כבר 94 שנים שמרגלית זינאתי מתגוררת בכפר פקיעין, שבו מצויה על פי המסורת המערה שבה הסתתרו רשב"י ובנו. מטפסת את המדרגות שבפתח המערה, מכינה דבש מהחרובים שצומחים בפתחה, ומספרת לאורחים היהודיים שמגיעים לפקיעין על ההיסטוריה העשירה והמרתקת של המקום | ערב ל"ג בעומר יצאנו לפגוש את מרגלית ולשמוע ממנה את סיפור חייה השזור בהיסטוריה של פקיעין ושל מערת רבי שמעון בר יוחאי | וגם: מה מספרים השכנים הדרוזים על המערה? | מסמך מרתק
פקיעין. סביר להניח שגם אתן, כמוני עד לרגע זה, טרם דרכתן על אדמת הכפר השוכן בסוף העולם, בקצהו של רום הגליל הירוק. במקום הזה, כך על פי המסורת, שוכנת המערה שבה הסתתר התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ואליה אני שמה את פעמיי בערב ל"ג בעומר תשפ"ה.
הדבר הראשון שמקבל את פניי הוא המעיין שבמרכז הכפר. מעיין קטן ורדוד, מוקף בגדר אבן נמוכה, שעליה יושבות כמה נשים דרוזיות עם ילדיהן הקטנים. המעיין דווקא לא נמצא בפתח המערה, אך על פי המסורת נטען שזהו המעיין שסיפק מים לרבי שמעון בר יוחאי ולבנו רבי אלעזר, בשלוש עשרה השנים שבהן הסתתרו ולמדו תורה.
"את מחפשת את מערת רבי שמעון בר יוחאי?" פונה אלי אחד מתושבי הכפר בעברית צחה, ומורה בידו אל עבר שביל צדדי. "לכי ישר ופני בעיקול, שם תראי גרם מדרגות שיוביל אותך אל פתח המערה".
ההסבר הקצר והפשוט מתגלה עד מהרה כמשימה מורכבת למדי. סבך בתי הכפר הצפופים מקשה עלי לפענח היכן בדיוק נמצא אותו "עיקול" נכסף, ואף על פי שפה ושם מבליח שילוט דהוי הנושא את המילה "למערה", אני טרם מאתרת את המדרגות המדוברות.
אך דווקא מסע החיפושים הזה טומן בחובו קסם מיוחד. השיטוט בסמטאות פקיעין, אשר על פי המסורת היה משכנם של יהודים עוד טרם חורבן בית שני, משרה תחושת התרגשות עמוקה וסקרנות גדולה. בתי אבן נמוכי קומה, עדות אילמת לימים עברו, פזורים לאורך הדרכים המתפתלות. אלה הם למעשה בתי התושבים המקוריים של פקיעין הקדומה. אומנם, מחוץ למתחם ניצבים גם בתים מודרניים יותר, אך כאן, בין האבנים הסדוקות והשבילים הצרים, נושבות רוחות עתיקות הנושאות עמן ניחוחות של היסטוריה רבת שנים.
לרגע חולפת במוחי מחשבה מטרידה אך מרתקת: 'האם ייתכן שבין כותלי הבתים האלה התגוררו בעבר יהודים?' ואולי, בהתחשב בעובדה שבתקופות מסוימות עלה מספרם של היהודים בכפר על זה של בני הדתות האחרות, הסבירות לכך גבוהה למדי.
אלפי שנות התיישבות
זה המקום לעצור ולציין כי ישנם בגליל מספר מקומות המזוהים כמקומות המסתור של רבי שמעון ורבי אלעזר בשנים שבהן הסתתרו מהקיסר הרומאי אדריאנוס. בין היתר יש מקורות הסוברים כי בתחילה הם התחבאו בבית מדרשו של רבי יהושע בן חנניה, שעל פי אחת ההשערות היה במקום שבו שוכן בית הכנסת העתיק בפקיעין. לאחר מכן עברו להסתתר במערה, עד שמת הקיסר אדריאנוס ובטלה גזרת הרדיפה.
המערה הזו מפורסמת אך נסתרת. לאחר חיפוש ומאמץ נוסף, מבליחות לעיניי סוף-סוף מדרגות אבן צרות המובילות אל פתחה השחור, שלצידו שני עצי חרוב ענקיים. בפתח המערה יש רחבה קטנה, ועל אחד מקירותיה מתנוסס לוח מתכת שעליו מופיע הכיתוב: "המקום קדוש, נא לשמור על ניקיונו". אפשר לראות מספר נרות דולקים ופכים עם שמן. ניכר שביקרו שם לא מזמן.
המערה עצמה, כך מתגלה עד מהרה, חסומה עקב מפולות, ולכן אפשר להיכנס רק לחלק קטן ממנה. אך בכל זאת ההתרגשות גדולה מאוד. אי אפשר שלא לחשוב על כך שכפי הנראה, לאורך שלוש עשרה שנה נלמדה תורה במקום הקדוש הזה, בינות לאבנים ובסמוך לעץ החרוב שעדיין נותן את פריו.
את המערה, כך מתברר, פוקדים יהודים לעיתים קרובות, וגם כאלו שאינם יהודים, אך ישנה אישה אחת שפקדה אותה מדי יום ממש, עד לתקופה האחרונה. זוהי מרגלית זינאתי, אישה יקרה מאוד, ילידת שנת התרצ"א (1931).
מאז לידתה ועד היום חיה מרגלית בפקיעין, כשהיא משמשת עדות חיה לדורות של התיישבות יהודית במקום. גם בתקופות סוערות וקשות ידעה משפחתה של מרגלית לשמור על אחיזה באדמה הזו. היא נותרה בכפר גם כשהרוב היהודי עזב, ובכך הפכה לסמל של המשכיות המעידה על כך שגם בשנות הגלות לא פסק רצף ההתיישבות היהודית מהארץ.
התחנה הבאה שלי ברורה: אני מעוניינת לבקר בביתה העתיק של מרגלית (כן, הבית שבו היא נולדה ובו התגוררו הוריה וסביה עוד שנים רבות קודם לכן). לשם כך אני חולפת שוב ליד המעיין, ושוב נתקלת באימהות עם ילדיהן הקטנים. כמה צעירים נוסעים על טרקטורון, ובסמוך להם עובר דרוזי קשיש על חמור.
מתברר כי מרגלית מתגוררת במיקום המרכזי ביותר בכפר, בבית עתיק בנוי מאבנים מעוגלות, שהכניסה אליו עוברת דרך פטיו קטן ושופע עציצים ירוקים מלבלבים, וכדי להגיע אליו יש לטפס כעשר מדרגות תלולות וחלקלקות באופן מבהיל. המחשבה על כך שאישה בגילה נדרשת לעלות בהן מדי יום ביומו מעוררת בי חלחלה. בשלב זה אני טרם קולטת שזהו לא האתגר היחיד שמרגלית נאלצת לעבור מדי יום, וממש לא האתגר היחיד שליווה אותה במשך חייה.
תחת ביתה של מרגלית שוכן מבנה רחב המשתרע על פני שלושה חדרים גדולים, בנויים בסגנון עתיק עם תקרה גבוהה ומעוקלת. בעבר היה הבית שייך למשפחה דרוזית תושבת המקום, אך כיום זהו מרכז המבקרים 'בית זינאתי', מעין מוזיאון שהקימו בני משפחתה של מרגלית לפני כעשור.
"מרגלית נמצאת כעת בבית הכנסת, היא עוד מעט תחזור", אומר לי אחיינה, אבי זינאתי, מדריך במרכז המבקרים. אני מצטרפת בינתיים אל הסיור המרתק במוזיאון, ורואה את הכלים העתיקים ששימשו לעבודת האדמה, שבהם השתמשו יהודי פקיעין שהתגוררו בכפר עד לפני כשמונים שנה. את המחרשה העשויה מעץ אלון, את אבני הרחיים, כמו גם את ה"עול" (האוכף) של החמור, הפרימוסים, האח, ואפילו את כד החרס ששימש לאיסוף שמן זית. "עד לפני כמה שנים מרגלית בעצמה השתמשה בכדים כאלו", מספר האחיין ומזמין אותי למשש את השומניות שעדיין מורגשת בכד.
ויש במוזיאון גם פריטים מרגשים ביותר שנמצאו בבית הכנסת העתיק הסמוך: כתרים של ספרי תורה, רימונים וגם פרוכות. על פרוכת אחת נרשם: "משפחת כהן יהודה", ועל פי התאריך אפשר לדעת כי היא מימי הטורקים. על הפרוכת השנייה מופיע הכיתוב "… אשכנזי נפטר בתרע"ז", ובסיום מופיעים ראשי התיבות שו"ב, כלומר שוחט ובודק.
"זה ממחיש לנו שהקהילה היהודית הייתה פעילה כאן במשך השנים", מבהיר זינאתי. "מספרים שהנשיא יצחק בן צבי הגיע לכפר בשנת תרפ"ו (1927) ופגש בו יהודים שהעידו כי משפחתם מעולם לא יצאה לגלות והיא נמצאת במקום מאז חורבן בית שני, ויש טוענים שקיימות עדויות לכך שאפילו שלמה המלך שלח כהנים לפקיעין. ידוע לנו מתוך רישומים כי היו תקופות שבהן רוב הכפר היה יהודי, וברשימות המיסים מימי הממשל העות'מאני אפשר לראות את שמות המשפחות היהודיות שהתגוררו בכפר, ובהן מוזכר שמה של משפחת זינאתי.
"בתחילת המאה הקודמת למניינם היו כאן בין 45 ל-60 משפחות יהודיות, אך בשנת תרח"צ (1938) נותרו 18 משפחות בלבד. באותה שנה, כשפרצו פוגרומים, הגיעו כנופיות ופגעו בכל היישוב היהודי, ואז עזבו גם המשפחות האחרונות. משפחת זינאתי הייתה היחידה שחזרה לכפר".
ניסיתם פעם להחזיר את ההתיישבות היהודית לפקיעין?
"כן, היה ניסיון לפני כחמש עשרה שנה להקים גרעין תורני בכפר, ואפילו הגיעו לכאן משפחות דתיות עם הרבה מרץ ומוטיבציה, אך תושבי הכפר שאינם יהודים חשבו שרוצים להשתלט להם על הכפר, ובתגובה שרפו מכוניות של יהודים והפעילו כוח. בסופו של דבר המתיישבים החדשים נמלטו מכאן, ורק מרגלית נשארה, כרגיל. האמת היא שאפשר להבין את התושבים. הרי מדובר בכפר שמורכב ברובו מדרוזים, מוסלמים ונוצרים. לא בטוח שזו דרך נכונה להיכנס ולהתמקם בתוכם".
היהודייה האחרונה
מרגלית מופיעה בדיוק כשאחיינה מסיים את ההסבר המרתק. אישה קטנה ונמוכת קומה שצועדת באיטיות במעלה השביל, מבית הכנסת אל עבר המוזיאון הקטן. היא נתמכת במקל עץ, ולפתע עוצרת לרגע, מתכופפת ומרימה משהו. "היא מצאה טישו מלוכלך, ולא מסוגלת להשאיר אותו על הקרקע", מסביר זינאתי את תופעת הטבע שאני רואה מול עיניי.
"ברוכה הבאה", קוראת מרגלית לעברי, ומתיישבת על כיסא בתוך המוזיאון. "סליחה על העיכוב, הייתי עם קבוצת מבקרים בבית הכנסת, אבל כעת סיימנו, ואני פנויה. הספקת לאכול משהו, לשתות?"
מרגלית מתגלה כמארחת מקצועית, חשוב לה שארגיש בנוח. "בעבר הייתי מבשלת יותר", היא מספרת לי, כמו מתנצלת: "קציצות, מרק, קוסקוס… הרבה אוכל בסגנון שמוכר כאן בכפר שלנו. אגב, את צמחי התבלין אני מגדלת במרפסת שלי, ואני שותלת באדמה גם בצל ירוק ותפוחי אדמה. ידעת שמתפוח אדמה אחד גדלים שבעה-שמונה תפוחי אדמה חדשים?"
למי את מבשלת את כל האוכל הזה?
"לצערי מעולם לא נישאתי ואין לי ילדים, אבל באים לכאן הרבה אחיינים שלי, וגם האורחים הרבים שמבקרים בבית הכנסת נהנים מהאוכל. הדבר היחיד שהיה חבל לי הוא שאנשים בקושי אוכלים וכבר הולכים. אני לא יודעת לאן הם ממהרים כל כך".
איך נראה סדר היום שלך?
"אני משתדלת לקום בשעה מוקדמת, להתפלל, להדליק נרות לעילוי נשמות הצדיקים, ובעיקר לעילוי נשמת רבי שמעון בר יוחאי – יש לי נר מיוחד שדולק במשך תשעה ימים, וכשהוא כבה אני מדליקה נר נוסף כזה, ושוב ושוב. אחר כך כוס תה וסינר, ומייד מתחילה את העבודה: מטאטאת את החצר ואת הבית, אחר כך יורדת לאזור בית הכנסת ומנקה גם את הרחוב והגדר.
"בהמשך הבוקר אני עולה להסעה שלוקחת אותי למועדון הוותיקים במעלות, נמצאת שם כמה שעות, יושבת עם החברות שלי, עוזרת למי שצריכה עזרה וגם מתעמלת. אחר כך אני חוזרת לפקיעין, ותמיד ממתינות לי כאן קבוצות של אורחים. אין דבר שמשמח אותי יותר מלראות כאן אנשים יהודים. אחרי כל כך הרבה שנים שלא היו כאן יהודים בכלל, אני מרגישה כמו רחל אימנו שהתפללה 'ושבו בנים לגבולם'".
עברה לך פעם המחשבה לעזוב את המקום?
"מעולם לא", היא משיבה נחרצות. "קיבלתי מאבי את הציווי לא לעזוב את הבית, ומאז אני כאן כל הזמן. זו שליחות החיים שלי – לשמר את רצף היהדות בפקיעין, וגם כשהציעו לי לעזוב ידעתי שאני נשארת".
כיהודייה היחידה שמתגוררת בכפר – איך ההתנהלות שלך עם השכנים?
"כבדהו וחשדהו", היא משיבה, "לפעמים טוב יותר ולפעמים פחות. אבל אני חייבת להדגיש שכל התושבים כאן מכבדים מאוד את הצדיקים שהיו בכפר. הם מתייחסים לקבריהם כמו שמתייחסים למקומות קדושים, ונזהרים לא לגעת ולא לפגוע. כך למשל, בסמוך למערת הרשב"י הם לא נוגעים כלל בעצי החרוב, וגם לא באלונים שסביב קבר רבי אושעיא איש טריא.
"מסופר שפעם כרת אחד מתושבי הכפר חלק מהאלונים, אך כשעלה לאחר מכן על החמור השתתקה רגלו והוא לא היה יכול לזוז. כשהגיע לבסוף לביתו שאלו אותו הוריו: 'איפה היית?' והוא השיב שכרת אלונים מהקבר. אביו הזדעק על כך והורה לו להגיע לקבר עם עשרה אנשים כדי לבקש סליחה. כך אכן היה, הוא הגיע עם עשרה אנשים והתפלל שהרגל תירפא. נעשה נס והרגל נרפאה, אך הוא המשיך לצלוע עד סוף ימיו. מאז איש לא נוגע באלונים שסביב הקבר".
"באופן כללי התושבים הדרוזים של הכפר מאוד אוהבים אותנו", משלים אותה אחיינה, "אך יש בהם כאלו שאינם מסכימים תמיד לנוכחות שלנו במקום. את מרגלית הם מקבלים בשמחה, שכן לטענתם היא 'תושבת המקום', אך לא מוצא חן בעיניהם שמגיעים זרים מבחוץ".
"המוכתר של הכפר"
מרגלית ממשיכה לקחת אותנו אל סיפוריה המרתקים של ההיסטוריה. "אני נולדתי כאן", היא מבהירה, "אך על פי המסורת, הגיעה משפחתי מירושלים לפני אלפי שנים, כשהרומאים שרפו את בית המקדש. באותם ימים הספיקו כמה משפחות של כהנים לברוח, ובהן המשפחה שלי – משפחת זינאתי. המשפחות נדדו בדרכים בלי בית, אוכל או מים, כשהן לוקחות איתן שתי אבנים מבית המקדש, כדי לזכור. בסופו של דבר הן הגיעו לפקיעין שאז בכלל לא היה כפר אלא רק מעיין קטן בין ההרים. קראו למקום 'תקוע', ומקובל לשייך אותו לתקוע הגלילית שמוזכרת בסיפורים על רבי שמעון בר יוחאי שלימד שם תורה. עם השנים הפך השם ל'תקיעין' ולאחר מכן ל'פקיעין'.
"מכיוון שמדובר במשפחות כהנים הן מצאו את המקום כמתאים להן במיוחד, מכיוון שהאזור היה מרוחק מירושלים ומהרומאים, אך עדיין בתוך גבולות הארץ ולא רחוק מדי ממקום בית המקדש שחרב, ועוד ישוב להיבנות בקרוב".
מרגלית עוצרת ומבקשת לספר על הוריה: "אבא שלי היה תלמיד חכם גדול. הוא קיבל את החוכמה מסבא רבא שלי – סבא שאול שהיה נחשב ל'מוכתר' של הכפר. הוא היה אומר לאנשים מתי לזרוע ולקצור ומתי לעבוד את האדמה. אבא היה ידוע גם כן כמי שיודע להמליץ ולייעץ. גם הוא וגם סבא למדו הרבה קבלה, זוהר, תורת הנסתר".
מה מיוחד כל כך בפקיעין? למה היה חשוב לך להישאר במקום?
"פקיעין מוקפת בצדיקים", מבהירה מרגלית בעיניים בורקות. "בצד צפון נמצאת מערת רשב"י, בכניסה לכפר ליד מעיין עין טיריא קבור האמורא רבי אושעיא איש טריא, שהיה אדם חסיד וזהיר במעשיו ופרנסתו הייתה ממלאכת הכובסות, ואילו בדרום קבור רבי יוסי דפקיעין. יש סיפורים רבים על הצדיקים גדולי העולם האלו, ובין היתר מסופר שבימי הפרעות, כשהפורעים רצו לפגוע בקהילה ולהחריב אותה, הם יצאו מקבריהם כשהם אוחזים לפידים כדי להגן על הכפר ולשמור על הקהילה היהודית".
איך את מסבירה את זה שהקהילה היהודית עזבה מקום קדוש כל כך?
"כי התנאים כאן היו מאוד-מאוד קשים", היא מסבירה. "אנשים עבדו בעבודות האדמה שהיו קשות ומפרכות, כי זה אזור הררי עם הרבה אבנים. כשאני הייתי ילדה כל המשפחה עבדה בשדה – הנשים, הגברים והילדים, ועדיין היה קשה מאוד. בשלב מסוים שלחו מכתב לבית הדין הרבני בצפת וביקשו עזרה בתחזוקת המקום ובחיים עצמם".
לדבריה של מרגלית, הבעיות החריפו בעשור הראשון של המאה העשרים למניינם, כאשר נטל המיסים שגבה השלטון העות'מאני אילץ את יהודי הכפר למכור חלק מאדמותיהם. לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה, והמצב הכלכלי בעקבותיה המשיך לפגוע בקהילה והוביל לעזיבתן של משפחות רבות. לבסוף, במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) נאלצו יהודי פקיעין לגלות מכפרם.
"גם לביתנו פרצו הפורעים", היא מספרת. "הם רצו לשרוף את אבא שלי, והשכנים הצילו אותנו ברגע אחרון, אבל היינו חייבים לברוח מכאן. אבא אמר שבית לא עוזבים, ולכן בסופו של דבר חזרנו, אבל רק המשפחה שלנו. הבטחתי לאבא שלי שאישאר כאן תמיד, ולכן אני כאן".
לא היה קשה לך במשך השנים?
"לי?" היא תוהה על עצם השאלה, "ודאי שהיה קשה, אבל אגלה לך משהו – גם היום קשה, בכל מקום קשה, והמצב היום גרוע יותר מאשר בעבר. אבל אני מרגישה שליחות להישאר במקום ולשמור עליו, וגם מודעת לכך שאם לא אהיה כאן – המקום כולו עלול להיפגע, ויש מספיק אנשים שעלולים לפגוע בו.
"רק בשנים האחרונות הגיע לכאן היסטוריון שרצה לחפור במערת רשב"י, ואני בכוח התעקשתי שלא יחפור בה. זוהי מערה קדושה, וכולנו יודעים שהייתה מפולת לפני מאה ושמונים שנה שגרמה לה להיסתם. איזה טעם יש לחפור ולפגוע בקדושתה? עד היום אני משתדלת להגיע מדי פעם למערה, אפילו שקשה לי מאוד. אני עולה את כל 71 המדרגות בכניסה. מספרים הפוכים זה 17 שבגימטרייה זה טו"ב, כי חשוב לי לוודא שהמקום שמור. אני גם אוספת חרובים מהעצים ומכינה מהם דבש חרובים שנחשב לתרופה מצוינת לדלקות, וגם טעים בפני עצמו".
היסטוריה ב'מרתף'
כאמור, המבנה שאנו שוהים בו צמוד לבית שבו גדלה מרגלית כילדה, ובו גם התבגרה. כעת היא מתרוממת ממקומה ומזמינה אותי להצטרף אליה, בדרך אל ה'מרתף'. אנו צועדות יחד בסמטאות שבהן מרגלית חולפת כבר קרוב למאה שנים.
"בעבר התגוררו סביבנו יהודים, ואני אפילו זוכרת בתים מסוימים שבהם גרו יהודים, אך כיום את יכולה לראות צלב על הקירות, כי גרות פה משפחות נוצריות. היה כאן גם בית ספר יהודי שהקים איש העלייה הראשונה יצחק בן צבי, אך נהרס מהר מאוד. גם בית העלמין היהודי שנמצא בכניסה לעיר שבור ופרוץ. ההורים שלי כבר לא נקברו פה, הרגשנו שלא מתאים שייקברו במקום פרוץ שבו מסתובבות עיזים. אבל סבא וסבתא וקרובי משפחתי האחרים קבורים כאן, וכך גם עוד עשרות מבני הקהילה היהודית".
אגב, אימה של מרגלית, מזל, הלכה לעולמה בגיל 105, ומרגלית מעידה שהיא הייתה צלולה ופעילה עד רגעיה האחרונים ממש.
אנו נעצרות כעת על יד 'המרתף' – חדר בעל תקרה גבוהה, ובמרכזו עמוד בטון. "בעבר המקום שימש אותנו כדי לאחסן את התבואה, כי באותן שנים לא היו מקררים", היא מסבירה.
כשנמצאים במרתף חשים כי הזמן כמו עוצר מלכת, והתחושה היא שנשאבים ממש אל תוך סיפור חייה של מרגלית. בארון ויטרינה מוצגים אלה לצד אלה – כאפייה ערבית עתיקה, ציצית יהודית עתיקה ואקדח נושן. החפצים היו שייכים ליוסף זינאתי, אביה של מרגלית. במרתף זה מוצג גם מכתב שכתבו יהודי פקיעין בשנת תר"ן (1890) אל אב בית הדין בצפת. במכתבם ביקשו ממנו סיוע כספי בשל עול המיסים שהטילו עליהם פקידי הסולטן העות'מאני, נטל שאילץ אותם למשכן את רימוני הכסף של ספר התורה. אחד החתומים על המכתב היה שאול זינאתי, סבה של מרגלית. כיום, לצד המכתב, מוצגים רימוני כסף משנת תרנ"ה (1895). האם אלו אותם רימונים? מרגלית אינה יודעת לומר זאת בוודאות.
מרגלית מסיימת את הסיור ומביטה בי במבט עייף אך מרוצה. "עוד תראי שפקיעין תשוב להיות מרכז של העם היהודי", היא מבטיחה לי. "ככה זה, כמו שאומרים בערבית: 'הכל הולך שְווֹיה-שְווֹיה', כלומר 'לאט-לאט', אבל בסוף זה יקרה, אני בטוחה".
היא מסתובבת ופונה לעלות בגרם המדרגות המוביל לביתה – הבית היהודי היחיד בכפר פקיעין. כאן היא תמשיך לשמור על הגחלת היהודית, עד יבוא גואל.
בית הכנסת העתיק
אתר מיוחד וחשוב השוכן בסמוך לביתה של מרגלית זינאתי הוא בית הכנסת העתיק של פקיעין. מרגלית עצמה היא הממונה על שמירתו ומחזיקה בידיה את מפתחות המבנה.
כשהיא מזמינה אותי להיכנס לבית הכנסת, אני רואה בחוש מהו בית כנסת עתיק שמתוחזק היטב ומשמש אות לחיים היהודיים שהתקיימו במקום. מרגלית מציינת כי אף על פי שבית הכנסת שהוקם בשנת התרל"ג (1873) אינו פעיל באופן שגרתי, הוא עדיין משמש מוקד רוחני חשוב. קולות השמחה של טקסי בר מצווה מהדהדים בו לעיתים, ותפילותיהן של קבוצות יהודיות המגיעות מרחוק נישאות בין כתליו העתיקים. פשטותו האדריכלית של בית הכנסת מעוררת תחושה של אותנטיות, מזכירה את בתי הכנסת הצנועים שהוקמו במאה התשע עשרה ביישובים המרוחקים של הגליל, מקומות שבהם שמירת הגחלת היהודית דרשה מסירות מיוחדת.
אבל ייחודיותו של בית הכנסת טמונה לא רק בעתיקותו, אלא גם בסמלים הנראים בו. על קירותיו קבועות שתי אבני בזלת עתיקות, שעל פי מסורת דורות בפקיעין, הובאו לכאן על ידי כהנים משרידי בית המקדש החרב. פרוכת הארון נושאת את שמות בני משפחת זינאתי, ששמרו על המקום בנאמנות דור אחר דור. סביבם מוצגים תשמישי קדושה ששימשו את יהודי פקיעין שנים רבות, עדות לחיי קהילה תוססים שהתקיימו כאן.
אבי זינאתי, אחיינה של מרגלית, המלווה אותנו בביקור, מצביע על השיפוץ המשמעותי שעבר המבנה בזכות ביקורו ההיסטורי של יצחק בן צבי, לימים נשיא המדינה. בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת, כשהגיע לפקיעין, נגע לליבו מצבו הרעוע של בית הכנסת, והוא פעל נמרצות לשיקומו. "המבנה הזה", מדגיש זינאתי, "הוא לא רק סמל לבית כנסת מהמאה התשע עשרה, אלא גם זיכרון לבית כנסת קדום עוד יותר, אשר על פי המסורת נבנה כאן על ידי רבי שמעון בר יוחאי בעצמו. אנו קשורים אליו בקשר בל יינתק, הוא חלק בלתי נפרד מזהותנו, מפקיעין ומרוחו הקדושה של המקום הזה".
השכנים הדרוזים של המערה
מיהם אלו שזוכים להתגורר בסמיכות למערה שעל פי המסורת בה רבי שמעון ובנו הגו בתורה שלוש עשרה שנה, ובה חובר הזוהר הקדוש? כשביקשתי לגלות את התשובה לשאלה התוודעתי לכמה וכמה בתים של תושבים דרוזים, החשים קשר מיוחד למערה ואף רואים בה מקור לסגולות ולשמירה.
אחד מהם הוא סמיח זינאלדין, מנהל המרכז הקהילתי ויחידת הנוער ברשות המקומית פקיעין.
"נולדתי בפקיעין, בבית הסמוך ביותר למערת הרשב"י, ועד היום אני גר שם", הוא מספר.
מאז שסמיח זוכר את הכפר, הוא זוכר גם את התיירים הבאים שבאים לבקר בו. "אחת הסיבות העיקריות היא מערת הרשב"י, ללא ספק", הוא אומר. "אומנם יש עוד קברים של צדיקים בעיר, וגם ישנו המעיין היפה והאווירה הקסומה בסמטאות. פקיעין גם מתייחדת ברב-תרבותיות המגוונת שלה, שכן יש כאן יהודים, דרוזים, מוסלמים ונוצרים קתולים. אבל מגיעים לכאן בעיקר בגלל מערת רשב"י, והסיפורים המופלאים שמספרים עליה".
אילו סיפורים למשל?
"ההורים שלי סיפרו לנו תמיד ש'רשב"י היה אדם קדוש' ושבזכותו יש לנו הגנה. ההורים ויתר השכנים גם הרגישו מחויבות מיוחדת לשמור על המערה. מעולם לא דיברנו בקול רם כשעברנו לידה, ואף על פי ששיחקנו הרבה במשחקי דמויות של 'מלכים' ו'שבטים', מעולם לא שיחקנו את דמותו של רשב"י, למרות שזה היה מתבקש.
"גם בחרובים שעל עץ החרוב לא השתמשנו. רק אם נשרו חרובים על הקרקע מותר היה להשתמש בהם, אך בשום אופן לא לסחור בהם, כי הם קדושים".
כילד הכרת את היהודים שגרו בכפר?
"כן, בוודאי, אלו יהודים קדושים. ההורים סיפרו לי שעד לפני קום המדינה הרוב בכפר היה יהודי, ואם למישהו דרוזי למשל הייתה חתונה, והיהודים החרימו אותה משום מה, היא לא הייתה מתקיימת, כי פשוט לא היו מספיק אנשים שיגיעו. עד עכשיו יש בכפר בתים, חלקות אדמה ומטעים, שאנו יודעים שהיו שייכים ליהודים.
"באופן אישי הכרתי את יוסף זינאתי – אביה של מרגלית, שבמשך כל חייו שמר על בית הכנסת העתיק.
"באחד הימים נעלם לאבא שלי הארנק, והוא חיפש אותו בכל מקום. לבסוף אמא נתנה לי יד ואמרה לי: 'אני הולכת לשאול את הרב זינאתי'. אני זוכר שנכנסנו לביתו, והוא כיבד אותנו במיץ פירות שלגמנו עד הטיפה האחרונה, כי ידענו שהוא קדוש. אחר כך סיפרה לו אמא על הארנק, והוא אמר לה: 'תני לי לבדוק', ואז הוא עיין בספר הזוהר שכתב רשב"י. אחר כך שמעתי שהוא אומר לאמא: 'מי שלקח לכם את הארנק הוא אחד החברים של הבנים שלכם. הוא רוצה להחזיר אותו, אך מתבייש. עוד תראו שהוא יחזיר, ותמצאו אותו מתחת לבית – במקום שיש תרנגולות'. ובאמת, אחרי יומיים מצאה אמא שלי את הארנק מתחת לבית, בדיוק במקום שאמר הרב".
אגב, סמיח מפתיע כשהוא מציין כי כמו רבים מתושבי הכפר, גם הוא מחזיק ברשותו את כל הכרכים של ספר הזוהר. "דפדפתי בהם פעם, אך לא הבנתי הרבה", הוא מודה, "אבל אני מספר לילדים שלי על הספר הקדוש הזה, וגם לאורחים הרבים שמגיעים לכפר".
אחרי שהיהודים עזבו המשכתם לשמור איתם על קשר?
"כן, גם ידוע לי על לא מעט צאצאים שלהם שחיים כיום בטבריה ובחיפה, ומספרים שהשורשים שלהם בפקיעין. לא מזמן השתתפתי בכינוס יחד עם אשתי, וכשיצאנו המתינה לנו אישה מבוגרת במדרגות, ואמרה: 'שמעתי שאתם מפקיעין, ואני רוצה לשאול על חברה שלי'. התברר שהיא גדלה בפקיעין כילדה קטנה, ורוצה לדעת מה שלום חברתה הדרוזית. כשהיא נקבה בשמה התברר שזו לא אחרת מסבתא של אשתי. האישה שמעה את זה ופרצה בבכי. אחר כך, כששבנו לכפר, סיפרנו לסבתא שיש לה 'דרישת שלום מחברת הילדות שרה', והפעם היה תורה לפרוץ בבכי".
גם ג'מאל עבאס, לשעבר מנהל בית ספר מטעם משרד החינוך וכיום גמלאי, תושב פקיעין, זוכר את היחס המיוחד שהיה מאז ומעולם כלפי המערה. "בעבר, כשהקימו את בתי הכפר, השתמשו בגזעי עצים כמו עצי אלון ועצי זיתים שלקחו מהשדה, אך בעצי החרוב שהיו הכי קרובים אלינו לא השתמשו, גם לא לצורכי הסקה וחימום", הוא מבהיר. "רק העלים היבשים שלהם באו לידי שימוש, וכאשר מישהו חלה היו מבעירים אותם כמו קטורת מסביב לחולה, כי האמינו שבזכות העלים של העץ הקדוש הוא יבריא.
"אני גם זוכר שבחגי העדה הדרוזית היינו כולנו מגיעים למערה ומדליקים נרות בפתחה, וכך עשינו גם בפתח קברו של רבי אושעיא איש טריא. שמעתי מזקני פקיעין שבמערת הרשב"י מתרחשים ניסים מופלאים, וכאשר מישהו נודר נדר ונושע, כמו למשל אם היה חולה והבריא, הוא הולך למערה ושוחט בפתחה כבש – סוג של טקס שמקיימים בחברה הדרוזית".
אגב, עבאס מציין כי גם תושבי הכפר הנוצרים מכבדים את המערה, ואף מכנים אותה בשם "מערת בני יעקב", כינוי שהגיע בזכות ביקורו של כומר נוצרי מפורסם מסוריה בשנת תרפ"ג (1923) בפקיעין. הכומר תיאר את המקום וסיפר על המערה המיוחדת והמורשת היהודית שלה. בעדותו הוא גם הזכיר כי הנציב העליון הראשון בארץ ישראל בשנות המנדט, ביקר אף הוא במערה. מה שממחיש כמה חשוב היה המעמד שלה, כשבכל פעם שהגיע אורח מחו"ל היו מובילים אותו לשם.
"יש במסורת הערבית אגדות, לפיהן עצי החרוב של מערת רשב"י, חוללו ניסים".
לדברי עבאס, הזדמן לו לקרוא על כך שאחד מערביי פקיעין שמתגורר כיום בארגנטינה הוריש חלקת אדמה הסמוכה למערת הרשב"י לטובת ההקדש היהודי על שם רבי שמעון בר יוחאי. "הצלחתי לאתר את המשפחה וביקשתי לאמת דרכה את הדברים ואף לקבל סימנים כמו גוש ומספר חלקה. המשפחה לצערי לא שיתפה פעולה, אך ראיתי לכך עדויות נוספות בעיתונות משנות השבעים, שבהן סופר כי אכן השטח הדרוזי הסמוך למערה ניתן להקדש היהודי".
באופן אישי מספר עבאס כי הוא חש זכות גדולה לספר בהזדמנויות שונות שהוא מתגורר בפקיעין, בסמוך למערת הרשב"י. "ולא רק אני", הוא מוסיף, "תושבים רבים מהכפר רואים זאת כחלק מהזהות שלהם. יש גם אומן ידוע בשם מחמוד פאדול שהתגורר אצלנו בכפר, עד שנפטר. במשך כל ימי חייו הוא הוכר בכינוי 'מחמוד אל חרובי', בזכות החרובים של רבי שמעון".
ומה עם קברו של רשב"י במירון? תושבי פקיעין חשים גם אליו קשר מיוחד?
"באופן אישי הזדמן לי לבקר במירון כמה פעמים, אך לא בחגיגות של ל"ג בעומר, שבהן צפוף מאוד ואין מקום להיכנס. עם זאת, במשך כל השבועות שסביב ל"ג בעומר מגיעים לכפר שלנו הרבה יהודים כדי לבקר במערה, ואנו מקבלים אותם בשמחה ובאהבה גדולה".
