ניצה וולפנזון מעולם לא השליכה פריט מן הבית, דבי קלי אוספת מאנשים חפצים שהם לא זקוקים להם, דיקלה ורסנו מוכנה לשלם מאות שקלים עבור בובות מיניאטוריות, ומירי בנין אוגרת מפיות רקומות • מוזמנות להכיר את הנשים שאוספות פריטים עתיקים, למען התחביב ולמען הדור הבא • האספניות
כמה שקיות אשפה אתן מפנות מהבית ביום ממוצע של ערב פסח?
לא, אין הכוונה לאשפה שגרתית, אלא לבגדים / כלים / חפצים / עב"מים שהחלטתן שאין בהם עוד צורך.
נכון שיש מאיתנו כאלה שזורקות בקלות יחסית, וכאלה שהזריקה קשה להן. אבל המשותף כמעט לכולנו זה שבערב פסח זורקים את מה שמיותר, וכל המרבה הרי זה משובח.
העליתן פעם בדעתכן לשמור את הכרטיסייה הישנה (והמשומשת), את הסיר חסר האוזניים או את היצירה שהכנתן אצל הגננת ברכה בגן הילדים?
אולי תתפלאו, אך יש נשים שכמעט אינן זורקות. הן שומרות בבתיהן כמעט כל חפץ שאפשר להעלות על הדעת, מתוך אמונה שייתכן כי הוא ישמש אותן בעתיד, ואם לא אותן, אז אולי את הילדים והנכדים.
כיום, אחרי שנים, הן מחזיקות ברשותן אוספים גדולים של חפצים בני עשרות שנים (לעיתים אף יותר, מאחר שהן ירשו אותם מההורים) וחשות אליהם קשר אישי ובל יינתק.
לרגל ערב פסח יצאנו לפגוש אותן ולהבין מה באמת מסתתר מאחורי התופעה המרתקת הזו.
120 שנות איסוף
ניצה וולפנזון היא נצר למקימי מושבת ראשון לציון, ומתגוררת בעיר עד היום.
"אני כבר לא צעירה", אומרת לי ניצה, "בימים אלו אני חוגגת את גיל שמונים ושבע. בעלי נפטר לא מזמן וחיי השתנו, יש לי פחות זמן וכוח לשמור על החפצים, אבל חלק גדול מהאוסף עדיין נשאר איתי, ואת יתר הפריטים תרמתי למוזיאון ראשון לציון".
כשהיא מדברת על ה"פריטים" נשמעת בקולה האהבה הגדולה. "שואלים אותי אילו חפצים אני שומרת, אבל התשובה שלי היא שהכל. פשוט הכל. אני חושבת שלא היה שום דבר במשך השנים שנזרק, מהסיבה הפשוטה ש-איך אפשר לזרוק?"
מהיכן הגיע הרעיון לאגור כל כך הרבה חפצים?
"זו תכונה שירשתי מאמא שלי ע"ה. היא נולדה בראשון לציון בשנת תרנ"ו (1896), מייד אחרי הקמת המושבה, ומאז היא עשתה לעצמה מנהג – לשמור את כל המסמכים הקשורים לייסוד המקום.
"הדבר המיוחד הוא שהכל אצלה היה תמיד מאוד מסודר, מתויק ומקוטלג. נוסף על כך, גם היו לה הרבה מאוד חפצים ישנים שהיא שמרה, מתוך הבנה שהם בוודאי יעניינו את הדורות הבאים.
"במשך השנים ראיתי כמה מלהיב אותי לפגוש כל מיני חפצים של אמא, כמו למשל ספר זיכרונות קטן שיש לה מחברותיה, או תעודה שהיא קיבלה בסיום גן הילדים, וכמובן כלי מטבח מסוגים שונים וחפצים שאספנו כילדים ושימשו אותנו. זה גרם גם לי להצטרף לתחביב, וגם לאחותי שמעונה.
"תמיד אהבתי לצלם", מוסיפה ניצה נדבך נוסף, "וכך מצאתי את עצמי בשנות השישים כשאני מצלמת את בתי העיר ומכינה מהם מצגות, שמוקרנות עד היום בהזדמנויות שונות.
"רואים שם חנויות שכבר לא קיימות, בתים שנהרסו וכל מיני מוסדות שהיו ואינם. אין ספק שזו חתיכת היסטוריה, וכמובן, כל התמונות מסודרות באלבומים אצלי בבית".
איפה יש לך מקום לשמור הכל?
"האמת היא שמעולם לא 'שמרתי' את החפצים, אלא הם פשוט שימשו אותי וחיו איתי. כך למשל הצילומים של המסמכים ניצבו תמיד על גבי מדף בארון הספרים, לצד חוברות וספרים ישנים, בכולם השתמשתי ועיינתי בהם מדי פעם.
"היו לי גם הרבה מאוד כלי מטבח עתיקים, אבל הם לא הוצגו לראווה, אלא פשוט באו לידי שימוש במהלך הבישולים, או שהונחו במזנון ושימשו לקישוט.
"גם את הילדים שלי השכבתי לישון על מיטות בנות עשרות שנים. לאחרונה, אגב, תרמתי למוזיאון עריסת תינוק בת שמונים שנה. כך בכל אחד מהתחומים".
אחד החפצים העתיקים האהובים על ניצה ביותר הוא דווקא סיכה קטנטונת. "כשהייתי ילדה קטנה חגגו לי יום הולדת, ואבא הודיע לי: 'ניצה'לה, ניקח אותך לצורף שיכין לך סיכה'", היא מספרת. "אני זוכרת שזו הייתה גאווה גדולה, כי לאף אחת מהחברות שלי לא הייתה סיכה שנצרפה במיוחד למענה. עד היום הסיכה החשובה הזו נמצאת אצלי בבית".
ציינת שהעברת חלק מהפריטים למוזיאון. לא היה לך קשה להיפרד מהם?
"היה קשה, אבל באותם ימים עברתי דירה והבנתי שלא אוכל להעביר איתי את כל הפריטים שאני אוהבת. במקביל גם הבנתי שבהמשך יבואו ימים שבהם לא אוכל עוד להמשיך לשמור על כל האוספים, ואילו במוזיאון הם בוודאי יהיו שמורים בידיים אוהבות. לכן נפרדתי מהם ואני לא מתחרטת".
עתיקות לדורות
מי שקיבלה את הפריטים הרבים שהביאה ניצה למוזיאון ראשון לציון היא האוצרת יונה שפירא.
"אנחנו לא מקבלים למוזיאון כל פריט", היא מדגישה, "כי נכון להיום כבר יש לנו אוספים גדולים, ואין לנו אפשרות לקבל כל חפץ. אבל ניצה הביאה לנו דברים מעניינים ומיוחדים מאוד – ממש מימיה הראשונים של ראשון לציון, וכן פריטים שהצטרפו בשנים שלאחר מכן.
"אגב, כאוצרת אני יודעת שתמיד כשאני מארגנת תערוכה בנושא ראשון לציון, אני פונה ראשית כל לניצה, כי יש לה פריטים מעניינים להציע לי, וגם הרבה מידע".
ליונה יש דוגמאות שונות לכך. "לאחרונה הגיעה אלינו מחברת שבה אמא של ניצה כתבה זיכרונות משנות השבעים, הכוללים רשמים שונים שהיו לה מגן הילדים הראשון שהוקם בראשון לציון, אצל הגננת אסתר שפירא.
"במחברת היא מספרת בין היתר על היותה תלמידה מצטיינת, ועל כך שהגננת נתנה לה מתנה – סיכה בצורת סרט, ששמורה אצלה עד היום.
"כשקראתי את הדברים חשבתי לעצמי שכנראה מדובר בסיכת קרטון או משהו פשוט, כמו שנותנות הגננות בדורנו. אך ניצה הפתיעה אותי כשהיא הצליחה לאתר את הסיכה ההיא, והתברר שזו הייתה סיכה יפהפייה מאמייל כחול.
"זה המחיש לי כמה השקיעו באותם ימים בילדים בגן, ואיזו חשיבות רבה העניקו לכל חפץ שהעניקו להם.
"לפני עשרים שנה", מוסיפה יונה, "ארגנו תערוכת קבע של 'בגדי ראשונים', ולצורך התערוכה תרמו לנו ניצה ואחותה סוודר קטנצ'יק שהאמא גרטל'ה שמרה.
"היא קיבלה אותו ביום שנולדה ושמרה אותו במצב מעולה. בהמשך היא העבירה אותו לבנותיה עם פתק שעליו כתוב: 'זהו סוודר שקיבלתי ליום הולדתי…' הסוודר מוצג אצלנו עם הפתק".
כאוצרת, בכמה נשים אספניות את נתקלת במשך השנים? זו תופעה מוכרת?
"אחרי עבודה של עשרות שנים בתחום אני יכולה לציין שרוב האספנים והשמרנים הם בדרך כלל גברים. נשים מטבען אוהבות לזרוק ולא שומרות חפצים ישנים.
"הן אמנם יכולות להגיע לכאן עם פריטים בודדים ולספר עליהם סיפורים מעניינים, אבל אין הרבה כאלו שעושות זאת באופן מגמתי, כאוסף".
האם יש ערך כספי לאוספים כאלו?
"בדרך כלל אין ערך גדול. ועל כל פנים, כל אלו שפגשתי לא שמרו את החפצים בגלל הערך הכספי, אלא בגלל הערך של הזיכרון והנוסטלגיה".
ולא קשה לאנשים להיפרד מהאוסף שלהם ולמסור לך אותו?
"קשה מאוד, והאמת היא שמדובר בדרך כלל בתהליך של ממש", משיבה יונה. "לרוב זה קורה בגיל מבוגר מאוד, כשבעל האוסף מתחיל להבין שיהיה לו קשה להמשיך לשמר את האוסף בבית, וייתכן שבהמשך, כשכבר לא יהיה כאן, הילדים שלו יזרקו את החפצים ולא יעניקו להם את הכבוד הראוי להם.
"בשלב זה הוא פונה לעיתים קרובות למוזיאון, מתוך הבנה ששם החפץ יישמר טוב יותר מאשר בבית. תנאי השימור במוזיאון יהיו תמיד בטמפרטורה מתאימה, עם תמונות שנסרקות ולא נוגעים בהן שוב ושוב, ופריטים שנארזים בצורה שמורה.
"אבל אנחנו מביאים בחשבון שלאנשים לוקח זמן להיפרד מהחפץ שלהם ולא לוחצים עליהם. יש כאלו שמגיעים אלינו לראשונה כדי לברר אם יכולים למסור את החפץ, ולאחר מכן חולפות שנים עד שהם מוסרים אותו באופן סופי".
אילו פריטים בעיקר אנשים שומרים?
"אני פוגשת בעיקר כאלו ששומרים כלי בית, אבל כיום אנחנו לא לוקחים לאוסף שלנו כלים שאין בהם משהו מאוד מיוחד.
"כאוצרת אני מסבירה לכל המאוכזבים שאמנם נחמד לראות פיילה ישנה ופרימוס עתיק, אבל כשאנו מציגים תערוכה חשוב לנו להביא בה לא רק חפצים, אלא גם סיפור. לכלים כאלו אין שום סיפור מיוחד, כי השתמשו בהם גם בפולין, גם בתוניסיה, גם בישראל וגם בעוד הרבה מאוד מקומות בעולם.
"אנחנו מחפשים רק את הדברים המיוחדים, שיש מאחוריהם סיפור חשוב ומסר שיכול לעבור לדורות".
התערוכה של סבתא קלי
דבי קלי המתגוררת במושב בית מאיר, נמנית גם היא עם האגרניות בע"מ.
"זו לא רק אני אלא גם בעלי", היא מדגישה כבר בתחילת השיחה. "שנינו נוסטלגיים מטבענו, ובעשרות השנים האחרונות אנחנו אוגרים את ההיסטוריה בבית באופן רשמי".
על מה שהוביל לכך היא מספרת: "ביקרנו לפני כעשרים וחמש שנה בתערוכה שנחשבה אז לראשונה מסוגה בארץ ונקראה 'כשסבא וסבתא היו ילדים'.
"התערוכה התקיימה בבניין הכנסת, וכשסיירנו בה ראינו שאין שם מוצגים רבים מאוד – כמה פרימוסים, מטבעות עתיקים, קרש כביסה וספר ילדים כלשהו.
"אני זוכרת שכשיצאנו משם אמרתי לבעלי: 'שמע, גם לנו יש בבית פרימוס, גיגיות וכלים בני שמונים שנה. בוא נהפוך את זה לאוסף ונציג אותו לפני אנשים אחרים, כדי שהם יוכלו ליהנות מהעבר שלהם דרך החפצים שאנו שומרים'.
"זה גרם לנו לחשוב על הנושא, וכמובן להמשיך לאגור את החפצים שממילא לא זרקנו מעולם. ואז הגיע היום שבו חגגנו לחמי וחמותי חמישים שנות נישואין.
"מדובר באנשים מיוחדים במינם – חמי נמלט ממגנצא בערב המלחמה, וחמותי היא ילידת ברלין ועלתה לארץ בהמשך. שניהם היו ממייסדי מושב בית מאיר, ולשניהם היו תמיד חפצים עתיקים שלא רק היו בני שנים רבות, אלא גם הסתתרו מאחוריהם סיפורים מעניינים.
"כך, למשל, חמותי שהגיעה ממשפחה עשירה הביאה לארץ פריטים קטנים שכל גברת צעירה צריכה, כמו קרש קטן כדי לשרוך מגפיים, סיכות לכובע, משקפיים מתקפלים ועוד פריטים שנחשבו שימושיים מאוד באותם ימים.
"הנכדים שהתגייסו למשימה הצליחו גם הם לאתר פריטים נוספים שהיו בעבר בבית של סבא וסבתא, כמו מחבתות ישנות, נרות שמן עתיקים ועוד הרבה.
"את הכל סידרנו למענם בתערוכה מיוחדת, ואז קרה דבר מעניין: אנשים מהמושב שמעו על התערוכה שאנחנו מכינים, וביקשו לצרף אליה גם חפצים עתיקים שלהם.
"כך, למשל, אני זוכרת את הפריט הראשון שקיבלנו מאחד התושבים. הוא הביא לנו אוטו אדום ישן של ילדים, שאפשר לנסוע בתוכו. הוא אמר לנו: 'המשפחה שלי לא רוצה לראות את הדבר הזה, אבל חשוב לי לדעת שהוא נשמר בידיים טובות ונגיש בשבילי'.
"אחר כך הגיעו עוד ועוד חפצים, ופתאום הבנו שיש לנו תערוכה ביד, וגם הבנו דבר נוסף – בכך שאנחנו מצרפים לתערוכה חפצים נוספים ומרחיבים אותה, אנחנו גם גומלים חסד עם אנשים שממש לא מעוניינים להמשיך להחזיק את החפצים האלו בבית".
אוצרות בצד הכביש
כיום התערוכה שלהם כוללת מאות רבות של פריטים, וגם פתוחה לקהל הרחב. "בכל פעם שאנחנו יוצאים מהבית, וגם במהלך נסיעות, אנחנו תמיד מסתכלים בצידי הכבישים", מתארת דבי.
"יש חפצים שנראים בעיניים של מישהו אחד כמו זבל, אבל עבורנו הם יכולים להיות אוצר. לא תאמינו מה אנשים משאירים בחוץ – אלו יכולים להיות ארגזים עם קומקומים וכלי בית מלפני מאה שנה, כלי קפה, תמונות עתיקות מאוד, ואפילו מסמכים נדירים וספרים שאין אפשרות להשיגם כיום.
"יש לנו מטאטאים ששימשו את עקרות הבית בשנות החמישים, קרשי כביסה, בקבוקי חלב, ארגזי קרח ואפילו מכונת כביסה ישנה מאוד.
"יש לנו גם פריט מעניין מאוד – ארון מיוחד ששימש כתחליף לפלטה של שבת. הוא מחולק לשני תאים, כאשר בתא התחתון היו מניחים פרימוס ופתיליה, ובתא העליון הניחו את סיר החמין.
"באחד הימים", היא מספרת, "מצאנו ארגז ענק עם מפות רקומות יפהפיות, אך הבעיה הייתה שהן היו מלוכלכות מאוד.
"החלטנו לקחת אותן, כיבסתי ואחר כך גיהצתי כל מפה ומפה, תוך כדי כך שאני שואלת את עצמי באיזה מגהץ השתמשה בעלת הבית שגיהצה אותן בפעם האחרונה, ובכלל לפני כמה שנים זה היה".
ואם הזכרנו מגהצים, דבי מציינת שיש להם מגוון של מגהצי קיטור בגדלים שונים, אך לא כמו אלו שמוכרים לנו, אלא מגהצים עשויי מתכת או ברונזה שהיו ממלאים אותם בגחלים לוהטות, מים לקיטור או נפט, ומגהצים.
"יש לנו כמובן גם הרבה מאוד מטבעות ושטרות, וגם תלושים של נסיעות באוטובוס וברכבת מכל השנים, וכן תלושים משנות הצנע.
"בפינת החדר ניצב אצלנו פסנתר עתיק מאוד שאינו פועל, וכן הרבה פטיפונים ומכשירי רדיו ישנים, חביות נפט ועוד המון דברים מעניינים".
סבא, מה עוד תרצה לספר?
האם גם צעירים מגיעים לכאן, או בעיקר בני הדור הבוגר שאוהבים להיזכר בנוסטלגיה?
"מגיעים לכאן מבקרים מכל הגילים, ולעיתים קרובות באות דווקא משפחות שמתלוות לסבא ולסבתא המבוגרים, שכל כך שמחים להיזכר ולהסביר לדור הצעיר על פריטים ששימשו אותם לפני שנים.
"לפני כמה שנים ביקרה אצלנו משפחה בת ארבעה דורות, כאשר הסבא המבוגר היה בן 93. הוא נכנס בזקיפות קומה, כשהוא צועד ראשון, ואחריו שיירה של בנים, נכדים ונינים.
"ואז הוא הגיע למוצג מרכזי מאוד: מאזניים שרשום עליהם 'מאזני הארץ', ולפתע שמתי לב שמשהו בפנים שלו השתנה.
"הוא נעצר, ואז הסביר לילדיו שאבא שלו היה הראשון שייבא את 'מאזני הארץ' למדינת פלשתינה.
"כל הצאצאים שלו האזינו בקשב רב, ואז הם שאלו: 'סבא, ומה עוד יש לך לספר לנו?' השאלה הזו ריגשה אותי מאוד, כי הרגשתי איך הפכנו להיות צוהר שמאפשר לאדם מבוגר לשתף בחוויות ובכך לחשוף את משפחתו לעברו".
מה המצב של הפריטים שמוצגים אצלכם, האם כולם משומשים ובלויים?
"דווקא לא, חלק מהם במצב טוב. אולי זה יפתיע אותך, אבל בדיוק לפני כמה ימים רציתי לבשל קציצות עוף ולא היה לי עוף טחון. ניסיתי להוציא את המטחנה של המיקסר, אך היא שבקה חיים.
"ואז נזכרתי במטחנה שיש לנו בתערוכה, שהבאתי בשנת תשל"ג (1973) כשעליתי לארץ מאוסטרליה. המטחנה ממש המתינה לי, היא עבדה היטב והשתמשתי בה בהנאה רבה".
בכלל, במטבחה של דבי תוכלו למצוא לא מעט כלים חדישים וטכנולוגיים, לצד כלי בית עתיקים האהובים עליה במיוחד, כמו קופסאות מתכת של בייגלך, קופסאות פח לעוגיות, ואפילו פתיליות ישנות.
"אני אוהבת את הטכנולוגיה, ואוהבת את הפריטים העתיקים, אז למה לא לשלב ביניהם?" היא תוהה.
לסיום מציינת דבי שגם היא כסבתא זוכה בקשר מיוחד עם נכדיה דווקא בזכות המוזיאון שברשותה. "הרי בסופו של דבר מדובר בדורות כל כך שונים, ואין לנו הרבה נושאים משותפים.
"מאז שהקמתי את המוזיאון נוצרה בינינו שפה משותפת. הם שואלים ומתעניינים, ואני שמחה לשתף ולספר. אני לגמרי מאמינה שכל הבסיס שלנו כעם מושתת על ההיסטוריה שלנו, יש עניין גדול לשמר את העבר, לחיות את ההווה ולהביט אל העתיד".
אוסף שהוא תחביב
ויש גם אגרנים מסוג אחר. אלו האנשים שלא שומרים כל חפץ שנקרה לידם, אלא אוספים רק חפצים מסוג מסוים. כזו היא למשל דיקלה ורסנו המתגוררת ברמת גן.
דיקלה מספרת על עצמה: "אני נשואה, אמא לשתי בנות, וכבר מתקרבת לגיל ארבעים, אבל עדיין אוספת צעצועים ממש כמו ילדה קטנה. התחלתי לאסוף בערך בגיל שמונה, וזהו תחביב שמלווה אותי עד היום".
בילדותה, לדבריה, היא אספה "הכל" – מפיות, מכתביות, מדבקות, ומה לא?
"עם השנים הטעם שלי השתנה והתמקדתי אך ורק באיסוף של בובות מיניאטוריות, כולן משנות השבעים והשמונים, והמשותף להן הוא שהן בגודל ממוצע של כ-4 סנטימטר, אין אף אחת גדולה יותר מ-10 סנטימטר. כמה שיותר קטנות, כך טוב יותר".
מהיכן את משיגה את כל הבובות האלו?
"כפי שציינתי – האוסף הזה התחיל כבר בילדות שלי, כך שחלק גדול מהבובות היו שלי כילדה. אבל גם כיום אני משתדלת לצרף מדי פעם בובות חדשות.
"אני קונה אותן בדרך כלל בשוק הפשפשים, וגם מבקשת מכל מי שבסביבתי, שיקנה לי או ינסה להשיג עבורי.
"ברור שככל שחולפות השנים כך קשה יותר למצוא פריטים שלא קיימים באוסף שלי, אך עדיין הדבר אפשרי, וכיום יש לי באוסף יותר מ-5,000 בובות שונות. זה נחשב נדיר מאוד, אני לא מכירה עוד מישהו בארץ שיש לו אוסף כה גדול.
"אגב, יש פריטים שהצלחתי להשיג ממש רק בשנים האחרונות, כי רק אז התחלתי לתקשר עם אספנים מחו"ל ולהשיג דרכם בובות שאי אפשר למצוא בארץ.
"אני אף פעם לא מגזימה ולא קונה בובה באלפי שקלים, אבל הזדמן לי לקנות בובות מיוחדות או נדירות מאוד במאות שקלים לבובה. זה משתלם לי, כי אני יודעת שלא אוכל להשיג אותן בשום דרך אחרת".
לדבריה, דווקא כאישה מאמינה ושומרת מצוות, היא רואה בנושא גם את ההשגחה הפרטית. "שוק האספנות ברחבי העולם הוא מאוד תחרותי. קרה לי לא פעם שרציתי לקנות פריט מסוים, אך הוא נמכר רגע לפני שהנחתי עליו את היד.
"בתחילה זה היה מאוד מאכזב, אבל עם הזמן התחלתי להבין שמה שמיועד לי הוא שלי, ומה שאני לא משיגה – פשוט לא מיועד לי. קרה כמה פעמים שהיו מכירות שהתקיימו בשבת, ידעתי שאוכל להשיג בהן פריטים חשובים, אך כמובן לא השתתפתי בהן, והייתי שלמה לגמרי עם זה.
"לעומת זאת היו גם מקרים שבהם התגלגלו לידי פריטים ממש באופן מקרי, כמו למשל חברה טובה שסיפרה לי שלילדיה יש אוסף גדול, והיא רוצה לפנות אותו מהבית. הגעתי אליה והתגלה לי ממש אוצר. קשה לדעת מי מאיתנו שמחה יותר כשהאוסף הזה הוצא מהבית".
ואיפה את מאחסנת את כל הפריטים?
"את רובם הגדול אני מאחסנת בוויטרינות בסלון, ואנשים שבאים אלינו לפעמים נעמדים במשך שעה שלמה כשהם מהופנטים לבובות הקטנטנות. אין לי מקום כמובן לכל הפריטים, ולכן רבים מהם מאוחסנים במזוודות. חלק מהבובות נדירות מאוד, ואין שום אפשרות להשיגן".
היסטוריה מקופלת במפית
בדומה לדיקלה, גם מירי בנון היא אספנית שמתמקדת בתחום מסוים בלבד, וברשותה אוסף מפיות בן יותר מחמישים שנה.
תוכלו למצוא בו מפיות מכל הסוגים, מכל הדגמים ומכל הגדלים. חלק מהן עם כיתובים עוד מאז קום המדינה, חלק מציגות שמות של מסעדות שכבר עשרות שנים אינן קיימות, יש בהן סדרות שונות, כמו סדרת מפיות של חברת 'אל על' המתעדות כמה לוגואים שליוו את החברה במשך השנים, וכן יש גם מפיות בד רקומות "מאותם ימים שבהם התבקשנו להביא לטיולים 'מפית, מגבת וממחטה'", היא מזכירה נשכחות.
מה גרם לך להחליט לאסוף דווקא מפיות?
"האמת היא שמדובר באוסף של אמא שלי. היא אספה במשך השנים מפיות, כי הרגישה שבכך היא מתעדת את ההיסטוריה. אמא הייתה מומחית למפיות וידעה לספר על כל מפית באיזו שנה היא יוצרה וגם להסביר מה אירע באותה שנה.
"אמא נפטרה לפני כחמש שנים, ואף אחד מהאחים שלי לא מצא לנכון לקחת לעצמו את האוסף. אז אימצתי אותו אלי, ומאז אני מטפחת אותו ביד אוהבת.
"כל מפית עתיקה תתקבל אצלי בברכה, ויש לי כיום גם מעט מאוד מפיות חדשות. אני יודעת שאין להן ערך גדול, אבל אני חושבת גם על הדור הבא – שהמפיות שלנו ייחשבו אצלו לעתיקות.
"אגב, המפיות באוסף שלי הן רק מהארץ. אמנם ביקרתי בחיי לא מעט פעמים בחו"ל, אבל אני לא רואה טעם לאסוף משם מפיות. המטרה שלי היא לתעד את החיים בארץ ישראל".
כמה מפיות כולל האוסף?
"לא ספרתי, ובכלל אני משתדלת כמה שפחות לגעת בהן. אבל מדובר בוודאי ביותר מאלף מפיות שונות. הן מאוחסנות בתוך ארגזים ועטופות בניילונים, שמורות מאוד.
"לצערי אני לא יכולה להעביר תמונות שלהן, כי אני חוששת מאוד לצלם אותן, הן עלולות להתפורר לי בין האצבעות".
יש לך הערכה כמה האוסף שווה?
"מדובר בוודאי בסכום גבוה, אבל אין לי מושג כמה בדיוק, ובכלל הכסף לגמרי לא מעניין אותי. אני רואה באוסף מזכרת מאמא, ומימים שלא ישובו לעולם".
האוצר (לא) מתחת לגשר
למי ששומע על חפצים עתיקים ובטוח מייד שמדובר בכר נרחב לייצור רווח פיננסי, נציין כי הדברים רחוקים מלהיות כאלו.
"לא כל חפץ עתיק שאתם מוצאים במחסן של סבא, או אוסף ישן שנשמר מימי סבתא, הוא בעל ערך כספי", מבהירה עדי גישס, שמאית מוסמכת ויועצת אמנות.
"צר לי לאכזב, אבל בשונה ממה שקורה במדינות כמו אנגליה, שבהן לפעמים אנשים נוברים בעליית הגג ומוצאים חפצים מלפני מאות שנים, בישראל זה מאוד נדיר. אנחנו בסך הכל מדינה צעירה, רוב התושבים הגיעו לפני שבעים שנה, וגם אז באו בלי רכוש ובלי חפצי ערך. נדיר מאוד שנמצא חפצים עתיקים בעלי ערך גבוה".
האם חפצים בני שבעים שנה לא יכולים להיות בעלי ערך?
"ברוב המקרים לא. הכלל שאני נוהגת לומר בדרך כלל הוא שכל דבר שלא היה שווה בתחילה הרבה כסף, יחלפו שנים רבות עד שיהיה לו ערך כספי, אם בכלל.
"כך, למשל, אם מדובר במטבעות או בשטרות ישנים של מדינת ישראל – הערך שלהם כיום הוא מזערי ביותר. לדוגמה שטר של 100 לירות משנות השמונים הוא בעל ערך נמוך, ובמקרה הטוב יכול להגיע לעשרות שקלים, כי גם במקור לא היה לו ערך גבוה.
"אגב, בכל הנוגע לשטרות עתיקים, צריכים לדעת שגם כאשר הם עתיקים ממש, הערך שלהם יהיה נמוך אם הם יהיו משומשים.
"שטרות צריכים להיות כמה שיותר חלקים ושלמים. כל קמט קטן או קפל מוריד בחזקות את מחיר השטר. ובכל מקרה הערך הרב של שטרות ומטבעות הוא רק בהיותם בני שלוש מאות שנה ומעלה, ורצוי, כמובן, שיהיו עשויים מזהב או מכסף.
"כסף ישראלי ישן כמעט ואינו בעל ערך, כי הוא יכול להיות לכל היותר בן שבעים ומשהו שנים".
גם לגבי בולים אומרת עדי שישנם אנשים שבטוחים שאם היו מנויים לפני עשרות שנים על השירות הבולאי, והם מחזיקים ברשותם אוסף בולים גדול, הם בעלי אוצר בלום.
"וזה לא ככה", היא מאכזבת שוב. "בולים בעבר היו שווים גרושים, וגם כיום הם שווים גרושים. זו גם הסיבה שאני אף פעם לא מעריכה אוספי בולים, כי אני מסבירה לאספנים שהמחיר שישלמו לי יהיה גבוה מזה שיוכלו לקבל.
"המקרים היחידים שבהם אוספים יכולים להיות בעלי ערך הם כאשר יש 'אוסף מושלם', כלומר כל הסדרה של הבולים או כל השטרות שבסדרה. במקרים כאלו ייתכן שהערך יהיה רב יותר".
ומה עם חפצים ישנים כמו פטיפון, פרימוס, מטחנות בשר עתיקות, וכל מיני פריטים ששימשו את הדור הקודם?
"גם הם לא שווים כלום. אפשר לקנות אותם כיום בשקלים בודדים בשוק הפשפשים ביפו. כל הפריטים שציינת כאן הם בני ארבעים עד שבעים שנה. אלו לא פריטים עתיקים. כדי שפריט ייחשב עתיק הוא צריך להיות בן מאה שנים לפחות".
אחרי כל האכזבות, תוכלי לציין מהם הפריטים שיכולים להיות בעלי ערך?
"בראש ובראשונה חפצי יודאיקה. כמובן לא כל פריט. אבל אם מדובר למשל בפמוטי כסף פולניים עתיקים עם פיתוחים יפים שעברו מדור לדור ואולי אפילו שרדו את השואה, יהיה להם ערך משמעותי, בהתאם לגודל, למצב ולמשקל שלהם.
"לפעמים יש לחפצי היודאיקה חותמת של צורף ידוע או שידוע שהם עשויים מכסף טהור, ואז הערך שלהם עולה עוד יותר.
"גם ספרי קודש ישנים יכולים להיות בעלי ערך גבוה מאוד, אך כמובן רק כאשר מדובר בספרים עתיקים, למשל מהמאה השמונה עשרה והשבע עשרה.
"אם מופיעות בספרים הגהות בצדדים או חתימות של רבנים חשובים, זה כמובן מעלה את ערכם במידה משמעותית.
"באופן כללי, מחירו של ספר קודש עתיק עשוי לנוע בין כמה מאות דולרים לכמה אלפי דולרים ואפילו כמה עשרות אלפי דולרים ויותר. כתבי יד, מכתבים ושו"תים יכולים גם כן להיות יקרים מאוד.
"גם תכשיטים, בפרט אם הם עשויים מזהב או משובצים ביהלומים, יוכלו להיות בעלי ערך רב. ככל שהם עתיקים יותר כך ערכם יעלה, ואם למשל הם היו שייכים לדמות מכובדת וידועה – זה בכלל יוכל להמריא למיליונים. גם יצירות אמנות נדירות יכולות להיחשב מאוד".
ולמי נמכור את הפריטים האלו? למי אפשר לפנות?
"כשיש פריטים שנראים בעלי ערך אני מציעה לא לפנות איתם לסוחרים, אלא בשלב ראשון לגשת לשמאי שעוסק בתחום ונחשב מקצועי. הוא יוכל להדריך ולומר אם החפץ שבידיכם אכן בעל ערך, וגם להמליץ לכם למי לפנות בהמשך. לצערי לא כולם הגונים בתחום, לכן חשוב להתייעץ ולא למהר לקבל את הכסף".
לסיום מציינת עדי שמתוקף תפקידה היא נתקלת לא פעם בהפתעות. "בדרך כלל אלו הפתעות לכיוון השלילי, של אנשים שהיו בטוחים שיש להם אוצר גדול ביד ומתאכזבים לגלות שהוא לא שווה כפי שקיוו.
"אבל יש גם מקרים הפוכים – כאשר אנשים מגלים שהחפץ שבידיהם שווה הרבה יותר. לא מזמן פגשתי משפחה שהציגה בפניי מגילת אסתר מאוירת. הם שיערו שהיא שווה כמה אלפי שקלים, ושמחו כל כך כשבישרתי להם שהשווי שלה הוא יותר מעשרת אלפים דולר. כן, גם זה קורה לפעמים".
