בתוך המשפחה הדס אפיק כ"ו ניסן התשפ"א

פתאום באמצע החיים היא הפסיקה לראות. מאז היא רק מדמיינת איך נראים הילדים שלה שגדלו, איך נראות הכלות שמעולם לא ראתה, איך נראה הבית שלה שעבר שינויים היא אמא, סבתא, עובדת במשרה מלאה ועיוורת עם ותק של שתים-עשרה שנה, וזה המוטו שלה בכל יום בשנה: להאיר את החושך  בשיחה מעוררת השראה והתפעלות, מספרת רוחי ליכטנשטיין על חייה בהומור ובכנות, ומעניקה משמעות חדשה לכל מה שנראה רגיל וברור כל כך  מאירת עיניים

 

"בליל ט"ו באב תשס"ט, בשעה 21:55, ראיתי בפעם האחרונה את השעה בשעון כאחד האדם". במילים מרטיטות אלו פותחת רוחי ליכטנשטיין את סיפורה – סיפור חייה, ומצליחה לעורר בי צמרמורת.

"בדיוק התכוננתי לצאת עם חברה להליכה ספורטיבית", היא נזכרת. "סיימתי שיחת טלפון עם אחותי וקמתי מהכיסא, תוך כדי שאני שולחת מבט אל הפלורסנט. פתאום גיליתי שמתחילים לשייט עליו גלים רכים. לא הבנתי מה קורה, אבל מהר מאוד הפכו הגלים האלו לכתמים והרגשתי שיורד לי על העין מסך שחור. מי שחווה קרע ברשתית מכיר בוודאי את התופעה הזו.

"כאשר אדם מרכיב משקפיים או עדשות במספרים נמוכים קיימים סיכויים גבוהים להציל את העין באמצעות ניתוח, אבל אצלי זה לא היה ככה. מאז שנולדתי סבלתי מקוצר ראייה עם מספר של כמעט מינוס 30, וכן מרשתית מתוחה שמועדת לקרעים ולהיפרדות. את הראייה בעין ימין איבדתי שבע שנים קודם לכן, אלא שבאותו לילה הצטרפה גם עין שמאל והראייה נלקחה ממני לגמרי".

הרגע הבא כבר היה מבהיל ממש, והמחיש לה בבת אחת את המעבר לעולם החדש והשחור. "היה ברור לי שאני חייבת לעלות למונית ולדהור למיון, אבל לא הצלחתי לעשות שום צעד כדי לקדם את זה, כי לא יכולתי לראות. ניסיתי לגשש כדי לחפש את הארנק, אבל לא מצאתי אותו. אחר כך, כשהצלחתי לאתר אותו, לא זיהיתי את השטרות. אני זוכרת את עצמי עומדת על יד המשקוף וחשה חוסר אונים והלם. אלו תחושות שליוו אותי לאחר מכן תקופה ארוכה, כשגיליתי שכל דבר שהיה עד כה מובן מאליו ולא הצריך ממני בדל של חשיבה, הופך להיות מסובך ביותר כשהעולם סביבי חשוך".

 

גישושים ראשונים באפלה

שתים עשרה שנים חלפו מאז אותו יום מבהיל, אך אם ציפיתם לשמוע על חיים שהשתנו או על שמים שנפלו, אתם כנראה לא מכירים את רוחי. מהרגע הראשון היא לא חשבה לוותר על כלום, והמציאות מוכיחה שחי היום יום שלה לא כוללים ויתורים כאלו.

כיום היא עובדת כעצמאית בתחום העריכה הלשונית, מגדלת בשמחה את ילדיה ונכדיה, מוקפת במעגל חברות ובנות משפחה, ומנהלת חיים כל כך שגרתיים, עד שהיא לפעמים כמעט שוכחת את המגבלה שלה. אגב, רוחי לא מעלה בדעתה להכניס עוזרת לבית, גם לא בימים של ערב פסח, מהסיבה הפשוטה – "למה בכלל צריך?"

מעבר לכל, יש לה הומור יוצא מגדר הרגיל, אבל לא שחור או אירוני, אלא בריא וחזק; כזה שגורם לכל מי שנמצא סביבה לחוש מיד בנוח. "עם השנים הבנתי שחיוך הוא הדבר העיקרי שעוזר לשמור על שמחת החיים, שחשובה לא פחות מאיכות החיים", היא אומרת. "ושלא תביני לא נכון, לא שהיה לי כל כך קל לשמוח. השנתיים הראשונות של העיוורון היו שנתיים של תוהו ובוהו. הדמעות עמדו לי בעיניים כל הזמן. נהגתי להגיד לילדיי שהשימוש היחיד שנותר בעיניים שלי הוא הבכי, ואני משתמשת בו בכל עת מצוא. באותם ימים כל דבר תסכל אותי וגרם לי לדמוע. אפילו כשהייתי מדברת בטלפון ומגלה שהחזקתי את השפופרת הפוך. היום, כשזה קורה לי, אני דווקא צוחקת על עצמי שאני כמו אובמה, שצולם פעם בפוזה כזו בדיוק.

"לא שוכחת איך בתחילת העיוורון התכופפתי להרים חפץ שנפל, והבן שלי התכופף גם כן. התאונה הייתה בלתי נמנעת ושנינו ספגנו מכות רציניות. מובן שפרצתי מיד בבכי, כי ריחמתי על הבן שלי. גם הוא פרץ מבכי, לא מכאב, אלא בתגובה לבהלה שלי. היום אני כבר לא מתנצלת, רק מכריזה: 'מרחק שני מטר – לא רק בקורונה'.

"והמכות? אני בכלל לא מרגישה אותן, הראש שלי כבר בנוי משכבת מגן…"

רוחי עוצרת לרגע את התיאורים ומדגישה: "התובנה המרכזית שמלווה אותי היא שאדם הוא יצור שמסתגל לכל דבר, גם למצבים קשים. לא שהייתי בוחרת בעיוורון מלכתחילה כמובן, אבל חמש שנים אחרי שהתעוורתי הוזמנתי להשתתף בפאנל בסמינר, ואחת השאלות הייתה: 'אילו היו מאפשרים לך לבקש משאלה אחת – מה היית מבקשת?' הפתעתי את כולן כשלא ביקשתי שהקב"ה ישיב לי את מאור עיניי, אלא שבני הבכור שהיה באותה עת בשידוכים – ימצא את זיווגו. הסברתי לתלמידות המופתעות שברור שאני רוצה לחזור לראות וגם מתפללת על כך, אבל זו כבר לא המשאלה שנמצאת בראש הפירמידה.

"נתקלתי לא מזמן באמרה שהולמת כל כך את התחושות שלי כלפי מצבי: 'אלוקיי, תן בי כוח לשנות את מה שבכוחי לשנות, ושלא ארצה לשנות את מה שאין בכוחי לשנות'. מבחינתי זוהי תמצית החיים".

 

לצאת לאור

את היציאה הראשונה שלה מהבית, כעיוורת, רוחי אינה מסוגלת לשכוח. "זה היה כשבוע וחצי לאחר שהתעוורתי. יצאתי אז לאירוסין של אחי שהשתדך עם בחורה שאני הצעתי. אני חושבת שאמא שלי עשתה מאמץ מיוחד כדי לקדם את השידוך הזה, בעיקר כי היא ידעה כמה זה ישמח אותי, והיא ריחמה עלי מאוד במצבי. אני זוכרת שהסתובבתי באולם בין האנשים המוכרים לי, כשאני שומעת את קולותיהם ויודעת איך הם נראים, אך לא רואה את התסרוקת, לא את צבע הבגד ואף לא את הבעות הפנים שלהם. זו הייתה חוויה קשה. חזרתי משם מוכת טראומה.

"הפעם הבאה שבה הרשיתי לעצמי לצאת הייתה כחודש וחצי לאחר מכן – לתפילת מוסף של ראש השנה בבית הכנסת. הייתי צריכה לשכנע את בתי היחידה בת העשר שתלווה אותי, וזה הצריך מסע של שכנועים, כי מבחינתה היא הייתה מוכנה שאסתגר בתיבת נח עד גיל 120, העיקר שאנשים לא יסתכלו עלינו. בתחילה הצעתי לה שאבקש ממתנדבת שתלווה אותי, אבל היא התחלחלה. הרי כך איראה ממש מסכנה כשאני נגררת על ידי אישה זרה. בשלב מסוים היא הבינה שהאפשרות הטבעית ביותר היא שהיא תלווה אותי, כך זה לא ייראה חריג.

"לא הצטערתי על שדרשתי זאת ממנה. ידעתי שבסופו של דבר זה יהיה רק לטובתה, כי כך היא תתרגל מהר יותר למצב החדש ותבין שאולי אנשים קצת ישאלו או יתעניינו, אבל מהר מאוד הם יעברו לאייטם הבא. בסופו של דבר בתי הסתגלה למצב במהירות, יותר מכפי ששיערתי. כשחזרנו מבית הכנסת היא התלוננה שיש עוד עיוורת בקהילה, רק שהיא לוקחת את הסידור ומדפדפת בו, כאילו שהיא רואה. היא שאלה למה אני לא נוהגת כמותה, ואני בתגובה השבתי בקריצה: 'את רואה שאת מסתכלת עליה? אז למה את כועסת כשאחרים מסתכלים עלינו?'"

ובאמת, אילו תגובות שמעת? איך הגיבו החברות והמכרות שלך?

רוחי נאנחת. "אפשר לכתוב אנציקלופדיה על התגובות. אגיד בקצרה שהקהילה שלנו רעשה וגעשה, אך דרישות השלום הגיעו בעקיפין, בעיקר דרך חברתי הטובה. היא הייתה מלקטת בכל יום את השאלות העסיסיות ביותר ומעבירה לי אותן בלילה.

"לרגע לא נפגעתי מכך שאנשים דיברו עלי. היה ברור לי שהם עושים זאת מתוך אכפתיות, ושהעובדה שהם פונים לחברתי ולא ישירות אלי היא מתוך חוסר נעימות ולא מחטטנות.

"אגב, זו גם הסיבה שאני יוצאת עם הסיפור שלי בהרצאות ומשתפת בו נשים נוספות. לפעמים ניגשות אלי נשים בסיום ההרצאה ומספרות לי שהן מתפללות עלי. זה משמח אותי. אצלי הריפוי שקיבלתי מתבטא בכך שהעיוורון לא תופס מילימטר בחיים שלי כיום. ברוך השם, יש לי דברים הרבה יותר מעניינים לעסוק בהם".

 

אור חדש

אחרי שתים עשרה שנות ותק, מציינת רוחי שבביתה כבר שוכחים לפעמים שהיא עיוורת. "הילדים יכולים לשאול אותי: 'ראית את המכנסיים שלי בכביסה?' או 'קראת את הספר?' אני מתקנת אותם: 'נתקלת במכנסיים?' או 'הקריאו לך את הספר?' אבל הם אפילו לא מרגישים, ויכולים במשפט הבא להשתמש באותם מונחים בדיוק".

הרגע שבו רוחי נתקלה בכל זאת בהתמודדות חדשה, היה לפני כשש שנים, כאשר היא חיתנה את בנה הבכור. "פתאום הייתי צריכה לערוך היכרות עם התמודדות מזן חדש, וזה היה די מלחיץ", היא מודה. "בראש ובראשונה נדרשתי להכניס 'בת חדשה' למשפחה, והיה חשוב לי שהיא תרגיש בנוח ושיהיה לה הכי טוב שיכול להיות.

"עד מהרה גיליתי ששוויגער עיוורת זה בעייתי עד לחופה בלבד. מניסיוני עם שלוש כלותיי – בין האירוסין לחתונה את רוצה מישהי שתדע להחמיא לך על הבגד שלבשת או על התסרוקת, אבל אחרי שכבר התחתנת, רק נחמד לך שאת יכולה להתארח בלי להיות בלחץ מאיך שאת מלבישה את הילדים או איך שבעלך נראה.

"ברוך השם, זכיתי בכלות נהדרות. אנחנו מרגישות נוח זו עם זו, הן עוזרות לי המון ואני אוהבת מאוד שהן באות להתארח אצלי, אפילו שלפעמים לפני האירוח אני קצת נלחצת. בסופו של דבר זה כיף לכולנו".

אבל אם נחזור לחתונה, נוסף על ההיכרות עם הכלה החדשה, הייתה גם ההתמודדות הטכנית עם האירוע. "ההתמצאות שלי במרחב בהחלט הייתה שיקול בבחירת האולם", מציינת רוחי, "כי לא הייתי מסוגלת לחשוב שאצטרך לרדת כמה גרמי מדרגות בדרך לחופה, ועוד כשאני מובילה איתי כלה… גם האירוח של המוזמנות לאורך הערב היה מטלה בלתי מוכרת. כיום, ברוך השם, יש לי ניסיון גם בזה, ובימים אלו כשאני ערב חתונת בני הקטן, החששות פחות מעיקים".

רוחי עוצרת לרגע ומציינת בחיוך: "כשהבנים שלי התארסו תחקרתי את בתי למי הכלות דומות, כי היה חשוב לי לקבל סוג של סכמה ולהציב מול עיניי משהו. נכון לעכשיו יש לי תמונה שמורה לכל אחת מהן, אך אני מאמינה שאם יבוא יום שבו אפקח את העיניים, אראה שהן שונות לגמרי מכפי שדמיינתי. זה כמו שכל אחד שמכיר אדם מרחוק מדמיין אותו באופן מסוים, וכשנפגשים הוא אומר: 'לא כך דמיינתי'. אצלי זה קורה, רק בלי החלק האחרון".

 

במהירות האור

זמן קצר אחרי שרוחי התעוורה, התחילה אמא שלה לבקר אצלה באופן קבוע. "אמא שלי ז"ל התאבלה על העיוורון שלי עד יומה האחרון", היא מספרת. "פעם סיפרתי על כך לאשת מקצוע, והיא אמרה לי: 'זה הגיוני, לאמא שלך יש בת עיוורת, לך אין', ורק אז התחלתי להבין באמת מה עובר עליה ולמה קשה לה עם מצבי אפילו יותר מאשר לי.

"באחד הימים אמא שלי נסעה איתי ל'מרכז לעיוור' בתל אביב, והתוודענו שם לכל מיני משחקים כמו שחמט, דוקים וקלפים שמותאמים לעיוורים. הדבר האחרון שהיה לי הוא מצב רוח למשחקים, אבל באותה הזדמנות קניתי שם שעון מדבר, שאני משתמשת בו עד היום ומבחינתי הוא מוצר בסיסי.

"נוסף על כך, קניתי מוצר מעניין – מכשיר שנראה כמו וו ש'מתלבש' על החלק העליון של הסיר. כאשר התבשיל או המים שבסיר מתקרבים אל השפה, הם נוגעים בחיישן, ואז הוא מצפצף ואני יודעת שהאוכל גולש, או שצריך להפסיק למלא את המים. אחרי שקניתי את המוצר הזה השתמשתי בו כמה פעמים, אך בשלב מסוים נמאס לי להתקין אותו בכל פעם מחדש ולמדתי למשש את המים הרותחים, בלי לקבל כווייה".

איך אפשר?

"זה סוג של מיומנות שמתפתחת אצל עיוורים. אני נוגעת במים בעדינות, ממש לשבריר שנייה. באותה שיטה אני מצליחה לבשל בכל ערב פסח 150 קציצות, כשאני מקרבת אותן אל המים ומשחררת ברגע האחרון. בתחילה זה לא היה קל, ובפעם הראשונה החליקו לי כל הקציצות ישירות על הכיריים, כי לתומי חשבתי שהסיר נמצא בצד השני. היום זה כבר לא יכול לקרות לי, כי על פי המישוש אני יודעת מהר מאוד היכן הסיר נמצא.

"בעזרת המישוש אני גם יכולה להחזיק בידיים סיר עם מים ולדעת אם הוא מלא עד חציו או עד שלושת רבעי או עד שפתו.

"גם חיתוך ירקות דקים לסלט, שבשנים הראשונות היה פרויקט מורכב מאוד, הפך עם השנים לתחביב שלי. רק שכולם מורעבים עד שהסלט מוכן, כי זה לוקח לי המון זמן.

"הטיגון כבר מורכב יותר עבורי, ואני משתדלת בדרך כלל להימנע ממנו. כשאני בכל זאת מטגנת שניצלים או קציצות, אני נוגעת בהם בעדינות ומצליחה לזהות אם צריך כבר להפוך".

ציינת שהפעולות לוקחות לך זמן רב. זה לא מתסכל?

"המפתח הוא סבלנות והרבה אורך רוח", בטוחה רוחי. "אני מביאה בחשבון שדברים ייקחו לי הרבה זמן, ולכן מתכננת כל פעולה מראש. כשאני מנקה את המטבח, למשל, אני יודעת שכל דבר שבעבר היה לוקח לי שעה אחת, ייקח שעתיים, וזה עוד טוב, כי בהתחלה זה היה לוקח לי ארבע שעות.

"במהלך השנים לימדתי את עצמי להאמין ביכולותיי ולא לפחד לנסות. כך למשל, בפעמים הראשונות שרחצתי כלים כמעט אמרתי לפני כן 'לשם ייחוד', ואחרי שסיימתי לרחוץ את הכוס והצלחת, מיששתי שוב ושוב את המתקן בידיים רועדות, כדי להיות בטוחה שאכן הצלחת והכוס מונחות שם. היום אני עושה הכל בספונטניות, תוך כדי שיחת טלפון.

"בנוסף, לימדתי את עצמי לשמור על סדר, וזה דבר שלא הגיע אצלי באופן טבעי, כי בעבר הייתי בלגניסטית כרונית. עם הזמן למדתי שאם אשליך את הנעליים לחלל הבית, זה בסופו של דבר יתנקם רק בי, כי לא אמצא אותן. לכן אני מטריחה את עצמי לקום ולהניח כל דבר בדיוק במקום, כדי שאוכל למצוא אותו בקלות בפעם הבאה".

 

שולחן אור

לצד עבודות הבית רוחי גם עובדת מדי יום, ועוסקת כאמור בעריכה לשונית. "בעבר עבדתי כמורה, אבל ככל שהראייה נחלשה הרגשתי שאני מאבדת קשר עין עם התלמידות, ואז התחלתי לעבוד בעריכה לשונית, כאשר אני בעיקר עורכת עבודות שמיועדות לקבלת תואר. אלו עבודות שבדרך כלל מצריכות הרבה עריכה, ויש לי שיתופי פעולה עם מכללות שונות".

איך אפשר לעבוד בעבודה כזו בלי לראות את המחשב?

"בתחילה גם אני הייתי בטוחה שאין סיכוי להמשיך בעריכה לשונית ללא יכולת לראות, אבל אחת מחברותיי הקרובות ביותר שמלווה אותי לאורך כל הדרך, התעקשה על כך שאמשיך לעבוד כרגיל, רק שבמקום לכתוב בעצמי, אכתיב לה את הטקסטים. ניסינו לעשות זאת כמה פעמים וראינו שזה דווקא מוצלח.

"כיום אני מעסיקה עובדת מסורה. היא יושבת בביתה במודיעין עילית, ואנחנו עובדות דרך הטלפון, בקצב עבודה מהיר, כמעט כמו בימים עברו. יש גם דברים שאני מנסחת בכוחות עצמי ולא עובדת על חומרים קיימים, ואז אני גם לא צריכה את הסיוע של העובדת שלי. על כל פנים, אני משתדלת להיות ערנית לכוחותיי וליכולותיי, ולא לקחת על עצמי בחודש יותר עבודות ממה שאני מסוגלת".

את עובדת גם בערב פסח?

"יש לי עם העובדת שלי 'הסכם חיידר' – זה אומר שבימים שהחיידר לא עובד, אנחנו גם לא עובדות. כך, החל מתאריך ז' בניסן אני יוצאת לחופשה ומשקיעה רק בניקיונות ובהיערכות לפסח. גם לפני כן אני מנקה, אבל מקדישה לכך פחות שעות ועושה זאת בעיקר בשעות הלילה, כי בבקרים אני עובדת.

"את הבישולים אני מתחילה בדרך כלל בלילה האחרון לפני החג. בערב בדיקת חמץ אנחנו מסיימים לבדוק את החמץ, ואז הבן שלי עושה לי סיור במטבח כמו מדריך טיולים באתר עתיקות – מסביר לי היכן הצלחות והכוסות ובאיזו מגירה מונח הסכו"ם. הסיור הלימודי הזה חשוב מאין כמוהו, כי אני רגילה למטבח של החמץ, ואילו בפסח חלק מהארונות נסגרים ומשנים את ייעודם. הסיור נמשך יותר משעה, עד שאני מרגישה ביטחון מלא.

"אחר כך כולם הולכים לישון מוקדם ואני נעמדת על הרגליים ומשתלטת על המטבח. אני אוהבת את השקט של הלילה, אז אני יכולה לבשל לבדי. אלו השעות שיש לי ההשראה העמוקה ביותר, וכך בשעה שש בבוקר כבר הסירים כולם מבעבעים.

"ועדיין", היא מוסיפה בהשלמה, "אני מוצאת את עצמי בקביעות בכל אחד מימי חול המועד כשאני שואלת שוב ושוב 'איפה', ומגלה שזו הופכת להיות מילת המפתח החדשה שלי: 'איפה הקומקום, איפה הפותחן, איפה המחבת', וגם אחר כך מתקשה לזכור. אני מתחילה להרגיש ביטחון רק ביום האחרון של פסח, אלא שאז צריכה להתרגל שוב למטבח של החמץ…"

 

אור בעיניים

בימים שנערך איתה הריאיון, מתקרב חג הפסח ה-12 שרוחי חווה אחרי שמאור עיניה נלקח ממנה. דווקא בגלל הפרספקטיבה של הזמן, היא מרשה לעצמה לשתף בכנות: "מבחינתי, מוצאי שביעי של פסח הוא זמן שבו אני מרשה לעצמי לנשום לרווחה. לא רק כי פסח עבר בשלום, אלא גם כי אני יודעת שאני נמצאת בנקודה הרחוקה ביותר מפסח שיבוא בשנה הבאה, בפרט אם מדובר בשנה מעוברת".

איך את מצליחה לנקות את הבית לפסח?

"בשנה הראשונה באמת לא ניקיתי. בעלי והילדים הודיעו לי באופן חד משמעי שהעבודות אינן מוטלות עלי. היה סוג של קונצנזוס – 'את מוגבלת ולא יכולה'. אני בסך הכל ישבתי בצד והכתבתי להם את לוח הזמנים. אני זוכרת שהייתה מישהי מהקהילה שחיתנה ימים ספורים לפני פסח. הגעתי לאירוע ולחצתי לכולן את הידיים. הרגשתי שכל כפות הידיים צרובות ומלאות באקונומיקה, ורק שלי ענוגות וחפות מכל עמל.

"בשנים הבאות נכנסתי יותר לעבודה וחזרתי לעשייה הקודמת. כמעט אין דברים שעשיתי בעבר, לפני העיוורון, ואני לא עושה כיום, כולל טיפוס על סולמות וניקוי מדפים גבוהים".

מה עם שימוש בחומרי ניקיון? איך את יודעת אם את מחזיקה ביד אקונומיקה, מרכך או אבקת כביסה?

רוחי צוחקת. "הכל בזכות הריח", היא מגלה, "חוש הריח שלי מפותח מאוד, ואפילו כשחליתי בקורונה הוא לא ניטל ממני. אחיות שלי לפעמים צוחקות כשהן מקרבות קופסת גבינה לטלפון ומבקשות ממני: 'תריחי ותגידי אם זה חמוץ'. אני מריחה ברמה כזו שאני יכולה לזהות שמן רותח.

"לפני כשנתיים היה לנו נס גדול בזכות חוש הריח שלי: בערב שבת היה קצר במכונת הכביסה והפלסטיק נמס. הסבתי את תשומת ליבו של בעלי, והוא ניתק את המכונה דקה לפני פיצוץ".

חוש הריח גם עוזר לה להבדיל בין התבלינים השונים. "אני מצליחה להבדיל בקלות בין פלפל שחור לפפריקה מתוקה ולפפריקה חריפה. בין מלח לסוכר אני מבדילה בעזרת מישוש באצבעות, כי המלח יותר צפוף ביחס לסוכר".

רוחי מפתיעה כשהיא מציינת שהיא שותפה מלאה גם לסידור ארון ספרי הקודש. "הילדים לא מבינים מה אכפת לי באיזה מדף נמצא כל ספר, אבל אני מסבירה להם שמבחינתי זו איכות חיים, גם אם אני לא משתמשת בחפצים האלו ולא זקוקה להם. דווקא לאחרונה הייתי צריכה לצטט חלק מ'מכתב מאליהו', והיה לי נחמד לקרוא לאחת השכנות ולבקש ממנה להוציא מהמדף השלישי שבארון השני את הספר כדי להקריא לי מה כתוב בו".

העובדה שהעיוורון שלך אינו מולד עוזרת לך להתמצא?

"אני בטוחה שכן. אני רואה בעיני רוחי כל הזמן איך הבית שלי נראה ואיך נראים החפצים. אין שום מצב שאשכח איך דברים נראו, רק שהתמונות במוח שלי אינן מעודכנות. כך למשל, את הבן הבכור שלי אני זוכרת בפורמט של בן ארבע עשרה וחצי, בזמן שכיום הוא כבר נשוי ואבא לילדים, ואת הבית אני זוכרת נכון לאופן שבו שהשארתי אותו לפני שתים עשרה שנה, ומאז הוא עבר לא מעט שינויים".

בעצם, סליחה על השאלה, מה אכפת לך בכלל אם הבית נקי ומסודר? הרי את לא רואה אותו.

"זה ממש לא מדויק, כי אמנם אני לא רואה, אבל אני לגמרי מרגישה. כשאני יושבת על כיסא על יד השולחן, אני יכולה ממש להרגיש אם השולחן נקי או מלא בחפצים, גם בלי שאני ממששת אותם. יש משהו בצפיפות האוויר שמשתנה כאשר יש אי סדר".

 

כיום יאיר

"במשך כל השנה הראשונה לעיוורון, הייתי עסוקה בכל חג מחדש בהשוואה לשנה קודמת", מספרת רוחי. "זה כמו, להבדיל, שכאשר משפחה מתייתמת, בכל חג מחדש מכים בה הצער וההלם במלוא עוצמתם, כי חג זהו זמן משפחתי שבו אתה נמצא עם הקרובים לך ביותר והחסר מאוד מורגש. גם אצלי לא יכולתי להימנע מהשוואות.

"אני זוכרת את עצמי יושבת בליל הסדר על יד השולחן, נזכרת בשנה שעברה שבה השולחן היה ערוך ויפה, ואילו עכשיו הכל שחור-שחור. אני מנסה למשש את כל הפריטים הקטנים והיפים שהילדים טרחו לעצב, נזהרת שלא להפיל או לשבור משהו, והלב שלי נחמץ… אני יודעת שכולם כעת יושבים מסביב, לבושים יפה, עם גביעים ויין, ורק לי קשה כל כך שלא לראות את זה.

"באופן מיוחד היה לי קשה לוותר על קריאת ההגדה. בכל שנה הייתי קוראת סיפורי צדיקים מתוך ההגדה, ופתאום לא היה לי את זה. ולא רק שלא יכולתי לעיין בסיפורים, אלא הייתי דרוכה כל הזמן כדי לקרוא עם כולם את הפסוקים, שלא אפסיד אף מילה אחת. האווירה הייתה מדכדכת.

"אלא שדווקא בשלב שכרכנו את המרור, הפסקתי פתאום להרגיש שמר לי. משהו ברגשות התחלף, ופתאום הצלחתי להסביר לעצמי דבר חשוב – נכון שדברים השתנו וזה לא ליל הסדר שהכרתי, אבל ברוך השם אני בריאה ועצמאית, יושבת עם משפחתי האהובה סביב השולחן ולא מרותקת חלילה למיטה. אני יכולה להקשיב לרעיונות היפים ולדברי התורה, ובעצם יש לי הכל.

"כשהגענו ל'הלל' כבר היה מצב רוחי משופר והצטרפתי לשירים, ואז גיליתי דבר מעניין: כמו רבות מנשות ישראל, גם אני הייתי פורשת בכל שנה לחדרי אחרי הלל ומשאירה לאחרים לקרוא את הפיוטים והשירים האחרונים. בשנה זו, כנראה מכיוון שלא עסקתי בניקיונות, הייתי מלאת כוחות, ובפעם הראשונה היה לי כוח לשיר את השירים האחרונים בהגדה. אז גם גיליתי את הפיוט 'תאיר כאור יום חשכת לילה'.

"כשקראתי את המילים האלו הרגשתי שצצות לי דמעות. הן כל כך תאמו לתחושותיי ולתפילותיי. אלו היו מים קרים על נפש עייפה. מאז, בכל שנה, גם כשאני עייפה מאוד, אני מחכה תמיד לקרוא את הפיוט הזה. לא מוותרת".