שומר השטן

האיש ששמר על המפלצת | עמרם לוסקי, השוטר שליווה את המרצח אדולף אייכמן מיום לכידתו ועד יום תלייתו משחזר

כשחזר אדולף אייכמן מאולם המשפט בו נגזר דינו למוות, הוא ניגש בשלווה למיטה, הוציא ספר על חיות הקוטב הצפוני וקרא בקור רוח. אז, ורק אז, הפר השוטר המרוקאי עז הנפש את נדר השתיקה שנדר • עמרם לוסקי, האיש ששהה לצידו של רב המרצחים הנאצים במשך שנתיים תמימות, חושף את חייו המעוותים וימיו האחרונים של האדם שהיה אחראי לרצח שישה מיליון יהודים בשואה

בפעם הראשונה שהביט עמרם לוסקי פנימה אל החדר, הוא ראה אדם. לא צעיר במיוחד, גבוה ורזה, שהיה נראה מרוכז בעצמו. הוא לא ידע שום דבר על האיש בעל החולצה לבנה והסוודר החום. שום דבר בחזותו החיצונית של האיש לא סיפר על מוצאו או על עברו המתועב. לוסקי הביט בו ממושכות, וניסה להבין מיהו האיש שזוכה לשמירה הדוקה כל-כך.

הדקות חלפו. את השקט ששרר בחדר ניתן היה לשמוע היטב. הקירות הלבנים לא סיפרו דבר על המתרחש בליבם של השוהים בו. העצור ישב כשהוא מטושטש למדי. מולו, עמד השוטר הצעיר, כשהוא מלווה באנשי 'המוסד' הקשוחים. שום מילה לא נאמרה, כולם המתינו לבאות.

בשעה היעודה, הגיע אל דירת המעצר הקטנה שבעיר יפו, שופט שלום. הוא נכנס אל החדר, ולא ידע את נפשו. 'אי אפשר לנהל פה משפט', אמר לאנשי 'המוסד' שסביבו. 'אתם צריכים להכין את השטח טוב יותר'. ההוראה ניתנה, ובתוך דקות הובא אל החדר שולחן ישן, מאחוריו נתלה דגל ישראל, והשוטר הצעיר אף הצליח להמציא טלפון שולחני מקולקל, שאמור היה לשוות לשולחן השופט תדמית רצינית יותר.

הדיון היה קצר במיוחד. התובע מלמל במהירות את דרישת הפרקליטות. 'אנחנו מבקשים להאריך את מעצרו של העצור בחמישה עשר יום', ביקש מהשופט. זה הביט בעיניו של הנאשם, שישב מולו. 'שמך?' שאל בקול, ואחד מהפרקליטים ששהו בחדר מיהר לתרגם לעצור את דברי השופט. 'אדולף אייכמן', השיב האיש בקול בטוח.

'אתה מואשם בפשעים נגד העם היהודי ונגד האנושות', המשיך השופט. 'האם אתה אשם או לא אשם?' שאל רטורית את הנאשם, שמיהר להשיב – 'לא אשם'. השופט עלעל דקה ארוכה במסמכים שהוגשו לו על ידי התובע. 'אני קובע המשך מעצר לחמישה עשר יום', הודיע ביובש, תוך שהוא חותם על המסמך, וממהר לעזוב את חדר הדיונים המאולתר.

קרדיט: לע"מ

השוטר הצעיר נצמד להוראות שניתנו לו זה מכבר. הוא כבל את עצמו לעציר, ומיהר להוביל אותו לרכב השני בשיירת הרכבים שהמתינה מחוץ לדירה. הוא הושיב את העציר במושב האחורי של מכונית המשטרה, כשהוא כבול אליו מצד אחד. ושוטר אחד כבל את עצמו לעציר מצידו השני. השתיקה המשיכה גם במהלך הנסיעה הארוכה צפונה. גם כשהגיעו לבית המעצר 'ג'אלמה' הממוקם בצפון הארץ, השתיקה לא הופרה. העציר הובל פנימה אל חדר שיוחד לו מראש, והשוטר הצעיר נכנס יחד איתו אל התא, כשהוא מתעקש שלא להסיר את עיניו מהאיש השקט.

"לא היה לי בהתחלה מושג וחצי מושג מי הוא האדם שעליו אני שומר", נזכר עמרם לוסקי, האיש ששמר על הפושע הנאצי אדולף אייכמן במשך כל תקופת מעצרו בישראל. "נולדתי במרוקו, ושמעתי רק מכלי שני ושלישי את סיפור שואת העם היהודי באירופה. בטח שלא הכרתי את שמות המנהיגים הבולטים של התנועה הנאצית. גם כאשר שמעתי בדיון את שמו, לא היה לי מושג במי מדובר. חשבתי שאולי מדובר במהנדס גרמני. באותה התקופה היו הרבה חיסולים של גרמנים שבאו לסייע למצרים לבנות טילים וציוד מלחמה".

העציר מצידו, לא סיפק פרטים על אודות מוצאו. "הזהירו אותי שלא לדבר איתו", ממשיך לוסקי, "ואני נצמדתי לפקודות הברורות שקיבלתי. הבנתי שמדובר באישיות רמת דרג, שיש לשמור עליה באדיקות. ההוראה הייתה ברורה: אם קורה משהו בדרך, אני והשוטר שאיתי צריכים לסוכך על העציר, לחבק אותו ולמנוע כל פגיעה בו. כך עשיתי".

יממה לאחר שהובא אל תא המעצר בבית המעצר 'ג'אלמה' – כיום בית המעצר 'קישון' – הבין לוסקי מיהו האיש שיושב לצידו בתא. הוא האזין לשידורי הרדיו, ושמע על הודעה מיוחדת שנמסרת זה עתה מעל בימת הכנסת. ראש הממשלה דוד בן גוריון ביקש ליידע את הציבור בסאגה שעתידה להסעיר את העולם כולו. "עלי להודיע בכנסת כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי – יחד עם ראשי הנאצים – על מה שהם קראו 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים', כלומר, השמדת שישה מיליונים מיהדות אירופה. אדולף אייכמן כבר נמצא במעצר בארץ ויעמוד בקרוב למשפט בישראל".

"לא האמנתי לדברים ששמעתי", נזכר לוסקי. "הבנתי מיד שבן גוריון מספר על האיש שעליו אני שומר. נדהמתי מהדברים שאמר ראש הממשלה. שפשפתי את עיניי והבטתי באיש שישב מולי. הזה רוצח ההמונים? הייתכן שהאיש הזה היה אחד הברגים החשובים ביותר במכונת ההרג המשומנת ביותר בהיסטוריה? הוא היה נראה לי אדם רגיל. נורמטיבי, אינטליגנטי ושקט. לקח לי זמן להפנים שמאחורי החזות הרגועה הזו מסתתר המנצח של תזמורת המוות הנוראית. אדולף אייכמן, רוצח המונים מתועב".

האיש שהרג את האריה

כשעמרם לוסקי, כיום בן שבעים ושמונה, נזכר בימים ההם – הוא מתמלא בהתרגשות. הוא ניצב באחד הצמתים החשובים והמרכזיים שידעה מדינת ישראל בראשית דרכה. "ידעתי שאני עושה משהו חשוב מאוד למען המדינה ולמען עם ישראל", הוא אומר, כשאנו פוגשים אותו בריאיון מיוחד בביתו שבנתניה. "השתדלתי להתעלם מכל השאר. ניתנה לי משימה, לשמור על בריאותו ושפיותו של העציר החשוב ביותר במדינה, וזה מה שעשיתי. אין ספק שבעיניי כיהודי – בוודאי שזה מורכב, וקשה לשבת מול אדם כזה במשך שעות ארוכות, מדי יום. הרגשתי שנאה עמוקה ותיעוב כלפי האיש הזה, וחיכיתי ליום שבו יוציאו אותו להורג. בינתיים, ניסיתי ללמוד ולהבין מיהו האיש, מהן תכונותיו ולנסות להבין איך ייתכן שבן אנוש נהג כפי שהמרצח הזה נהג".

לוסקי היה אז בחור צעיר. הוא נולד בקזבלנקה, מרוקו, להורים מסורתיים. "במרוקו לא היו חילונים", הוא מספר, "מי שהעז לעבור על מצוות הדת – היה מבייש את כל משפחתו. בעוונותינו, כשהגענו לארץ, חלק מהדברים נשכחו, אבל אני אדם דתי עד היום". שני בניו הגדולים חזרו בתשובה, והוא גאה בהיותו אחראי לכך. "הם גדלו על ערכי היהדות בבית ובמשך השנים חזרו בתשובה. הם המשיכו את אהבת ישראל שראו אצלי בבית", הוא אומר.

עוד בהיותו ילד חלם להגיע לארץ ישראל. "הציונות הייתה חלק בלתי נפרד ממני", הוא מספר. "כבר בגיל 14 חיפשתי את הדרך להגיע אל הארץ המובטחת". הוא נכלא במרוקו על ניסיונות בריחה מהמדינה, ולאחר תקופה נעזר בשליחי הסוכנות בקזבלנקה, שהעבירו אותו לאזור אלג'יר, שם לקה במחלה קשה, ואושפז למשך חצי שנה בבית חולים במדינה.

כשהתאושש, עלה על ספינה שעשתה את דרכה למרסיי, צרפת, ושם עלה על סיפון האנייה 'קדימה', שהורידה אותו במחנה העולים 'שער העלייה' שבחיפה. בהמשך, הייתה משפחתו בין מקימי קיבוץ ישרש הסמוך לרמלה. החתונה התקיימה ברמלה, "כי לא היה בישרש חשמל". 'באבא חאקי', אחיו של 'בבא סאלי', ערך את חופתו.

לאחר נישואיו, עבר לוסקי למושב 'יגל', שם מונה למזכיר חוץ. "הייתי כבר אב לשני ילדים", הוא מספר, "והמשכורת לא הספיקה, אז התחלתי לעבוד בלילה כנוטר (-שומר)". כמה חודשים לאחר מכן, גויס למג"ב. "המשימות של מג"ב באותם ימים לא היו קשות מדי", הוא מספר. "הפעילות התרכזה בעיקר בתפיסת גנבים ערבים שהסתננו למושבים".

למרות זאת, לוסקי השתתף בפעולה היסטורית עת לכד עם אנשי חולייתו את אחד מהמחבלים הראשונים שנהגו להסתנן למושבים יהודיים ולרצוח יהודים. "היו אז שני מחבלים מפורסמים", הוא מספר, "מוסטפא סמואלי ומוחמד ג'לג'ול. את סמואלי תפסו כוחות מג"ב בשנת 1956, ובאותה תקופה אנו לכדנו את ג'לג'ול. הוא חדר למושב נועם שבחבל לכיש ורצח שם משפחה. רדפנו אחריו וחיסלנו אותו ליד אשתאול".

במסגרת שירותו במשטרה השתתף לוסקי במגוון משימות שהפכו לחלק בלתי נפרד מספר דברי הימים של מדינת ישראל. "אני זוכר את החיפושים אחרי יוסל'ה שוחמכר. הגענו לכפר חב"ד ועברנו בין הבתים. המדינה כולה הייתה בהלם מהפרשייה הזו". מאוחר יותר נשלח לפקד על תחנת המשטרה באילת. "אלו היו ימים יפים", הוא נזכר בחיוך.

בין היתר היה לוסקי אחראי על צוות האבטחה של הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקאי דאז, בביקורו בישראל. הוא גם פיקח על עובדי נפט ישראלים בסיני והיה שותף למבצעי החזרת השטחים. גולת הכותרת של שירותו באילת הייתה לכידתו של אריה אימתני.

"לגן החיות בעיר תרמו אריה קטן", הוא מספר, "שגדל עם השנים. פעם אחת, כשבאו להאכיל אותו, הוא הצליח לברוח. רדפתי אחריו, ומצאתי אותו עומד על גבעה בנגב. כדור ההרדמה של הווטרינר פספס אותו ואני יריתי בו למוות. אחרי זה הייתה ביקורת קשה עלי. הילדים בעיר טענו שהרגתי להם את האטרקציה האהובה עליהם", הוא אומר וצוחק.

הקצין שלא ידע

על אדולף אייכמן, כאמור, לא שמע לוסקי מעולם. הפושע הנאצי שניהל הלכה למעשה את מבצע גירוש מאות אלפי יהודי הונגריה אל מחנות המוות, היה מיד עם הקמת מדינת ישראל ליעד מספר 1 של אנשי 'המוסד'. במשך שנים כשלו סוכני 'המוסד' בניסיונות האיתור של הפושע הנאצי הבכיר, כנראה הבכיר ביותר ששרד את המלחמה. השמועות לימדו שהוא מסתתר בדרום אמריקה, לשם נמלט בשנת 1950, אולי בסיוע גורמים בוותיקן.

אייכמן שינה לחלוטין את זהותו. הוא התגורר בבואנוס איירס שבארגנטינה, כינה את עצמו ריקרדו קלמנט ואף הביא את משפחתו למדינה הדרום-אמריקאית. הוא חי חיים רגועים למדי, תוך שהוא מסתיר באופן קפדני את עברו הרצחני.

בשנת 1960 הצליחו סוכני 'המוסד' לאתר את אייכמן, ומבצע חטיפתו והבאתו לארץ נחשב עד היום לאחד המבצעים המבריקים ביותר של ארגון הביון הישראלי. במשך חודשים עקבו אחריו סוכני 'המוסד', ובשעת כושר נחטף אייכמן והובא לדירת מסתור של הארגון בבירת ארגנטינה. לאחר מכן, הועבר במטוס 'אל-על' לישראל, כשהוא מטושטש. בעשרים ושתיים במאי של אותה שנה נחת המטוס בישראל ואייכמן הועבר תחת אבטחה כבדה לדירת מסתור של 'המוסד' ביפו.

גופי הביטחון הישראליים הבינו שיש צורך בשמירה הדוקה על הפושע הנאצי שהובא לישראל, לשם כך הוקמה יחידה מיוחדת במשטרה שנקראה 'היחידה לביטחון היקפי'. לוסקי היה בין הראשונים שגויס אליה. "קיבלתי טלפון מהמטה הארצי של משמר הגבול, והתבקשתי לבוא לריאיון במחלקת כוח אדם שבמטה", הוא משחזר. "לא הסבירו לי מה רוצים ממני. גם המפקדים שלי לא ידעו למה קוראים דווקא לי".

כשהגיע למשרדי המטה הארצי של מג"ב בתל-אביב, פגש לוסקי את קצין כוח-האדם שחקר אותו היטב על אודות מוצאו. "אני אמנם יליד קזבלנקה, אבל שם משפחתי הוא אשכנזי, כי סבא הגיע מפולין למרוקו", הוא מסביר. "הקצין בירר אם אני יודע משהו על שואת יהודי אירופה ואם מישהו מבני משפחתי נספה או סבל במחנות ההשמדה. לא ידעתי אז הרבה על השואה, רדיו לא היה נגיש בימים ההם, ועיתון רק מדי פעם יצא לי לקרוא לכן לא ידעתי כמעט כלום על השואה".

לוסקי לא הבין את מטרת התשאול הארוך והוא העלה את תמיהתו בפני הקצין המתשאל. "הוא לא ענה, ואמר לי לעבור לחדר הסמוך. שם המתינו עשרות שוטרים. קיבלנו הוראה לעלות על משאית גדולה שמחכה לנו מחוץ למטה".

אף אחד מבין השוטרים לא ידע לאן מודעות פניה של המשאית. "ניסינו לנחש בדרך מה משותף לכולנו", נזכר לוסקי בחיוך, "אבל לא הצלחנו. המשאית נסעה למתקן ביטחוני ביפו, שם שהינו בלילה. בבוקר העירו אותנו ולקחו אותנו לבית המעצר 'קישון' (ג'אלמה)".

כשהגיעו לוסקי וחבריו לבית המעצר 'קישון' – הם הופתעו לגלות את המתקן ריק מאדם. "פינו משם את כל האסירים", הוא מספר. "גילינו שבונים שם תא גדול, מאובטח כולו. הרסו שם כמה קירות, סיידו את דלתות החדרים. הבנתי שעומד להגיע מישהו חשוב, רק לא הבנתי עוד על איזו מפלצת אני עתיד לשמור".

שעות לאחר הביקור הראשון בג'אלמה התבקש לוסקי עם שני שוטרים נוספים לחזור לבית המעצר הישן ביפו. כשהגיע, הוכנס לחדר קטן, שם חיכה לו אדם שהיה מוקף באנשי 'המוסד'. "נכנסתי לחדר וראיתי אדם רזה, לבוש בפשטות. הוא הביט בי מתוך המשקפיים שכיסו את עיניו. כשהשופט הגיע, שמעתי שהוא נוקב בשמו, 'אדולף אייכמן', אבל השם לא אמר לי כלום".

מהדירה הועבר אייכמן אל בית המעצר, כשידיו אזוקות לאלו של לוסקי. "הוא היה המום", מתאר לוסקי את השעות הראשונות של אייכמן בישראל. "יכול להיות שעוד היה מטושטש מהטיסה. הוא לא דיבר מילה כל הדרך. בכלל, חשבתי שהוא תלוש קצת מהמציאות ולא בדיוק מבין איפה הוא".

שיירת המכוניות הממוגנות נעה במהירות צפונה. "החשש היה שינסו לתקוף את השיירה ולנסות לשחרר אותו", הוא מסביר. "השיירה דמתה לשיירות של ראשי הממשלה בישראל. אבטחה רבה, תשומת לב מקסימלית וחשש תמידי מפני ניסיונות חטיפה".

בבית המעצר 'קישון' הוכנס אייכמן לחדר המיוחד שהוכן עבורו. "נתנו לו נעלי בית ללא ריצ'רץ', החליפו לו את המשקפיים במשקפי פלסטיק, והודיעו לנו שבתקופה הקרובה אנו הולכים להיות צמודים לאיש הזה. כל שעה, כל דקה, כל שנייה. אסור לנו להוריד את העין ממנו אף לא לרגע אחד. האור בחדרו היה דלוק יומם ולילה, ומדי ארבע שעות התחלף השומר שישב איתו בתא. אני ישבתי שתי משמרות ביממה לידו. אחד מאיתנו היה בתוך החדר, והשני מחוצה לו, והשלישי אייש עמדה ממול לכניסה, כך שכל הזמן אייכמן היה תחת העיניים הפקוחות שלנו".

בית המעצר קישון היה ריק מאסירים, מלבד האסיר החשוב ביותר שישב בתא כלא במדינת ישראל. שלוש מאות שוטרים הופקדו על השמירה של בית המעצר, כאשר אחת לתקופה קצרה פשטו בארץ הצעירה שמועות על קבוצות של ניאו-נאצים שמבקשות לשחרר את אייכמן במבצע כמו צבאי.

"הזהירו אותנו שגורמים שונים עלולים לנסות לחדור לבית המעצר", מספר לוסקי. "מטבע הדברים, היינו דרוכים כל הזמן. בכלל, שהייה ארוכה בתא מעצר, לצד עציר כל-כך חשוב, מורטת לך את העצבים. מפקד היחידה המיוחדת ששמרה על בית המעצר, דוד עופר ז"ל, היה האח הגדול של האחים עופר. הוא ניהל את השמירה ההיקפית ביד רמה, והוא הזהיר אותנו שוב ושוב שאסור להגיע למצב שבו יקרה משהו לאייכמן.

"היו לילות שישבתי בתא שלו והייתי בפחד עצום", ממשיך לוסקי בתיאור מסכת דברי הימים ההם. "הידיעה שאתה שומר על אישיות חשובה כל-כך למדינה, לא מקלה עליך את העבודה. הרגשתי שיש לי אחריות לאומית והיסטורית. גם כשהייתי נוסע לבית בערבי שבתות – הפחד והמתח היו מלווים אותי. זו עבודה שלא עוזבת אותך. אתה נושם אותה, כל יום, כל היום".

המרצח שאהב זבובים

תשעה חודשים המתין אייכמן בתא המעצר בקישון לפני שנפתח משפט הראווה שלו בירושלים. בתשעה חודשים אלו ניסה לוסקי ללמוד על דמותו של רב המרצחים האוסטרי, שידיו היו מגואלות בדם המונים. השתיקות הארוכות תוך התבוננות בת שעות במפלצת האנושית, היו קשות עד בלתי נסבלות. "קראתי המון על השואה, בלילות הללו. הסתקרנתי לשאול אותו שאלות, למה עשית את זה ושאלות נוספות, אבל זה היה אסור וידעתי שיש לי אחריות", הוא אומר.

אייכמן מצידו לא ידע דבר על המתרחש בחוץ?

"שום דבר. אפילו כאשר אשתו באה לבקרו, הוא לא ידע עד רגע לפני הפגישה שהיא מגיעה".

איך נראה סדר יומו של אייכמן במעצר?

"כל בוקר הוא היה קם, מבקש להתגלח. הייתי עומד לידו והוא עמד והתגלח. פחדנו שהוא יחתוך עצמו עם הסכין ולכן עמדתי צמוד אליו ושמתי לב לכל תנועה שלו. היו ימים שבהם היה בא הספר. המשטרה חששה מאוד שהספר היהודי ינסה לפגוע בו ולשסף את גרונו עם מכונת התספורת. אז הייתי עומד ליד הספר, מחזיק לו את היד ומספר יחד איתו, כשאני מונע ממנו לעשות תנועות חדות. כשהיה מסיים עם המספרים, הייתי נותן לו את המכונה, וכשסיים עם המכונה, שוב קיבל את המספריים וחוזר חלילה. לא נתתי לו שני כלים יחד, אף פעם, כל זאת כדי שלא יוכל לפגוע באייכמן.

"לאחר מכן הייתי מביאים לו את ארוחת הבוקר, ואחר כך את ארוחת הצהריים. ירקות, ביצים, בשר. הייתי נותנים לו מזלג וסכין, אבל כמו בזמן הגילוח, עמדתי לידו כל זמן האוכל. כאשר אני צמוד אליו, אין לו סיכוי לפגוע בעצמו".

היו לו בקשות למזון מיוחד?

"לא שאני זוכר. מדי פעם הוא היה מבקש 'תביאו לי מחר בצהרים מיונז. אני רוצה מיונז'".

אתה זוכר איזה אירוע חריג מהתקופה הזו? הוא צעק? התנגד למשהו?

"לא. הוא היה מאוד צייתן. גרמני אמיתי. קראתי פעם שכאשר האמריקאים הפציצו את ברלין, הם עברו עם המטוסים מעל כבישי עפר והטילו פצצות על החיילים הגרמנים. לאחר הקרב, כאשר אספו את הגופות, גילו שכל החיילים ההרוגים שוכבים רק על כבישי העפר ואילו על השדות הסמוכים לכביש לא נמצאה גופת חייל גרמני אחד. אתה יודע למה? משום שהם קיבלו פקודה ללכת על כביש העפר. אז גם כאשר הפציצו אותם, איש לא ברח לשדה. זה גרמני וזה מה שהרג אותם בסוף".

הוא היה מעסיק את עצמו בעוד משהו פרט לקריאת הספרים?

"כן, הוא היה כותב הרבה. הייתה לו מחברת פוליו עבה מאוד והוא היה כותב שם כל מיני דברים. אין לי מושג איפה היא היום. כנראה באיזה ארכיון של שירות בתי הסוהר. אני זוכר שיום אחד הסתכלתי במחברת הזו, ראיתי את הכתב שלו. מעולם לא ראיתי כתב כזה מדויק. היית יכול לראות בעמוד הראשון את האות A כתובה בצורה מסוימת, ובעמוד 200, האות הייתה כתובה בדיוק באותה הצורה. הדיוק שלו היה מטורף.

"כשהיה חוזר מהחקירות, היה עייף אבל לא הלך לישון. הוא התקשה לקרוא או לכתוב ולכן התיישב על הכיסא וחיפש זבוב שזז בחדר. כאשר מצא אותו, עיניו ננעלו על הזבוב. כשהזבוב נעצר באיזו פינה, הוא היה יכול לשבת שעות ולהסתכל עליו. כאשר הזבוב זז, גם המבט שלו זז. כך הוא העסיק את עצמו, רוב הזמן".

הנאצי שאכל קניידלך

לוסקי נהג לתקשר עם אייכמן בספרדית, אותה למד בקזבלנקה. "הדיבורים איתו היו בעיקר טכניים, הוא מספר. "הוא היה אומר 'קר לי' או 'אני רוצה מים' ודברים בסגנון הזה. על החקירה לא יכולתי לדבר איתו, בגלל החשש שזה יזיק לחוקרים. נזהרתי שלא לגלות כלפיו שום חביבות מיותרת. הייתי מאוד סקרן לשוחח איתו, אבל נזהרתי שלא לעשות זאת".

אייכמן מצידו שמר על שתיקה רוב הזמן, אך מדי פעם ביקש להתעניין בתחומים שונים הקשורים לסוהריו. "הוא היה שואל אותי לפעמים אם יש לנו חג היום", נזכר לוסקי. "הייתי עונה לו בחיוב. חשבתי שהוא ליקט מידע מכמה שומרים והצליב אותו. היום אני יודע שאייכמן ידע הרבה מאוד על יהדות ויהודים, הוא קרא וידע אידיש, הוא שלט באופן בסיסי בעברית ולימד את עצמו עוד באירופה הרבה על התרבות היהודית.

"גם בכלא זה היה בולט. ההתעניינות המתמשכת שלו במנהגים שלנו ובארצות המוצא של השומרים עליו. בחג הפסח של אותה שנה הכין לו טבח בית המעצר מרק עם קניידלך מקמח מצה. אני זוכר שהוא אכל את זה ואמר שזה טעים לו".

אחרי תשעה חודשים מתישים הועבר אייכמן באישון ליל לירושלים, שם הושם תחת שמירה כבדה בתא מיוחד שנבנה עבורו מעל לאולם בית העם שבבירה. "שוב נכבלתי אליו, והובלנו אותו לירושלים", ממשיך לוסקי. "הנסיעה לירושלים דרשה הכנה רבה. שוב הכינו שלוש מכוניות זהות, שכל אחת מהן נסעה בדרך אחרת לירושלים. כשנכנסנו לרכב, הוא שאל לאן אנו נוסעים, ואמרתי לו 'לירושלים'. הוא רק המהם 'ירושלים, אהה', ויותר לא הוציא הגה מפיו עד שהגענו".

בכ"ה בניסן תשכ"א נפתח משפטו של אייכמן בירושלים. לוסקי ליווה את אייכמן אל הדיון הראשון, אל מול השופטים משה לנדוי, ד"ר בנימין הלוי ויצחק רווה. בראש התביעה עמד היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, שבפתח הדיון הראשון אמר את המילים שהדהדו ברחבי העולם כולו. "במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אינני עומד יחידי. עִמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם – אני מאשים".

"השתתפתי בחלק מהדיונים במשפט", נזכר לוסקי, "ושמעתי את עדויות הניצולים. אלו היו סיפורים מזעזעים. לא נתפסים. קשה היה להאמין שבן אנוש מסוגל להגיע לכאלו רמות של שפלות. כל מה שקראתי התגמד פתאום נוכח העדויות החיות של הניצולים. צריך להבין שהיה זה בסך הכל שנים ספורות לאחר שהמלחמה הסתיימה. הדיו של המספרים על הידיים היה עוד טרי. רבים מהניצולים העדיפו לא לדבר על שעבר עליהם. הפעם הראשונה שעמדו וסיפרו את שחוו – הייתה במשפט".

לאחר כל יום דיונים העלה לוסקי עם שאר השומרים את אייכמן אל תא המעצר שלו, והם המתינו בציפייה ליום הבא. "הפנים שלו היו חתומות. בדיונים הוא טען שוב ושוב שהוא היה בורג קטן, חייל שביצע פקודות. אני חושב שהוא הבין לקראת מה הוא הולך. אבל המפלצת הזו לא הביעה אף רגש. בכל ערב, כשהיה חוזר לתא, היה יושב ומביט בזבוב, או כותב את כתביו, מבלי שפניו ילמדו משהו על המתרחש בקרבו".

בפסק הדין קבעו השופטים כי אייכמן היה בעל תפקיד מרכזי במנגנון ההשמדה. סמכויותיו היו רחבות. הוא יזם ועודד בעצמו חלק מפעולות הגירוש ודבק בקנאות ובברוטליות בהליך זה מתוך דבקות באדולף היטלר ובמשנתו האנטישמית. הוא לא ויתר על השמדתו של אף יהודי גם כשנתבקש על כך מגורמים שונים, ולא עצר מפעילותו כשקיבל הוראה מהממונים עליו לקראת סוף המלחמה.

המפלצת ששמרה על קור רוח

ביום שישי, ח' בטבת תשכ"ב, גזר בית המשפט על אייכמן גזר דין מוות. "בבוקר של אותו יום", משחזר לוסקי, "באתי לתאו. הוא היה עסוק בקריאת ספר על חיות הקוטב הצפוני. אמרתי לו שהיום הוא יקבל את גזר דינו הסופי. הוא התלבש, ענב עניבה ויצאנו אל אולם הדיונים, שם הקריא השופט את גזר דינו. הוא לא מצמץ כששמע שהוא נידון למוות.

"כשהסתיים הדיון, העליתי אותו לחדרו. הוא נכנס אל התא, לקח את הספר שבו קרא בבוקר, פתח בדיוק במקום שבו עצר, והמשיך לקרוא. הייתי המום. לפני שניות ספורות גזרו עליו גזר דין מוות, והוא מתיישב באדישות וממשיך לקרוא על חיות בקוטב הצפוני".

בפעם הראשונה התיר לעצמו לוסקי לפנות לאייכמן בשאלה ישירה. "זו הייתה היישורת האחרונה, והחלטתי לחרוג מתפקידי ולשוחח איתו. ניגשתי אליו ושאלתי אותו בספרדית: 'אני יכול לשאול אותך איך אתה מרגיש?' הוא הביט בי במבט קר, ואמר לי: 'גזר הדין שקיבלתי הוא שום דבר. כמו ששתיתי כוס מים קרים'. יותר לא הוסיף מילה".

אייכמן ערער על גזר דינו אך בית המשפט דחה את ערעורו. במשך שבועות התאמן צוות מיוחד בבית הכלא ברמלה על מתקן ההוצאה להורג. בליל חמישי, כ"ז באייר תשכ"ב, הוצא אייכמן להורג בתלייה. לוסקי הוזמן לצפות בהוצאה להורג. "אני זוכר את המבט ההמום שלו, כמו בפעם הראשונה שבה ראיתי אותו. הוא לא דיבר, ולא ביקש לומר כלום לפני שהוצא להורג". אייכמן הובל אל הגרדום והופל אל מותו. שעות לאחר מכן, נשרפה גופתו ואפרו פוזר על פני הים התיכון.

• • •

חייו של לוסקי השתנו מאותו יום. בשנים האחרונות הוא ביקר פעמיים בתא המעצר ההוא בבית המעצר קישון, שבו שהה קרוב לשנה. באחת מביקוריו ליוויתי אותו, וקשה היה שלא להבחין בהתרגשות שמילאה אותו כאשר נכנס אל התא פנימה. "התא שלו היה כאן, באגף מספר 1", סיפר כשהוא מצביע על המקום המדויק. "פה, דרך המדרגות האלו, היינו מוציאים אותו לטיול. בדרך כלל הוא לא רצה לטייל. העדיף להישאר בחדר. בכל התקופה שלו, הוצאתי אותו לטייל אולי עשר פעמים. אם היה מבקש – היה זכאי לטיול".

התא הקטן – פשוט. הקירות הלבנים לא יכולים להעיד על המפלצת שהשתכנה שם קרוב לשנה. לוסקי צעד בזהירות בחדר, הביט ברצפה, במיטות הברזל הישנות וברצפת האבן הישנה. "אז לא היו פה עוד מיטות. שמו לו פה מיטה אחת, שולחן וכיסא", הסביר בקול שקט. "ופה, בכניסה, היה הכיסא שלי.

"השהייה לצידו שינתה את החיים שלי", אומר לוסקי, "דרך החשיבה שלי כלפי ניצולי השואה השתנתה. אני מרגיש מאז שאני בעצמי ניצול שואה. ניצול המחנות. ואני גאה ושמח על הזכות שניתנה לי להיות חלק בשמירה על החלאה הזו, שהוצאה להורג כאן, בארץ שלנו".

• • •

בשנים האחרונות מספר לוסקי את סיפורו בפני תלמידי בתי ספר, קציני משטרה וקבוצות סטודנטים, בארץ ובעולם. "כולם שמעו על סיפורו של אייכמן, אבל לא רבים יודעים את הפרטים", הוא אומר. "אני מספר את כל הסיפור, וכמובן את נקודת המבט האישית שלי ואת ההיכרות שלי עם המפלצת הזו. אייכמן היה ויישאר סמל לרוע האנושי ולאיש שאיים להשמיד את עם ישראל. כמו כל הצוררים הגדולים בהיסטוריה, פרעה והמן, גם אייכמן ייזכר לדיראון עולם".

דמותו של אייכמן מטרידה אותך עדיין?

"יוצא שאני חולם על התקופה הזו בלילות. זה לא נעים לשבת מול רוצח כזה. אבל אני חושב שהייתה לי זכות. זכות אמיתית להיות חלק ממערך הענישה לרוצח הזה".

לקראת יום השואה שיחול בסוף השבוע הקרוב, ללוסקי יש מסר שאותו הוא מחדד בפני קהל שומעיו, בהרצאותיו הרבות. "אחרי השואה קמה מדינה לתפארת. היום אנחנו רואים יותר ויותר כמה היהדות העולמית זקוקה לזה. יהודים בכל רחבי העולם באים לארץ, כי העולם הופך למסוכן יותר ויותר עבור יהודים.

"אני יכול להיות שמח ומאושר שיש לנו מדינה שיכולה לקלוט את אותם יהודים, והיא חזקה דיה להתמודד עם אייכמנים וצוררים דומים. האיומים עלינו קיימים תמיד. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ואנחנו מחויבים לעמוד איתנים מול הניסיונות להשמיד אותנו. האייכמנים, לצערי, לא מתים, הם רק מתחלפים".