הרבנית זיוה–זהבה מונסונגו הפכה לאמא אחרי אחת עשרה שנות ציפייה, הדסה קורינה גפני ניצלה משישה פיגועים, התינוק של הדס שוורצזון היה בסכנת חיים, צילה פשקוס תרמה כליה, וענת מנא עמדה תחת החופה אחרי עשר שנות שידוכים | נשים מספרות על רגעים של אור גדול, ועל הדרך שבה שימרו את האור הגדול הזה | נשים “באורות"
לכולנו זה קרה לפחות פעם אחת בחיים: רגע מכונן של אור גדול שהפציע משמיים וחשף אותנו למהלך מדויק. רגע שבו הופיע הבזק של אור שגרם לנו לחוש את ידו המכוונת של בורא עולם, על ידי ישועה גדולה שציפינו לה, תפילה שהתקבלה במלואה או נס קטן ששינה את חיינו באופן לא צפוי.
באותם רגעים של התגלות, כשהאור הציף אותנו, נדמה היה לנו שהתחושה הזו תלווה אותנו לנצח. אך מה קורה כשהאור מתעמעם, ואנו נשאבות אל חיי השגרה? כיצד שומרים על הזיכרון של אותה הארה פנימית ולא נותנים לו להתעמעם?
לאורם של הנרות המנצנצים בחנוכה, ימי ההלל וההודאה, ובעזרתן של נשים שחוו אורות גדולים, יצאנו למסע מואר ומרגש, שבו ביקשנו לחשוף את סוד ההארה ואת הדרך שמסייעת להמשיך את שובל האור, גם הרבה אחרי שהוא חולף וכבה.
נס בפגייה
האור של הדס שוורצזון
"בבוקר שלאחר לידתו של ידידיה–ישראל, הבן הרביעי שלנו, הגעתי לפגייה, שם הבהיר לי הרופא: 'המצב של התינוק קשה מאוד. נאלצנו להנשים ולהרדים אותו, כי הריאות שלו גמורות לגמרי. הוא מקבל אחת עשרה תרופות במקביל, ולמעשה אין לו שום יכולת לנשום. מצבו קשה אך יציב'.
"זה היה עבורנו הלם גדול, כי בזמן הלידה לא נתנו לנו להבין שהמצב כה חמור. עצם האשפוז בפגייה הפתיע אותנו. אבל כשהבנו שהמצב קשה כל כך, מיהרנו לרתום את עם ישראל לתפילה, ובהתייעצות עם רבנים נתנו לתינוק את שמו – 'ידידיה ישראל' – עוד לפני הברית, כדי שיוכלו להתפלל עליו.
"לאחר ארבעה ימי אשפוז שוחררתי מבית החולים, ואילו ידידיה נשאר שם. בדרך חזרה הביתה עברתי בקברו של הבבא סאלי, והתפללתי שם כפי שלא התפללתי מעודי.
"ביקשתי והתחננתי לזכות ל'ניסים גלויים'. יצאתי מהציון כשאני סחוטה מרוב בכי, מאמינה ובטוחה שהתפילות התקבלו".
ויהי חושך
"זמן קצר אחרי התפילה בציון הבבא סאלי התקשרו אלינו מבית החולים וביקשו שנגיע במהירות, כשהם מסבירים לנו ש'מצבו של התינוק לא טוב'.
"בתחילה השבנו: 'נגיע בבוקר', כי רצינו כל כך לחזור הביתה ולראות קצת את הילדים הגדולים, אך הרופא אמר לנו: 'אם תחכו עד הבוקר, כבר לא בטוח שיהיה לכם בשביל מה לבוא'.
"רק אז הבנו שידידיה בסכנת חיים. הסתובבנו ונסענו מייד לבית החולים.
"הרופאים הבהירו לנו במילים פשוטות שהתינוק עבר קריסת מערכות ומצבו אנוש. הם גם הסבירו לנו שאין לו סיכויים גדולים לצאת מזה, וגם אם יצא – בוודאי ייגרם לו נזק.
"אני יודעת שזה נשמע מוזר, אך למרות זאת הייתי רגועה. אחרי התפילות אצל הבבא סאלי הרגשתי שהכל מבורא עולם באופן הכי מדויק. הייתי עטופה ומוגנת".
ויהי אור
"עבר עלינו לילה סוחט, ורק בשעה שבע בבוקר הגיעה הבשורה המרגיעה – 'המדדים עלו, והמצב שב להיות יציב'. מאותו רגע המצב ברוך השם הלך והשתפר.
"אומנם ידידיה שהה 48 ימים בפגייה, וזו הייתה תקופה מאתגרת מאוד, אך בסופו של דבר הוא שוחרר בריא ושלם. ממש כמו שביקשנו – מעל לדרך הטבע".
חיים של שגרה
"השגרה שלנו לא הייתה רגועה. בתחילה עסקנו בארגון ברית המילה, שידידיה עבר בגיל כמעט חודשיים. דאגנו שבגיל כזה יהיה קשה לו לעבור את הברית, אך בסייעתא דשמיא הריפוי היה טוב ומהיר.
"זמן קצר לאחר מכן חווינו התמודדות נוספת, כאשר ידידיה שכב בעריסה וכנראה פלט הרבה, הכחיל וכמעט נחנק. ברגע האחרון הרמתי אותו, הזמנתי אמבולנס ואחרי יומיים של אשפוז חזרנו הביתה.
"הרגשתי שחייו ניצלו שוב, ומיהרנו לעשות 'קידוש הודיה' כדי לסתום את המקטרגים, ושתהיה לו מעכשיו רק בריאות. בגיל שנה קיימנו מסיבת הודיה גדולה, שבה הודינו לבורא עולם על שקיבלנו אותו במתנה".
הבזקים של אור
"בכל בוקר, כשאני מלבישה את ידידיה ורואה את הצלקת הקטנה על יד הלב – המזכרת היחידה שנותרה לו מכל מה שעבר, אני מרגישה צמרמורת מהמחשבה על מה שהיה עלול לקרות, וגם סוג של אור שמבצבץ ועוזר לי להתחיל את היום מתוך אמונה והודיה.
"אני גם מרגישה את הבזקי האור עם כל התפתחות של ידידיה, ואפילו הקטנה ביותר. כשהוא התחיל ללכת – הרגשתי הבזק של אור, כשהוא התחיל לדבר – חוויתי אור גדול, ובכל פעם שהוא משתפר בדיבור ומוסיף מילים – זה מאיר אותי מחדש.
"אפילו כשהוא 'גונב' ממתקים בערמומיות חמודה, זה מבחינתי אור גדול, שממחיש כמה הוא פיקח ומתוק. השנה בעזרת השם נחגוג לו את החלאק'ה בציון הבבא סאלי, וזו תהיה הזדמנות נוספת להודות ולהלל".
לצאת מהדיכאון
האור של מיכל לב–אור
ויהי חושך
“לפני כשמונה שנים, לאחר לידת בני הרביעי, אובחנתי כסובלת מדיכאון. בתחילה היה ברור שזהו דיכאון אחרי לידה והתחלתי להיות במעקב, אבל אחרי שהמצב התדרדר, נאלצתי להגיע למחלקה הפסיכיאטרית, שם אושפזתי לשלושה חודשים, עם אבחנה של דיכאון קליני קשה.
“זו הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי. לקחתי מדי יום עשרה כדורים פסיכיאטריים ממכרים, שגרמו לתופעות לוואי קשות, והדבר היחיד שנתן לי כוח היה המחשבה על הילדים שממתינים לי בבית. עבורם הייתי מוכנה לעשות הכל.
“הדיכאון ליווה אותי במשך שלוש שנים שהיו בהן עליות ומורדות, והפכתי מאדם שמתפקד ועושה הכל לשבר כלי מרוסק. אפילו את התינוק שלי לא יכולתי לגדל, ואחותי היא שגידלה אותו”.
ויהי אור
“לאחר שלוש שנים מייסרות, נתקלתי בספר שנכתב בדיוק על מצבי. אז התחלתי להבין שדיכאון אינו תקלה בנפש, ושיש סיבה לכך שהוא התפרץ לחיי: הדחקה רבת שנים של כאב שהצטבר לי בנשמה.
“הבנתי שאני לא אשמה, ושחוויות שעברתי גרמו לי לכל הסבל הזה – דמויות שנכחו אז בחיי, הרעילו את נשמתי בעקביות, באמצעות מילים ששימשו כאלימות נפשית קשה.
“כל עוד נלחמתי בדיכאון וניסיתי לפתור אותו בעזרת כדורים, לא יצאתי משם. רק אחרי שניסיתי הכל וכלום לא עבד, התחלתי לחקור יותר את הנושא והבנתי שהוא הגיע כדי לשרת אותי ולהיטיב איתי. הבנתי שיש לו מסר עבורי: ‘תתחילי לפנות מקום לעצמך בחיים האלה’”.
חיים של שגרה
“בחסדי שמיים הצלחתי לצאת לגמרי מהדיכאון ולהיגמל מכל התרופות שלקחתי. עברתי תהליך ממושך מאוד, אך גם כיום שגרת החיים שלי אינה רגילה, ולמעשה שיניתי את כל החיים שלי.
“כאישה בריאה החלטתי לספר לעצמי את סיפור החיים שלי מחדש ולייצר מציאות חיים חדשה. צעדתי צעד אחר צעד, ובשלב הראשון הלכתי ללמוד בצורה מקצועית את תחום הנפש.
“כחלק מכך הוצאתי תואר ראשון בפסיכולוגיה, יצאתי לסדנאות, למדתי ריפוי תת מודע, קראתי ספרים והבנתי שהנשמה שלי רגילה ונורמלית, רק שהיא עברה יותר מדי כאב שלא ניתן לו מקום, ושהיא זקוקה לריפוי. הדיכאון הוא רק תוצר לוואי של דיכוי נשמתי מתמשך.
“הבנתי שיש לי פצעים שמנהלים אותי והחלטתי לרפא אותם ולתת להם מקום, והעיקר – הגעתי למסקנה שהמפגש עם הכאב הוא הכרחי לריפוי טראומות, אבל הוא משתלם כשמתחילים לחיות חיים של חמלה ואהבה עצמית.
“כיום אני מנהלת קליניקה פרטית שבה אני מקבלת נשים במצבים מורכבים, ומשתדלת לעזור באופן מקצועי, וגם מוסרת סדנאות על יציאה מדיכאון לחיים של אור, ריפוי ומשמעות”.
הבזקים של אור
“לפני כחודשיים התקשרה אלי חברה כדי לספר לי שהיא מתנדבת במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים שבו הייתי אני מאושפזת לפני שבע שנים, והציעה לי להגיע לשם כדי לשבת עם המטופלים ולחזק אותם.
“חששתי מאוד, אבל החלטתי להגיע כדי לסגור מעגל. נכנסתי בפתח המחלקה והלב שלי רעד, דמעות התחילו להציף אותי. הסתכלתי לכיוון חדר 5 – החדר שספג כל כך הרבה כאב שהגיע מקירות הלב שלי.
“אלפי זיכרונות צפו בזיכרוני… חוסר האונים, הייאוש, העצב, השנאה וההלקאה העצמית. נזכרתי בימים שהייתי במקום כל כך נמוך ושפל, וזה רק הזכיר לי בכמה כבוד וזהירות צריך לנהוג בנפש.
“אבל דבר אחד היה ברור לי – אם מישהו היה אומר לי אז שבעוד שבע שנים אני אהיה אישה מאושרת, שמחה, מלאה בהגשמה עצמית, חופשייה ועצמאית – הייתי מחזיקה בכוח בתקווה הזו והיה נכנס לי המון אור ללב החשוך. אני מודה לבורא עולם שעזר לי להבין שאין אדם שאין לו תקווה ואין אדם שאין לו אור”.
עשר שנות שידוכים
האור של ענת מנא
ויהי חושך
“עשר שנים הייתי בשידוכים וחיפשתי את החצי השני של נשמתי. התפללתי לזכות למצוא את האבדה שהכריזו עליה ארבעים יום לפני שנוצרתי, אך שום ניסיון לא הסתיים תחת החופה.
“בחלק מהתקופות היו פגישות ממושכות, שהיה נראה בהן שעוד רגע החלום יתגשם, אך לבסוף הכל נשבר. במקרה אחר התארסתי והשידוך בוטל. שוב ושוב היה נראה לי שאני צועדת לקראת הסוף, אך האכזבה הכתה בי והייתה קשה כל כך.
“הקושי התעצם, מכיוון שבביתנו היו עוד שתי אחיות לא נשואות, וכולנו חווינו את ההתמודדות יחד. הרגשתי שמכל מקום משדרים לי את המסר שאני זו שאשמה, כי ‘איך ייתכן שכל החברות שלך התחתנו, ורק את עדיין מחפשת?’
“כיום, בפרספקטיבה של שנים, אני מבינה שהייתי חייבת לעבור את כל התקופה הזו כדי למצוא את בעלי, ולא הייתה דרך אחרת. אבל באותם ימים היו הרבה רגעי ייאוש, ותמיד ריחפה השאלה: ‘מתי אזכה להקים בית ולהביא ילדים לעולם?’”
ויהי אור
"זה היה בראש חודש שבט. חזרתי מעוד פגישה שאכזבה אותי קשות, אחת מתוך אין–ספור פגישות שלא הובילו לכלום.
"במקרה הזה גיליתי לתדהמתי שמדובר בבחור שפגשתי כבר כעשור קודם. שנינו לא שמנו לב לכך. לא הבנתי מה המסר שבורא עולם רוצה להעביר לי.
"הרגשתי שאני חייבת להתחזק ופניתי להתברך מאחד הרבנים. הרב חיזק אותי: 'בורא עולם ברא את העולם בשבעה ימים ויכול בקלות לשלוח לך את השידוך. שום דבר לא יעכב זאת, רק צריך לחכות שיגיע הזמן'.
"לאחר מכן הוא הוסיף: 'אני ממליץ לך לצאת בחג הפורים הקרוב לציון של צדיק ולהתפלל שם כל היום. זוהי עת רצון מיוחדת, וזו תהיה ההזדמנות שלך לשבת ולהתפלל אך ורק על הזיווג שלך.
"חלפו מאז חמישה שבועות, ובדיוק שבוע לפני פורים סיפרה לי חברה שהיא בשנת אבל על אימה, ולכן בחג הפורים הקרוב היא מעדיפה שלא לשמוח בחיק המשפחה, וכתחליף לכך לנסוע להתפלל בציון רשב"י.
"החלטתי להצטרף אליה. כל יום הפורים ישבתי והתפללתי בציון, קמתי מהכיסא רק כדי לקיים את מצוות היום, אך מייד לאחר מכן חזרתי להתפלל.
"כשירד הערב יצאתי עם החברה מהציון, ולפתע היא נזכרה שיש לה הצעת שידוך עבורי. ההצעה, על פניו נראתה בלתי מתאימה, גם מבחינת הפרשי הגילים וגם מסיבות נוספות. אבל חברתי התעקשה ולחצה, וכך היא הובילה לשידוך שלי עם בעלי.
"כעבור מספר חודשים התארסנו, ועוד באותה שנה התחתנו".
חיים של שגרה
“אחרי החתונה נשאבנו חזק אל תוך השגרה של בית ועבודה, לצד רצון עז להפוך להורים. גם בתחום הזה הקב”ה ביקש לבדוק את סבלנותנו ותפילותינו.
“הבת הבכורה נולדה אחרי שנתיים וחצי של ציפייה, לאחר מכן חלפו שש שנים נוספות עד שנולדה הבת השנייה, ולסיום ילדתי את הבן בגיל מאוחר ממש.
“החיים היו עמוסים, ולא היינו פנויים מספיק כדי להודות על ה’יש’. דווקא כיום, כשהילדים גדלו, אנו מתפנים לכך יותר”.
הבזקים של אור
“לצערי שתי אחיותיי עדיין לא נישאו – אחת מהן תאומה בגילי, והשנייה צעירה ממני בעשר שנים. אני מאחלת להן מכל הלב חיים מאושרים ושמחים, אך רואה מול עיניי כל הזמן את המקום שבו הייתי עלולה להיות, ומודה לבורא עולם בכל ליבי על מה שנתן לי.
“אני זוכרת שבתקופה מסוימת לפני החתונה היה לי קשה במיוחד ושקלתי לעזוב את הבית ולשכור דירה. אבא שלי התנגד, וכשהתייעצתי על כך עם הרב הוא הנחה אותי להמשיך לגור אצל ההורים, וגם בירך אותי: ‘מהבית של ההורים תצאי כלה’.
“אני מרגישה שבזכות כיבוד אב ואם שקיימתי, זכיתי לצאת כלה מבית ההורים שלי, ולהקים את ביתי”.
אמא לאחר אחת–עשרה שנים
האור של הרבנית זיוה– זהבה מונסונגו
“התחתנו בגיל עשרים, צעירים ורעננים. החלום שלנו היה לגדל משפחה גדולה, ובדמיוני ראיתי לא פחות משנים עשר ילדים… “חלפו שנתיים של המתנה וכלום לא קרה. לא נלחצנו, אך התחלנו בבירורים כדי להבין את מצבנו. התברר שיש בעיה רפואית קטנה, אך יש בהחלט סיכוי טוב בעזרת השם. זה נתן לנו כוח והמשכנו להמתין.
“באותו זמן לא העלינו בדעתנו שהציפייה תהיה ממושכת כל כך”.
ויהי חושך
“עברו עלינו עשר שנים של התמודדות קשה. אומנם האמונה הייתה חלק בלתי נפרד מאיתנו, אך הציפייה הייתה קשה מנשוא. בטבעי אני אישה חברותית, והרגשתי שמעגל החברות שלי מצטמצם, כי כולן היו עסוקות עם ילדיהן, וחששו להכאיב לי.
“לא הייתי מסוגלת לשאת את הבדידות, ובכוח יזמתי מפגשים ויצרתי קשרים. מדי פעם הגיעו הצעות של אימוץ או אומנה, אך התנגדנו נחרצות. לכולם הסברתי: ‘אני בטוחה שעוד יהיו לי ילדים משלי’”.
ויהי אור
“כשמונה שנים לאחר החתונה התייעצנו עם הגאון רבי מרדכי אליהו זצוק”ל, והוא המליץ לנו על טיפולים רפואיים, ובירך אותנו שבמה שנעשה נצליח, אך גם הוסיף: ‘תעשו את ההשתדלות, אך בסופו של דבר לא תזדקקו לה, כי ישועת השם כהרף עין’.
“מאז עברו עלינו שנתיים אינטנסיביות של טיפולים קשים ללא תוצאות, לאחריהן עברתי ניתוח קטן, כהמלצת הרופאים, ובחודש שלאחר מכן הגיעו בשורות טובות.
“לאחר תשעה חודשים נכנס האור הגדול לחיינו, ובננו הבכור נולד – קצת יותר מאחת עשרה שנים לאחר החתונה. אחריו נולדו לנו עוד ארבעה ילדים בזה אחר זה. על כל אחד מהם הודינו בלי סוף, מתוך הבנה שזה לא מובן מאליו.
“חמישה ילדים הם אוצר ענק, אך רציתי מאוד לזכות בילד נוסף. כבר לא הייתי צעירה, אבל השתוקקתי לעוד.
“עברנו מסע לא פשוט בחודשים שקדמו ללידה, בסופו של דבר נולד לנו ילד מתוק מדבש, אומנם עם מום לבבי, כמו שצפו הרופאים, אך הוא עבר ניתוח מוצלח. הוא ילד חכם, פיקח ומתפתח היטב. אנו ממשיכים בתפילות, ברוך שומע תפילה”.
חיים של שגרה
“השגרה שלנו אינה שגרתית, כי אנו מרגישים זכות וגם חובה לשתף אנשים בניסים שחווינו. לא פעם אנחנו מספרים: ‘אתם רואים אותנו עם שישה ילדים, אך לא יודעים כמה עברנו בחיים כדי שזה יקרה’, וכמובן מוסיפים: ‘זהו כוחן של תפילות, כי אין גבול ליכולת של הקב”ה’.
“גם הילדים יודעים שהם ילדים של ניסים, והם אומרים: ‘היינו צריכים להיות גדולים יותר, רק שנולדנו מאוחר…’”
הבזקים של אור
“אחד הדברים הקשים ביותר לזוגות שממתינים הוא ההתמודדות בחגים. כיום, עם כל חג שמגיע והעומס הרב שהוא מביא, אני נזכרת בשנים שבהן היינו עצובים בחגים, כשישבנו לבד סביב השולחן.
“זוהי הסיבה שכיום חשוב לנו כל כך שהילדים יהיו בבית בשבתות ובחגים. גם כשהם מבקשים לנסוע – אנחנו לא מוכנים לוותר בקלות, וזה קורה רק לעיתים נדירות.
“הגעתי להבנה שבזמנים שבהם הקב”ה מנסה אותנו, אנו זוכים לקרבת אלוקים גדולה שאינה קיימת ביום–יום. דווקא בזמנים של ניסיון, אתה מגיע לרמה אחת מעל כולם, כי יש לך דיבור ישיר עם השם.
“זה זמן לתפילות מיוחדות וליצירת קשר אמיתי עם בורא עולם. אף אחד לא מבקש ניסיונות, אך כאשר כבר מגיעים למקום הזה, חייבים לנצל זאת כדי לבקש על עצמנו ועל עם ישראל, וזהו תפקידנו”.
שליחה להצלת חיים
האור של צילה פשקוס
"בגיל ארבעים וחמש הגשמתי חלום ותרמתי כליה. זו לא הייתה החלטה של רגע, אלא קדם לכך תהליך ממושך. הרצון לתרום התעורר בי בעקבות סיבוך רפואי שהיה לי בלידת בתי, והכניס אותי לסכנת חיים.
"בניסי–ניסים חזרתי לחיים, ובמשך תקופה לאחר מכן שאלתי את עצמי: 'איך אני יכולה להודות לבורא עולם ולתרום משהו שווה ערך לחיים שקיבלתי?' הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו גדול, וכך הגעתי לחוברות של 'מתנת חיים' והתוודעתי לאפשרות לתרום כליה.
"התחלתי בתהליך ארוך שכלל מאבק עיקש עם הרופאים שלא ששו לקחת ממני כליה, בעקבות מה שעברתי בלידה, כי חששו מאוד לבריאות שלי. אבל אחרי שנתיים שבהן עברתי את כל הבדיקות הנדרשות, ובעידודו של הרב ישעיהו הבר זצ”ל, זכיתי להגיע לרגע הגדול ולהיכנס לחדר הניתוח כדי לתרום".
ויהי אור
"המסע שחוויתי היה משנה חיים ומלא באור ובעוצמה, אבל הרגע המרגש ביותר היה כשהוּצאתי מחדר הניתוח בתחושת רוממות שאין דומה לה.
"אולי זה מפתיע, אך בימים שאחרי התרומה לא הרגשתי שום כאב, כי הגוף כביכול ריחף. לא עיכלתי שהבלתי ייאמן קרה וזכיתי להגשים חלום ולהיות שליחה להצלת חיים. הייתי מלאה בהודיה לבורא עולם שזיכה אותי להגיע לרגע הענק הזה".
חיים של שגרה
"חלפו תשע שנים מאז התרומה. מבחינה פיזית שום דבר לא השתנה, והשגרה רגילה לחלוטין, כי אין שום הבדל בין אדם שיש לו כליה אחת, לבין מי שיש לו שתיים.
"אבל מבחינה רגשית החיים השתנו לגמרי. עד היום אני עוצרת מדי פעם וצריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שבאמת תרמתי כליה. הספקתי לשמוע לא מעט תגובות סביבי, ויש אנשים שבטוחים שאני מלאך או שעשיתי מעשה בלתי נתפס. הם פשוט לא מבינים שאני זו שזכיתי בפיס.
"אבל חשוב לי להדגיש שכאשר אני משתפת בסיפור שלי, בהרצאות שאני מוסרת ברחבי הארץ, המסר שלי הוא לאו דווקא: 'לכו לתרום כליה', כי זו תרומה שבאמת לא מתאימה לכל אחד, אך יש מגוון ענק של דרכים לתרום – לסביבה, לקהילה ולמשפחה. בכך כולנו מחויבים".
הבזקים של אור
"תרומת הכליה הולכת איתי כל החיים. מדי פעם, כשאני מתפללת לבורא עולם ומבקשת על משהו, אני מזכירה את התרומה, וגם בימים הנוראים, כשמוזכרת עקדת יצחק, אני מזכירה גם את ההקרבה הקטנה והאישית שלי.
"מתפללת לקב"ה שיזכור לי את הזכות הזו.
"הרב הבר בעצמו סיפר על אחד הרבנים הגדולים שהתקשר אליו בכל ערב יום כיפור, וביקש לשוחח עם תורם כליה, כדי להתברך ממנו.
"אבל את הרגעים המרגשים ביותר אני חווה כאשר מזדמן לי לשוחח עם המושתלת שלי, בדרך כלל אחת לשבוע או לשבועיים. לשמחתי הרבה היא זכתה ללדת בן, שלוש שנים אחרי ההשתלה.
"קודם לכן היא ציפתה לילד ראשון עשר שנים, ונאמר לה שכל זמן שהכליות שלה חולות אין לה סיכוי להביא ילדים לעולם. זוהי ממש מתנת חיים לדורות…"
נס של הצלה
האור של הדסה קורינה גפני
"אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל בתוך שנתיים וחצי ניצלתי משישה פיגועים וקיבלתי את חיי במתנה.
"הפעם הראשונה הייתה לפני עשרים וארבע שנה. הייתי אז ילדה בת ארבע עשרה, ונסעתי ברכב עם אחי ועם סבא וסבתא שלי. סבא נהג אל אחת הסמטאות הסמוכות לשוק מחנה יהודה, בלי לדעת שבדיוק באותה סמטה יש מכונית תופת עם מחבלים.
"ואז, ללא שום הסבר, הוא ביקש מסבתא לרדת איתי ועם אחי מהרכב, ואמר לנו שהוא חונה במקום אחר ושניפגש אחר כך.
"ירדנו, ופתאום נשמע פיצוץ עצום. התברר שהרכב שהתפוצץ הוא זה שעמדנו מאחוריו בסמטה. בנס סבא חנה במקום אחר, ובנס הספקנו להתרחק מספיק.
"אגב, באותו פיגוע המחבלים לא הצליחו להכניס את הרכב לשוק והם התפוצצו בסמטה הצדדית.
"לאחר מכן התרחשו פיגועים נוספים שניצלתי מהם, כמו הפיגוע הקטלני והקשה במסעדת סבארו. באותו יום הייתי עם אמא ואחי הקטן במרכז העיר, ואמא הציעה לנו לאכול בסבארו, אך לבסוף הרגשתי לא טוב והחלטנו לחזור הביתה.
"נכנסנו לרכב והתחלנו לנסוע. אחרי חמש דקות בערך שמענו פיצוץ, ובחדשות עדכנו על אחד הפיגועים הקשים ביותר שידעה ירושלים. לאחר מכן הגיעו עוד ארבעה פיגועים שניצלתי מהם, כל אחד עם נס גלוי אחר.
"כבר אז, כנערה צעירה, הבנתי שאני חווה השגחה עליונה, ואף על פי שהגעתי מבית שאינו דתי, זה גרם לי לצעדים הראשונים במסע לחיפוש בורא העולם".
ויהי אור
"זכיתי לחזור בתשובה, וכיום אני יודעת שהנס הגדול ביותר שקרה לי הוא לא ההצלה כשלעצמה, אלא העובדה שראיתי את ההשגחה הפרטית בכל המקרים האלו והתקרבתי ליהדות.
"אני נשואה, אמא לחמישה ילדים, ולשמחתי הרבה לא סובלת מפוסט טראומה, וגם לא חרדתית. אלו מתנות גדולות מאוד, בהתחשב בכל מה שחוויתי".
חיים של שגרה
“יחד עם האור של החזרה בתשובה, התקרבתי לעולם החסידות, וקיבלתי דרכו כלים כדי להכיל את האור. עד אז הוא היה בעיקר ברגשות שלי, וכעת למדתי כיצד להשתמש בו לעבודת הבורא.
“יש גם משהו בראייה הפנימית שלי שהתחדד והשתנה – אומנם כבר כילדה קטנה הייתה לי עין טובה, והשתדלתי לראות סביבי טוב, אבל אחרי שהייתי קרובה למוות כל כך הרבה פעמים, אני פחות מתעסקת בחיצוניות, ובאמת מאמינה שהכוונות הפנימיות של אנשים הן טובות, וכולנו חייבים לראות את האור אצל כל מי שסביבנו, ולהאמין שהוא קיים תמיד”.
הבזקים של אור
“היו תקופות שבהן חלפה בי המחשבה: ‘למה אני ניצלתי ואחרים לא?’ זה הוביל אותי לקדם יוזמות שונות למען הסביבה, בהתנדבות, ומתוך רצון לתת לאחרים.
“כחלק מכך הקמתי בתקופת המלחמה מטבח גדול והכנו בו ארוחות מבושלות למפונים ולחיילים.
“באחד הימים יצאנו לאזור הצפון כדי לחלק את האוכל, ונסענו בכבישים שמוגדרים ‘אדומים’, כי הם חשופים לטילי נ”ט והנסיעה בהם מסוכנת. חברתי שהייתה איתי שאלה אותי: ‘את לא מפחדת?’ ורק אז הכתה בי ההבנה שאני לא חווה שום פחד.
“אחרי שראיתי שהקב”ה מציל אותי מהפיגועים הכי קשים, היה ברור לי שהוא דואג לי, ובפרט כשאני בדרך לקיים מצוות ולדאוג לילדים שלו.
“כך נסענו באותו כביש, כשאני ממלמלת כל הדרך ‘מזמור לתודה’ ומרגישה אור גדול שעוטף אותי, וידיעה ברורה שהקב”ה נמצא איתי תמיד”.
