רוח צולפת

חומות הדת הן חומות מגוננות, עוטפות, מחבקות. ומה קורה אם מישהו מנתץ את החומות הטובות הללו, מקים במקומן חומות עבות של מצור חונק, כובל ומתעלל? | אלימות רוחנית היא תופעה מתעתעת, ודווקא לכן היא מסוכנת כפליים. איך מזהים אותה? האם יש דרך להתגונן? אפשר להשתקם מהנזקים הכבדים שהיא מעוללת? | וגם: למה אין מקום לכפייה רוחנית בין בני זוג | תנו לרוח להתרומם

"רחל-לאה הגיעה לגן מכווצת כמו ציפור שתלשו לה את הכנפיים", מספרת רותי. רותי היא גננת כבר עשרים וחמש שנה, אבל אף פעם לא ראתה כזו ציפור שמוטה. "שאלתי אותה: 'רחל-לאה, מה קרה?' וקירבתי אותה אלי. בתגובה, היא התחילה לבכות בכי כזה איום, החזיקה אותי חזק חזק ונשענה עלי. ראיתי שיש לה סימנים אדומים על הלחיים ושאלתי אותה: 'מישהו הרביץ לך, מתוקה?' אבל היא לא ענתה. ככה זה. ילדים תמיד שומרים על ההורים שלהם הכי שאפשר", יודעת רותי.

הם שומרים עליהם, ולכן לא מספרים, בייחוד אם הם מרגישים וחושבים שהם, הילדים האשמים. "אז התקשרתי לאמא שלה, סיפרתי לה שרחל-לאה בוכה מאוד, וגיששתי בעדינות מה קרה. 'זה בסדר גמור', השיבה לי אימה, 'ככה היא תלמד. היא חייבת שיכאב לה מאוד כדי שהיא לא תחזור על זה שוב. את מבינה? הבוקר היא קמה ואכלה עוגייה לפני נטילת ידיים! אצלנו בחיים לא יקרה דבר כזה'".

רותי, הגננת שמעולם לא איבדה מילים, מספרת שהפעם היא כן איבדה. מה לומר לאמא הזו? לומר לה שזו לא הדרך ולהסתכן בכך שהאמא תרגיש שהיא, רותי הגננת, לא טהורה וצדיקה מספיק? לומר לה "כן, כן" ולהפקיר את הילדונת המסכנה הזו לאלימות ולסכנה רוחנית?

היא גמגמה משהו שהיא לא זוכרת, ניסתה לאסוף את עצמה, ובסוף היום התקשרה שוב לאמא של רחל-לאה וביקשה ממנה לקבוע פגישה.

מה היה שם? פשוט ניסיון לכוון את הדרך של האמא הזו, ניסיון גם טיפ טיפה לאיים בעדינות, שאם זה יימשך ככה הסכנה הרוחנית תהיה עצומה לבת שתגדל, וגם לומר בפשטות: יש חובת דיווח על אלימות מכל סוג שהוא, וככה אסור להמשיך.

האמת היא, שלא באנו לזעזע בכתבה עם סיפורי קצה, ואין לנו מטרה לגרום לצקצוקי לשון. המטרה בכתבה היא לספר סיפור של תופעה קשה, של אלימות בשם הדת, כביכול. תופעה של בלבול עצום, תחושות אשמה קשות של הנפגעים ושסעים קשים בנפש.

ובמובן הדק יותר?

המטרה של הכתבה היא לספר על נימים דקיקים של רגשות תוקפניים שיכולים להסתתר בתוכי ובתוכך, בתוכנו, ולהתלבש במלבוש נהדר של: בשם הדת.

אלימות רוחנית, קווים לדמותה

עדי דיין, ליאת אברהם ושרה רולניק שלושתן עו"סיות MA חקרו את התופעה הכאובה הזו, והן מספרות:

"התעללות רוחנית היא הניסיון החוזר והנשנה לקחת אדם שיש לו כמיהה להתקרב להשם ולתורתו, תמימות ואמונה, ולפגוע באותו 'עצמי רוחני' שלו, בחיים הרוחניים או ברווחה הרוחנית. הפוגעים מנסים לשלוט בקורבנות שלהם, ומביאים אותם לחוש רגשות אשמה וירידה בדימוי הרוחני.

"הפגיעה הרוחנית היא משמעותית בעיקר אצל אנשים, נשים או ילדים שהערך הרוחני שלהם הוא עבורם מרכז החיים וחלק ניכר מהזהות של עצמם, וכאשר החלק הרוחני של הקורבנות נפגע, חלק גדול מהמהות שלהם נפגע".

כלומר, את הניצול והאלימות האלו מפעילים התוקפים דווקא כלפי מי שהחלק הכי משתוקק וכמהַ אצלם הוא הרוחניות, הוא התפילה לשבת בבית השם כל חייהם, לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו. שם, בדיוק בחלקים המקודשים והטהורים הללו, הם יודעים להכאיב.

"יש שלוש רמות להתעללות רוחנית", הן מתארות:

הקטנת הערך הרוחני של הקורבן, של האמונה שלו או של העשייה הרוחנית שלו. הפוגע מתייחס לקורבן בצורה מזלזלת וחסרת כבוד, מה שגורם לו לתחושת השפלה ופגיעה ב'אני הרוחני'.

הגבלת העשייה הרוחנית: מניעה מהקורבן לקיים את המצוות והתורה בצורה הנכונה, וכך לצמצם את חייו הרוחניים ואת ההתפתחות הרוחנית.

גרימת עבירה רוחנית: הפוגע כופה על הנפגע לבצע עבירות רוחניות וכך גורם לו לתחושת אשמה, ריחוק מהשם יתברך וסבל רוחני רב.

עדינה היא מורה לחינוך מיוחד. הרוחניות שלה? נבנתה מבור עמוק ותהומי. על פניו היה נראה שהיא תעשה הכל כדי לברוח מכל מה שקשור לתורה ולמצווה, אבל היא התעקשה למצוא את הדרך האמיתית של האהבה והיראה, למרות הכל.

רגע לפני שנביא את הסיפור המצמרר שלה, נציין שהתלבטנו רבות אחרי הריאיון האם להעלות אותו. התייעצנו עם מורה הוראה, האם ניתן להביא את הדברים של עדינה, דברים שנוגעים בהפרעת אישיות חולנית, לצערנו. חשוב מאוד להדגיש כי אין בדברים כדי לדבר סרה על הורים בכלל ואביה בפרט, חלילה וחס, אלא רק להציג מציאות קשה שטבעה בנו הגלות, על מנת להשתחרר ממנה ולעבוד את השם ביראה ובאהבה.

הפרטים שונו וטושטשו, והמטרה בהבאתם היא אחת: לזהות את הרע על מנת להצליח להתנתק ממנו ולזכות בחירות נפשית לעבודת השם יתברך.

"אבא שלי היקר גדל והתחנך בעיקר על 'לא תעשה'", היא מתארת. "מה אסור, מה חמור, מה נורא ואיום. הוא היה מזכיר את אש הגיהינום לפחות פעם בשבוע. כי ככה לימדו אותו. ואני מאמינה שהשיטה הזאת עבדה פעם, כי עובדה שהוא ירא שמים ומקפיד על קלה כבחמורה. אבל – וכאן מגיע האבל הגדול: אובחנה אצלו בעיה אישיותית גדולה מאוד, ואני מדגישה את זה כי חשוב לדעתי לומר שכל אלימות רוחנית – היא קודם כל אלימות. העניין הרוחני הוא הכלי אצלו, לא הדבר עצמו. אף אחד לא חושב לרגע שיש בעיה בדת או בהלכותיה. יש בעיה בבן אדם. בין השאר, אצלו הבעיה מתבטאת ברוחניות.

"אספר כמה דוגמאות לאלימות הרוחנית", היא מציעה לנו, כדי לתת עדות, כדי לשמור על אחרים ואחרות שלא יפצעו עמוק כל כך. "הוא השתמש ברוחניות כדי להפחיד אותנו ולהניע אותנו לציית ולהיכנע לו. אם מישהו מהילדים הביא דעה הלכתית שונה מדעתו, הוא מיד 'נופף' בכיבוד הורים. והוא תמיד היה נפגע באופן אישי כשאחד מילדיו עשה משהו שלא מוצא חן בעיניו.

"לפני כמה שנים, בשעת לילה מאוחרת, אחי התקשר אליי ושאל בקול חנוק: 'אני יכול לבוא לישון אצלך?' בוודאי. לא חשבתי אחרת, מאז ומעולם הייתי עבורם אחות הורית, נושאת את המקום של אבא ואמא שהיו כל כך נפקדים. אחרי כשעה אחי דפק בדלת ביתנו, פניו אפורות ועיניו דומעות.

"הוא סיפר לי שמוקדם יותר באותו ערב הוא העז לבוא לאבא ולומר לו שנכון שאבא חולם שבשנה הבאה הוא ילך לישיבה שבה אבא עצמו למד בבחרותו, ישיבה מהמצוינות ביותר אצלנו, אבל הוא רוצה ללכת לישיבה אחרת. פחות נחשבת. קטנה ומשפחתית יותר. אבא היה באמצע לאכול ארוחת ערב בסלון. הוא הרחיק מעליו את האוכל והתחיל לבכות! לא פחות. תוך כדי בכי הוא אמר: 'אתה קורע לי את הנשמה. איך אתה לא מתבייש לצער ככה את אבא שלך???' אבא צעק ובכה בקול. כל בני הבית שמעו את חרפתו של הנער, שהעז לרצות ישיבה שמתאימה לליבו ואבא חושב שפחות אפשר לגדול שם בתורה. בהמשך אבא הוסיף ואמר: 'ידעתי, ידעתי שלא יהיה מי שיגיד אחריי קדיש. מה עשיתי שככה מגיע לי?!'

"אני לא יכולה לתאר את הנזק הרגשי שזה גרם לאחי. בינו לבין אבי נוצר קרע עמוק. אף על פי שמלמעלה הכל נראה בסדר… כי הכל חייב להיראות בסדר. ומה את חושבת? אחי הלך ועוד איך לישיבה שאבא החליט בשבילו! כי אבא אמר לו: 'איך אשא פניי בפני הוריי ואחיי?! כולם ידעו שהבן שלי לא מכבד הורים'".

אם ננסה לדמיין רגע את השסע שנוצר בנפשו של אח של עדינה, כנראה תעלינה לנו דמעות. אדם לומד תורה במקום שליבו חפץ, אומרת לנו הגמרא במסכת עבודה זרה. האם מותר לבן לחפוץ אחרת מליבו החפץ של אביו? האם בכך הוא עובר על דיבר בעשרת הדיברות? המהומה הפנימית שנוצרת, רגשות האשמה, הבלבול והדחייה, הם קשים מדי.

ועדינה ממשיכה: "לא אשכח את אותו יום שאבא ביקש ממני, רגע לפני שיצא מהבית לכולל אחר הצהריים, שאבצע בשבילו שליחות מסוימת. כשחזר בערב הביתה ושאל אם עשיתי אותה, דפקתי על מצחי ואמרתי ששכחתי. אבא אמר: 'מה שחשוב לך את לא שוכחת… כיבוד הורים אצלך זה בתחתית הרשימה'. למחרת חזרתי מהלימודים בסמינר עם חום ושיעולים. היה חורף, והשפעת תקפה אותי. כשאבא ראה אותי במיטה עם כוס תה הוא חייך ואמר: 'אני מקווה שאת מבינה למה זה קרה לך…'

"יודעת מה הכי עצוב? הוא איש חינוך ידוע. מפורסם. אנשים נוהרים לקבל ממנו עצה ותושייה. ואנחנו ילדיו… נאלצים תמיד להתייעץ עם רבנים כיצד לנהוג. פעם, כשהייתי באמצע תפילת שמונה עשרה בימי החופש הגדול, הוא התקשר אליי ולא עניתי. עמדתי בתפילת הלחש לפני מלך מלכי המלכים. אבל הוא היה צריך אותי דחוף. אחר כך, כשניסיתי להסביר, הוא אמר: 'כלום התפילה שלך לא שווה. כלום'.

"אני חייבת לומר שעד היום, ועזבתי את הבית לפני מספיק שנים, כל פעם שקורה לי דבר רע – ברמה של הנייד שלי שנפל אתמול והתנפץ, באופן אוטומטי הראש שלי הולך למקומות האלה – 'מה עשיתי לא בסדר? על מה השם מעניש אותי?' וזה אחרי שבחסד השם הטוב מילאתי את עצמי בשנים האחרונות בידיעות תורניות על כמה שהשם אוהב אותי ורוצה בטובתי. הוא לא שוטר ש'מחפש' אותי כל הזמן! אולי השם גרם לנייד שלי למות פשוט כדי שאקבל חדש?"

הגבול הדק

כמה זה דק.

כולנו רוצים להיות צדיקים. כולנו מוכנים לקבל תוכחה. מכולנו נדרש לתקן. איך נדע מתי זוהי אכן עזרה, גם אם כואבת, על מנת שנתקרב לעשות רצונו כרצונו, ומתי מופעלת אלימות?

הרה"ג אליהו בן סימון, מו"ץ וראש בית ההוראה 'שלמות המשפחה', יועץ נישואין ומשפחה (MFC), מבחין:

"ההגדרה של 'אלימות רוחנית' היא כפייה של הזולת לבצע מעשים בעלי אופי דתי או רוחני, וכשכפייה זו נעשית בדרך כלל כביכול בשם הדת ובשמו של השם. לדוגמה, אדם שמנתק לאשתו את שיחת הטלפון שבה היא מדברת 'לשון הרע', או אישה המעוררת את בעלה לתפילת שחרית למורת רוחו ובניגוד לרצונו, וכן על זה הדרך.

"לעיתים אנו פוגשים אנשים שהמניע שלהם לכפייה דתית של בן הזוג שלהם, הוא אמונה כנה שזו חובתם ואחריותם הדתית, כפי שיכול להשתמע ממאמרי חז"ל שונים כדוגמת 'כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו' (מסכת שבת נד:). אך כשגורם דתי-רבני מעביר להם את המסר שהאחריות שלהם כבני זוג היא ללמד במידת הצורך את מי שאינו יודע, ולנסות לשדל אותו לציית למצוות התורה, כמו שכותבת התורה על אברהם אבינו 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך השם לעשות צדקה ומשפט' (בראשית יח-יט) וכמו שפירש הרמב"ם בהלכות דעות (פ"א ה"ז): 'והיא שלימד אברהם אבינו לבניו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצווה', תוך יצירת אבחנה ברורה מכפייה ומניפולציות על בן הזוג לקיים את הדרוש על פי ההלכה – הרי שבכך הם מרגישים שחרור מהאחריות האישית על מצבו הרוחני של בן הזוג.

"התוצאה היא שנוצר מרחב המאפשר שיח מכבד וראוי כשני אנשים בוגרים ואוטונומיים על ערכים, על בחירה, על היכולות שלהם כזוג לשרטט מרחבים אישיים בטוחים בצד מרחבי חיי הנישואין ושותפותיהם, ועל בנייה של 'מובחנות' בתוך קשר משמעותי של חיי נישואין".

יש ציווי, יש לימוד, יש חינוך, וכל אלו מגיעים מתוך כבוד עמוק לצלם האלוקים שבו נוצר האדם ונוצרו בחירותיו. כפייה, לעומת זאת, היא פעולה שונה לחלוטין. השפלה היא אלימות, ביזוי הוא צריבה איומה ואסורה.

דיין, אברהם ורולניק, שחקרו כאמור את הנושא, מצאו קווים לדמותם של הפוגעים רוחנית. הקווים, יש לציין, זהים כמעט לדמותם של פוגעים המתעללים בנפש ובגוף. וכך הן מציינות:

חוסר בתקשורת – תקשורת היא הבסיס המאפשר את הקיום של קשרים ומערכות יחסים בין כל היצורים החיים. ללא תקשורת, שפה והבנה הדדית בין הצדדים, לא ניתן לקיים חיים תקינים או מערכות יחסים בריאות.

אחד הדברים הבולטים ביותר שהנחקרים שיתפו בנוגע למאפיינים של מי שפגע בהם, הוא שהפוגעים היו אנשים בעלי אופי נוקשה, אובססיביים או קיצוניים במעשיהם, דבר שלעיתים גרם להם למוגבלות בתקשורת, הבנה לקויה של האדם מולם ובחינה של המציאות מנקודת מבט אגוצנטרית ומצומצמת.

המרואיינים שיתפו כי במקרים רבים, לדעתם, הקושי הזה בתקשורת גרם לפוגעים להשתמש באלימות כנגד האנשים סביבם, ללא הבנה כי הם באמת פוגעים בהם.

("איך זה פוגע? אנשים הפכו היום לרגישים! יש מצוות תוכחה, והעובדה שצעקתי עליהם ליד השכנים לא מעלה ולא מורידה. כן! הם אמורים לדעת שאם הם מלבישים גרביים לילדה שלהם שהיא כבר בת חמש, הם ראויים שלא נחשוש ונגיד בפה מלא, בלי לפחד מאף אחד! במיוחד שמדובר בנכדים שלי!")

הצורך של הפוגע שיתנהגו כמוהו – אנשים רבים מעוניינים שהסביבה תנהג בהתאם לדרך שהם חושבים שהיא נכונה, בין אם בעקבות אמונה דתית, נורמה חברתית או אישית.

"במקרים רבים, אותם אנשים שבוחרים לפגוע באחרים עושים זאת מתוך התחושה כי רק כך הם יוכלו לגרום לסביבה לציית להם ולפעול כמו שהם רוצים לפעול. הבעיה היא, שבמקרים רבים אין שום התייחסות לרצונות של הצד השני, או אפילו לגיל של האדם השני. כך, למשל, אבות לילדים קטנים יכולים להכות אותם אם הם שכחו לברך על ממתק, או אם בטעות עלה לילדה השרוול תוך כדי משחק תמים עם חברות.

("נכון שהיא מגיעה מבית מתחזק, אבל חשוב לי מאוד שהיא תבין שככה לא מתנהגים בבית ספרנו. אין ולא תהיה דריסת רגל לשירים מהסוג הזה. ככה גם שאר הבנות בבית הספר תבינה, שאפילו שבבית ההורים מאפשרים, כאן – לא! אז היא לא תגיע לטיול ואחר כך היא תמסור בפני כל הכיתה שיחת מוסר על מה ששמעה, ואז נוכל להחזיר אותה".)

הצורך של הפוגע בשליטה – כדי להבטיח שהסביבה תנהג בדרך שהם רוצים, הפוגעים שולטים בסביבתם. הם עושים זאת בכל דרך שנראית להם לנכון.

("היא חייבת להבין שלא משנה מה היא חושבת. מבחינתי טלפון לילדים זה לא בא בחשבון, ולא משנה שהיא כבר בת 19 ולא משנה שהיא קנתה אותו מהכסף שהרוויחה מעבודה. אני שוברת אותו, והיא תלמד שאצלנו לבית זה לא נכנס!")

לחץ סביבתי – בחלק מהראיונות במחקר, המרואיינים שיתפו כי לעיתים היו משתנים סביבתיים שגרמו לפוגעים להגביר את עוצמת ההתנהגות שלהם.

("אבא אמר לי שאם אני לא אסיים בכל יום את ספר התהילים לא יקבלו אותי לשום סמינר, ואני אמצא את עצמי מסתובבת ברחובות ומידרדרת לפשע".)

הן מציינות נתון מצמרר נוסף, אף על פי שהוא ברור: לרוב, הפוגעים לא היו מושפעים מדמות סמכותית שהורתה להם את הדרך, אלא פעלו על דעת עצמם ועל פי החוויות, התפיסות והאמונות האישיות שלהם. דעת תורה והלכה בוודאי לא הנחתה אותם להתעלל ולהיות אלימים רוחנית כפי שהם נהגו.

רוחניות בסכנה

כולנו כבר יודעים לספר כמה אלימות מזיקה לדורות. מילה שנאמרה, סטירה שהונחתה. האלימות הרוחנית מסוכנת גם מהבחינה הרוחנית. ועדינה מתארת:

"אלימות רוחנית מסוכנת גם מהסיבה החינוכית וגם מהסיבה הנפשית. בשני התחומים הללו אני מניחה שרבנים ובעלי מקצוע יוכלו לענות טוב ממני. אני רק יודעת להגיד שזה מרחיק. כל כך מרחיק מהשם יתברך.

"הראיה היא שאבא שלי כל הזמן תוהה לעצמו וגם שואל אותנו: 'למה אף אחד מהילדים שלי לא מקפיד כמוני בתפילה, בלימוד, בהלכה? מה חטאתי?' והוא לא מבין. וכנראה גם לא יבין. זה לא הוא, זו ההפרעה ממנה הוא סובל. זה מסוכן כי ילד יכול לחשוב בטעות שהיהדות היא הבעיה. ואז… התוצאה יכולה להיות הכי עצובה בעולם".

"במחקר שלנו מצאנו", מתארות דיין, אברהם ורולניק, "כי לרוב, ההשלכות בתחום הרוחני, גם כאשר הן מתבטאות בירידה רוחנית של הנפגע, אינן נובעות מחוסר אמונה של הנפגע אלא מחוסר מוטיבציה, מהתנגדות למה שפגע בו, מטראומה בקיום מצוות או מחוסר ביטחון כיצד בדיוק יש לנהוג מבחינה דתית. ולרוב, המניע לירידה ברוחניות הוא קושי רגשי ולא מחשבה שכלית כלשהי".

זה הכאב. הכאב שגורם לנתק מהתורה ומהמצוות, תחושת הרע שמתפשטת בנפש ומרוקנת כל כוח או אנרגיה להתקדמות רוחנית. הטראומה הנפשית גורמת לרצות רק ללכת, רק להתרחק, ר"ל, מכל מה שקשור לטוב הזה, למקור החיים הזה, שהפוגע הפך אותו למקור המוות.

ציפי, שאוימה בילדותה ללא הרף שאם לא תתפלל – יקרה לה משהו רע, מרגישה כיום שהיא לא מסוגלת להתפלל: "התפילה הפכה עבורי להיות טראומה, וקיבלתי פסק הלכה ממו"ץ להתפלל בצורה מסוימת מאוד, שלא תעיר בי את הטריגרים האלו. לפני כן, בכל פעם שהתחלתי להתפלל הייתי מרגישה התקף חרדה, תחושה שהנה, המוות מתקרב ובולע אותי. אני חייבת תקופת החלמה לפני שאוכל להתפלל שוב".

"ישנו מוטיב נוסף שחזר על עצמו", מספרות עדי, ליאת ושרה: "אלו שעברו אלימות רוחנית מתארים שהם חשים חוסר ביטחון בכל מה שנוגע לתורה ולמצוות. הם אף פעם לא יודעים אם הם באמת עובדים את השם בצורה נכונה. הם לא ראו מודל נכון בכל מה שנוגע לקשר אמיתי של דבקות בהשם, ולא יודעים להאמין בצורה פשוטה. הם כל הזמן במלחמת התשה חסרת סיפוק, חסרת מנוחה והתענגות על השם. כל הזמן בחרדה. וזו לא יראת שמים, זה לחץ נפשי איום שלא מאפשר להם לחיות בתחושה של קרבת השם".

הדרך לשיקום

לפעמים, מול הרס כל כך נורא שנעשה – הייאוש, הצער וחוסר התקווה חונקים אותנו. יש סיכוי להיבנות אחרי הרס? יש תקווה לשיקום? יש אפשרות לשקם את "העצמי הרוחני" הזה, שעבר חילול וביזוי?

מוכרח להיות. חייבת להימצא דרך לסלול מחדש את הנתיב לפנימי האמיתי, לבנות אותו מחדש.

עדינה משתפת: "מניסיון, זה קשה מאוד מאוד. אני יודעת שאני עצמי אשאר עם חלקים של האלימות הרוחנית הזו בתוכי, אבל לפחות אצלי בבית אני נזהרת. מקפידה ממש לשנן לילדים שלי: 'השם אוהב אותך. השם רוצה בטובתך. את/ה ילד/ה צדיק/ה. השם שמח בך. את/ה הילד/ה הכי מיוחד/ת שלו!' וגם לאחים ואחיות שלי אני אומרת את זה. לשים תחבושת על הפצעים. כי אני באמת מאמינה בזה. הדור היום זקוק לאהבה. ליד מלטפת. וזה לא אני המצאתי כמובן…

"אני לא משתמשת במצוות כדי להשיג את מה שאני רוצה וצריכה. הילדים הם מתנות. פיקדונות שאני צריכה לשמור עליהם. הם בחרו בי! ככה כתוב, שאדם בוחר את הוריו. אם הם בחרו – אני צריכה להצדיק את הבחירה שלהם. אני רוצה שידעו שזכיתי בהם ואני מלאת הכרת הטוב כלפיהם. נכון שהם חייבים במצוות כיבוד הורים, ואני צריכה לחנך אותם לקיים אותה. אבל אם הם מקיימים או לא – זה עסק שלהם. זה בין הקדוש ברוך הוא לבינם. ואני אומרת תודה כל יום".

אז כן, זו עבודה יום-יומית. ארוכה הדרך לשיקום ולתקווה, אבל היא חייבת להיות אפשרית. חייבת.

מתוך המחקר שלהן, גם דיין, אברהם ורולניק יודעות לספר על הדרך להתמודדות:

"יש נפגעים שלמרבה הצער בחרו בדרכים לא אפקטיביות: חלק ניסו להתאים את עצמם אל התוקף, אולי ככה הוא יפגע פחות? אולי אם הם יצייתו לכל מוצא פיו, גם לדברים ההזויים, הוא ירווה נחת ויניח להם?

"חלק מהם השתדלו להתרחק ברגע שהדבר התאפשר להם. להתרחק פיזית ונפשית. לפעמים הם יצאו מהבית, לפעמים ניתקו את עצמם נפשית.

"מילים לפגיעה, על פי רוב לא היו: גם כי הסביבה מתקשה מאוד לתקף ולהבין פגיעה רוחנית, וגם כי כאמור, כל ילד שומר כל כך על הוריו, עד שאפילו לעצמו הוא לא מספר כמה נפגע…

"משתתפים רבים במחקר סיפרו שהם נעזרים בטיפול פסיכולוגי כדי לשקם את האמון שלהם בחלקים ברוחניים שנפגעו, וחלק מהם הגדיל לעשות ומצא משמעות בפגיעה: לעזור לאנשים נוספים שעוברים את ההתעללות המבלבלת הזו, למצוא את האמונה המחודשת בנשמה האלוקית שבהם, ובבורא עולם שאוהב אותנו אהבת עולם".

כי כן, ארוכה ומורכבת הדרך לאמת, ובגלות הקשה הזו, שיש בה כל כך הרבה מגלות הלבבות, המסע נראה לפעמים בלתי אפשרי. אבל אנחנו חייבים לנצח. חייבים להרגיש את הקשר המיטיב, המבורך והאהוב הזה, עם מי שאמר והיה. ]

בכל זאת שניים

הרה"ג אליהו בן סימון מפנה את הזרקור לסוגיה מרתקת: האם יש לנו אפשרות לבחור את דרכינו השונות בעבודת השם בתוך בית אחד?

"דווקא על הפסוק 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד', מביא הרמב"ן אמירה מדהימה המחדדת ומדייקת את החשיבות של מובחנות בחיי הנישואין.

"הרקע לדברי הרמב"ן הוא המחלוקת הידועה בין רב לשמואל בגמרא, כיצד נבראו אדם וחוה. ישנה הדעה המפורסמת יותר, הגורסת שאדם הראשון נברא יחידי, ובשלב מאוחר יותר אמר הקב"ה: 'לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו', ואז עשה את ה'ניתוח' בצלעותיו, ומהצלע ברא את חוה. אך ישנה דעה אחרת הסוברת שאדם וחוה נבראו כתאומי סיאם המחוברים בגבם זה אל זו, ובשלב הבא הפריד הקב"ה ביניהם.

"השאלה הנשאלת היא, שמילא לפי הפירוש הראשון מובן ההקשר של ההיגד 'לא טוב היות האדם לבדו' ואשר על כן 'אעשה לו עזר כנגדו', מאחר שהאדם קודם לכך היה יחידי ובודד. אך לפי הדעה שאדם וחוה נבראו מחוברים, לא מובן מדוע לפני ההחלטה להפרידם אומר הקב"ה 'לא טוב היות האדם לבדו', והלא האדם לא היה לבדו, אלא היה בקרבה מקסימלית עם חוה?!

"כדי להסביר תמיהה זו, כותב הרמב"ן: 'וראה הקב"ה כי טוב שיהיה העזר עומד לנגדו והוא יראנו, ויפרד ממנו, ויתחבר אליו כפי רצונו, וזהו שאמר אעשה לו עזר כנגדו'.

"כלומר, ש'יחד' מעורבב וצפוף המרגיש כ'לבד', כגוף אחד וישות אחת, אינו טוב ואינו בריא, וזו כוונת הפסוק 'לא טוב היות האדם לבדו', ולכן הקב"ה הפריד את החיבור הסימביוטי בין אדם לחוה, והביא אותם למצב של יכולת להיפרד ולהתחבר מתוך בחירה, מודעות ומובחנות.

"הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל בספר 'תפארת אבות' מסכם נקודה זו בדרכו הייחודית". והרב בן סימון מצטט:

"ענין יסודי נוסף בחיי הנישואין היא ההבנה הנכונה במהות אחדות שבין הבעל והאשה. בתורה הקדושה נאמר 'והיו לבשר אחד', ומכאן למדו על הצורך והחובה של האחדות. הדרשות בשבע ברכות והמאמרים בספרי הקודש מרבים לדבר על ענין האיחוד והשותפות שבין הבעל והאשה, הם ומעשיהם אחד… ובאמת הם אחד שהוא שנים!

"הרבה קלקול בשלום בית נגרם מטעות בהבנת האחדות המחשבה שהבעל והאשה הם ומעשיהם – אחד. המחשבה שהבעל והאשה הם אחד ממש, גורמת לצרות רבות בשלימות הבית היהודי. הרי במציאות הממשית הבעל והאשה הם שני גופים נפרדים גם לאחר נשואיהם. גם בבריאת אדם הראשון מבואר בחז"ל עירובין יח ע"א שמתחילה נבראו בגוף אחד פנים ואחור, ולאחר מכן הפרידם הקב"ה לשתי בריות נפרדות… מטרת ותפקיד חיי הנשואין לאחד את שני הנפרדים לתכלית אחת להקים במשותף בית לגדל במשותף את ילדיהם ובזה תתקיים המטרה 'והיו לבשר אחד', אך לעולם לא תשתנה המציאות שהם יהפכו להיות אחד ממש.

"המשמעות הברורה של הנפרדות בין הבעל לאשה היא, שלכל אחד יש את התכונות האישיות שלו, את הרצונות של עצמו, את הדברים שהוא אוהב… לבעל יש את הרגלי בית הוריו, ולאשה את הרגלי בית הוריה. כשמגיע חג ורצון הבעל להיות בין בני משפחתו הוא לא מבין שלאשתו יש את אותו רצון להיות בין בני משפחתה. הטעות במחשבה שאנחנו הרי 'אחד', וכאשר אני מעונין בדבר מסוים ודאי שגם הצד השני רוצה כמותי. אם לדעתי זהו המאכל הטעים כך צריך להיות חוש הטעם של בן הזוג שהרי אנו מאוחדים ממש בכל…

"יש לחדד את ההבנה וההרגשה שבתוך בית אחד חיים שני אנשים נפרדים. בתוך האחדות קיימות הרגשות נפרדות, וגישות שונות. יש להם שני אבות ושתי אמהות ואף שני חותנים ושתי חותנות שלו ושלה, שלה ושלו. ההבנה הזאת היא אחת מהנסיונות הקשים של חיי הנשואין! ואפילו שנים אחרי החתונה בכל אלפי פרטי החיים המשותפים בא לידי ביטוי ההבדל בחושים הנפרדים בין שניהם. העבודה הנדרשת היא לגשר ולהתפשר לוותר ולהתקרב ובזה יצליחו להיות אחד".

הרב בן סימון ממשיך ומתאר את האחד שהם שניים, דרך הממד ההלכתי: האם בבית אחד יכול בעל לכפות על אשתו את מנהגיו והליכותיו? האם אישה יכולה לכפות על בעלה את הנהגותיה והחמרותיה?

"למרבה ההפתעה, אנו מוצאים שההלכה היהודית מגלה גמישות רבה מבחינת היכולת ליצור מרחב גמיש ומכיל של גוונים וסגנונות שונים בתוך הבית היהודי. הגאון הרב משה שטרנבוך ב'שו"ת תשובות והנהגות' כותב כך:

'בעניין אשה שנשאת לבעל שאוכל שרויה בפסח, אם גם היא מחוייבת כן: 'עובדה ידענא, בן תורה אחד התחתן עם אחת ממשפחת חסידים שמקפידים מאד על שרויה, והיא אמרה שמוכנה לבשל עבורו כרצונו, אבל היא לעצמה לא תטעם משרויה, וזה לא יזיק כמלא נימה. ורבו זה עם זה, עד שהסכימו להכרעת החזון איש זצ"ל. והוא השיב שאינו רואה טעם למה הבעל מתעקש שתאכל שרויה, ועליו להניח לה כמנהג בית אביה כשאינה מפריעה לו במנהגיו. וכנראה אף אם מעיקר הדין הבעל יכול לכופה לנהוג כמותו בכל דבר, מ"מ תמה רבינו החזו"א זצ"ל למה לו לכופה לשנות מנהגה ולריב עמה אם אין רצונה בכך.

'והאמת שאין לבעל כאן טענה שזהו בזיון לו שהיא לא תאכל והוא יאכל, דידוע שיש בישראל בזה מנהגים, יש גדולים שנהגו לאכול שרויה, ויש שמחמירים מאד בזה, וכל אחד נוהג כמשפחתו, ולכן בנידון דידן דעתי שאם לא מפריעה לו גם הוא לא יפריע לה ובס"ד שלום יהיה באהלם תמיד'".

המקום של השלום המכבד, הנותן מקום לרצון, להנהגה, לצלם האלוקים של האחר מתוך מרווח של בחירה – הוא מקום של שלום אמיתי באוהל.