אנחנו מסתובבים בעולם מלא אנשים, פוגשים אותם בכל מקום. את רובם אנחנו לא מכירים, והקשר בינינו הוא קצרצר ונמוג מיד. מה קורה אם ברגע הקצרצר הזה פגענו במישהו ולא הספקנו להתנצל? איך מבקשים סליחה מאדם שאין לנו מושג איך להגיע אליו? ומה קורה אם אנחנו נפגענו מאדם עלום שכנראה לא יצליח לבקש את סליחתנו? | תורת החיים שלנו לא משאירה אותנו רק עם החרטה או הצער, אלא מתווה לנו דרך תיקון, תשובה וסליחה | בתפילה שלא נפגע ולא ניפגע לעולם ועד
" היינו חבורת ילדות בכיתה א’, מתחילות לפתח קשרים חברתיים ולזהות מי קצת אחרת, נדחקת, שונה. אחת החברות, נקרא לה כאן הדסה (שם בדוי), הגיעה מבית קשה יום. המראה הכללי שלה היה קצת מוזנח, פחות ‘שיקי’, חצאית ארוכה מעט וגרביון נוזל. תוסיפו לזה גם את הסנדוויץ’ הקבוע שלה שהיה מוזר בעינינו – אז עוד לא הכירו לחם מלא – ותקבלו משוואה לא נעימה בעליל, שילדות כיתה א’ לא תמיד מצליחות לעבור עליה בשתיקה. מדי הפסקת אוכל היינו מצחקקות, מצביעות ומתרחקות, והדסה נותרה לבדה. בסיום אותה שנה היא עברה עם משפחתה לעיר אחרת ומאז לא נפגשנו.
“שנים עברו מאז. בגרנו, הבנו את חומרת מעשינו ורצינו לבקש סליחה, אבל לא הצלחנו להשיג מידע על הדסה או על משפחתה. הרגע שבו הבנו שאין לנו דרך לתקן את משגי הילדות שלנו, היה כואב מאוד. נכון, היינו אז ילדות בנות שבע, אבל עד היום, שלושים שנה אחרי, מעקצץ בלב רגש של חרטה ומחשבה שחבל שלא הצלחנו לתקן את המעשים בזמן אמת”.
זהו הסיפור של פרידי מן, שבאמצעותו היא מבקשת להאיר לכולנו את אותם מעשים שיש לשים לב אליהם בזמן אמת, כי מי יודע מתי ואיך נוכל לתקן אותם בעתיד. רבות וטובות יכולות לשתף אותנו בחרטה על מעשים כאלו, שלאחר זמן כבר לא הייתה היכולת לתקן אותם ולבקש סליחה, כי לא היה ממי, לא ידענו ממי ולא הצלחנו להגיע אליו.
בימים של סליחה ותיקון, ביקשנו לשים לב לסיטואציות שבהן עלולה להתרחש פגיעה כזו, שקשה לתקן אותה כעבור זמן. ביקשנו גם לשמוע מה אומרת על כך ההלכה, ואיך בכל זאת אפשר לחזור בתשובה על פגיעות כאלו.
ומה אם אנחנו אלו שנפגענו מאדם אנונימי כלשהו, שמעולם לא ביקש וכנראה גם לא יבקש את סליחתנו, פשוט כי אין כל כך סיכוי שניפגש שוב? איך נצליח לסלוח למרות זאת?
אין מספיקים בידו
המצבים שבהם עלולים להגיע לפגיעות מהסוג המדובר, הם רבים ומפתיעים, ולפעמים גם כאלה שאולי לא שמנו לב שהייתה בהם פגיעה.
כמה נשים משתפות אותנו בדוגמאות שהן חוו בעצמן:
“לפני שנים נסעתי באוטובוס בין–עירוני צפוף מצפת לירושלים”, מספרת ריקי. “כל המושבים היו תפוסים וגם המעברים היו דחוסים. בין האנשים שעמדו, ניצבה גיטרה ארוזה, שהייתה שייכת לאחד הנוסעים, שלא הצליח להכניס אותה לתא המטען בגלל העומס שם. מסתבר שהנוסעים השונים דרכו עליה מדי פעם, בלי כוונה. כאשר נפערו דלתות האוטובוס בכניסה לעיר, התרומם אחד הנוסעים ונטל את הגיטרה כשהוא צועק לחלל האוטובוס שהגיטרה היקרה נמעכה ונהרסה לו. בהמשך אותו יום ניסיתי לעשות חשבון נפש – אולי גם לי היה חלק במצב הלא מרנין של הגיטרה? אולי מיהרתי למושב בקצה ודרכתי בלי משים עליה?
“אילו הייתי יודעת מיהו בעל הגיטרה, הייתי יכולה לשאול אותו איך אוכל לתקן. אבל אין לי כתובת לפנות אליה, וחבל…”
חנה משתפת בצער: “היינו בתקופה לחוצה שבה המינוס זעק הצילו, הבנקאי ניסה להשיג אותנו כדי לבקש שנסדיר את המסגרת החורגת, ורף המתח שלי נסק לגבהים. עברתי על החשבונות, ניסיתי להבין למה החיים עולים לנו כל כך יקר, וגיליתי בין השורות ששוב לקחה לי חברת הסלולר כסף מיותר מהחשבון, אף על פי שביטלתי את החבילה כבר מזמן.
“באותו רגע לא הצלחתי לשלוט על הכעס והחלטתי שאני עושה סוף לסחטנות. הרמתי טלפון נזעם, המתנתי על הקו 16 דקות ו-35 שניות ופרקתי את כל העצבים על… אישה אחת, כמוני וכמוכן. אחרי שתיים וחצי דקות של פריקה, שמעתי קול חלוש, שמנסה להסביר ולהגיע להסדר. אבל הייתי כל כך כעוסה על המרמה, והיא הייתה הקורבן, שלא באשמתה. הגענו להסדר והובטח לי החזר, אבל בערב ראש השנה של אותה שנה, שחזרתי את אותה שיחה והבנתי שבאותן שניות, המוקדנית רק ניסתה להתגבר על הדמעות. החרטה שמילאה אותי לא עזרה לאותה נותנת שירות, כי לא ידעתי איך אוכל לבקש את סליחתה. לא זכרתי את שמה… אבל היא כן עזרה לאחרות, כי מאותה פעם והלאה השתדלתי להתייחס אחרת”.
“הייתי נערה בגיל העשרה, שכל מעייניה נותנים במעמד החברתי”, השיתוף של שירה עלול לפגוש כל אחת בסיטואציה כזו או אחרת, ודווקא לכן הוא חשוב במיוחד. “זה היה יום חם מאוד, עמדתי בתור למגלשה בפארק המים והיה לי קשה להמתין כל כך הרבה, מה גם שקבוצת ה’עילית’ של הכיתה הקדימה אותי במספר דקות והייתה בראש התור. לפניי עמדו עשרות בנות צעירות, חלק מהן קטנות ממש. חברותיי קראו לי מלמעלה וידעתי שעל ידי כמה ‘תמרונים’ אצליח להעפיל ולקצר את זמן ההמתנה, ובעיקר להימנות עם החבורה שהייתה אז משאת שאיפותיי, ולו לרגע קט. מלמלתי משהו על תור שנשמר עבורי ודחפתי את כולן בלי לראות ממטר. הגעתי למעלה וגלשתי להנאתי, לא מביטה לאחור באותן בנות ששדדתי את תורן.
“חודש אחרי כן, כשהמורה דיברה על תשובה על חטאים שצריך לשים אליהם לב ויש לתקן בשעת מעשה, כי אחר כך לא יכולים לעשות זאת, נזכרתי באותו ביקור בפארק המים וידעתי שלא אוכל לעולם לבקש את סליחתן של אותן בנות שעקפתי את תורן ודחפתי בלי לחשוב יותר מדי. נשאר לי רק לאכול את הלב מרוב חרטה”.
ושובו אל השם
האמנם, כל מה שנותר למי שפגע ואינו יודע איך לבקש סליחה – הוא רק לאכול את הלב?
ממש לא. תורתנו, תורת חיים, מתווה לנו דרך תיקון ותשובה גם במצבים כאלו. הרב דוד ברוורמן, מרצה ב’ערכים’, מסביר:
“כשאנו באים לדון על עוול שנעשה ואין את מי לפייס, חשוב לחלק זאת לשני חלקים: פגיעה בממון ופגיעות אחרות. עבור אדם שגנב ממישהו כסף ואיננו מוצא את הנגזל כדי להשיב לו את הגזלה, תיקנו חז’’ל את תקנת השבים, שמשמעותה – מתן תרומה לקהל מתוך תקווה שגם אותו אדם שניזוק ייהנה מכך. למשל – תרומה של בקבוקי שתייה בבית הכנסת איצקוביץ בבני ברק. מובן שאותה תקנה לא תמיד מתקנת את הגזלה במלואה, כי ייתכן שהעוול שנעשה הגיע לסכומים גבוהים הרבה יותר, אם אדם אינו יודע כמה בדיוק גזל. בדיוק לשם כך הוקמו בשנים האחרונות קרנות כמו ‘והשיב’ – האדם שפגע בממון ולא יודע למי עליו להשיבו וכיצד, נותן סכום מסוים לארגון שמלווה את הכסף לאלו שזקוקים להלוואה, והצדקה נזקפת לאותו אדם עלום שניזוק”.
הבעיה חמורה יותר כאשר מדובר בנזק מסוג אחר. “ממון הכי קל להשיב”, אומר הרב ברוורמן. “פגיעה רגשית ועלבון – קשה הרבה יותר לתקן, במיוחד כאשר לא יודעים כיצד ובמי פגעו.
“בכל יום לפני נפילת אפיים אנו אומרים פסוק שהשיב דוד המלך לנביא כאשר נשאל באיזה עונש הוא בוחר: ‘נִפְּלָה… בְיַד הַשֵּׁם… רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה’. דוד מעדיף לקבל את עונשו מהקב’’ה ולא מאדם. בעלי המוסר והחסידות מסבירים שהקב’’ה סלחן, ואילו כשאנו עומדים מול אדם, אין לנו יכולת לדעת מה קורה בתוך ליבו ואנו מסתבכים עם רגשותיו הכואבים וכשהוא מעניש, הוא יכול לערב יותר אמוציות, מעבר למה שמגיע לנו.
“יחד עם זה, חשוב שלא נתייאש ושנדע שיש דרך תיקון. בתהלים כתוב: ‘כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא’ – לשון יראה. דוד המלך מבקש: אנא, סלח לי ריבונו של עולם על חטאיי, כדי שאהיה ירא שמיים. שואל רבנו יונה: נראה שאמור להיות הפוך לכאורה – בדרך העולם, אדם שפגענו בו והוא לא סולח מהר אלא רק לאחר תחנונים, אנו דואגים שלא לפגוע בו בעתיד מתוך הבנה ש’אסור להתעסק איתו’, ואילו אדם שהוא מהיר לסלוח, ייתכן שפחות נחשוש לפגוע בו שוב כי נדע שהוא יסלח שוב. כך גם אנו יכולים לחשוב, להבדיל, כלפי הקב”ה: אם הוא יסלח לנו, אולי לא נחשוש לעבור שוב עבירות? אלא, הוא מתרץ, דוד המלך אומר: אם לא תסלח לי אאבד תקווה ואז לא אוכל להיות ירא שמיים. כלומר, לא תהיה לי תקווה שאוכל לעבוד אותך כראוי מכאן והלאה. הוא מתייחס שם לחטא בת שבע ואומר: סלח לי כדי שאוכל לפתוח דף חדש.
“פגיעות אנושיות גוררות סיפורים עצובים, ועליהן נאמר שיום הכיפורים לא מכפר עד שירצה את חברו. הרמב’’ם בהלכות בקשת סליחה מציין כי נדרש מאיתנו לפייס את הנפגע שלוש פעמים, בשלוש הזדמנויות שונות. אם הוא לא סלח – עשינו את שלנו. (חשוב לדעת שהלכה זו איננה כוללת פיוס של הורים ומורים, שם אין גבול לפיוס).
“כאשר אין דרך למצוא את הנפגע, נשאר לנו לבקש מהקב’’ה שאותו נפגע, באיזה מקום שהוא נמצא, יגיד שהוא סולח לכל מי שפגע בו.
“ברמה האישית אני חש כאב עד היום על מקרה שבו הייתי מעורב במהלך הרצאה שנשאתי במודיעין עילית בנושא חינוך. התבקשתי על ידי הרבנים המארגנים שההרצאה לא תהיה בפני נערות, וכאשר ראיתי מספר נערות באולם, ביקשתי מהן לצאת. רובן אכן יצאו ורק שתיים נותרו. לא הייתה לי ברירה ולא התחלתי לדבר לפני שווידאתי שהן יוצאות. לאחר ההרצאה הבנתי כי הן אמרו שאינן מוחלות לי. אומנם פעמים רבות הצדק איתנו ואין כוונה לפגוע, אך עד היום אני מצטער על הפגיעה שנעשתה ומקווה שהן סולחות לי”.
המסע אל הסליחה
הרבנית שמחה פירוז, מרצה ופסיכותרפיסטית, מאירה זוויות נוספות: “מבחינה רוחנית כל יהודי צריך לדעת כי הכל אפשר לתקן, והשלב הראשון הוא עבודה שבלב מול בורא עולם. אם מישהי הזיקה לרכוש אחרים ואינה יכולה להחזיר להם את סכום הנזק בגלל אילוצים, ראשית עליה להתוודות ולהתחרט: ‘כואב לי, אני מתביישת’, ואחר כך עליה לקבל על עצמה שלא תחזור לאותו חטא. אחרי החרטה והעבודה שבלב, חשוב שתיתן צדקה לזכות אלו שנפגעו ממנה, ובכך היא תשתדל לכפר על החטא.
“חשוב מאוד לדעת שחזרה בתשובה איננה מילה נרדפת לעצבות ושברון לב. ה’פלא יועץ’ אומר שעצבות איננה עבירה שכתובה בתורה, אך היא מביאה לטומאה כה גדולה, שעבירות משמעותיות לא מסוגלות להביא על האדם. לכן ברור שצריך לדאוג לתקן ולהוסיף זכויות, ולהתחרט על כך שפגענו בבן או בת של בורא עולם, אך בלי להגיע לדכדוך.
“בפן האישי אוכל לספר על מקרה שבו זכיתי לתקן אחרי שציערתי אישה, ולו חלילה לא הייתי מתקנת במקום, לא הייתה לי דרך להגיע אליה בהמשך ולפייס אותה.
“במשך שנים אני זוכה לעסוק בקירוב ומשתדלת להתייחס במאור פנים לכל בת של השם, גם אם היא רחוקה ממנו ונראית בהתאם, אך באירוע מסוים לא הצלחתי להתגבר על הכאב שגרמה לי אישה שהייתה לבושה באופן גרוע ונכנסה לעזרת גברים. לאחר שדיברתי עימה באסרטיביות שבתי למקומי וחשתי חרטה. לא האמנתי על עצמי – איך עשית את זה אחרי כל כך הרבה שנים של קירוב רחוקים? החלטתי שכשם שאפשר לקלקל אפשר לתקן. באתי אליה ואמרתי לה: ‘את נשמה כל כך יקרה, לא מגיע לך שידברו אלייך בצורה לא נעימה כמו שעשיתי, אני מבקשת את סליחתך’. יצאתי והרגשתי נקייה.
“אני אישית הייתי בצד השני של המתרס לפני יותר משני עשורים. בהיותי בת 23, כעולה חדשה מלאת התלהבות מהעובדה שאני בארץ הקודש, שמעתי על מישהי שמתחתנת בלי אמצעים, והחלטתי להכין לה שבע ברכות. כשהגשתי את המנה העיקרית, אמו של החתן אמרה שהיא שבעה. כשרציתי להגיש לבתה, היא אמרה מייד ש’לא, גם הבת שלי שבעה’. הבנתי שהן לא סומכות על ההכשר בביתי ונפגעתי מאוד.
“לכאורה לא הייתי אמורה לפגוש את אותה אישה שוב, אך בהשגחה פרטית, לאחר עשרים שנה יצא לי לפגוש את הבת של אותה אישה, והחלטתי לספר לה שנפגעתי באותו אירוע. האם יצרה איתי קשר מייד וביקשה את סליחתי, כשהיא מודה בהתרגשות להשם על שזיכה אותה לתקן. היא הוסיפה ואמרה: ‘אני יודעת שהשם לא היה נותן לי לעזוב את העולם בלי לתקן, כי הבא ליטהר מסייעים אותו. אני מתפללת יום יום שאזכה לסיים את שליחותי בלי כתם, והשם זימן לי את האפשרות'”.
הצד השני של הפגיעה
ומה קורה כאשר הנפגעים הם אנחנו, והפוגעים העלומים כבר מזמן עזבו את הזירה בלי להביט לאחור ולהניח רטייה על הלב? הנה אפיזודות שעשויות להתרחש כמעט לכל אחת מאיתנו:
“בעלי ניהל חנות ממתקים בשכונה שבה גרנו בעבר”, מספרת גילה. “כל השנה הייתה החנות ברוך השם עמוסה בילדי חמד ששבו מלימודיהם וביקשו לקנות לעצמם פינוק קר או מתוק, או כאלו שנשלחו לקנות ממתק מיוחד לפני שבת. בכל שנה חזר מחזה מיוחד על עצמו: זה קרה בדרך כלל בשלהי אלול ובעשרת ימי תשובה. מדי פעם נראו בני נוער או מבוגרים שבאו או התקשרו מבוישים וסיפרו על ממתק ש’סחבו’ בפזיזות בהיותם ילדים שובבים, וכעת ברצונם לשלם על כך. לא אחת היו מגיעים או מתקשרים הורים מבוישים, שסיפרו בצער כי הבן או הבת שיתפו אותם שלפני תקופה לקחו ממתק בלי לשלם עבורו. אני שמחה שהם יכלו לתקן את מה שעשו בעבר, כי כיום אנחנו כבר גרים בעיר אחרת, קרוב לילדים, ולא בטוח שאפשר למצוא אותנו בקלות. בעלי אומר להורים שיעשו חשבון כמה עלה הממתק שנלקח ויתנו את תמורתו לצדקה לזכותנו”.
גם ש’ משחזרת את החוויה שעברה לפני שנים רבות: “כאישה צעירה שרוצה לפרנס בית של תורה, החלטתי לקפוץ למים העמוקים ולפתוח מכירה ביתית לבגדי ילדים. לצערי, חששתי לשמה הטוב של המכירה ולכן לא עמדתי בבקשות להנחה, אפילו שהסתכנתי באפס רווחים. פעם אחת הגיעה לקוחה בבקשה להחליף פריט לבוש הרבה אחרי המועד האפשרי לפי חוק. ראיתי על הבגד שהוא כבר ‘רקד’ בחתונה, אבל הלחץ הכבד שהפעילה אותה לקוחה הכריע אותי. אחרי תקופה קצרה סגרתי את המכירה והפכתי לשכירה. עד היום אותן חוויות מכאיבות לי, ולצערי אותן נשים כלל לא יודעות על הנזק והצער שאני נושאת איתי עד היום”.
“הייתי ילדת בית ספר עליזה וחייכנית, סובלת מבעיה רפואית קלה, שמשפיעה על המראה באופן כלשהו”, משתפת חנה בכאב. “ישבתי באוטובוס עם חברותיי ושתי מדריכות בדרכנו לפארק הגדול שהובטח לנו, והייתי נרגשת. מזווית עיני ראיתי את המדריכות מתלחשות ביניהן, כשאחת אומרת לחברתה: ‘היא נראית נורא!’ ומסתכלת לכיווני. הלב שלי עשה סלטה, וטעמו של הטיול התפוגג ולא היה. לא זוכרת מה היה שם ומה עשינו, אבל עד היום, שלושים שנה אחרי, מכל אותה קייטנה זכור לי רק אותו משפט אומלל, ואני אפילו לא יודעת מה שמה של המדריכה ומה היא עושה בחייה. בשכל אני מבינה שזו הייתה סך הכל נערת עשרה שלא חשבה שאני שומעת את הרכילות, ולא התכוונה לפגוע. אני משתדלת לסלוח ולהתגבר, גם בלי לדעת מי היא”.
הדרך לניקוי הלב
הרב ברוורמן מספר על מקרה שבו שיתף אותו אברך מבוגר מחו’’ל: “לפני תקופה שוחחתי עם אדם מחו’’ל שהגיע ארצה, ובמהלך השיחה גולל בפניי חוויה הצרובה בליבו: ‘עליתי לישיבה קטנה לפני גיל בר מצווה, ולכן הייתי מקבוצת התלמידים הבודדים שעדיין לא לבשו חליפה ולא חבשו מגבעת. ישבתי בשיעור של המשגיח וזרקתי מילה לחבר. כשראיתי את מבטו הנזעם של המשגיח השתתקתי מייד, אך החבר השיב לי במשפט משלו. המשגיח, שסבר שאני הוא זה שהמשכתי לדבר, קרא לי מול כולם: ‘אם לא תפסיק לדבר תישאר תינוק כמו שהיית עד עכשיו’.
“'הרב שמחה כהן זצ’’ל אמר: ‘עוד לא נוצר הסבון שמוחק מילים חריפות’, ואכן, גם היום, כסבא לנכדים, הסיטואציה זכורה לי כאילו התרחשה אתמול. המשגיח כנראה לא ידע אפילו שנפגעתי ממנו ולא בטוח שזכר אותי. במשך השנים זכיתי לקבל ממנו הרבה ולקנות ממנו דעה ותורה. אבל בהזדמנות כלשהי פגשתי בו ושיתפתי אותו במקרה, וציינתי כי סלחתי לו כבר הרבה פעמים’. האברך סיים את סיפורו והבנתי עוד יותר עד כמה מילים ומעשים עלולים להיות חרוטים על ליבנו במשך שנים רבות”.
מה אמורים לעשות אלו שנפגעו ולא זכו לפיוס?
“סליחה על פגיעה כרוכה בתהליך פסיכולוגי עמוק”, אומר הרב ברוורמן ומדגים זאת בסיפור: “אל רבי אליהו לופיאן זצוק’’ל הגיע פעם אדם שביקש את סליחתו על כך שדיבר עליו לשון הרע. הרב אמר לו שישוב בעוד שבוע, וישיב לו. כשחזר לאחר שבוע אמר שעמל לסלוח לו בשביל שהסליחה תהיה אמיתית ופיו וליבו יהיו שווים. כי סליחה אמיתית היא לא מילה שנאמרת כלפי חוץ, אלא כרוכה בתהליך פנימי ובעבודה רגשית עמוקה.
“ויחד עם הקושי לסלוח, יש להבין כי אדם שנפגע ומקפיד על כך, עלול חלילה להיענש יחד עם הפוגע. כי אם מישהו נענש על ידינו, בוחנים גם אותנו. כתוב שאדם לא יבקש למסור את הפוגע בו לדיני שמיים, כי בכך הוא גורם שיבחנו גם אותו. לכן יש להיעזר בכלים נפשיים ולנסות לסלוח.
“אחת הדרכים לניקוי הלב ולסליחה עוברת בלדון לכף זכות ולדעת שאיננו יכולים לנחש מה עבר על האדם שפגע בנו, וייתכן כי הפגיעה לא הייתה מכוונת לעברנו כלל”, מסביר הרב ברוורמן, ומבטא את המסר בסיפור שהתרחש אצל הרב גד’ל אייזנר זצ”ל, שהיה משגיח בישיבת חידושי הרי’’ם. “אל המשגיח הגיע אדם כאוב וסיפר: ‘הבוס שלי שהוא גם תלמידו של הרב, פגע בי לעיני כולם. אני מתקשה לסלוח על כך, איך סולחים על דבר כזה?’ השיב לו הרב בסיפור: ‘יום אחד נערכה לוויה של אדם מבוגר. לפתע נעמד ליד המיטה אדם מסוים ומירר בבכי אדיר. שאל אותו אדם שהכיר אותו: למה בכית כל כך? וקיבל תשובה מפתיעה: בכלל לא הכרתי את הנפטר. באותו בוקר נודע לי שעסקת נדל’’ן ענקית שעשיתי נפלה לתהום ויצאתי נקי מכל נכסיי, חשתי צורך לבכות ולא העזתי לעשות זאת מול קולגות במשרד שלי, לכן יצאתי החוצה, הרחקתי לכת והתחלתי לבכות. בדיוק עברה שם הלוויה שהייתה נראית מתאימה למצבי הקשה, וכך המשכתי לבכות בלי שום קשר לנפטר, באופן שנראה הכי אנושי בעולם…’
“המשגיח סיים את סיפורו ואמר: לך תדע אם הבוס שלך עובר קשיים עצומים בביתו והוא לא כעס עליך, אלא ‘מעליך’. אני מאמין כי כשהתקופה הקשה תעבור הוא יבקש את סליחתך. ואכן כך אירע.
“כמובן שאין כאן לגיטימציה לאנשים לפגוע בזולתם בגלל שהם עוברים קשיים, אבל מי שנפגע כדאי לו לדעת שברוב המקרים אנשים אינם פוגעים מרוע לב, אלא מחוסר שימת לב וממשקעים אחרים. זה אולי יכול להמתיק במעט את הצער שאנו חשים ולקרב אותנו אל הסליחה. וודאי שמי שסולח זוכה למחילה מהבורא, מידה כנגד מידה”.
לשחרר את הפגיעה
הרבנית שמחה פירוז משתפת אותנו במסע האישי שעוברים בדרך אל הסליחה, כאשר הפוגע לא מוכר לנו ולא נגיש לבקש את סליחתנו. “ראשית, חשוב לדון לכף זכות ולהבין שאף אחד איננו מעוניין להזיק לנו, אלא השם רצה לכפר לנו. אם כך, עדיף שהפגיעה הגיעה ממישהי זרה, עלומה ורחוקה, כמו מוכרת או לקוחה או עוברת אורח שכנראה לא אפגוש בהמשך, ולא מבן משפחה קרוב, שאז הצער גדול ומתמשך יותר. מומלץ לקבל את הפגיעה באהבה ולומר בפה מלא ‘הריני מוחלת וסולחת’, כדי שלא יתעוררו דינים. ואין ספק כי עבודה זו קלה יותר כאשר נפגענו מאנשים זרים, שברור שלא התכוונו, מאשר מאדם קרוב.
“בהיבט הרגשי”, ממשיכה הרבנית פירוז ומבהירה, “הקפדה בלב היא כמו מוגלה, וכמו שאי אפשר לדרוך על רגל מוגלתית, כך חשוב לנקות את הלב, ובלי זה קשה ביותר לחיות חיים תקינים מתוך רווחה נפשית.
“מדי יום אני פוגשת נשים שסובלות מתוצאות הפגיעות שהן עדיין לא שחררו, ומתהלכות בלב כבד מלא בכעסים ואכזבות – על הורים שלא נתנו מספיק לפי הבנתן, על חברות שציערו והותירו זירה מדממת, ועוד אין–ספור מקרים כואבים שנחקקו בנפש. כל כך הרבה אנשים לא משחררים את אלו שפגעו בהם, ועל ידי שימור הכאב והכעס הם בעצם נותרים עימם בקשר פנימי עמוק, וחבל. מחקרים מוכיחים כי כשהמוח עמוס כאב ולא יכול לשאת אותו, הוא שולח את הכאב לתאי הגוף וכך נוצרות מחלות ל”ע.
“בתחנה הראשונה בדרך אל הסליחה, האדם צריך לנסות לרפא את עצמו ולומר לעצמו: זה שפגע בי כנראה לא התכוון, הוא סבל בעצמו מקשיים שהשפיעו על יחסיו עם האחרים, ואולי לא שם לב שהוא מתנהג בצורה פוגעת.
“בתחנה השנייה אני ממליצה להזמין מטפורית את מי שפגע בנו, לרוקן את הלב מכל מה שהצטבר, לספר לו על הכאב שאנו חשים, על המצוקה שהולכת איתנו ועל ההשלכות. בהמשך לתת לאותה דמות לענות ולהסביר את עצמה וכמובן לפייס ולבקש את סליחתנו, ואנו מצידנו, ננסה לסלוח.
“אם התהליך האישי השפיע – מה טוב. אם עדיין נותרו כעסים, אני ממליצה לפנות לאשת מקצוע שתפקידה לנווט אותנו לרווחה רגשית. בתהליך ממוקד עובדים על ניקוי המטען שהצטבר ומותירים אותו מאחור, כך שלא יפריע לנו לחיות ולנשום לרווחה. גם ובעיקר במקרים שהאדם לא יכול לבקש את סליחתנו, כי הוא כבר לא בחיים או עבר למקום רחוק או איננו יודעים היכן הוא, וגם במקרה שהפגיעה הייתה קשה ומוסיפה להזיק לנו.
“רצוי להפריד בין ההתנהגות לנשמה של הפוגע: מותר לכעוס על ההתנהגות הרעה, ועם זאת לסלוח לנשמה שהזיקה לנו. כך נוכל לפתוח דף חלק, נקי מרבב, שמאפשר לשפע ולאושר האמיתי להגיע אל חיינו, בעזרת השם”. ]
***
סליחה כהלכה
כיצד רואה ההלכה את הפגיעות של בין אדם לחברו שאין אפשרות לתקן אותן?
הרב דוד ברוורמן מציג את תשובותיהם של גדולי הדור בנושא:
הגאון הרב יצחק זילברשטיין שליט’’א נדרש לנושא בקונטרס ‘שבת שבתון’, ומציין שעל אונאת דברים יש לבקש מחילה. אם הנפגעים אינם ידועים, יש לנהוג בהם כעצת החפץ חיים בקונטרס ‘כבוד שמיים’, שבו התייחס לדיבור לשון הרע על רבים כשאין ידיעה את מי צריך לפייס, ואמר: אמרו חז’’ל צדיקים באותו דבר שחוטאים, בו מתרצים. והוא הורה שיש ללמוד עניינים אלה ברבים, ואז הקב’’ה ימחל לו על העבר ויסייע בידו שלא ייכשל להבא (ואולי יזמן לו את הנפגעים שיוכל לפייס אותם).
במקום אחר נשאל הרב שוב והשיב כי אם אינו זוכר את האנשים שחטא נגדם, שישתדל לתרום לצורכי ציבור ויתפלל לקב’’ה שיסייע בעדו שאלה שחטא כנגדם ימחלו לו.
גם מרן הגר’’ג אדלשטיין זצוק’’ל נשאל על קפידות שמעכבות שידוכים ועל הצורך לפייס את הנפגעים, ומה קורה כאשר האדם אינו זוכר במי פגע. הוא השיב על כך, שכתוב בספר ‘חובת הלבבות’ שאם עבר אדם עבירות שקשה לעשות עליהן תשובה, עליו להשתדל לעשות מה שהוא יכול, לחזור בתשובה שלמה ולקיים את כל עיקרי התשובה, ובזכות זה הקב’’ה יסייע בידו ויסיר ממנו את המפריעים לתשובה. כך למשל אם חברו לא סולח לו, השם יכניס בלב החבר רגש כלפיו ואהבה עד שיסכים לסלוח, כמו שכתוב ‘ברצות השם דרכי איש… אויביו ישלים איתו’. וזה נוגע גם לאדם שאינו יודע במי פגע.
בהמשך מוסיף הגר’’ג אדלשטיין ואומר כי כשיש לאדם צרה עליו לפשפש במעשיו ולהתבונן למי ייתכן שגרם צער, עד שימצא מי מקפיד עליו ויפייס אותו. הוא מציין כי זה מצוי הרבה אצל מי שעוסק בצורכי ציבור, אפילו גננת או מלמד, שלעיתים גערו בתלמיד וגרמו לו חלישות הדעת בשוגג. וכשהם קטנים הם לא בני מחילה, ויש להמתין שיגיעו לגיל שיוכלו לסלוח.
במאמר אחר כותב הגר’’ג אדלשטיין זצוק’’ל: “בתפילה זכה אנו אומרים ‘והנני מוחל במחילה גמורה לכל מי שחטא כנגדי… וכשם אני מוחל לכל אדם, כן תתן את חיני בעיני כל אדם שימחלו לי במחילה גמורה’. יש סייעתא דשמיא גדולה למי שחוזר בתשובה, שגם אם ציער ופגע בין אדם לחברו ואינו מכיר ואינו זוכר במי פגע, יש סייעתא דשמיא שייתנו מן השמיים בלב הנפגע שימחל לו. גם בקריאת שמע על המיטה אנו אומרים הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי… ועל ידי זה זוכים מידה כנגד מידה, שמן השמיים יכניסו בלב מי שנפגע ממנו שימחל לו”.
אומנות הפיוס
כולנו בני אדם שלעיתים שוגים, פוגעים ומעליבים, מזלזלים ומצערים. אם אנו זוכים, אנו מצליחים לפייס ולהביע בקשת סליחה. אין ספק כי בקשת סליחה היא אחת הפעולות המורכבות רגשית ונפשית, וכרוכה באי נעימות רבה, ומשום כך רבים מעדיפים להדחיק זאת.
הרב דוד ברוורמן מציין שאי בקשת הסליחה חמורה מהפגיעה עצמה. משפט חריף שנפלט מפינו בסערת הזמן אולי נבע מאי שימת לב, אך התעלמות לאחריה מהנפגע היא כבר מכוונת ולכן חמורה יותר.
הרב ברוורמן מצייד אותנו במספר כללים ממוקדים שיסייעו לנו ‘לנקות שולחן’ ולפתוח שנה חדשה ברגל ימין:
תזמון: חז”ל מלמדים אותנו: “אל תרצה את חברך בשעת כעסו”, על כן עלינו להמתין מעט ומייד להתחיל בפיוס.
הבנת הרגש: בקשת הסליחה מטרתה לחדור אל הלב של הנפגע כי שם בעיקר התרחשה הפגיעה. לכן את הפעולה הראשונה עלינו לעשות עם עצמנו: להבין, להפנים ולהסכים עם הנפגע שגרמנו לו כאב, גם אם לא התכוונו לכך. כשנרגיש את הכאב שלו, נוכל לבקש ממנו סליחה אמיתית מעומק הלב.
חרטה: להביע חרטה אמיתית במילים ברורות ובפנים מושפלות, בסגנון של: כואב לי שהכאבתי לך. או: כמה הייתי מוכן לשלם כדי למנוע זאת מתחילה.
ענווה: משחקי כבוד וגאווה מתנשאת הם שורש כל הרע. כל עוד לא נלמד את עצמנו להוריד את הראש, אין מקום לסליחה! ענווה היא הכרה בכישלוני ובטעותי.
אמת: אם אנו מבקשים סליחה רק מפני שבעקבות הסכסוך משעמם לנו או שאין מי שיעשה כביסה ואוכל… אין להתפלא אם הנפגע לא מתפייס. עיקר בקשת הסליחה מכיל הבעת כאב על עצם הפגיעה ולא על ההשלכות.
אחריות: קבלו אחריות למעשיכם! בלי תירוצים, האשמות והסברים למה קרה מה שקרה.
קבלה לעתיד: לקבל עלינו ולהבטיח לנפגע שפגיעה זו לא תחזור, וזה עיקר התועלת שיהיה לשנינו בעקבות הפגיעה.
קבלה מעשית: להוכיח בתוכנית מעשית לנפגע, כיצד תתנהל מערכת היחסים מכאן והלאה – במה נשתנה בעקבות הפגיעה ומה נעשה בפועל כדי שזה לא יקרה שוב.
