הצצה קטנה אל הכתבים ששרדו מאוצרו של רבנו אברהם בן הרמב"ם מגלה בפנינו את אחד מגדולי הראשונים. גם יחס גדולי דורו מוכיח זאת. למרות זאת, דמותו נותרה בצל אביו הגדול, והפולמוסים שליווהו העסיקו אותו רבות, לצד עיסוקו כ'נגיד' • פרופיל
אילו היה חי רבנו אברהם הנגיד, בנו של הרמב"ם, במקום אחר או בנסיבות אחרות – מסתבר שהיה מוכר לנו היום כאחד מגדולי הראשונים. שמו היה נזכר מן הסתם בנשימה אחת יחד עם רש"י ורבנו תם, הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א. יש לשער, כי אחת הסיבות שאיננו מכירים את דמותו די הצורך היא העובדה, שדמותו עומדת בצל דמותו של אביו הגדול, ותולדותיו שלובות בתולדות אביו. רבנו אברהם בן הרמב"ם היה ללא ספק מגדולי חכמי הדורות הראשונים, עוזרו ויד ימינו של הרמב"ם, ומי שירש את מקומו כבר בהיותו בגיל תשע עשרה כמנהיג יהודי מצרים. בני דורו, בעלי התוספות בצרפת וחכמי התורה בספרד, שיחרו לפתחו והתייחסו אליו בהערצה עצומה. במאמר שלפנינו ננסה להסיר במקצת את הלוט הפרוש על תולדות חייו ועל חיבוריו.
כדי להכיר את הרקע לתולדות חייו של רבנו אברהם, חובה להקדים תחילה את עיקרי תולדות חייו של אביו – הרמב"ם.
בעקבות פרעות האל-מוחדים – כת מוסלמים קיצונית שכבשה בסערה את ערי ספרד ורצחה כל מי שלא הסכים להתאסלם – נאלץ רבנו מיימון הדיין, אביו של הרמב"ם, לעזוב עם משפחתו את קורדובה עיר מולדתם. הרמב"ם היה ילד צעיר כאשר נטלה משפחתו את מקל הנדודים והחלה לחפש לה חוף מבטחים. לאחר מספר שנים של נדודים הגיעה המשפחה לעיר פאס שבצפון אפריקה, אך גם כאן לא ארכו להם הימים. זמן מה לאחר מכן נאלצו לברוח גם משם ולעלות על ספינה שעשתה את דרכה לארץ ישראל. במהלך ההפלגה התחוללה סערה והספינה כמעט וטבעה, ורק בנס היא הצליחה להגיע לחופי עכו.
הזמנים היו קשים מאד, אזור ארץ ישראל הפך לזירת מלחמה. שוב ושוב נערכו קרבות עקובים מדם בין כוחות המוסלמים לבין חילות הצלבנים שכבשו את הארץ ונסוגו לחילופין. הארץ וכל סביבותיה היו בחזקת סכנה, והרמב"ם ומשפחתו שלא הצליחו להתקיים בארץ ישראל נאלצו לרדת למצרים (כפי הנראה, נפטר רבנו מיימון בארץ ישראל).
בתחילה התיישב הרמב"ם באלכסנדריה, אך לאחר זמן קצר הוא עבר לפוסטט, היא קהיר העתיקה. מתוך אגרת הרמב"ם לרבנו יפת הדיין מעכו (קובץ תשובות הרמב"ם, ח"ב עמ' 37) אנו למדים, כי בשנים הראשונות לבואו למצרים נפלו על הרמב"ם שורה של אירועים קשים: "ארעוני צרות רבות גלויות בארץ מצרים, מחליים והפסד ממון ועמידת מוסרים עלי להרגני"… הרמב"ם רומז לפרשיה, שיש לה סימוכין גם ממקור אחר, שבה קמו עליו מוסרים והלשינו עליו לשלטונות. לא ברור מה היתה טיבה של הלשנה זו, על כל פנים היה הרמב"ם אז בסכנת חיים ולכן ברח וזמן מה היה צריך להתחבא. על פי אותו מקור, הוא כתב במקום מסתורו שבעה חיבורים (ראה מבוא ל'אגרת תימן' בתוך 'אגרות הרמב"ם', מהדורת מוסד הרב קוק).
לאחר פרשיה זאת פקד את הרמב"ם אסון נוסף, שהרמב"ם מכנה אותו "רעה מכל רעה שעברה מיום היותי עד היום הזה". היה זה כאשר אחיו, רבי דוד, שהיה סוחר גדול ומפרנס המשפחה, טבע עם סחורתו בים. על צווארי הרמב"ם, שנשבר עתה מטה לחמו, נפלו גם אשתו ובנו של רבי דוד. הוא התאבל על אחיו מאד ואף נפל למשכב מרוב צער וכמעט ששבק חיים. בנוסף לצרותיו אלו מתה עליו גם אשתו הראשונה במצרים.
עם נפילתה של השושלת הפאטימית ועלייתה של השושלת האיובית בראשותו של המצביא הערבי צאלח א דין, החלו חיי הרמב"ם להיות שלווים יותר. היה זה כאשר הרמב"ם, שהיה רופא גדול, מונה לרופא החצר של צאלח א דין. עתה היה לו מעמד גבוה, אולם הוא היה טרוד בכך מעל לראשו (את טרדותיו מאותם ימים מתאר הרמב"ם באריכות באחד ממכתביו, ראה: שו"ת הרמב"ם – פאר הדור, סימן קמ"ג).
כבר בשנות בחרותו החל הרמב"ם לכתוב את חיבוריו, ואת חיבורו 'משנה תורה' סיים כבר בהיותו בן ארבעים וחמש.
אכן, לאחר התבוננות במהלך חייו, מפליא הדבר שעל אף תלאותיו וטרדותיו המרובות הצליח הרמב"ם ברוב גדולתו להעמיד במשך חייו בניינים מפוארים בדמות חיבוריו ויצירותיו התורניות, אך כפי שהוא מעיד על עצמו, אחד הדברים שהסבו לו שמחה ונחמה יותר מכל היה בנו מחמדו רבנו אברהם. את יחסו לבנו המיוחד ביטא במכתב לתלמידו רבנו יוסף אבן עקנין במילים הבאות: "ואמנם מענייני העולם אין לי נחמה זולתי בשני דברים: כשאסתכל ואעיין במה שאעיין, ושזה בני אברהם – השם יתברך נתן לו חן וברכה מברכת מי שנקרא על שמו, ומי שהאמין בשמו, והאמיץ בנתינתו הוא יאמיץ ויתמיד ויאריך חייו ושנותיו – כי הוא עניו ושפל שבאנשים, מצורף אל זה טוב מדותיו, והוא בעל שכל דק וטבע נאה, ויהי לו בעזרת ה' שם בגדולים ללא ספק, אשאל מהשם יתברך שישגיח עליו וישלים עליו חסדיו" (קובץ תשובות, ח"ב עמ' 31).
פוסטט, היא העיר העתיקה. כאן חי ופעל רבנו אברהם הנגיד
לידתו ושנות ילדותו
בשנת ד'תתקמ"ו (1186), כאשר היה הרמב"ם כבר בשיא גדולתו וכוחו, מפורסם בכל הארצות על ידי חיבוריו כאחד מגדולי התורה, ויחד עם זאת רופא החצר של המלך ומנהיג היהודים בארצו, נולד לו מאשתו השניה בנו רבנו אברהם. כבר בילדותו של רבנו אברהם ניכרו בו סימני חכמה וגדולה מופלאים. הרמב"ם, שהיה בעת לידת בנו כבן חמישים, תלה תקוות רבות בבנו יחידו. הוא החל ללמדו תורה והיה למורו ורבו. לא עבר זמן רב ורבנו אברהם נהיה למעין תלמיד-חבר לאביו הגדול והפך לאיש סודו ואמונו של הרמב"ם.
לאחר כל תלאותיו ויסוריו מצא הרמב"ם מנוחה ושמחה בהשתעשעו בבנו חמודו. הוא לימד אותו תורה שבכתב ושבעל פה, חכמה ומוסר ואף את חכמת הרפואה. באותם ימים, כאשר היה רבנו אברהם רק בשנות העשרה לחייו, כבר הכיר הרמב"ם במידותיו התרומיות של בנו, בחכמתו הגדולה ובענוותנותו, והחל לרוות ממנו נחת ושמחה, כפי שציין במכתבו לרבנו יוסף אבן עקנין שנכתב בתקופה זו, שצוטט לעיל.
שמו של בנו יחידו ויד ימינו של הרמב"ם התפרסם עד מהרה. כותבי השאלות לאביו הרמב"ם הזכירו אותו וברכו את האב שיזכה שהשאיפות והתקוות שהוא תולה בבנו יתגשמו ויתקיימו. כך לדוגמא אנו מוצאים בפתח אחת מהאגרות שנשלחו אל הרמב"ם: "יקרת צפירת תפארת כג"ק מורנו ורבנו משה אדונינו הרב הגדול בישראל המובהק, הפטיש החזק, נר המערבי דגל הרבנים, אות העולם ופלאו… יהי שמו לעולם במאמר אלוקי עולם כירח יכון עולם, ויעטר כלל קהלת קודש בחייו ובאריכות ימיו, "ויחיה חמודו יחידו ידידו ויזכהו לתורתו ולחכמתו ולגדולתו ויראהו בו כל מחמדו וחפצו ותאותו" (אגרת בכתב יד המובאת בהקדמה לספר 'ברכת אברהם').
עומד לצד אביו
אחד מתפקידיו הציבוריים הראשונים של רבנו אברהם הצעיר היה בעמידתו לצד אביו הרמב"ם כעוזרו ויד ימינו וכמשיב תשובות בשמו. כבר בחיי הרמב"ם התפשטו חיבוריו הגדולים לכל הארצות, ובמקומות רבים התקבל ספר ההלכה שלו 'משנה תורה' בכבוד ובהערצה מרובים. רבים מחכמי התורה החלו לעסוק בחיבור זה והגו בו בשקידה. מתוך כך נולדו לחכמים אלו השגות שונות על הכרעותיו ופסיקותיו של הרמב"ם. חלקם פנו באגרות שאלה ישירות אל הרמב"ם עצמו בבקשה שיפרש ויבאר להם את כוונתו במקום שהוקשה להם או שיגלה להם את מקור הכרעתו. ידועה מאד בהקשר זה חליפת המכתבים בין חכמי לוניל מחבל פרובנס שבדרום צרפת, לבין הרמב"ם – עמו עמדו בקשר מתמשך. הרמב"ם השתדל לענות לכל השואלים בנחת רוח כפי כוחו, בירר להם את מקור הדין והשיב על השגותיהם.
אולם היו גם חכמים שהתנגדו לספרי הרמב"ם, וחלקם אף יצאו בפומבי נגד החיבורים. הסיבות להתנגדות היו שונות. היו שהתנגדו להכרעותיו ההלכתיות, והיו שהתנגדו למתכונת החיבור ההלכתי שלו, מאחר שחשבו שיביא לידי כך שאנשים לא ילמדו את התלמוד, כאשר יש לפניהם הלכה פסוקה. היו אחרים שסיבת התנגדותם היתה דעותיו של הרמב"ם בענייני מחשבה, ובעיקר ביקורתם על ספרו 'מורה נבוכים' שבו הוא מרבה לצטט את חכמת הפילוסופיה.
בין הבולטים שבמתנגדי הרמב"ם היה רבנו מאיר הלוי אבולעפיה, המכונה 'רמ"ה' – מחכמי ספרד, ורב שמואל בן עלי גאון – ראש ישיבת בגדד. אחת הטענות שהושמעו נגד הרמב"ם היתה בדבר אמונת התחיה. היו שהבינו בספרו, כי לדעת הרמב"ם תחיית המתים תהיה רק לנפשות ולא לגוויות. כדי לסתור טענה זו מכל וכל, חיבר הרמב"ם במיוחד את 'אגרת התחיה', אך בכך עדיין לא חדלו הערעורים עליו.
בעיקר התחזקה ההתנגדות בסוף ימיו של הרמב"ם, באותם ימים היה כבר חלש וחולני עד שהוא מתאונן באחת מאגרותיו: "כוחי כשל ולבי קץ ורוחי קצרה ולשוני כבדה וידי רועדה, אפילו לכתוב אגרת קטנה".
באותן שנים עמד הנער הצעיר רבנו אברהם לצד אביו כיד ימינו ועוזרו, סייע לו בסידור תשובותיו ואף היה כותב אגרות תשובה בשמו. בעוד הרמב"ם עונה למשיגיו במנוחת הנפש ובענווה גדולה, קנא הבן לשמו הטוב של אביו, וכפי שהרמב"ם מתאר במכתבו לרבנו יוסף אבן עקנין תלמידו: "אני מוחל על כבודי ומוותר על עלבוני הרבה, והבן – השם יחייהו – לא יוכל על זה ולא יסבול כל אותם היגונות לפי רתיחת המיית הבחרות". ובהמשך הוא מוסיף: "אבל הבן – השם יחייהו – הדין עמו שיתקנא בזה שאני אביו ורבו ואינו יכול לסבול העלבון…" (קובץ תשובות, ח"ב עמ' 30).
מנהיג ונגיד
עם מותו של הרמב"ם בכ' בטבת ד'תתקס"ה (1205), החל רבנו אברהם, שהיה רק בן תשע עשרה, למלא את מקום אביו בכל תפקידיו השונים. הוא התמנה למנהיג היהודים במצרים ובסביבותיה, וכן היה לרופאו של הסולטן אל-כמאל, אחיו של צאלח א-דין. רבנו אברהם מונה גם למנהל בית החולים בקהיר לצדו של אבן אבי אציבעיה – גדול חכמי הרפואה הערביים באותה עת. אבי אציבעיה כותב על רבנו אברהם בספרו 'על הרופאים ועל הרפואות': "רופא מהולל, מלומד באומנות הרפואה ומצויין בה, רופא המלך אל-כאמל ומנהל בית החולים בקאירא, הוא גבה קומה ודל בשר, בעל שכל שנון, נעים בתהלוכותיו ובעל מזג טוב" (הרב ראובן מרגליות, מבוא לתולדות ר"א, בראש ספר 'מלחמות השם').
יש לזכור את גילו הצעיר של רבנו אברהם ביורשו את מקום אביו, שמיד נכנס לתפקידו ולמעמדו ומילא את מקומו ביד רמה. ידוע שהרמב"ם עשה רבות לחיזוק הקהילה היהודית במצרים. כאשר הגיע למצרים מצא כי מנהגי הקראים פשטו בין המון העם, אפילו בין יהודים שהיו נאמנים ליהדות כפי שמסורה לנו מסיני. בקהיר היתה קהילה גדולה של קראים ובראשם נשיא ושופט מאושר על ידי השלטונות, וכן היתה להם השפעה גדולה בחצר המלכות. בחכמתו הרבה הצליח הרמב"ם למעט את השפעתם, מצד אחד נלחם בהם ביד תקיפה וביטל את מנהגי הקראים שנשתרשו בקרב היהודים, ומאידך יעץ לקרב אותם, להתנהג עמם כאחים, ואף התיר למול את בניהם בשבת, לקבור את מתיהם ולנחם את אבליהם (ראה קובץ תשובות, ח"א, סי' קס"ג). בעקבות פעלו של הרמב"ם התמעטה מאד השפעת הקראים במצרים ורבים מהם חזרו ליהדות המקובלת במסורת. על פעלו זה, כתב הרמב"ן באגרתו 'טרם אענה אני שוגג': "מי הכה את הצדוקים אשר היו בגבורים בוסים, מי נתן את הבייתוסים לשוסים, הלא הרב ז"ל כי ה' עמו, ובהוביש רוכבי סוסים והוציא אדיריהם מחצר מלך מצרים. מפחדו יגורו ומשאתו חרדים, ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד הרב עליהם, ונתחזק מוראו על כולהם" (וראה עוד: 'שם הגדולים', ערך רמב"ם, בשם תשובת ר' יעקב פארג"י).
רבנו אברהם המשיך את מפעלו של אביו לביצור חומת היהדות במצרים וגם הוא השפיע על הקראים לחזור לדת ישראל, וכפי שמתאר זאת רבנו יוסף סמברי בחיבורו 'דברי יוסף' כשהוא כותב על רבנו אברהם: "…ובימיו רבים מעם בני מקרא (=קראים) נתיהדו על ידו וקבלו עליהם דברי חברות ונתחתנו עמהם אנשים מיוחסים וכשרים וכוהנים ולויים מישראל" (בתוך: סדר החכמים וקורות הימים א. נויבואר ח"א, עמ' 134). גם עם קהילות יהודי תימן – איתם עמד אביו בקשר הדוק ופעל למענם רבות – המשיך רבנו אברהם לשמור על קשר, ועשרות תשובות שכתב לחכמי תימן שרדו עד לימינו (נדפסו בספר 'תשובות רבנו אברהם בן הרמב"ם', ירושלים תרח"צ).
רבנו אברהם אף זכה לתואר 'נגיד'. היתה זו משרה חשובה במצרים בעלת עבר היסטורי עשיר, שהיתה דומה במהותה למשרת ה'ריש גלותא' בבבל. הנגיד היה למעשה מנהיג היהודים הבלתי מעורער, שקיבל את תוקף סמכותו מן השלטונות. במסגרת תפקידו היה אחראי על כל ענייני היהודים בממלכה ואף שימש כבא כוחם כלפי השלטונות. בידי הפקידים שתחתיו הופקדה גביית המיסים הממשלתיים, ובתוקף סמכותו היה יכול לדון אפילו בדיני נפשות.
ה'נגידות' החלה במצרים בראשית תקופת הפאטימיים במצרים, בשנת ד'תש"ל (970). משרה זו הופסקה לזמן מה עם כיבושו של צאלח א דין בשנת ד'תתקכ"ט (1169), כאשר קראי בשם זוטא ניצל את חילופי השלטון ו"קנה" את הנגידות מראשי השלטון החדש על ידי מתת שוחד – דבר שרוקן את התפקיד מתוכנו האמיתי. לאחר שעלה רבנו אברהם על כסא אביו, שוב חודש ערכה של משרה זו, ורבנו אברהם מונה באופן רשמי לנגיד. מרבנו אברהם הנגיד ואילך עתידה הנגידות לעבור בירושה במשפחת הרמב"ם במשך חמישה דורות.
מקום מושבו של רבנו אברהם היה בקהיר, אך תחום השפעתו היה בכל האזור. בשטר שותפות שנכתב בפוסטט, היא קהיר העתיקה, בשנת ד'תתקע"ה, אנו קוראים על מעמדו של רבנו אברהם: "בפוסטט אשר על נהר נילוס והיא יושבת תחת ראשות אדוננו הנגיד מרנא ורבנא אברהם, הרב המובהק גדול הדור ומופלאו, ממזרח שמש עד מבואו" (מרגליות שם, עמ' יז, הע' 1).
שמו של רבנו אברהם התפרסם במהירות ברחבי קהילות ישראל כאחד מגדולי הדור וכחכם מופלג שידיו רב לו בכל מקצועות התורה. עד מהרה החלו פונים אליו ממקומות שונים בשאלות בהלכה והנהגה. מתשובותיו ששרדו אנו יכולים ללמוד על היחס וההערצה אותם רחשו כלפיו השואלים, על פי התארים שהם קושרים לשמו.
כדוגמא נעתיק את הפתיחה הבאה מתוך אחת האגרות שנשלחו אליו: "תורינו הדרת יקרת צפירת תפארת מורנו ורבנו, אדוננו נגידנו עטרת ראשנו, מנהיג דורנו הודינו והדרנו, 'אברהם' הרב המובהק, הפטיש החזק, נר המערבי, דגל הרבנים, יחיד הדור ופלאו, ממזרח שמש עד מבואו, הנגיד הגדול, נגיד עם ה' צבק-ות ירום הודו ויגדל כבודו" (מלחמות השם, מהדורת מרגליות, עמ' קיא-קיב).
אחד מתלמידי הראב"ד, רבנו מאיר ב"ר ברוך, פונה אל רבנו אברהם בעניין פירוש סוגיות במסכת שבת וכותב כי הוא דן לפניו כ"תלמיד לפני רבו" וכי הוא "בא לשתות בצמא ממי נאדו" (תשובות רבנו אברהם בן הרמב"ם, ירושלים תרח"צ, סימן א).
איגרת שנשלחה אל רבנו אברהם
רבנו אברהם ובעלי התוספות
שנים ספורות לאחר פטירת הרמב"ם, בשנת ד'תתקע"א (1211), עלתה לארץ הקודש קבוצה גדולה של גדולי בעלי התוספות וחכמי התורה בצרפת, בעלייה שזכתה לכינוי 'עליית שלוש מאות בעלי התוספות' (כתבנו על כך בעבר ב'קולמוס'). חלק מהחכמים העולים עברו תחילה במצרים על מנת לפגוש את רבנו אברהם, ששמו כבר נודע לתהילה. רבנו אברהם עצמו מתאר אותם בספרו 'מלחמות השם' במילים הבאות: "וכשהגיעו חכמי צרפת ז"ל אל הארץ הזאת, רבנו יוסף הרב הגדול ז"ל ושאר אחיו אשר נקבו בשמות ז"ל, ורבנו אברהם הרב הזקן, אביו של רבנו גרשום, ורבנו יוסף ורבנו דוד הרב הנכבד, וחכמים אחרים ז"ל, ראינו שהיו חכמים גדולים בעלי חכמה ובינה ויראה וסברא, שמחנו בהם ושמחו בנו ועשינו בכבודם כפי חובתינו" (עמ' נג).
ומעניין לציין כי בתוספות במסכת חולין (ק"ו:, ד"ה וכל דבר) מובא: "הקשה הרב רבנו אברהם בן הרב רבנו משה". יש הטוענים כי הכוונה לרבנו אברהם בן הרמב"ם (מרגליות, עמ' כ, הע' 12).
זמן קצר לאחר מכן, בשנת תתקע"ו (1216) עלה המשורר רבנו יהודה אלחריזי לארץ ישראל כשהוא עובר במסעו בארצות השכנות ובכללן מצרים. רבנו יהודה אלחריזי היה ממעריצי הרמב"ם ואף תרגם את ספרו 'מורה הנבוכים' ללשון הקודש. כאשר הגיע למצרים פגש את רבנו אברהם הצעיר מנהיג קהילת מצרים. הוא התרשם מאד מגדולתו וחכמתו וכתב עליו: "ושם הבדולח ואבן השוהם, הוא החכם רבנו אברהם, בן רבנו משה בן מיימון זצ"ל, קטון בשניו, וגדול בעניניו, צעיר לימים, מסכל חכמים" (תחכמוני, וורשא תרנ"ט, עמ' 352). כאשר הגיע לארץ ישראל הוסיף וחבר לכבודו שיר: "אם היקר אדון לכל אדון, הוא באמת עבד לאברהם, מיום כבודו נעלם מני, אלך משוטט בעדו נדהם, כמהו שעיפי לו בעברי ארץ נודי ואתי יעבור כמהם" (שם, 395).
הפולמוס על חיבורי הרמב"ם
הפולמוס על ספרי הרמב"ם נמשך בכמה מערכות, כשהוא התחיל כבר בחיי הרמב"ם ונמשך גם לאחר מותו. לרבנו אברהם נודע תפקיד חשוב בפולמוס זה כאשר לחם בתוקף על כבוד אביו. כבר הזכרנו לעיל כי עוד בחיי הרמב"ם השיב רבנו אברהם בשמו לשואלים מארצות שונות, אך גם לאחר מותו של הרמב"ם נטל רבנו אברהם חלק בהגנה על אביו. קורות הויכוח שהתפרס על פני שנים רבות וארצות שונות דורשות מקום בפני עצמו, אנו נזכיר כאן את הנוגע לענייננו והוא: חלקו של רבנו אברהם בפולמוס זה.
כאמור, מראשוני המתנגדים לרמב"ם עוד בחייו היה רב שמואל בן עלי גאון – ראש ישיבת בגדד אשר בבבל, מאחרוני הגאונים. בשנת ד'תתקע"ג (1213), מספר שנים לאחר מותו של הרמב"ם, כתב רבנו דניאל הבבלי, תלמידו של רב שמואל בן עלי גאון, את השגותיו וקושיותיו על ספר ההלכה של הרמב"ם וכן על 'ספר המצוות' שלו. ההשגות על 'ספר המצוות' נכתבו בערבית כלשונו של 'ספר המצוות', ואילו ארבעים ושבע ההשגות על ה'משנה תורה' נכתבו בלשון הקודש כלשון ספר 'משנה תורה'. מטרת ההשגות הלא מוצהרת היתה לערער את סמכותו של הרמב"ם להכריע את ההלכה בחיבוריו. בחודש אדר של אותה שנה שלח רבנו דניאל הבבלי את ההשגות אל רבנו אברהם. כשקיבל את ההשגות התפנה רבנו אברהם, על אף טרדותיו המרובות, חגר את מתניו וכתב חיבור ארוך ומקיף בו הוא עונה על השגותיו של רבנו דניאל הבבלי בטוב טעם ובחריפות, וכבר בחודש אב של אותה שנה סיימו ושלחו לרבנו דניאל.
לעתים נקט רבנו אברהם לשון חריפה כאשר סבר שיש בהשגות משום קינטור בלבד, כך לדוגמא כותב לרבנו דניאל: "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, בחייך אמור לי מאחר שדבריו מופלאים בעיניך עד שלא תבין בדקדוק עניניהם למה תמהר להקשות עליהם ותראה בדבריך כאילו אתה מתעתע בהם…" (ברכת אברהם, תשובה מ"ו). במקום אחר (שם, תשובה מ"ז) כותב לו רבנו אברהם: "אם קרית לא שנית ואם שנית לא שלשת ואם שלשת לא פירשו לך, מתורף קושיתך, כשתבונן בדברי התלמוד שהבאת להקשות מהם – יתבאר לך שאתה מתרץ דבריו ז"ל ואין אתה מרגיש".
תשובותיו של רבנו אברהם לרבנו דניאל הבבלי, לא היו ידועות במשך שנים רבות ונדפסו רק בדורות האחרונים בשני קבצים: האחד, ובו התשובות על 'משנה תורה' תחת השם 'ברכת אברהם' (ליק, תר"כ), והשני תחת השם 'מעשה נסים' (פריז תרכ"ז) ובו התשובות על 'ספר המצוות'. השגות רבנו דניאל ותשובות רבנו אברהם נדפסו לאחר מכן בתוך 'ספר המצוות' במהדורת רמב"ם פרנקל.
אך בכך לא תם הסיפור. תשובות רבנו אברהם לרבנו דניאל הבבלי לא הניחו את דעתו של הלה, והוא המשיך להתנגד לחיבוריו של הרמב"ם. זמן מה לאחר הויכוח שערכו באגרותיהם בא אל רבנו אברהם שליח ששלח לו רבי יוסף אבן עקנין, תלמידו המובהק של הרמב"ם, ובידו חיבור שכתב רבנו דניאל הבבלי על קהלת, ושם – מספר רבנו אברהם – "הרים לשונו באבא מארי ז"ל וגם בגאונים הראשונים ז"ל". למעשה, בספר הוא לא הזכיר את הרמב"ם במפורש בשמו. רבנו יוסף אבן עקנין ביקש מרבנו אברהם לנדות את רבנו דניאל, אך רבנו אברהם סירב, וכפי שהוא כותב: "ובקשו ממני הרב רבנו יוסף הנזכר ז"ל ואחרים שאנדה אותו… לכבוד אבא מרי ז"ל, משכתי את ידי מדינו, והשבתי להם, כי אני בעל דינו והוא כשונא לנו, ולא אדון אתו לכבודי ולא לכבוד אבא, שמא יהיה בדבר חילול השם…" (מלחמות השם, עמ' נה).
רבנו אברהם מוסיף וכותב נימוק נוסף מדוע לא רצה לנדותו: "ועוד שאני שמעתי עליו שהוא דורש ברבים דברי תורה, ומושך לבם ליראה ועבודה, ומחזיר חטאים בעלי תשובה…" (שם). אך הוא מוסיף ומספר: "וכאשר הגיע כתב תשובתי לידם שגרו לראש הגולה אדוננו דוד ז"ל, נדה אותו ונשאר בנדויו עד שחזר בתשובה, ונשתטח לפניהם והתירו לו, ואחר כך חלה וסגר יומו בדמשק" (שם).
בשלב מאוחר יותר החל להתפתח הפולמוס על ספר 'מורה הנבוכים' ועל 'ספר המדע' של הרמב"ם בצרפת. היה זה כאשר רבנו שלמה מן ההר מהעיר מונטפלייר שבפרובנס שבדרום צרפת ושני תלמידיו, רבנו יונה בן אברהם גירונדי ורבנו דוד בן שאול, טענו שאין ללמוד בחיבורי הרמב"ם, מאחר שיש בהם דעות זרות, ואף גזרו חרם על כל הלומד בספרים אלו. חכמי פרובנס שקנאו את קנאת הרמב"ם נידו את רבנו שלמה מן ההר ותלמידיו ומכאן החל להתגלגל פולמוס גדול.
באותם ימים חי בברצלונה שבספרד אחד מגדולי הדור, הלא הוא רבנו משה בן נחמן – הרמב"ן. כאשר נודע לרמב"ן על המחלוקת שהחלה להתפשט, ניסה בכל כוחו להשקיט את האש ולהביא את הצדדים לידי פשרה. לצורך כך שלח אגרות לרבני צרפת ובהן התחנן בפניהם ליישר את ההדורים ביניהם כדי שהדבר לא יגרום לחילול ה', וביקש מהם לא להשתמש בנשק החרם אחד כלפי השני. באחת מדרשותיו לאחר מכן התבטא הרמב"ן על אותו נסיון שעשה להשקיט את המחלוקת: "כי מעולם לא חרבו המדינות הגדולות אלא על המחלוקת, והם רוב הפורענויות הבאות על כל אומה. והקב"ה יודע שטרחתי לשים שלום ביניהן, והן דחפוני בשתי ידיהם על חנם להכנסם במחלוקתם" (דרשת הרמב"ן – תורת ה' תמימה).
באגרתו המפורסמת לחכמי צרפת המכונה 'טרם אענה אני שוגג' (המכונה כך בשל המילים הפותחות את האגרת), אנו מוצאים את הערכתו הגדולה של הרמב"ן לרבנו אברהם בן הרמב"ם. כאשר הוא מבקש מרבני צרפת להפגש ביניהם ולהגיע לידי פשרה, כותב להם הרמב"ן: "יעמדו נא שרינו, לכל הקהל אשר בעירנו, ונמלך תחילה ביסוד המעלה, בנן של קדושים, הארז האדיר אשר בין עבותים צמרתו, זרע קודש מצבתו, הרב רבי אברהם בנו של רבנו ז"ל, ותהיה הסכמת כולכם עמו הסכמה אחת".
אך למרות התערבותו של הרמב"ן לא שקטה המחלוקת. בשנת ד'תתקצ"ב (1232) הלכו אנשים חסרי אחריות, שראו עצמם כמשתייכים למתנגדי הרמב"ם, ופנו אל הכמורה הנוצרית בצרפת בהלשנה על ספרי הרמב"ם. הם סיפרו לכמרים הקתוליים כי חיבורי הרמב"ם מכילים דברי כפירה בדת הנוצרית. בעקבות הלשנה זו הועלו 'ספר המדע' ו'מורה הנבוכים' על המוקד ונשרפו ברחובות פריז ומונטפלייר.
מאורע חמור זה עורר זעזוע גדול בקרב היהודים, והשמועה הקשה הגיעה גם אל רבנו אברהם. באחד מאגרותיו של רבנו אברהם אנו מוצאים את פרטי המעשה. במכתב משנת ד'תתקצ"ה (1235), המיועד לרבנו שלמה ב"ר אשר מהעיר בדרש שבפרובנס (ראה עליו ב'אוצר הגדולים' ח"ב, עמ' רסב), מתומכי הרמב"ם, מספר רבנו אברהם: "הקול נשמע אצלנו על המעשה אשר עשו בעלי האמונה המקולקלת אשר במדינה הנקרא מונפלשיר (=מונטפלייר), האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, אשר נתפתו בהבלם והחזיקו בשכלם… שועלים קטנים מחבלים כרמים חולקים על אמונת ישראל ודברי גאונים גדולים וחכמים אדירים, ושנאו אוהבי האמת, מהם מייחדי השם באמת, אשר פרשו משכלותם וטומאת אמונתם שהיא קלקלתם, כי הבינו בבינת מדעם בספר 'מורה הנבוכים' ו'ספר המדע', ומרוב קנאת אלו הטפשים וגאותם חזקו שקרם בכוח הנוצרים, עד אשר שרפו הספרים הנזכרים, ואין לתמוה על זה כי בעוונות ישראל שרף אפוסטמוס את התורה. ולא ידענו המעשה על בוריו היאך היה, עד שבא בזו השנה כבוד החכם הרופא הנכבד ר' יצחק ש"צ… ושיגר לנו מגלת ספר, מגדת לנו הדבר על בוריו ובה חתימת אנשים נכבדים בעלי השכל ובינה"… (תשובות רבנו אברהם בן הרמב"ם, ירושלים תרח"צ, סימן עה).
את מכתבו זה מסיים רבנו אברהם במילים חריפות: "ישרפו גורמי שריפתם ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר… וקושטא קאי ושיקרא לא קאי, יבש חציר נבל ציץ ודבר אלוקינו יקום לעד" (שם).
מיד כאשר הגיעה השמועה על אודות שריפת ספרי הרמב"ם, ישב רבנו אברהם לקנא את קנאת השם בחיבור הגנה מיוחד הידוע בשם 'מלחמות השם', ובו מגן בשיטתיות על דעותיו של אביו בספר 'מורה הנבוכים' וב'ספר המדע'. בחיבור זה, אותו שלח כאמור לקהילות ישראל, מאריך רבנו אברהם בהשקפת היהדות הנכונה וסותר את דעות המתנגדים לשיטת אביו. במכתבו הנזכר לעיל (לרבנו שלמה ב"ר אשר) מזכיר רבנו אברהם את חיבורו זה ומספר כי קיבל מגילה ובה "דברי אלו הטפשים החטאים בנפשותם… וכבר השבתי תשובות על דבריהם פן יהיו חכמים בעיניהם או יסיתו אחרים בהבליהם, ושגרתי אותם עם זה הכתב לכבודך להוביל אותם לאנשים הנאנחים והנאנקים על שריפת הספרים".
את ספר 'מלחמות השם' פתח רבנו אברהם בשיר:
מַה בָּעֲרוּ הָאוֹמְרִים, כִּי בִּעֲרוּ
סִפְרֵי חֲמוּדוֹת יָקְרוּ מִזָּהָב!
אֵשׁ אוֹכלָה הֵמָּה – וְאֵיךְ אֵשׁ תֹּאְכְלֵם?
בִּינוּ לָזֹאת בּוֹעֲרִים וְעוֹזְרֵי רַהַב:
אֵין זֶה, אֲבָל עָלוּ כְּמוֹ תִּשְׁבִּי לָקֵ-ל
בָּאֵשׁ, וּכְּמַלְאָךְ בְּתוֹךְ הַלַּהַב!
חיבוריו
למרות עיסוקיו הרבים בתפקידיו כנגיד היהודים וכרופא המלך, מצא רבנו אברהם זמן לכתוב חיבורים תורניים, אגרות תשובה בהלכה, חיבורי פירוש והגנה על כתבי אביו, וגם חיבורים מקוריים פרי רוחו.
למרבה הצער, אבד חלק ניכר מחיבוריו, ורק מן המעט שנותר אנו יכולים להתבשם ולעמוד במקצת על גדלותו.
את חיבוריו של רבנו אברהם ניתן לחלק לשנים. חיבורים שכתב כתוספת וכהשלמה או כהגנה וכביאור לחיבורי אביו, וחיבורים מקוריים שכתב על נושאים שונים. לסוג הראשון משתייכים התשובות שכתב לרבנו דניאל הבבלי על השגותיו על ספרי הרמב"ם, ספר 'מלחמות השם' בו מגן על החיבור 'מורה נבוכים', וכן פירוש שכתב על 'משנה תורה' להרמב"ם.
כידוע, הרמב"ם סידר ב'משנה תורה' את ההלכות כמשנה פסוקה מבלי לציין את מקור הדין ומדוע הכריע כך ולא אחרת. היו שביקרו את הרמב"ם על צעדו זה, ביניהם הראב"ד בעל ההשגות, שטען על כך בהשגתו הראשונה על ספרו של הרמב"ם. רבים מלומדי החיבור התקשו לעתים למצוא מקור לפסיקתו של הרמב"ם, ומארצות שונות נשלחו אל הרמב"ם אגרות שאלה שיברר להם את מקור הכרעותיו. בעקבות זאת הצטער גם הרמב"ם עצמו על כך שלא כתב את מקורי הדינים, והיה בדעתו לכתוב בעצמו חיבור השלמה שיברר את מקורותיו (כך כותב הרמב"ם באחת מאגרותיו, ראה קובץ תשובות, ח"א עמ' כו), אולם הוא לא הספיק לעשות זאת מחמת טרדותיו הרבות. כפי הנראה, החל רבנו אברהם להשלים את כוונת אביו בכתיבת חיבור דומה. באגרותיו הוא מכנה את החיבור: 'ספר הביאור לעיקרי החיבור' (ראה האגרת המובאת להלן, וכן בספר 'ברכת אברהם' שאלה ח). לא ברור אם רבנו אברהם סיים את החיבור, שכן הוא אבד ולא הגיע לידינו.
בדומה לכך, כתב רבנו אברהם ביאורים וחידושים על חיבור הרמב"ם לגמרא (שגם הוא אבד ברובו), וכך כותב ה'שיטה מקובצת': "כך מצאתי בשיטתו (של הרמב"ם) לסנהדרין ומצאתיה ישן נושן עם שיטה להרב עצמו והיה סביב לגליון כתיבת יד בנו, החסיד רבנו אברהם" (כתובות ק"ט: ד"ה הוה עלה).
חיבורים אלו לא שרדו, ורק מעט מן המעט נמצא בחיבורי הפוסקים בשם רבנו אברהם בביאור דברי אביו (ראה לדוגמא: כסף משנה פ"א מהל' שבת ה"ז).
מלבד זאת חיבר רבנו אברהם את הספרים: 'תאג אלעארפין'=עטרת היודעים, 'אל-כתאב אל-כואף'=הספר המיוחד, וספרים נוספים בחכמת הרפואה וחכמות נוספות. גם חיבורים אלו אבדו לגמרי.
כפי הנראה כתב רבנו אברהם גם פירוש משלו על התלמוד, אך כמעט ולא נותר ממנו שריד, מלבד חידושים בודדים שנדפסו בראש הספר 'מעשה רקח' על הרמב"ם (לרבי מסעוד חי רקח, ונציה תק"ב), וב'קובץ תשובות הרמב"ם' (לפסיא), ח"א עמ' נא.
בין שרידי כתביו נותרו גם חלקים מפירושו הגדול על התורה. על פירוש זה כותב רבנו אברהם במכתבו הנזכר: "ופירוש התורה ששמעת שמועתו, אמת כי התחלתי בו, ואלו הייתי פנוי מעבודת המלך ועסקים אחרים הייתי משלימו בשנה אחת או שתיים, אבל לא אוכל לכתוב בו אלא בשעות קטנות בין ימים רחוקים, שעדיין לא השלמתי דקדוק החבור הראשון שאמרתי, רובו שלם ונגמר ומעוטו הנשאר בקרוב בעזרת שמים יגמר. ומפני זה לא פירשתי מפירוש התורה שחברתי, אלא קרוב מחצי ספר בראשית, אבל אני עוסק, וכשאשלים דקדוק החבור ששלם רובו, אשתדל בכל כחי להשלים פירוש התורה וגם פירוש הנביאים והכתובים אחריו, אם יסייעוני מהשמים והמלאכה מרובה והיום והפועלים כדברי רבי טרפון (אבות ספ"ב), ורבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. ואילו היה פירוש הפרשיות שפרשתי מועתק ומדוקדק, הייתי משגר אותו, אבל הוא עדיין צריך חזרה עליו ודקדוק לעניניו והעתקה לכתיבתו – לא יהיה זה עד שאשלים פירוש ספר אחד מה' ספרי התורה, ואולי לא יתאחר זה בעזרת איום ונורא, ואשגר אותו אליך אם לא יעכב אותי מקרה ופגע".
לא ברור אם סיים רבנו אברהם את כל החיבור על התורה, וכפי העולה מהמכתב היתה גם תוכניתו לפרש את הנ"ך. מה שהגיע לידינו מפירושו על התורה הוא רק חלקים על ספר בראשית ושמות. בחיבור זה מלקט רבנו אברהם פירושים שונים מגאונים וראשונים שקדמוהו, מביא ביאורים מחודשים מאביו הרמב"ם ומסבו רבנו מיימון הדיין, ולעתים מאריך בביאור יסודות במחשבת היהדות. אכן, ניכר בחיבור זה שהוא לא הושלם ולא תוקן לגמרי (חיבור זה נדפס בלונדון תשי"ח ע"י רבי סלימאן ששון).
מלבד חיבורים אלו נשארו בידינו למעלה ממאה תשובות הלכתיות שכתב והן נדפסו בספר 'תשובות רבנו אברהם בן הרמב"ם' (ירושלים תרח"צ).
'המספיק לעובדי השם'
ללא ספק, יצירתו הגדולה והמפוארת ביותר היתה ספרו 'המספיק לעובדי השם'. חיבור זה היווה יצירה מונומנטלית שהזכירה בהיקפה ובכמותה את חיבור הי"ד החזקה של הרמב"ם. בחיבור זה, כלל רבנו אברהם מגוון נושאים הלכתיים ומחשבתיים, סיכם את ההלכות הנוהגות בזמן הזה יחד עם השקפות ודעות, מאמרי מוסר וחסידות, והדרכות בהנהגת האדם. החיבור, שהיקפו הגיע לכעשרה כרכים וללמעלה מאלפיים דפים, כלל במקורו כמה חלקים, פרקים ומדורים, כשבכל פרק הלכות והנהגות מסודרות לפי ענינים שונים. רבנו יוסף סמברי מתאר את הספר במילים הבאות: "וספר 'כפית אל-עבדין' המכונה 'סיפוק העובדים', והוא עשוי כמו פרקים ומחולק לכמה חלקים, ובו כלל כל מיני חכמות שבעולם והעמיק בשבע חכמות במספר ותשבורת ותכונה וסוד העבור ובחכמה האנושית ובסתרי התורה" (ב'סדר החכמים' לנויבואר, שם).
רבנו אברהם עצמו מספר על חיבוריו ובמיוחד על ספר 'המספיק' באחד ממכתביו: "…והחבורים אשר התחלתי בהם אחרי פטירת אבא מארי זצ"ל, 'דקדוק פירוש התלמוד', ו'ספר הביאור לעקרי החבור', עדיין לא מצאתי פנאי להשלימם. אבל חיבור אחד בלשון קדר וישמעאל חברתיו, ועל יסודי היראה והאהבה בניתיו, ו'מספיק לעובדי השם' קראתיו (כאפיה אל-עבדין). עזרני ה' והשלמתי חבורי ודקדקתי והעתקתי רובו, ונעתק לארצות רחוקות מקצתו" (נדפס ב'מלחמות השם', מהדורת מרגליות, עמ' קכט).
פסקיו של רבנו אברהם בספר 'המספיק' מובאים בחיבורים רבים, ביניהם: תשובות הרשב"ש, תשובות מהר"ם אלשקר, תשובות רדב"ז, 'ארחות חיים', 'שיטה מקובצת', 'כסף משנה' ו'בית יוסף', 'ספר חרדים', של"ה, ועוד.
רובו של החיבור איננו תחת ידינו, אך בכל זאת נותרו ממנו כמה חלקים. שרידי הספר מפוזרים בספריות בכל רחבי העולם, באוקספורד, בוודליאנה, בפריז ובניו יורק, בספריית סנט פטרסבורג ובספריית גינזבורג במוסקבה, בספריה הבריטית בלונדון ובעוד ספריות.
כפי הידוע לנו כיום, מתוך חלקי הספר שבידינו ומתוך מובאות של הספר בספרי הראשונים והאחרונים, עסקו החלקים הראשונים של הספר בחשיבות לימוד התורה וכבודה, בהלכות שבת ויום טוב, במצוות תפילין, מזוזה וציצית, בענייני נדרים והרחקה מדבר שקר, ועוד. חלק נוסף ייחד רבנו אברהם למצוות שבין אדם לחברו, כגון דיני ממונות, צדקה וכדומה. החלק האחרון היה מיועד ל'חסיד', המעוניין לעבוד את השם מעבר לחובות הבסיסיות המוטלות על כל יהודי. חלק זה הוא החלק העיקרי ששרד מתוך הספר.
אחד מן המאמרים המפורסמים של רבנו אברהם הוא ה'מאמר אודות דרשות חז"ל', בו הוא מדריך ומגלה מהי הדרך הנכונה להתבונן על אגדות חז"ל. הגרסה הידועה של תרגום המאמר נדפסה בספר 'עין יעקב' – ספר הליקוט הנודע של אגדות חז"ל בש"ס. ייתכן שגם מאמר זה הוא קטע מתוך ספר 'המספיק'.
פטירת רבנו אברהם
רבנו אברהם נפטר בחודש כסליו, בשנת ד'תתקצ"ח (1238), בהיותו כבן חמישים ואחת. למרות שנפטר בגיל צעיר יחסית, הותיר אחריו רושם עצום במעשיו ובפעולותיו, במשך שנים רבות של הנהגת היהודים בכל מצרים וסביבותיה. את מקומו ירש בנו רבנו דוד, שהיה צעיר מאד. רבנו דוד הנגיד ישב על כסא אביו במשך ששים שנה כנגיד יהודי מצרים וכמנהיגם הרוחני, והוא היווה חוליה נוספת בשושלת צאצאי הרמב"ם שהנהיגה את יהודי מצרים במשך דורות רבים תחת כתר הנגידות.
בית החולים העתיק בפוסטט
…
עדנה ל'המספיק'
רבנו אברהם כתב את 'המספיק לעובדי השם' בשפה הערבית. למען הדיוק, החיבור לא נכתב בשפה הערבית הרגילה, אלא בניב מיוחד שנקרא 'יהודית-ערבית'. בניב זה דברו יהודים שחיו בארצות שתחת כיבוש האסלאם דוברות הערבית (בדומה לשפת ה'יידיש' שהתפתחה מהשפה גרמנית ולשפת ה'לאדינו' שהתפתחה בקרב יוצאי ספרד). בקרב היהודים היה מקובל לרוב לכתוב 'יהודית-ערבית' באותיות עבריות עם סימני ניקוד מיוחדים – כדי להשלים את האותיות והמבטאים שאין בכתיב העברי.
רבים מחבורי חכמי ישראל בתקופות קדומות נכתבו ב'יהודית-ערבית', כמו חיבוריו של רב סעדיה גאון, חלק מחיבוריו של הרמב"ם, ה'כוזרי' של רבנו יהודה הלוי ועוד. עובדה זו גרמה לעתים שחבורים שונים נאבדו בשנים מאוחרות יותר, מאחר שלא היה מי שיתרגם אותם. מסיבה זו נאבדו לדוגמא חיבוריו הרבים של רב שמואל בן חפני, גאון ישיבת סורא.
גם אותם חלקים מכתבי רבנו אברהם ששרדו, לא שפר עליהם מזלם. במשך מאות שנים שכבו כתבי היד של חיבוריו כאבן שאין לה הופכין בספריות ובגניזות השונות, ורק לאחרונה היתה להם עדנה בהדפסתם במהדורות מחודשות ומשוכללות.
הראשון שעשה עבודה חלוצית בנדון היה ד"ר שמואל רוזנבלט, בנו של החזן המפורסם ר' יוסל'ה רוזנבלט. ד"ר רוזנבלט שחי בארה"ב, היה מומחה גדול ל'ערבית-יהודית', והוא לקח על עצמו להדפיס את ספר המספיק עם תרגום לאנגלית. הוא הדפיס את המקור הערבי לצד תרגום סימולטני לאנגלית, אולם התרגום שלו היה מילולי בלבד ולא היה מדוייק די הצורך. מלבד זאת, מהדורתו כמעט ולא התפרסמה ושימשה רק חוקרים שהשתמשו בעיקר במבוא המחקרי שכתב בראש הספר.
צעד חשוב נוסף עשה רבי סלימאן ששון, כאשר הוציא לראשונה את ספר 'המספיק' בתרגום ללשון הקודש. תחת עידודו ובמימונו תרגם ר' יוסף דורי את ספר 'המספיק' מתוך המקור הערבי שהדפיס רוזנבלט, ובמקומות בהם התקשה נעזר בתרגומו של רוזנבלט לאנגלית.
לפני מספר שנים לקח על עצמו הרב יעקב וינסלברג הי"ו מפלורידה שבארה"ב פרויקט שאפתני ביותר – הוא החליט ללמוד את השפה הערבית, ובמיוחד את הניב ה'ערבי-יהודי', וזאת על מנת לתרגם ביתר דיוק את ספר 'המספיק לעובדי השם' לשפה האנגלית. עבודה מאומצת של שנים רבות הניבה בסופו של דבר מהדורה מפוארת ומהודרת של ספר 'המספיק', בתרגום מתוקן מן המקור הערבי, שיצאה לאור בהוצאת 'פלדהיים'. בתרגום זה מוצבים זה לצד זה תרגום מתוקן ללשון הקודש ולצדו התרגום באנגלית. בנוסף לתרגום המדוייק יותר, הוסיף הרב וינסלברג למהדורתו מאות הערות ובהן ביאורים והרחבות מאירי עיניים וכן השוואות רבות בין דברי רבנו אברהם לחיבורי אביו הרמב"ם. בהערות אלו מוצבות זו לעומת זו תורתו של האב עם תורתו של הבן. הדבר תורם להבנת דברי רבנו אברהם ביתר עמקות, וכן שופך אור חדש על דברי הרמב"ם בחיבוריו, וכל זאת מפי בנו-תלמידו הגדול שינק את תורת אביו והכיר אותה באופן הכי מדוייק ונכון.
בחודשים האחרונים, לאור ההצלחה של המהדורה באנגלית, מוציאה הוצאת 'פלדהיים' מהדורה נוספת של ספר 'המספיק לעובדי השם', המיועדת ללומדי התורה בארץ הקודש, ובה התרגום המתוקן ללשון הקודש, בתוספת תיקונים נוספים רבים שנעשו במיוחד לצורך מהדורה זו. כן נוספו כל ההערות המאירות ומאות ההשוואות לחיבורי הרמב"ם, ובהשמטת תרגום הספר לאנגלית.
על אף שכאמור נותר בידינו רק חלק קטן מן החיבור המקורי, ניתן למצוא בספר 'המספיק' בצורתו הנוכחית אוצר בלום של רעיונות ומקור של השקפות בענייני מחשבה יסודיים, וכל זאת מפי אחד מגדולי חכמי הראשונים שינק את תורתו וחכמתו מהנשר הגדול – הרמב"ם. בין פרקי הספר הנוכחיים אנו מוצאים פרק בעניין 'טהרת המעשים', פרק על 'כבישת הכוחות והמעשים', ופרקים בענייני המדות: 'נדיבות', 'אריכות אפיים', 'ענווה' ועוד. במהדורת 'פלדהיים' החדשה נוספו, בנספחים שבסוף הספר, לקוטים מהחלק השני של ספר 'המספיק' בנושאי תפילה, שליח ציבור, ברכות, נדרים ועוד. חלק זה תורגם בעבר ע"י ד"ר נסים דנה – מומחה לדתות ותרבויות עמי המזרח התיכון מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן – אלא שתרגום זה לקה בחוסר דיוק, שכן המתרגם בחר לעתים להתאים את התרגום לציטטות מאת פילוסופים שונים ופתגמים של תרבויות המזרח, בעוד שאותם משפטים בתרגום אחר מקורם בחז"ל, בכתבי רבותינו ובדברי אביו הרמב"ם. גם בחלק זה נעשתה עבודת תיקון והגהה על פי המקור.
כמו כן נוסף קטע חדש בענין אבלות שתורגם גם הוא לראשונה מתוך כתב יד. ובנוסף – ליקוטים נבחרים מחיבורו של רבנו אברהם בן הרמב"ם על ספר בראשית ושמות שנדפסו בעבר על ידי רבי סלימאן ששון בתרגומו של הרב אפרים ויזנברג.
