מכירות את הילדים והאנשים האלה, שמשדרים ביטחון עצמי שלו ומוצק, כמעט בלתי ניתן לערעור? אז כן, גם אנחנו רוצות לגדל ילדים כאלה, שיהיו בטוחים במי ומה שהם, ולא יתערערו מסביבה כזו או אחרת | איך עושים את זה? למען האמת, זה לא אמור להיות קשה, זה רק עניין של מודעות | פסיכולוגית קלינית ועו”סית קלינית מסבירות הכל על דימוי עצמי טוב ומיטיב, על השלכות של אמירות והתנהגויות פשוטות, לטוב ולמוטב | לראות למרחוק
בתמונות נוף ילדותי שזורה היטב ללי, השכנה מהבניין הסמוך. היא הייתה ילדה בת גילי, אך תמיד נדמתה בעיניי כגדולה בהרבה. ללי דיברה תמיד בביטחון, ידעה מה צריך לעשות ובעיקר כנראה האמינה מאוד בעצמה.
תמיד פנינו אליה כשמשהו הסתבך, והיא לא אכזבה ונתנה פתרונות, חשבה בקול ואמרה אמירות מלאות תבונה.
במחשבה לאחור, לא ברור שהיא הייתה חכמה יותר מכל ילדה אחרת בשכונה. מה שברור היה לכולנו הוא שללי יודעת להסתדר והיא בטוחה בעצמה, ובעקבותיה, כולנו בטחנו בה.
לפני זמן לא רב פגשתי בה. הופתעתי לראות שהיא לא גבוהה במיוחד כפי שזכרתי. כנראה התבוננו בה, כולנו, מלמטה למעלה, אך זו רק הייתה החוויה שנרשמה ולא לימדה על המציאות הממשית.
היא התנהלה באותו ביטחון שקט שכה אפיין אותה תמיד, וגרמה לי להרהר בילדים שמאמינים בעצמם והופכים למבוגרים בעלי ביטחון עצמי ונוכחות.
כיצד גורמים לכך? מהו השיקוי המופלא שאפשר לתת לילדים, כך שיהיו בעלי דימוי עצמי והערכה עצמית טובה? ומנגד, מה יוצר תפיסה גרועה לגבי העצמי ואפשר להימנע ממנו?
להיות ראוי
הפסיכולוגית הקלינית שרי ברלינסקי מסבירה את מושג ‘תפיסת העצמי’, מה שבלשון דבורה אנו מכנים דימוי עצמי, כתוצאה של ‘יחסי אובייקט’. יחסי אובייקט הם התבניות הפנימיות שיש בנפשנו בנוגע ליחסים בין–אישיים, שלתוכן נוצקות התנסויות חדשות, ועל פיהן אנו מפרשים כל אינטראקציה חדשה.
נשמע מעט מורכב? נתחיל מבראשית.
“דימוי עצמי הוא האופן שבו האדם רואה את עצמו”, פותחת שרי. “נוכל להבין זאת אם נחשוב על מעין מראה פנימית שיש לכל אדם בתוכו. הוא מסתכל בה ורואה את דמותו כפי שהוא חושב שהיא נראית.
“הדמות שהוא רואה במראה הפנימית יכולה להיות טובה יותר מהמציאות או טובה פחות ממנה. מבחינתו, זו החוויה שלו לגבי המציאות, וכך הוא סבור שהוא משתקף לסביבה.
“וכיצד נוצרים ההבדלים בין התפיסות? מדוע ישנם אנשים שיראו דמות טובה מהמציאות האובייקטיבית, ואנשים שיראו דמות שגרועה ממנה? כל זה מתרחש בעקבות ההתנסויות הממשיות בינקות.
“תינוק קטן מתבונן בעיניה של אימו. הוא רואה את עצמו משתקף באישוניה, פיזית וסימבולית. הוא מבקש, כמה פשוט, שיראו אותו. להיות ראוי בשתי המשמעויות של המילה.
“ילד שרואים אותו – מרגיש ראוי. זו המשוואה הפשוטה. הוא רואה את עצמו כאדם שווה, והדימוי העצמי שלו מתעצב בכיוון חיובי. הילד מביט בעיניה של אימו, ואת מה שהוא רואה שם הוא מפנים במקומות הכי עמוקים בנפש.
“כך הוא לומד את האמיתות הבסיסיות ביותר בחייו: האם אני ראוי? האם מתפעלים ממני? אגב, זו אחת הסיבות שילדים קטנים במיוחד זקוקים מאוד להתפעלות. כמה חשוב להתפעל מילדים! הם פשוט מפנימים את ההתפעלות הזו.
“מכיוון שהיסודות של מבני הנפש מונחים בילדות, קריטי ממש להיות מודעים לכך ולהבין מהם הצרכים הבסיסיים של הילד. בדומה לשתיל רך שקל לעצב, כמעט כמו פלסטלינה, ולעץ זקן ושבע ימים שקשה להטות ממקומו, כך גם הנפש. נוחה לעיצוב ולמידה בינקות, מורכבת לשינויים בבגרות”.
זולתעצמי
היינץ קוהוט היה פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי מהמאה הקודמת שייסד את גישת פסיכולוגיית העצמי. הוא טבע מונח שהיום מוכר מאוד, אך אז היה חדשני ומפתיע: ”זולתעצמי”.
משמעות המונח היא כי האדם זקוק לזולת כדי להרחיב ולבנות את העצמי שלו. באמצעות הזולת, בעיקר הדמות המטפלת העיקרית – לרוב זו האם, הפעוט מגדיר את עצמו.
הזולת המשמעותי מאפשר התנסויות ראשוניות של קשר עם הסביבה, ודרך המודל הראשוני הזה הילד לומד מהו המקום שלו בעולם, ובעצם, מי הוא בכלל.
שרי מסבירה שהתפעלות, במשנתה של פסיכולוגיית העצמי, היא קריטית. מרגע שילד יוצר קשר עין הוא זקוק להתפעלות. התפעלות בתאוריה הזו אין משמעה רגש גרנדיוזי של התרשמות עזה והתרגשות, אלא פשוט ראייה של הילד ברמה החושית הבסיסית ומתוך הבנה שהוא טוב, ראוי ושווה מעצם היותו.
כך נבנה “זולתעצמי” טוב. ולמה המושג הזה כתוב כך, שתי מילים הכתובות יחד? כי הכוונה היא לאמא שהפכה להיות עצמי. הילד מגדיר את עצמו דרך האופן שבו היא רואה אותו ומתייחסת אליו. כך מתרחב לו העצמי שלו.
זולתעצמי הוא כל אובייקט משמעותי שנחווה עבור הילד כחלק מהעצמי ונדרש כדי לסייע בבניית העצמי. כך נוצר לו מבנה אישיות לכיד, שעליו נבנות קומות נוספות בהמשך החיים.
במילים אחרות, העובדה שהאם רואה את הילד מעניקה לו את חוויית הקיום הבסיסית ביותר בחייו.
“החוויה העיקרית של הילד חייבת להיות חוויה ברורה שהוא טוב”, מדגישה שרי. “לראות אותו בפני עצמו כראוי בשל העובדה שהוא נברא בצלם.
“הוא ראוי לא בגלל מה שהוא עושה, או מכיוון שהוא מתנהג יפה, מוכשר או מנגן בנבל כבר בגיל שבע, אלא כי הוא – הוא, והוא שלנו, ועל כך הוא נפלא בעינינו.
“הערך העצמי מתחיל להיבנות ברגע לידת התינוק. בתחילה, בשנה הראשונה, הוא ברמה חושית של חוויה ראשונית. עם גדילתו של הילד הוא זקוק מאיתנו להתפעלות מתונה יותר.
כשילד נהיה בן שלוש, פחות מתאים שנתנפל עליו בחיבוקים נרגשים כפי שעושים לתינוק קטן שלומד לחייך… משהו בפיזיות של הילדים, כאשר הם גדלים, תואם לתגובות הנפשיות שהם צריכים לקבל. ילד בן שלוש זקוק ליותר נפרדות, ואנחנו מתפעלים מעט יותר מרחוק”.
ומה קורה כשזה נכשל? כשמשלל סיבות קשה לראות את הילד? כשעייפות ממסכת את עיניה של אמא, או כשהיא שקועה בעצמה ולא רואה את הילד?
“קודם כל, זה תמיד נכשל”, מסבירה שרי. “כי ילד שרואה עייפות בעיניה של אמא מפנים שהעייפות היא ממנו, וזה דבר בלתי נמנע. מטבע העולם לא ייתכן שאמא תתפעל תמיד. זה לא רע, זו פשוט המציאות.
“ההתפעלות הזו נסדקת כל הזמן. אין שלב שבו היא מושלמת. צריך לייצר חוויה יציבה של התפעלות בסיסית מאוד. אם נשאל יולדת טרייה איך התינוק שלה, היא תתפעל ממנו ותראה אותו כמיוחד רק בשל עצם היותו, גם אם הוא כעור וצווחן.
“תינוק קטן מרחיב את הלב וזה ממש פלאי הבריאה… אך זה נדרש בשביל החוויה הראשונית שלו. בהמשך חוויית ההתפעלות תשנה את פניה, לעיתים תתמעט או תחסר מעט, אך אם ההוויה הבסיסית של הילד היא של נראות, ייבנה בו ערך”.
היכולת להתפעל
לשרי חשוב לציין שהיכולת לתת נראות מובנית בדי–אן–איי של כל אמא בריאה. “חשוב לי מאוד להדגיש שבשביל לבנות דימוי עצמי טוב, כל מה שצריך הוא לא לקלקל! המהלך הנפשי הטבעי של האימהות גורם לילד להפנים מטריצה של ‘אמא רואה – אני טוב’.
“יש המון דברים שאינם תלויים בנו. כבר חמש שנים אנחנו נמצאים בסטרס בלתי נסבל: קורונה–מלחמה–שינויים מכל עבר–המצב הביטחוני–יוקר המחיה. כל זה גובה את מחירו וזה מכוון מלמעלה. אין לנו שליטה על כך.
“ובתוך כל הבליל הזה יש לילדים המון צרכים שגובים מאיתנו אנרגייה אדירה. לעומת כל זה, דווקא בנייה של דימוי עצמי היא רק עניין של מודעות. אני חוזרת על כך כי חשוב לי שהיא לא תהפוך לשוט נוסף של האשמה עצמית ומצפון שאימהות מפנות כלפי עצמן.
“וכיצד בונים דימוי עצמי באופן טבעי שהוא חלק מהיום יום? בלי טיפולים רגשיים, הרצאות, הכוונה והנחיית הורים? שימו לב לשלבים הפשוטים, שפעמים רבות מתרחשים ממילא: ראשית, קודם כל להתפעל מהתינוק שנולד, רק כיוון שהוא נולד והוא יצירה אלוקית קטנה ומופלאה, והוא שלנו.
“ככל שילד גדל יש יותר ממה להתפעל. בתחילה הוא ראוי בגלל עצם קיומו, אחר כך ראוי בגלל מה שהוא, ואחר כך מתפעלים ממנו בגלל מה שהוא עושה באופן מדיד ומפורט.
“זהו תהליך שבא עם הגדילה. היכולות הקוגניטיביות של הילד מתפתחות והוא מבין מה הוא עשה ובמה הוא פעל נכון. אין כאן מעבר חד משלב לשלב, אלא תוספת קומות על המהות הראשונית של ראייה נקייה. בכל שלב הילד צריך להיות ראוי.
“בתהליך הגדילה של ילדים עלינו לראות אותם כנפרדים מאיתנו, לא כשלוחה קטנה שלנו. כך ההתפעלות שלנו מגיעה מחוץ להם והם מפנימים אותה.
“כשההתפעלות עולה שלב ואנחנו מוסיפים ראייה ממוקדת של העשייה שלהם, חשוב שהיא תלווה במחמאות ספציפיות. למשל: ‘בחרת צבעים מגוונים’, ולא ‘צבעת מהמם’. כך ילדה יכולה לשחזר את ההצלחה שלה. היא מבינה מה היא עשתה ועל מה היא תוכל לחזור.
“או למשל, לא לומר לילד ‘אתה בעל חסד’ אלא ‘יש לך נטייה לראות חברים שנשכחו’. את זה הוא יוכל לקחת איתו להמשך. ככל שנתפעל מדברים אמיתיים, נעניק לילד משהו שהוא יכול להישען עליו ולתפוס אותו בחוש.
“אם אני מתפעלת באופן גרנדיוזי – ‘את ילדה מדהימה!’ – אין לילדה מה לעשות עם זה, כביכול אין להתפעלות על מה לחול. איך היא שוב תהיה מדהימה? זה ההבדל בין ‘את אדירה’ לבין ‘יש לך חוש מוזיקלי ואת מנגנת בדיוק לפי הקצב, וזה חודר לנשמה ומרגש”’.
לראות את הילדים
בגיל ההתבגרות אנחנו לפעמים נרתעים מלהחמיא לילדים. משהו מרגיש לנו לא מספיק מותאם. שרי מציעה לא להירתע מההדיפה של המתבגרים.
“לפעמים המחמאות נראות לנו מגוחכות או מזויפות, ואנו עצמנו נבוכים לומר אותן לילדים המתבגרים. אבל הצרכים הנפשיים של ילדים אינם משתנים כשהם מתבגרים כפי שלנו זה נעשה קשה.
“יש למתבגרים חושים חדים במיוחד לזהות אם המחמאות הן מדויקות ונכונות, ולנו יש עבודה פנימית לעשות: לפנות מקום בתוכנו כדי להתפעל מהם, גם כשזה מעט יותר קשה ומורכב.
“כי להחמיא לילד קטן זה נעים, אך כשהוא גדל השיח נעשה מין שיח מבוגרים, ופתאום מחמאות הן לא ממש בקודים… ואז הוא יקבל מאיתנו רק את הנזיפות. אנחנו נתפעל ממנו באוזני אנשים אחרים, אולי באמת מכיוון שמביך לומר לו בפנים.
“יש ילדים שרק דרך השדכנים מתוודעים לכך שהם מיוחדים, מלאי תכונות טובות והישגים מרשימים. ההורים לא טרחו ליידע אותם בכך. יש משהו מביך לבוא לנער בן חמש עשרה ולומר לו – אני גאה בך.
“לפעמים בערב, כשעושים שקלול על מה דיברנו עם הילדים לאורך היום, נגלה המון דיבור קונקרטי של תלך–תביא–תעביר–תכניס–תאמר, הנחיות, נזיפות והצעות, ומעט מאוד מחמאות ופיתוח רגשי.
“אבל אני לא רוצה שנשפוט את עצמנו לחומרה. כאימהות אנחנו מתמודדות בסד לחצים גדול, וקשה ליצור שיח רגשי, קשה לחנך לתשתיות של מוגנות, עמוק ודורש לחנך לתורה ויראת שמיים. ודווקא בתוך כל הדרישות האלו שלנו מעצמנו כהורים, קל יותר להטמיע במודעות את האפשרות הפשוטה של לראות את הילדים. זה ממש טבעי לנו, רק לפנות מקום בתוכנו.
“אין כאן כלים מעשיים של ‘עשי כך ותראי ישועות’, אלא רק מודעות למקום פנימי בנפשנו, שבמרבית המקרים הוא קיים.
“וילדים שלא מעוררים בנו את זה? כנראה ייאלצו אותנו ללכת להדרכת הורים או טיפול. לילד קל יותר להתמודד עם אלימות – ואני נגד אלימות כמובן – מאשר עם מקום פנימי של אדישות וניכור אצל האם”.
שרי אומרת כי אי אפשר להתעלם מהרכיב המולד. דימוי עצמי נוצר גם בשל רכיב אישיותי שאיתו האדם נולד, בדומה לסוג טמפרמנט – סוער, רגוע, קצר רוח או שלֵו. אמא יכולה לקחת פוטנציאל מולד ולהשביח אותו, אך לא להפוך אותו על פניו. את הרכיב המולד, שעליו אין לנו שליטה, אפשר תמיד לפתח על הציר שבין ערך עצמי נמוך לגבוה.
מלא בריק
ומה עושים כשילד מפתח ערך עצמי גבוה מדי? הוא “מלא בעצמו”, לא רואה את האחר ובז לאחרים? כאן, טוענת שרי, יש בעיה חמורה לא פחות.
“דימוי עצמי גרנדיוזי הוא, למרבה ההפתעה, לא תוצאה של התפעלות מרובה, אלא תגובת פיצוי של ילד שלא היו לו נראות או מקום בטוח, וכך הוא פיתח מנגנון פנימי של פיצוי והאדרה עצמית.
“כי כשהתפעלות היא אמיתית ונכונה אין דבר כזה יותר מדי. היא לא תגרום לו להיות גאוותן ומתנשא, להפך. בוז והתנשאות מסמלים דימוי עצמי ירוד מאוד וחיפוי לחוסר ביטחון עמוק.
“מי שלא רואה אף אחד, בראש ובראשונה לא רואה את עצמו ולא חווה את עצמו כטוב. לפעמים לנו כאימהות קשה עם ילד מסוים ואז אנחנו מייצרות האדרה, וכל דבר מוגזם, בעיניי, מלמד על חסר.
“אדם שלומד כל חייו שהוא ראוי, ללא תלות בהישגים שלו, לא מרגיש תביעה פנימית להצליח כל הזמן. כי כשהדברים מונחים היטב בנפש פנימה אין צורך להגיע להאדרה עצמית.
“חשוב לזכור שאם לא נחמיא לילדינו הם לא יפתחו ענווה אלא להפך. הם פשוט ייאלצו להחמיא לעצמם, ואז נראה את אחד משני המופעים – או אדם דל רגשית, ביישן וחש חוסר מסוגלות, או אדם ריק שלמרבה האבסורד מלא בעצמו ולא רואה אחרים.
“אלו שתי השלכות של אותה תופעה. כמה חשוב להיות מודעים לכך, לפנות מקום בנפשנו ופשוט לראות את הילדים. כך הם ירגישו ראויים בכל המובנים וייבנה בנפשם דימוי עצמי מיטיב”.
לתקן את הגלופה
יעל משי היא עו”ס קלינית ופסיכותרפיסטית המטפלת בצעירות ובנשים בעיקר. גם היא סבורה שהדימוי העצמי משליך על כל ההתנהלות של האדם בחיי היום יום.
“הצורה שבה אנו תופסים את עצמנו היא הבסיס לכל האינטראקציות שניצור בעולם”, אומרת יעל. “בכל אשר נפנה, האופן שבו אנו משערים שהזולת רואה אותנו, משפיע על הערך שלנו, וממילא על סגנון ההתנהלות שלנו בעולם. לא לשווא מקרים רבים כל כך בקליניקה קשורים לדימוי העצמי הבסיסי.
“התפיסה העצמית משמעותית בעיקר בתחום של טראומה. כשאדם חווה, לא עלינו, טראומה, בעיקר בתוך מערכת יחסים, משהו בתפיסה העצמית שלו מתערער. שהרי אם פגעו בי – מה זה אומר עלי?
“לאחרונה הגיעה אלי צעירה, שכבר אושפזה מספר פעמים במחלקות לבריאות הנפש. חוויות הילדות שלה הן בעיקר אמירות קשות של אמא שלה: ‘מה עשיתי שקיבלתי ילדה כמוך?’ או: ‘את לא תצליחי בחיים בשום דבר’.
“אלו אמירות קיצוניות ובלתי נסבלות. הנערה הייתה ילדת קשב מאתגרת, לא באופן בלתי אפשרי, והבית היה מורכב. גם שלום הבית שם היה מעורער, וכל אלו תרמו לחוסר היכולת להחזיק את הילדה מבחינה רגשית ולראות בה את הטוב.
“הנערה הזו חוותה בבית הספר חרם חברתי שנמשך מספר שנים. פרויד, בתאוריה שלו, מדבר על קשר עם הדמות המטפלת, בדרך כלל האם.
“אנחנו מסתובבים בעולם עם גלופה (תבנית, שבלונה) פנימית של יחסי קשר – או אם תרצו, יחסי אובייקט, או ייצוגים של זולתעצמי – המשגות שונות בתאוריות שונות, וזה מה שאנחנו יודעים לעשות.
אם בעתיד תימצא דמות משמעותית מיטיבה בסביבה שתפעל באופן שונה, הגלופה יכולה להשתנות. אם לא, אנשים שחוו קשר הרסני או מתעלם מייצרים בעולם את מה שהם קיבלו.
“הילדה הזו ידעה לייצר, למרבה הצער, רק אנטגוניזם ודחייה. לא מסובך כל כך להבין מדוע היא הפכה לילדה דחויה.
“היא כמובן לא סיפרה בבית על החרם. לא היה לה למי. והדימוי העצמי שלה התרסק לגמרי, כיוון שלא הייתה מראה אחרת בסביבה. כל המראות הסובבות אותה סיפרו לה על אותה המציאות: את לא מוצלחת ולא ראויה לאהבה.
“הנערה הזו הגיעה לטיפול כשהיא שבר כלי. טיפול הוא בין השאר קשר עם הדמות המטפלת שדרכו לומדים על מערכת הקשרים שלנו בעולם, ובטיפול מתרחשים דברים דומים.
“הנערה התנהגה אלי בכל הדרכים המוכרות לה, ואני, כמטפלת, ניסיתי ומנסה להשיב במטבע אחרת ממה שהיא הורגלה לקבל תמיד. בסוף, חלק גדול מטיפול הוא דבר שהרעיון שלו הוא פשוט – לתקן את הגלופה.
“איך? אט אט, בדומה לגילוף, בעדינות גדולה. נשמע פשוט, אבל זו אומנות שצריך ללמוד אותה כדי לנהוג בזהירות”.
מופע של קהות וניתוק
“מטופלת אחרת שהגיעה אלי לטיפול הייתה ילדה–נערה בגיל ההתבגרות. זו ילדה שנולדה עם רגישות יתר בכל התחומים – חושית ורגשית. מין ‘היפר סנסיטיב’. ילדים כאלו חווים חוויה ראשונית רדופה מאוד, כאילו העולם מתקיף אותם מכל עבר.
“האור, המגע, הטמפרטורה והרעש – החוויה הכללית היא שהעולם רודפני, בלתי נסבל, חודרני ומאיים. אם ההורים מצליחים לווסת מעט את התחושות, הילד יצליח לגדול אחרת. הוא עדיין יישאר היפר סנסיטיב, אבל אפשר לעדן ולרכך את זה, וכך הוא יגדל עם חוויה בטוחה יותר שהעולם מיטיב יותר.
“המטופלת שלי הייתה, כנראה, ילדה בלתי נסבלת. כל גירוי קטן הציף אותה. ההורים שלה שהם, אגב, אנשים מקסימים וקשובים, לא הצליחו לעמוד במעמסה ולא הבינו את פשר ההתפרצויות שלה. וכך היא גדלה מתוך חוויה סובייקטיבית שהעולם מתקיף אותה וכי הוא בלתי נסבל.
“כל סיטואציה בבית יצאה מפרופורציה בגללה, והיא פשוט לא יכולה הייתה לשאת את העולם הזה. היא תיארה לי חוויות יום יומיות שמתרחשות בכל בית, והיא זוכרת אותן כחוויות מטורפות בעצימות גבוהה עד כדי סכנת חיים.
“זו לא הגזמה, כך היא אכן הרגישה. ומתוך כל העומס הרגשי הזה היא חשה פגומה ובלתי מותאמת לסביבה, וכך היא פיתחה לעצמה מנגנון הגנה של קהות רגשית. היא מרגישה את הכל מרחוק, כביכול כל התחושות מתקיימות במקום אחר.
“הקהות מובילה לניתוקים ולפעמים לפגיעה עצמית בניסיון לחזור ולהרגיש. זה מופע של דימוי עצמי שגוי ומזייף, כביכול היא יכולה לשאת כל דבר בלי להתמוטט. אבל בסוף היא מתמוטטת ומגיעה לדיכאונות ולפגיעה עצמית.
“אלו הסיפורים העצובים במיוחד במובן העמוק של חוסר נראות. אין כאן הורים שלא ראו אותה, אלא הורים שהיו חסרי אונים ולא הצליחו לפענח את החוויה שלה.
“זו לא הקלאסה של דימוי עצמי נמוך כפי שאפשר לראות בקרב אנשים שהוריהם לא ראו אותם, אלא סיפור כואב של חוסר אונים מכל הצדדים”.
ומה לגבי טיפול? האם הוא מוחק את הפגיעות ומסייע בשיקום הערך העצמי?
“טיפול יכול בהחלט לעזור, אבל כשנשארים בסביבה הרעילה – כמו במקרה הראשון שציינתי – התועלת היא בעירבון מוגבל, כיוון שהמטופלת שגדלה עם אם ביקורתית כל כך עדיין שותה מאותה באר. ההורים הם אותם הורים והעבודה איתה מורכבת מאוד מאוד.
“לעומת זאת, ההורים של המטופלת עם ההפרעה בוויסות עשו דרך מרשימה ועבודה נהדרת מאז ועד היום. הם התרככו מאוד. אומנם היא כבר לא במסגרת, אבל מנסים למצוא פתרונות”.
מופע של דימוי עצמי גרנדיוזי
יש, כמובן, מופעים נוספים לדימוי עצמי ירוד, בהם דימוי עצמי מופרז ומתנשא. יעל משתפת כי אנשים בעלי דימוי עצמי גרנדיוזי לא ממהרים לבוא לטיפול, ואם יבואו – הם יעשו זאת כי הסביבה שולחת אותם.
“אנשים עם דימוי עצמי מופרז אינם חושבים שהם זקוקים לטיפול. הסביבה שולחת אותם. אבל הרבה פעמים מבחינתם הסביבה היא הבעייתית. צריך להבין שמאחורי האישיות הבלתי נסבלת הזו עומד ‘עצמי’ רעוע ושביר באופן נורא, בדומה לזכוכית שנראית חסינה ביותר, אך כל מכה קטנה מנפצת אותה.
“אלו אנשים שכל מילה גורמת להם להחזיר מלחמה. בעומק, באזורים שאינם נגישים לאף אחד, ישנם אזורים פגועים ושבורים של ילדים שלא חוו התפעלות והערכה ופיתחו הגנה חזקה כל כך עד שהפכו לתוקפנים.
“הייתה לי מטופלת בשנות השלושים לחייה, אישה אינטליגנטית, עובדת במקצוע נחשב ואם לילדים. לאורך כל שנות הילדות אמא שלה חזרה ואמרה לה שהיא רגישה מאוד, ולא כמחמאה אלא כחיסרון שצריך לטפל בו, ונוסף על כך חזרה ואמר לה שמשהו אצלה לא בסדר.
“הילדה גדלה והפכה לאישה שאינה מצליחה להסתדר בשום מקום. אף על פי שיש לה מקצוע נחשב, עם כל הבוסיות שלה בעבודה היא הספיקה לריב, והיא עוינת ומתקיפה כל דמות סמכות.
“הפחד הגדול ביותר שלה הוא שה’לא בסדר’ שלה יציץ וכולם יראו את זה. בסוף, מרוב שהיא מנסה לייצר דימוי עצמי חזק היא מייצרת את ההפך הגמור, וכולם חושבים אותה ללא בסדר…
“בטיפול אני מנסה לחתור למגע עם הילדה המבוהלת והמבוישת שנקברה תחת שכבות של דימוי עצמי. אני נותנת המון מקום לסבל ותיקוף לחוויות העבר, מנסה לגרום לה להיות במגע עם האזורים הכואבים כדי שתוכל להבין מה קרה לה.
“אני משתמשת לצורך הטיפול הזה גם בשיטות עבודה חדשות יותר, לא פסיכודינמיות טהורות, כמו עבודה על אמונות מגבילות ועל תפיסות מעוותות, כדי לסייע לה להסתגל לחיים הרגילים בחברה.
“הסבל שהיא חוותה כאדם בוגר היה יום יומי. כל ביקורת קטנה עליה היא פירשה כשלילה מוחלטת של כל כולה. וכאן אולי חשוב לציין שדימוי עצמי ירוד יוצר תפיסה מעוותת על העולם. או ‘אני בסדר וכולם לא’, או ‘אני לא בסדר וכולם בסדר’.
“אני אומנם מאמינה בעבודה ארוכה שמביאה לבסוף את השינוי, אבל במקרים כאלו, שבהם תפיסות מעוותות מערערות את האני, לעיתים אין מנוס מעבודה של שינוי קוגניטיבי התנהגותי”.
השתלמויות לסביבה
הטיפול בקליניקה הוא מובן ומתבקש. מה קורה עם הסביבה?
“מי זו הסביבה?” תוהה יעל, “נערוך השתלמויות לבוסים? הדרכות לשכנים? המפגש עם הזולת הוא בלתי נמנע, ורק שינוי פנימי אצל המטופל יחולל שינוי ביחסה של הסביבה.
“מה שכן, חשוב לסביבה הקרובה של המטופל להבין את הכאב, לשקף אותו, וחשוב מכל: לחזק את האדם רק בדברים מדויקים. לא לומר שקרים וסופרלטיבים מחמיאים, אלא לחזק גרעיני תכונות טובות וכישורים אמיתיים.
“אם נחזור לאם ולתינוק, האם, מלבד ההתפעלות מהתינוק, מחזיקה עבורו את המציאות. היא יודעת שהוא, לצורך הדוגמה, לא התינוק הכי יפה שנולד אי פעם, אבל בעיניה הוא מקסים.
“היא עושה את ההפרדה הזו ולא טוענת בלהט שאובייקטיבית הוא התינוק המרהיב ביותר שראתה. כי בכל הנוגע להתפעלות מהילד, חשוב להתפעל באופן אמיתי וכן. לא ‘התינוק הכי יפה’ אלא ‘התינוק שבעיניי הוא מתוק ואהוב’.
“גם כשהוא גדל, לא אחמיא לילד שלי שהוא כישרון בלתי מצוי ולא אחזק דימוי עצמי ושקרי, כי מחמאות מנותקות לא תעמודנה במבחן המציאות, וכך הדימוי העצמי ייפגע כשהילד יגלה שהמחמאות אינן אמיתיות. אני כן אחזק אותו ואתפעל מדברים נכונים.
“וכך, אם יש לי ילדה שיש לה קשיים מוטוריים, לא אומר לה בהתלהבות שהיא אצנית מדהימה. היכן זה מתחבר לביטחון ולמסוגלות? כשאמא מתפעלת מהתינוק היא מתפעלת ממנו כפי שהוא, ולא כפי שהיא הייתה רוצה לראות אותו”.
אני – אהוב, נחוץ, יכול
יעל אומרת כי המילה “אני” היא ראשי תיבות של “אהוב, נחוץ, יכול”. כלומר, כשילד חווה בשנים הראשונות את ההבנה שהוא אהוב, רוצים בו, צריכים אותו והוא יכול לעשות דברים בעולם – הוא מפתח תחושת מסוגלות, והחוויה שלו היא חוויה מיטיבה.
הסביבה נדרשת לראות אותו בזכות עצם קיומו, ובהמשך לראות את אישיותו הייחודית והחד פעמית.
“בקבוצת אימהות שהנחיתי”, משתפת יעל, “סיפרה אחת האימהות שהיא לא מסוגלת לסבול את בתה הבכורה. היא דומה לחמותה שהייתה מתערבת להם באופן נורא בשנים הראשונות לנישואים.
“זו דוגמה למצב שבו האם לא משקפת לילדה עצמי אמיתי, אלא ‘אני’ שמושלך מהעולמות הפנימיים של האם. זו לא ראייה אמיתית של הילדה כפי שהיא, אלא ראייה של החמות בילדה…
“אם נחשוב על תינוק בתפיסה ראשונית ואינטואיטיבית יעלו במחשבתנו המילים ‘חמוד’, ‘מתנה’ ו’אור’. איך מגיעות ההבנות הללו לנפש שלנו? מאחר שאלו החוויות הראשוניות שלנו שנצרבו בנו כיוון שאהבו אותנו כשהיינו תינוקות, הן הפכו למשהו מובנה בנפש.
“וכאן, בסיפור הזה, האם אינה מצליחה לראות את התינוקת שלה כמשהו נקי, אור שבא לעולם, אלא מחברת אותה לתפיסה מוקדמת אצלה של איזה דמון מפלצתי…
“חשוב לנסות לראות את הילדים באופן נקי ככל האפשר. לעולם לא נהיה נקיים לגמרי, לפחות נשתדל ונהיה מודעים לכך שכל ילד הוא ראוי בזכות עצמו ולא מקושר למשהו אחר.
“בטיפולים עמוקים מספרות לי נשים שהן אינן מסוגלות להחזיק ולחבק את הילדים שלהן והן אינן יודעות למה. פעמים רבות הסיבה היא שהחוויות הללו של החזקה וחיבוק אינן מוטמעות בהן, וצריך להבין למה. לרוב, כשזה לא היה – אין להיכן לשוב. זו חוויה שאנשים מעבירים מדור לדור.
“אני מקווה ומתפללת עבור כל אישה כזו, שהיא תהיה האם שתעצור שרשרת רב דורית של חוסר ראייה, שתנסה לראות את הילד באמת ולתקף את תחושותיה שלה, כדי לסייע לילדיה לראות את עצמם באופן מיטיב ופחות שיפוטי. אני סבורה שזה בהחלט בר תיקון”.
