אחר, מרחב של שניים, והמבט הזה, שלפני רגע היה מצומצם וחשדני, יכול לנסות לחייך.