ריקוד מידבק, צחוק מעלף ועילפון כללי. בחילות קשות, הזעת יתר וחום גבוה. מה המשותף לכל אלו? היסטריה | ליקטנו שלל היסטריות חובקות עולם, מההיסטוריה הרחוקה והקרובה. סקרנו את התופעה שאשפזה אנשים, הצחיקה כפרים שלמים עד דמעות והרקידה עד לאובדן חושים | מה גורם להיסטריית ההמונים העלומה, המלחיצה והמרתקת הזו? ומה תפקידנו כמבוגרים האחראיים שבסביבה? | ההיסטוריה של ההיסטריה
מחלה מידבקת!" צמד המילים הזה, כשהוא בא בנימה אירונית, שייך לאותה מורה מתוסכלת שהתיזה אותו אחרי שחגית באה להתלונן שכואבת לה הבטן.
זה קרה, כמובן, מייד אחרי ששגית התלוננה בעקבות שרית, שטענה למחושי בטן בצירוף מקרים מפליא עם פזית, מירית ושמרית – שגם הן יצאו מהכיתה באותה התואנה.
אז כן, זו לא מחלה, זו מגפה – או תרגיל תלמידים ידוע ומפורסם שבעקבותיו, המורה שנולדה לפני מאה שנה לפחות, טבעה את המשפט הקלישאתי: "בנות, לא נולדתי אתמול".
לו הייתה נולדת המורה אתמול, אולי הייתה מאמינה לפנים המיוסרות. אולי פשט בכיתה קלקול קיבה בעקבות החמצוץ שחילקו ליום ההולדת?
כי הנה, גם הטור השני מתלונן ומתפתל בשל אותן תלונות משברות גוף, ובקצה החצר לא נמצאה עדת תלמידות פוחזות שברחו אל מאחורי הקרוון לחגוג. למרבה היגון, הן מסתובבות במסדרון גונחות וירוקות פנים.
זה הזמן לקרוא למשרד הבריאות לערוך חקירה אפידמיולוגית.
אפידמיולוגית? (נס שכולנו בוגרי קורונה ויודעים להגות את המילה בלי לשבור כמה שיניים בדרך.)
אולי רצנו מהר מדי?
מי אמר שזו מחלה אמיתית? לקרוא לרופא או דווקא לפסיכיאטר?
במחי מילה אחת של בעל מקצוע העלבתי את כל ה'פזית'ות וה'שרית'ות. כואב להן. באמת. הן סובלות! זה לא אחראי להתעלם מסימפטומים. זו סכנת נפשות.
הי, את רומזת שזה כאב פסיכוסומטי או משהו?
לא רומזת. מציעה להציץ בהיסטוריה, או ליתר דיוק בהיסטריה של ההיסטוריה. זה פשוט עוד כיוון חקירה, כמובן וכמובן אחרי ששללנו חיידקים ונגיפים ושאר מזיקים.
יש דברים כאלה.
כלומר, היו דברים מעולם.
לרקוד עד המוות
האירוע המסתורי הראשון שלא נמצאו בו חיידקים או טפילים ושאר מזיקים פיזיים, נקרא בשם: "מגפת הריקודים של שטרסבורג".
זה קרה ביום בהיר לכאורה, אי אז בשנת ה"א רע"ח – 1518.
פראו טרופאה – אישה מעורערת, כך טוענים, ואין לדעת מה ההגדרה הפסיכיאטרית המדויקת שלה בהעדר נתונים רפואיים בתחום מאז, פרצה בריקוד ברחובה של עיר.
בהתחלה זו הייתה סתם תופעה מוזרה אך משעשעת. העניין הוא שהגברת לא פסקה לרקוד שישה ימים רצופים (!) סביבה נאספו שכנותיה וסתם סקרניות, קהל משועשע שדי נהנה מהסצנה.
ביום השישי החלו להידבק ממנה רוקדות נוספות. עד סוף השבוע הראשון הקבוצה כללה שלושים וארבעה שהצטרפו לריקוד נטול מוזיקה וללא מנוחה קלה.
האירוע הסתיים עם כארבע מאות נפש! חלק סבלו מתשישות ורעב, חלק הגיעו לעילפון ואיבוד הכרה, חלק אף לקו בהתקף לב או שבץ מוחי והיו שהגיעו עד מוות.
פרנסי העיר נבהלו כשראו כיצד הרקידה ההזויה הופכת למגפה של ממש. אצילי שטרסבורג זימנו בבהילות את הרופאים והאסטרולוגים המקומיים לבדוק את התופעה.
האסטרולוגים בהו בכוכבים, ולאחר מכן טענו כי זו מחלה פיזית ואין כאן תופעה על טבעית (מפתיע, בהתחשב בתקופה). הרופאים הצטרפו לדעתם של האסטרולוגים והודיעו כי מדובר במחלה טבעית.
מחלת ריקודים. נשמע נחמד? חוקרי התופעה הדגישו שהרוקדים לא נהנו מהחוויה, וישנן עדויות של רוקדים שהתפתלו מכאבי שרירים שונים בגוף והתחננו לעזרה, אך לא היו מסוגלים לעצור.
ומה הייתה התרופה למגפה? מנהיגי העיר החליטו בעקבות פסק המומחים, שעדיף לא לעצור את הרוקדים בכוח, אלא 'לזרום איתם': הם בנו במה גדולה ומרשימה לטובת המרקדים, והעמידו עליה נגנים שליוו את הרקידה ההמונית, בתקווה שהמגפה הריקודית תלך ותימוג.
וכך אכן קרה: אחר כחודש שבו חלק מהם שרדו, החלו הרוקדים להאט קצב ואט אט פרשו לבתיהם מותשים כהוגן. הבמה פורקה, הנגנים הועברו למשימות נגינה אחרות, והחיים בשטרסבורג שבו למסלולם.
ריקוד הרעל
התופעה המדהימה / מבהילה / מצחיקה עד מוות הזו, נחקרה ברצינות רבה. עד היום הזה לא ברור מה גרם למאות אנשים לרקוד כך ברציפות.
החוקרים ניסו להסביר שאולי מדובר בהרעלה מפטריית ארגוט, סוג של פטרייה טפילית ורעילה שצומחת על דגנים ונראית כמו עובש. מי שיטעם מפטרייה זו יחווה תחושת בעירה ועוויתות בכל הגוף. הוא עלול לחטוף נמקים בגוף ולהגיע לידי מוות.
בימי הביניים נפוצו חולים שנפגעו מאכילת לחמים נגועים בפטרייה זו.
בהתחשב בעובדה שהפטרייה משמשת חומר גלם לחומרים מסוכנים – פסיכדליים, נטו החוקרים לחשוב כי זו הסיבה להתפרצות מגפת ריקודים זו. אך חוקרים נוספים הזימו את ההשערה בטענה שלא ייתכן שהפטריות השפיעו על מספר אנשים גדול כל כך ולתקופה ארוכה יחסית שבה האנשים המשיכו לרקוד בלי לאכול דבר.
השערות נוספות טענו להתפרצות אפילפסיה או טיפוס, אך גם הן נשללו. הרי לא הגיוני שמחלות אלה ישפיעו על מאות אנשים בפרק זמן קצר כל כך.
והנה, מכאן הגענו לתופעת ה'היסטריה ההמונית': באותה תקופה אנשים רבים האמינו בתופעה המיסטית דיבוק, שבה רוח מת משתלטת על גופו של אדם חי ומפעילה אותו כרצונה.
כך טענו, כי בעקבות הרוקדת אחוזת הדיבוק נדבקו הצופים בה ונכנסו למצב טרנס – מצב תודעתי בלתי נורמלי – בין שינה לערות, ודומה במידת מה למצב היפנוטי.
אדם במצב טרנס חווה ניתוק חלקי או מלא מהסביבה, וזה מה שיכול להסביר את היכולת הבלתי אנושית בעליל לרקוד ימים רצופים ללא הפסקה (בקרב אלה ששרדו, כמובן).
בתקווה שלא תחטפו חרדת ריקוד בחתונה הקרובה, חשוב לציין כי זו הייתה תופעה של היסטריית המונים נדירה מסוגה.
אחרי שנרגענו, נעבור בנחת להיסטריה הבאה.
למות מצחוק
מגפת הצחוק נשמעת כמו סיוט של כל מורה, במיוחד אם המורה מפגרת בחומר ולחוצה מהפיקוח. אם כן, לא מפליא שהמגפה פרצה בבית הספר דווקא, אי שם בטנזניה שבאפריקה, בימים שבהם נקראה המדינה טנגניקה.
הדבר הזה, שנשמע עליז עד כדי כאב בטן, אירע בשנת התשכ"ג – 1962, והתפרסם בכל העולם: שלוש מתלמידות בית ספר בריטי בטנגניקה, פרצו בצחוק שאין לו סוף.
הן צחקו וצחקו, וכדרכו של צחוק הדביקו לא רק את הכיתה, אלא את כל בית הספר.
התפרצויות הצחוק נמשכו בין כמה שעות לשישה עשר ימים! מה שמחשיד בסיפור המצחיק הזה הוא שצוות ההוראה וההנהלה לא נדבק במגפת הצחוק, אך רוב התלמידות נדבקו בפרצי הצחוק ולא הצליחו להחזיר את שגרת הלימודים למסלולה.
כל עונש או גערה לא הצליחו להשתיק או להחניק את הצוחקות. בית הספר נאלץ להיסגר, והתלמידות נשלחו כשהן צוחקות כל הדרך אל הבית או הבקתה.
אך המגפה לא מוגרה: מספר נערות מבית הספר שבו לכפר מולדתן כשהן צוחקות וצוחקות, והן הדביקו את צעירי הכפר ובעקר את צעירותיו ונשותיו.
על פי הדיווחים נודע כי מאתיים ושבעה עשר בני אדם נדבקו במגפת הצחוק, אך הוא לא נעצר שם. בתי ספר נוספים בקרבת הכפר הצחקני נדבקו, והחשש היה שהמגפה המצחיקה תתפשט הלאה.
ארבעה חודשים (!) נותר בית הספר שבו החלה ההתפרצות הראשונה, סגור. ההנהלה ניסתה לחדש את הלימודים, אך נאלצה לסגור שוב את בית הספר בתוך אותו החודש.
כי כן, את אשר יגורו ממנו בא גם בא: המגפה התחזקה והתפשטה למחוזות נוספים. עקב ההתפשטות נסגרו עוד ארבעה עשר בתי ספר.
במהלך ההתפרצות נדבקו בצחוק ההמוני וחסר המעצורים למעלה מאלף איש. אנשי החינוך מרטו שערות, ואנשי הרפואה שלחו בדיקות דם של החולים הצוחקים למעבדה בבריטניה בניסיון לאתר את הנגיף הסמוי שמצחיק באופן פראי כל כך.
בבדיקות לא נמצאו ממצאים מיוחדים. רק כעבור שנה וחצי פסקה המגפה סופית.
בדיחה לא מוצלחת
מה זו הבדיחה הזו? ישאל הקורא הרציני.
לתופעה הזו, כמו מגפת הריקודים השטרסבורגית – ועוד כמה שעוד נפגוש בהמשך – קוראת הקהילייה המדעית מחלות פסיכוגניות המוניות. מרביתן מתחילות באדם בודד הסוחף אחריו המונים.
במקרה הטנגניקי אחת מתלמידות בית הספר נתקפה התקף חרדה, הדבר עורר בה צחוק בלתי נשלט, והוא שהוביל לתגובת שרשרת של כאלף צוחקים כפי שפרטנו לעיל.
כשקוראים את התיאורים של חוקרי מגפת הצחוק זה כבר לא מצחיק בכלל: התסמינים של הנדבקות במגפה כללו התקפי צחוק ובכי חוזרים ונשנים, שנמשכו ממספר שעות ועד לשישה עשר יום רצופים. התקפים אלה לוו בחוסר שקט – ריצה חסרת תכלית, ולעיתים גם אלימות!
ארבעים שנה אחרי פרוץ מגפת הצחוק, חוקר בשם כריסטיאן הֶמפלמן – מועמד לדוקטורט לבלשנות של אוניברסיטת פרדו – החל לחקור את האירוע וטען שהתופעה האיומה הזו אינה עניין לצחוק.
בוועידת החברה הבין-לאומית ללימודי הומור באוניברסיטת צפון-מזרח אילינוי, הדגיש המפלמן שמתח, וממש לא אושר צרוף, הוא שגרם לאלפי התושבים בכפר האפריקני לצחוק בהיסטריה.
הוא התריע כי בעולמנו מוכה הטרור והלחץ והגדוש בוורקהוליסטים העובדים למעלה משתים עשרה שעות ביממה, זה עלול לקרות שוב.
המפלמן משער שהסיבה להתפרצות מטורפת זו היא הלחץ שהופעל על התלמידות על ידי ההנהלה הבריטית של בית הספר, שדרשה מהתלמידות דרישות לא מותאמות לקהל אפריקני וציפתה מהן לממש אותן (מנהלות יקרות, לתשומת ליבכן).
זאת נוסף על אי הוודאות שליוותה את האזרחים בעקבות העצמאות שלה זכתה מדינת טנגניקה אך חודש לפני המקרה.
אחד הדברים המרגיזים את החוקר המפלמן, הוא שחוקרי הומור משתמשים באירועי טנגניקה כהוכחה לכך שהצחוק מידבק.
"מחלות פסיכוגניות מכל הסוגים כרוכות במה שמכונה תסמינים עצביים", הוא אומר, "וצחוק הוא רק ביטוי לתסמין עצבי. אף על פי שהמקרה בטנגניקה כבר שייך להיסטוריה, מקרים דומים של מחלות פסיכוגניות המוניות עדיין מתרחשים בקרב קבוצות של בני אדם שאינם מסוגלים לנתק את עצמם ממצבים מלחיצים.
"במקרים כאלה, לאדם אין כוח להתמודד עם הלחץ והוא אינו מסוגל להגיב בצורה אחרת.
"שימו לב כי רוב הצוחקים היו צעירים ויותר נשים מגברים, וכאלה שאינן במדרג מקצועי גבוה. הביטוי החיצוני ללחץ חייב להיות גופני, משהו שנותן לאדם אפשרות לומר – תראו, אני סובל, משהו קורה פה, אני לא רק מדוכא או מסוגר", מסביר המפלמן.
"מגפת הצחוק לא הייתה צחוק רעים, אלא חוויה משותפת של לחץ. אנשים העתיקו שלא במודע זה מזה תסמינים מורכבים, שאחד מהם היה הצחוק".
הוא משווה את המקרה לאירוע שקרה באינדיאנה, בלאפייט, שם התגורר:
עובדים במשרד הרישוי המקומי התלוננו על קשיי נשימה, בעוצמה כזו שהביאה לסגירה תכופה של המבנה, ובסופו של דבר המשרד הועבר לבניין אחר.
במקום נערכו מבדקי איכות הסביבה אך לא נמצאו חומרים מזהמים. בסופו של דבר האירוע הוזכר בתקשורת המקומית כעוד מקרה של מחלה פסיכוגנית המונית.
"זאת הייתה פשוט סביבת עבודה רעילה, במובן הרגשי. איש לא רצה לעבוד במשרד הרישוי. ההנהלה שלהם התנהלה באופן אנטיפטי, והעובדים מצאו, שלא במודע, דרך לצאת מהמצב והעתיקו את התסמינים זה מזה", מבאר המפלמן את המקרה. "וזה לא מטורף כמו שאתם חושבים", הוא מרגיע.
בריאיון שנערך עימו בעיתון היוצא בשיקגו, הוא נשאל על אמינות הדיווח של מקרה מגפת הצחוק, והוא חוזר אליה ומסכם.
"האירוע אכן היה. הוא החל בפנימייה קטנה בכפר קשאשה במה שהיא כיום טנזניה, אפריקה, כאירוע צחוק של קבוצה קטנה של תלמידות, אולי בגלל בדיחה.
"בסופו של דבר כל בית הספר נדבק. הצחוק התפשט כמו מפולת שלגים. כאשר ההורים אספו את בנותיהם מבית הספר, הם החלו לצחוק. אחר כך זה התפשט לכפרים אחרים, וכן הלאה".
מצחיק בקושי
גם על השאלה המתבקשת איך ייתכן לצחוק שנה וחצי ברציפות יש לו תשובה:
"הן לא צחקו ברציפות במשך שנה. אנשים מתעלמים מהפיזיולוגיה של הצחוק: אף אחד לא יכול לצחוק יותר מדקה ברצף. פעולת הצחוק יוצרת מאמץ על הנשימה וזה מתחיל לכאוב. אז איך אוכלוסייה שלמה תצחק במשך שנה?
"אך זה לא סתם מיתוס. משהו אכן קרה בטנגניקה. החדשות הרעות הן שזה לא היה קשור להומור – לא הייתה שם עליזות כלל. צחוק היה אחד מהסימפטומים למצבם הלחוץ של האנשים שם. מתברר כי צחוק אינו סתם קול המעיד על אושר. הוא עשוי לאותת על מצוקה, כעס או עצב גדול.
"בבדיקות מצאו אצל הצוחקים תסמינים הקשורים לחרדה, לכאב, להתעלפות, לבעיות נשימה ואפילו לפריחות. היו התקפי בכי וגם צחוק.
"התקרית אומנם נמשכה כשנה, אך התרחשה בפרקים, לא ברציפות.
"זו נקראת היסטריה המונית", הוא קובע. "כאשר נצפית התנהגות מסוימת בקבוצת אנשים שאינה קשורה לגירוי סביבתי מסוים, ולא נמצאה סיבה פיזית ספציפית.
"אנו מכנים את התופעה: מחלה פסיכוגנית המונית (MPI). כלומר, הכל נמצא במוחותיהם של האנשים שהראו את הסימפטומים. והצחוק לא נגרם על ידי אלמנט בסביבה, כמו הרעלת מזון או רעלן, אלא על ידי גורם מתח משותף באוכלוסייה.
"התופעה מתרחשת בדרך כלל באוכלוסיות חלשות. MPI הוא מוצא אחרון לאנשים הללו. זו פשוט דרך נוחה עבורם להביע שמשהו לא בסדר. זו אולי הסיבה שהוא נקשר לעיתים קרובות יותר לנשים". כך הוא מעליב חצי מאוכלוסיית העולם בהינף פה.
המפלמן מוסיף ואומר שבעוד מחלות פסיכוגניות המוניות הן נפוצות למדי, לא בטוח שנשמע עליהן, כי הן לא מדווחות: "אם מתייחסים לאדם כאל סובל מפסיכוגניה, למעשה מקטלגים אותו כהיסטרי.
"זה כמו שיאמרו לו: 'אין לך מחלה אמיתית, אין פה עניין אמיתי, אתה פשוט מתנהג בטירוף כי זה מציל אותך מבעיות'. רופאים שזיהו את התופעה, עדיין מחפשים את הדרך הנכונה ביותר להועיל למטופלים הלוקים בה".
היסטריה חובקת עולם
בירדן אירעה התפרצות של היסטריית המונים אחרי נתינת חיסון שגרתי נגד טטנוס. זה קרה בסתיו תשנ"ט – 1998. שמונה מאות תלמידים בממלכה ההאשמית התלוננו על תופעות לוואי מחיסון נגד טטנוס שקיבלו בבית הספר.
ואם תאמרו: 'נו באמת, זה נורמלי!' – הבעיה היא שהתופעות היו חמורות עד כדי כך שמאה עשרים ושניים תלמידים אושפזו.
מטבע הדברים נפוצו שמועות זוועה על הרכב החיסון ועל הרעלות מכוונות, כמיטב הדמיון המזרחי, אך בבדיקה התברר שברוב המקרים, הסימפטומים לא נבעו מהחיסון, אלא התלמידים נדבקו מההיסטריה של חבריהם. בקיצור – תגובה של פסיכוגניה המונית.
ומהמזרח התיכון לרחוק, הפעם ההיסטריה בבנגלדש:
הכל התחיל מחלוקת עוגיות תמימה בבית ספר שבצפון מערב בנגלדש. הסיפור אירע בשנת התש"ע – 2010. העוגיות חולקו כחלק ממפעל ההזנה לילדים במוסד הלימודים. עוגיות הבריאות הללו היו אמורות להשלים את מנת התזונה של התלמידים העניים.
אבל מה? התלמידים שטעמו מהעוגיות דיווחו על תסמינים הכוללים כאבי בטן, צרבת, טעם מר וכאבי ראש גם יום לאחר אכילת העוגיות.
חוקרים ואנשי רפואה בדקו מייד את הרכב העוגיות, אך לא נמצא בהן כל ממצא בעייתי מבחינה בריאותית. הן אוחסנו בתנאים נאותים ולא התקלקלו.
המחקר התרחב, וכפי שמתאר אחד ממנהלי חקירת 'מי הרעיל את העוגיות שבקופסה': "ערכנו ראיונות עומק ודיונים קבוצתיים עם תלמידים, מורים, הורים וחברי קהילה כדי לחקור סימפטומים, חשיפות ותפיסות בקהילה.
"נוסף על כך חילקנו שאלון בקרב החולים, כדי לדייק את הסימפטומים ולברר אילו פריטי מזון נאכלו שתים עשרה שעות לפני הופעת המחלה, זאת בנוסף לחקירות מיקרוביולוגיות וסביבתיות".
תוצאות אותה התפרצות: מאה ארבעים ושניים תלמידים פונו לבית החולים. גילם הממוצע היה תשע, ושבעים אחוזים מהמתלוננים היו מתלוננות.
כל התלמידים התאוששו תוך מספר שעות. החוקרים הזהירים לבל יאשימו אותם באפליה, מבקשים לציין כי המקור לבהלה הגיע דווקא מהבנות והמורות שטענו שהכל קרה בשל התווית הכהה 'בצורה יוצאת דופן' המודבקת על חבילות העוגיות. התווית היא 'מעשה השטן' שהפכה את הביסקוויטים לרעילים.
השמועות סביב התופעה התנפחו עד כדי שתלמידים, הורים וחברי קהילה רבים שמעו כי תלמידים מתו מהרעלת ביסקוויטים ונתקפו פאניקה רק מהשמועה, אף על פי שלא היו דברים מעולם.
מסקנות החוקרים, כפי שמופיע בדיווח על המקרה לארגון הבריאות העולמי, היו אלו: "הופעת המחלה פתאומית ומהירה, ולאחריה החלמה מהירה מהתסמינים; שליטה נשית בהתפשטות ובהדבקות; ממצאים פיזיים, מיקרוביולוגיים וסביבתיים לא עקביים המצביעים על מחלה סוציוגנית המונית (היסטריה המונית) ולא על סיבה פיזית של הרעלת מזון".
כדי לעכל את התופעה הבלתי מתעכלת הזו, קבלו עוד מבזקי היסטריה:
בבתי ספר באפגניסטן, בין השנים תשס"ט – 2009, לתשע"ב – 2012, נרשמו מאות מקרי התעלפויות של נערות, לאחר שסבלו מסחרחורות והקאות. צוות חוקרים מטעם האו"ם בדק והגיע למסקנה שמדובר במחלה פסיכוגנית המונית.
באביב תש"ע – 2010, נרשמו מספר אירועי מחלה פסיכוגנית המונית בשני בתי ספר לבנות בנסיכות ברוניי שבדרום-מזרח אסיה. התלמידות גילו תסמינים של התעלפויות, צווחות, רעידות ובכי.
בסתיו תש"פ – 2019, התחוללה היסטריה באחד המחוזות בקניה. אם נחתור לשורה התחתונה, אושפזו שישים ושמונה תלמידות. הן סבלו משיעולים ומהתעטשויות, ולחלק מהן גם היה חום גבוה. בבדיקה רפואית מעמיקה נמצא כי רק שתי תלמידות סבלו מהצטננות, וכל השאר סבלו מפסיכוגניה המונית.
היסטריה נוסח אפריקה
אם כבר הגענו אל היבשת השחורה: ילידות מרכז אפריקה ודרומה, תרמו רבות להיסטוריית ההיסטריה, בהתחשב בכך שאחוז גבוה מהאוכלוסייה הזו הוא בדיוק הפרופיל המתאים לפתח אותה.
הפעם באדיס אבבה, ואיך לא? בבית הספר!
לפני כמעט ארבע שנים זה קרה. מאה ושלושה עשר תלמידים משני בתי ספר בעיר, הובהלו לבית החולים המתמחה תכור אנבסה. רוב המאושפזים היו בין גיל עשר לחמש עשרה, והיו בהם גם כמה תלמידות. הרוב התלוננו על בחילות והקאות קשות.
הדבר הראשון שבדקו הוא מה היה הרכב ארוחת הבוקר שלהם בבית הספר, אולם רק ארבעים ותשעה אחוז מהסובלים שהובהלו לבית החולים, טעמו מהלחם ומהריבה שהוגשו בבית הספר באותו בוקר.
בבדיקות הרפואיות ובדגימות שנלקחו למעבדה, התוצאות היו שליליות לגידול חיידקים. לא נמצאו רעלנים במזון.
רוב התלמידים נרגעו בחלוף שעות בודדות ומעטים קיבלו טיפול סימפטומטי.
מסקנת החוקרים גם במקרה הזה הייתה זהה: "אפיזודה היסטרית המונית זו דומה לדיווחים אפיזודיים מתוכניות האכלה אחרות בבתי ספר בחלק ממדינות אסיה ואפריקה".
הממצא של הדו"ח הופץ בקרב הרופאים ביבשת, ולפי דברי כותביו: "חשוב לרופאים לשקול מחלות פסיכוגניות המוניות במקרה שהם מתמודדים עם אירוע בריאותי המוני דומה ללא ממצא אובייקטיבי, שכן הדבר יסייע למנוע חקירות יקרות מיותרות".
תלונות מסוג חמור יותר וקשה משמעותית, הגיעו במקרה אחר באפריקה כמה שנים קודם לכן בשנת תשע"ה – 2015, באזור כיף ורדה. התלונות התאימו למחלה סרטנית הפוגעת בנשים והביאה את הרופאים לחקירה דחופה.
תשעים ושבע נשים נחקרו באמצעות שאלון מובנה למחקר כמותי. שני דיונים נערכו בקבוצת מיקוד עם שבע נשים שהושפעו מהתלונות, ועם שבע נשים שלא הושפעו. ראיונות עם מספר מתלוננות נערכו באמצעות שאלונים מנחים.
אחרי ניתוח הנתונים התגלה כי המגפה הסרטנית החלה משנת תשע"ב – 2012, לאחר מותה של אישה בת ארבעים ושלוש שמתה אחרי סיבוכים מהמחלה. אותה גברת הייתה פעילה חברתית מוכרת ומותה עשה רושם גדול.
לאחר מותה החלו נשים רבות לדווח על תלונות גופניות מעורפלות מרובות הדומות לאלו שסבלה מהן המנוחה.
רבות מאותן נשים האמינו שמקור מחלתן יכול להיות עונש משמיים, בעוד חלק מהן טענו שהגורם לסבלן עשוי להיות זיהום סביבתי.
מסקנת המחקר: שמועות לא מציאותיות ומוגזמות והסברים לא מספקים לגבי אופי והתפשטות המחלה, היו הגורמים התורמים העיקריים להתפשטות ההתפרצות ולהארכתה.
התערבות מאורגנת, הסברים ברורים והולמים על אופי המחלה ועל העברתה, גרמו לתופעה לדעוך ולהיעלם.
זה רק פסיכולוגי
ולא רק באפריקה, ולא רק מחושי בטן. אפילו פרכוסים עלולים להיות תופעה של פסיכוגניה המונית.
הנוירולוגית רויטל גנדלמן-מרטון מביאה תיאור לתופעה מקבוצה של עשרה מתבגרים מבית ספר תיכון באזור כפרי בארה"ב, שסבלו מאירועים דמויי פרכוסים או סינקופה (התעלפות).
כמה מהמתבגרים טופלו תחילה בטיפול המתאים לאפילפסיה או לסינקופה, אך בשלב מסוים תפס הצוות הרפואי את התבנית של האירועים האפילפטיים והעיתוי, ונוסף על כך: בארבעה מהתלמידים הופיעו לאחר מכן פסאודו-פרכוסים, כלומר פרכוסים דיסוציאטיביים שמקורם במצוקה פסיכולוגית.
התקפים כאלה מתבטאים בתנועות או בהתנהגויות לא-רצוניות, ומכונים 'פרכוסים פסיכוגניים לא-אפילפטיים'. הפרכוסים הללו תועדו בבדיקת ניטור וידיאו EEG, ותמכו בכך שמדובר בהיסטריה המונית.
למה חשוב להבין שמדובר בהיסטריה המונית? כי הכרת המאפיינים של היסטריה המונית מאפשרת לרופאים להימנע מבדיקות ומטיפולים מיותרים, ולהרגיע את הנפגעים כמו גם את ההורים, השכנים ואת כל מי שהאמין שזו מגפה חמורה ומי יודע ממה הורעלו ומי הבא בתור.
תופעת העדר
אם חשבנו שרק בני אדם מסוגלים להיסטריה, שמעו נא דיווח מפליא מסין. לא, לא עטלפים עם קורונה, הפעם הכבשים על הבמה.
מדובר בתופעה שאירעה לאחרונה ממש:
למעלה משנים עשר יום, כבשים במכלאה בצפון סין צועדים במעגלים בכיוון השעון – יום ולילה ברציפות. החוואי מר מיאו (לא ידוע על קשר משפחתי לחתולים) אינו מוצא הסבר הגיוני לתופעה, וגם המבקרים המומחים מהסביבה לא יודעים להסביר מה גורם להם לעשות זאת.
התופעה, לדבריו של החוואי הסיני, החלה בארבעה בנובמבר, כשכמה כבשים סטו מגוש העדר והחלו לצעוד במעגלים. "אחרי כמה שעות ראיתי שעוד ועוד כבשים מצטרפים אליהם, ולא הבנתי למה", הוא מתאר, "תוך שעות, כבר כל העדר היה בתוך המעגל".
עם זאת, לדברי מיאו, רק עדר אחד משלושים וארבעת העדרים שבחוותו הגדולה מתנהג בצורה שיגעונית שכזו, בעוד שאר שלושים ושלושת עדריו המצויים במכלאות האחרות, לועסים עשב, מקפצים ומתנהגים כרגיל.
ההסרטה של העדר הרץ במעגלים נפוצה בעולם, והצופים בו ניסו למצוא סיבות לתופעה.
היה מי שהעלה השערה שההתנהגות הזו נובעת מתנאי החיים שלהם במכלאה הצפופה, הגורמים להם 'לברוח' משם לשום מקום. אחר אמר כי מדובר ב'מחלת המעגלים' – תופעה שנצפית מפעם לפעם בקרב בעלי חיים וגם בני אדם, ונוצרת בעקבות חיידק הליסטריה מונוציטוגנס.
ואני הקטנה מעלה השערה שזו לא סתם תופעת עדר, אלא אולי היסטריית המונים, במהדורת עדר.
או שלהיסטריית המונים אפשר לקרוא בפשטות: תופעת עדר.
וכן, תוכלו למצוא אותה ברחבי העולם בעת השקת מוצרים חדשים שנעשו עליהם עבודות שיווק מתואמות. פעולות השיווק האגרסיביות הללו, מביאות לא אחת אנשים שפויים (לכאורה) ללכת לישון ליד חנויות כדי לזכות להיות מהרוכשים הראשונים, ולהתעלף מהתרגשות.
לנו לא נותר אלא להניד בראש, עד להיסטריה הבאה. ]
ברגע האמת
זימנו את צפורה מן, מטפלת בפסיכודרמה MA, מומחית בטיפול בטראומה וטראומה מורכבת, למען תעניק לנו הסבר הגיוני לתופעה לא הגיונית זו, ותגיש כלים למנוע גם היסטריה זוטא.
"היסטריה, לרוב, נשענת על סיבה אמיתית שגוררת היסטריה המונית. אנשים נכנסים לבהלה עקב שמועה או צפייה בתופעה מלחיצה, ולא יודעים איך להגיב לבהלה.
"ברגע שאומרים לנו: 'היזהרו, זה מסוכן, העוגיות נראות מורעלות! הנה, אפילו איקס הקיא אחרי האכילה!' אנחנו נמצאים באי ודאות, מצב ביניים לא ברור: בטוח שזה מהעוגיות? לא בטוח? מה שבטוח – לא ניגע בהן.
"ואם יודיעו לנו בבהלה גדולה ובטון היסטרי תוך ציטוט שמועות מנופחות כי כבר כמה נפחו את נפשם מאכילת העוגיות, זה כבר מתכון בדוק להיסטריה. גורם הבהלה הוא תחושת איבוד שליטה ומצב של חוסר אונים.
"במקרה כזה, אדם לא מסוגל להישאר במצב של חוסר אונים ונתפס במשהו, לא תמיד דווקא בדבר הנכון. כמו למשל, כשמישהו מתעלף בסביבה, וכמה מבוהלים יחליטו לשטוף את המתעלף בכוסות מים ולהכניס אותו לסכנת טביעה.
"כשאני חווה אצל מטופל שלי מצב של חוסר שליטה עמוק, אחפש איפה באותה טראומה הוא בכל זאת פעל ועשה משהו, 'איתפס' בזה ואומר: 'יופי, ידעת מה לעשות'.
"דוגמה? כמו אותה ילדה שמצאה את עצמה לבד בבית, נבהלה נוראות, בכתה ובסוף הלכה לשכנה. היא סיפרה על זה כחלק מחוויה קשה, ואני הראיתי לה: 'תראי איזה יופי, הלכת לשכנה!'
"כשבנאדם נמצא באיום אמיתי (ומזה נלמד מה עושים באיום לא אמיתי), הוא יגיב באופן אינסטינקטיבי באחד ה'אֶפִים' (מלשון האות F): פְריז freeze – – יקפא במקום, פייט – fight – יילחם באיום או פלייט – flight – יברח.
"ייתכן שאותו אדם יגיב אחרת בסיטואציות שונות, ויכול להיות שבאותה סיטואציה יגיב בכמה ערוצים: יקפא, ואז יתעשת ויילחם. התגובה שיבחר לא אומרת כלום על אינטליגנציה. זו תגובה של אינסטינקט, הישרדותית.
"כשמגיע מולנו איום כמו מחבל מאיים או נמר שברח מהכלוב, תגובת שלוש ה-F הבסיסית מגיעה מאזור במוח האחראי על האינסטינקט ההישרדותי, הדואג שיהיה לנו אוויר, שלא נישאר רעבים ושנמצא מחסה בטוח.
"אפשר לראות את זה גם על בעלי חיים (מקק שהופיע, סליחה על ההשוואה, נכנס להישרדות ומחפש מפלט).
"ברגע שהאזור ההישרדותי במוח נמצא בפעילות מקסימלית, האזור האינטליגנטי של חשיבה, הבנה, הסקת מסקנות, הקשה ועוד – נכבה.
"בזמן רגיל ונטול בהלה וטראומות, אנחנו משתמשים בכל החלקים במוח, אבל כשנכנסים לעמדה של סכנה, אנחנו במצב שאני אוהבת לדמות להפסקת חשמל: אנחנו מרימים את הפקק ומגלים כי הכל קרס בשל עומס יתר, ואז עושים 'חושבים' איך להקל על העומס ומכבים את המכשיר הפחות רלוונטי כדי לגייס כוח למה שיותר דחוף כרגע.
"בזמן איום, חצי מהמוח מכבה את האור: לא רלוונטי מה אני זוכרת וחושבת. אני לא משווה או מסיקה מסקנות אלא בורחת / קופאת / משיבה מלחמה.
"בפיגוע באלעד, לדוגמה, צפינו בתגובות הזויות. תיארו לנו אנשים שרצו ריצות 'שפגט' וקפצו מעל גדרות שאין כל אפשרות להצליח לדלג מעליהן בזמן רגוע.
"או אותו סיפור בלתי אפשרי על אמא בארצות הברית שראתה את ילדה נדרס תחת משאית. המשאית בלמה, והיא הרימה את הגלגלים הקדמיים וחילצה אותו. מהיכן היא קיבלה כוחות? מבחינה פיזית – מכיוון שהמוח מגייס אנרגיה ומכבה את השאר, אנחנו מסוגלים כמעט לכל.
"בשביל להצליח לרוץ ולהינצל אנחנו צורכים הרבה אדרנלין וזקוקים לשאוף הרבה אוויר ומהר. זו סיבת הנשימות השטוחות והמתנשפות. אי אפשר לנשום עמוק במצב היסטריה. הנשימות המהירות הללו גורמות לסחרחורות, בחילות וזיעה בכפות הידיים, כאבי בטן וראש.
"כשהסכנה חולפת, האדם שהגיע הביתה אחרי הימלטות ממחבל, פתאום מתפרק בבכי. מה קרה? הוא לא מצליח לקום מהמיטה… למה? כי רק אחרי שעבר האיום, המוח מתחיל לעבוד ומתחיל לקלוט מה קרה.
"התופעות, כמו בשעת סכנה, יכולות לבוא גם בזמן איום כשלמעשה – חווים רק פאניקה. מישהו אמר לנו משהו מסוכן על האוכל, מדברים על ריח מוזר באוויר, או אפילו חרדת מבחנים. כל דבר אחר. בית ספר והיסטריה הולכים יפה ביחד…
"אם נשווה זמן איום לחרדת מבחן: המבחן הוא מבחינתי איום, ולכן בדיוק כמו בזמן סכנה אני מגיבה בתגובות פיזיות: בחילות, כאבי ראש, זיעה. המבחן שווה מבחינת המוח לנמר מאיים או למחבל. האזור האחראי במוח מכבה חשיבה, זיכרון והבנה, ואז באמת לא יודעים כלום".
מה עושים?
אחרי ההסבר המדעי / רגשי, קל להבין איך אותם אנשים מבוהלים פיתחו תסמינים מבהילים. לכן ביקשנו מצפורה דרכי הרגעה לשעת היסטריה:
"הדרך להרגיע את זה היא נשימות, אבל לך תשכנע אדם ששרוי בחרדה קיומית להרפות ולנשום עמוק. לכן אנחנו עובדים על המוח 'הפוך על הפוך' דרך שליטה במצב.
"כשיש היסטריה אין היגיון, הוא מכובה, צריך תהליך של הרפיה ואז כבר אפשר לדבר. אני מבקשת מהמטופלת הנמצאת בחרדה או בהיסטריה להגביר דווקא את אותן נשימות מבוהלות ושטוחות, ואז אט אט להרגיע אותן.
"ברגע שיש לה שליטה במצב, היא יכולה לעבור מהנשימה השטחית לנשימות עמוקות ורגועות. הגוף יוצא ממצב הישרדות, והמוח גם הוא מבין את זה. האזור של החשיבה וההיגיון משתלט בחזרה, ואז באמת אפשר להסביר, לשכנע, להירגע באמת.
"במצב של היסטריה המונית אנשים 'מאבדים את זה' כי הם שמעו משהו או נכנסו לאזורי האי ודאות. אלו לא אזורי נוחות, וככל שהמידע על המקום הלא בטוח גדל, הם ינקטו יותר אמצעי זהירות ויאבדו חשיבה רציונלית.
על חשיבות הסביבה שלא "מאבדת את זה", היא מזכירה:
"ילד צריך אותנו. כמבוגרים בבית ובמשפחה, חשוב להיזהר מתגובות מבהילות שיוצרות בהלה המונית, ולתרגל קור רוח גם במצבים מלחיצים, לזכור שאנחנו המבוגרים בסביבה.
"ככה זה באירוע המוני – אם מגיבים בהיסטריה מובטחת לנו היסטריה המונית".
