קווים לדמותם של מתקשרים: זו שיורדת למקלט כדי לברוח מהאזנות סתר של הצאצאים. זו שנעים לה להתקשר לפני שהשמש זורחת, והרבה אחרי חצות ליל. זו שמעניקה לנו שמועס על כל הזמנים שבהם לא התקשרנו וזו שמדברת בצפנים, בראשי תיבות ובלע"ז: "זה צ'ילדרן, נו, הם ליסן לי!" בתקופה בה קווי הטלפון הם הקשר העיקרי לעולם כולו, יצאנו להאזין לשיחות טלפון ובעיקר לאפיין את המתקשרות משני עברי הקו מה נאמר ומה נדבר?
בדיחה מפורסמת מספרת על זקנה נחמדה שנהגה בכל יום לשוחח עם חברתה הטובה, זקנה נחמדה אחרת. בעלה, זקן נחמד, נהג להאזין לה ככל שאפשרה לו הסוללה של מכשיר השמיעה.
בוקר אחד, לאחר שהניחה את הטלפון במקומו, שאל הבעל: "הכל בסדר?"
"למה אתה שואל?" שאלה היא.
"כי דיברתן רק שלושים דקות", הוא גירד בפדחתו, מודאג. "היא הרגיזה אותך? את לא מרגישה טוב? מה קרה?"
"טעיתי במספר".
נזכרתי בבדיחה הזו לא מזמן, בעקבות שיחה עם מישהי שהתקשרה כדי לברר על בחורה. היה נדמה לה שהבחורה גרה ברחוב שבו אני גרה. התנצלתי שאני גרה ברחוב אחר, איחלתי בהצלחה.
"אמן", היא נאנחה. "שידוכים זה משהו, נכון? מסע שלא נגמר…" נאנחה אנחה נוספת, גלשה באלגנטיות לשיח על שידוכים לא משהו ומסעות שאין להם סוף.
לפני מאה ארבעים וחמש שנה המציא בל את הטלפון, גזר על האנושות את התקשורת הטלפונית, ועד היום אנחנו נקרעים בגללה. כמו כל תקשורת, גם תקשורת טלפונית היא לטוב, ולמוטב. מצילה אותנו, מפילה למצולות. בשנה האחרונה, בזכות / באשמת הקורונה, היא נוכחת יותר מתמיד בכל מרחב שפעם היה בו אוויר.
מה נאמר ומה נדבר? לא הרבה. יש לנו מגבלת מילים. ובכל זאת, בפרקים הבאים ננסה לשרטט קווי אופי לאנשים מעבר לקו, לנהל שחנ"ש עם כל המקושרים באשר הם.
קושרי קשר? שמענו עליכם.
שיחה מזוהה
הטלפון משמיע צליל. שר, מנגן או סתם מצלצל. קורה. אלמלא קרה, הכתבה הזו הרי לא הייתה נכתבת. אנחנו עטות עליו, מציצות בצג. לא מזהות את המספר, אבל הוא נראה ידידותי למשתמש: המספר כשר, הקידומת מוכרת.
אנחנו עונות, תקווה בקולנו. יש סיכוי שזו הצעת השידוך שחיכינו לה. או הצעת העבודה. אין מוקדם ומאוחר בתורהּ.
קול מגיב ל'הלו' הנלהב שלנו: "שלום, מדבר דב דבורקין, ואני מתקשר להציע לכם בית בירושלים במתנה".
"קדימה, תציע", אנחנו לופתות את הטלפון, נרגשות עד העצם. סוף סוף משתלמת לנו התוכנית היקרה שבחרנו לקו.
"רק תשע מאות תשעים ותשעה שקלים לחודש", מדקלם דב, "ואתם נכנסים להגרלה הגדולה על בית. כן, כן, מה ששמעתם!"
אנחנו מנתקות בזעם. מי שישמע.
בפעם הבאה שהטלפון משמיע צליל, אנחנו מתייחסות אליו בחשדנות קלה. המתבגרת לוקחת קשה את העניין, מתחננת שלא נתעלם משום צלצול, מבטיחה שהיא תטפל אישית בכל שיחה נכנסת. יוצאת מהבית רגע אחרי הבטחה.
אנחנו עונות, כי הבטחנו. מעבר לקו מתבגרת אנונימית. רוצה לדבר עם המתבגרת תוצרת בית שלנו.
"היא לא בבית", אנחנו מיידעות את האנונימית. "מי זו?"
השאלה לא באה לרפא את סקרנותנו. היא אמנם קיימת, אך כרונית. אנחנו מעוניינות להשאיר למתבגרת הודעה על דף ממו, עם שם מתקשרת ומספר.
אפס, הצעירה מעבר לקו קשוחה: "חברה".
"כן, הבנו שזו חברה", אנחנו מבהירות באורך רוח. "מה שמה של החברה?"
"לא חשוב", קובעת אשת הסוד. "אני אתקשר אחר כך", היא מקפידה על נימה מסתורית ועמומה להפליא. לא אומרת מי היא, מתי זה אחר כך.
כשהמתבגרת שבה הביתה, אנחנו מושיטות לה את הטלפון בדרישה לדעת מי החברה, ולמה היא חשאית.
"אה, זו נעמי", המתבגרת מדפדפת בין השיחות האחרונות. "היא רוצה לקחת ממני מחברת היסטוריה, לצלם כמה עמודים".
"אז מה המסתורין?" אנחנו גונחות באכזבה. לשווא בזבזנו את השעה האחרונה בחרדות.
"למה מסתורין?" פוקחת המתבגרת עיניים מופתעות. "היא אמרה את האמת, לא? חברה…"
שיחה נכנסת
המילים שפותחות כל הפרעת תקשורת: "אני לא מפריעה לך, נכון?" או בגרסה רגשנית יותר: "כל כך לא נעים לי להפריע לך, אבל…"
אלו כמו אלו מפריעות גם מפריעות. והן יודעות את זה. הן גם יודעות שנכחיש, כי אנחנו מנומסות לא פחות מהן. אבל יום יבוא ונפתח הפרעת קשב, לא נשמע את הטלפון המצלצל.
במחנה האחר גרות אלו שהכל נעים להן. נעים להן לנדנד לנו, להחריש את אוזנינו בצליל טורדני של 'שיחה ממתינה' בדיוק בשיחה הכי חשובה בחיינו. נעים להן להתקשר לפני שהשמש זורחת, והרבה אחרי חצות ליל.
נעים להן לשאול על איזו תוכנית אנחנו משלמים, ואם נשארו לנו דקות לניצול. לא מחכות ללא, מודיעות שהן מנתקות ושנתקשר. עובדה מעניינת היא שכל נעימות ההליכות לא יצרו איתנו קשר כבר שנה וחודשיים. זה לא מפריע להן להנעים את זמנן על חשבוננו.
בסל השיחות הנכנסות נמצאות גם המתקשרות הבלתי נלאות: הן מתקשרות לטלפון, אנחנו רצות אליו, עד שאנחנו מבינות שהוא לא במקום, הן מתקשרות לנייד, אנחנו רצות לנייד, הן מתקשרות שוב לטלפון, אנחנו רצות לחפש אותו.
ככה הן נעות לסירוגין ממספר למספר, ובמהירות שמסחררת את חושינו.
מצאנו את הטלפון, אנחנו מנסות להתקשר אליהן. צליל תפוס. הן בדיוק מתקשרות לנייד. אנחנו הולכות לענות לנייד. הן ניתקו, מתקשרות שוב לטלפון.
לא תש כוחן. אנחנו גמורות. גם הסוללה. שתשארנה הודעה בתא קולי.
שיחה יוצאת
את תשעת קבינו אנחנו צורכות בדרכים אחרות. מתקשרות רק כשאין ברירה וצריך. משתדלות לדבר בנועם, למרות הברירה והמחדל. לא נעים, לא נורא.
לצערנו, קיימות גם נשים אחרות, אלו שמוותרות על ה'לא', דוגלות בסלוגן: 'נעים? נורא!'
אנחנו שופעות שלום, מקפידות על נימה נעימה. הן מגיבות בעוקצנות: "אוה, ברוך מחיה המתים! נזכרת שאני קיימת, מה?"
הגרסה המתחכמת יותר היא: "כבר שכחתי איך הקול שלך נשמע, ואת יודעת מי אשם…"
כך נוצרת מציאות פרדוקסלית. דווקא בזמן שאנחנו כן מתקשרות, אנחנו חוטפות שמועס על כל הזמנים שבהם לא התקשרנו.
אנחנו מבטיחות לחזור בתשובה, מקבלות עלינו קבלה טובה: לא להתקשר יותר, בשום זמן מן הזמנים.
אחרי מנת הפתיחה, מגיעה המנה העיקרית. אנחנו ניגשות לעיקר שלשמו התקשרנו, מתחילות לבקש את מה שרצינו לבקש. לא מגיעות אפילו לאמצע. הגברת מעבר לקו מסובבת את השיח מאה ושמונים מעלות אליה. ממקדת מילים עליה. ואיכשהו, בלי כוונה ובלי זמן עודף, אנחנו נלכדות בשיחה עקרה העוסקת בה, ובה בלבד.
רק החשבון נוחת בצד שלנו.
על שיחות טלפוניות אפשר לומר את מה שנאמר לשועל בכרם: אתה יודע מתי אתה נכנס ואיך. אין לך מושג מתי תצא ואיך.
חוק מרפי המכעיס קובע שככל ששיחה תהיה משמימה יותר, כך תהיינה בה פחות יציאות חירום. ובכל זאת, נעלה על נס שתי יוצאות, הפוכות זו מזו:
הראשונה היא הגברת שעוברת לממתינה בהיקש כפתור. לא אומרת כלום לפני מעשה, ובכלל. רק אחרי חמש דקות של דיבור מהלב, אנחנו שמות לב שהיא שותקת, שומעות את הנקישות, מבינות שדיברנו לעצמנו.
אין לנו דבר וחצי דבר נגד שיחות ממתינות. אבל לפחות שתגיד! שנשתוק!
השנייה מכינה אותנו מראש לאפשרות שתכף השיחה תתנתק. מודיעה: "אני מוכרחה לסגור".
אנחנו מתמלאות תקווה זהירה. היא ממשיכה לדבר. אנחנו מהדהדות אותה בטון מהוסס: "גם אני מוכרחה לסגור". היא מגיבה ב"אה, כן?" נשארת בשוונג.
מדי פעם, כדי למרוט את עצבינו המרוטים, היא משחררת הבטחת שווא לאוויר: "וואי, מאוחר! אני באמת חייבת לסגור!" אנחנו מחכות שתקיים, שתסגור, שתאפשר לאוזן שלנו להתקרר.
מחכות לחינם. אין לה בעיה להיות בעלת חוב. היא שוחקת את סבלנותנו בתהליך איטי וארוך.
אנחנו מתנחמות בחיוג המקוצר לפסיכולוגית. רק תסגור, נתקשר.
שיחה מקומית
במקום הרביעי, אחרי זהות המתקשרת, תוכן השיחה ואורכה, נמצא המיקום. כמותם, גם הוא יקבע אם השיחה תירשם בראשינו לדיראון עולם.
בעידן של טלפונים וניידים המיקום אמנם יכול להשתנות, אבל עדיין קיימות יחידות סגולה שלא זזות מהטלפון הקווי.
אי היכולת שלהן להתנייד עם הטלפון היא סגולה לקשר בר קיימא. הן מתקשרות לזמן קצוב, מתקתקות עניינים, יען אין להן אפשרות לתקתק עניינים אחרים בזמן השיח, וזו סיבה טובה לאהוב אותן לנצח. או עד הרגע שהן קונות חוט ארוך שמאפשר להן לנוע עם הטלפון מחדר לחדר.
מאותו רגע, אין שום עדיפות לשיחה איתן. הן מדברות ומדברות, והחוט משתרך והולך אחריהן.
בשלב כלשהו, אולי באשמתנו, סביר להניח שלא, עוברת עליהן רוח סערה, מסחררת אותן. שוב ושוב הן מסתובבות סביב עצמן, חגות על אותה מרצפת. מגלות פתאום שנפלו ברשת שטוו, מסובכות חזק.
או אז מתחיל תהליך הפרימה. הוא מורכב, ואיטי. ולצערנו, אנחנו מעבר לקו.
ההבדל בין חובבות הטלפון הקווי לבעלות האוזנייה דק כחוט הסערה. בעלות האוזנייה אמנם לא כובלות עצמן לקשר לא נעים, אבל הן זזות, ובלי הגבלה, ממקום למקום. וכיוון שגם אנחנו על הקו, נגזרת עלינו תנועה מתמדת.
"מה הרעש ברקע?" אנחנו שואלות בחשדנות.
"הפגנה", עונה הניידת. "אז מה אמרת?" אין לנו מושג מה אמרנו. ואין סיכוי שנשמע מה שתאמר.
אנחנו מנסות לסיים את השיחה, היא לא שומעת. ירדה למקלט כדי לברוח מהאזנות סתר של הצאצאים.
הפרק הזה הוא גם הכתובת לכל אלה שמתמקדות ביעד. מתקשרות פעם ביובל, לעשר שניות. מוותרות על 'שלום' ו'מה שלומך', מבקשות מה שמבקשות. בום, טראח. טורקות. מוותרות גם על 'תודה' ו'להתראות'. מרוויחות ביושר את מקומן ברשימה השחורה שלנו.
היינו מעניקות מקום גם להפוכות, אילו רק היו עומדות במקום. הלא עומדות מסתובבות במעגלים, מתקשרות כדי לבקש משהו, לא מפרטות מה, מצחקקות במבוכה, פורצות בבכי, מפילות את ליבנו מאימת הבקשה שהן הולכות לבקש. תרומת כליה, כנראה. לא פחות.
רק בסוף, כשאנחנו על סף הצורך לתרומת לב, הן פולטות: "אפשר לקבל את המתכון לסלט החצילים המדהים שלך?"
איך אפשר לא, אחרי המחמאה שקיבלנו מהן? מעייפות. מפחידות. לא משקרות, זה העיקר. ארכה דרכנו אליו.
שיחת ועידה
הנשים השייכות לפרק זה אמונות על המשנה: "יהי ביתך בית ועד". אי לכך ובהתאם לזאת, כל שיחה פרטית הופכת לשיחה קולקטיבית.
כשאנחנו משוחחות איתן, תמיד תהיה שותפה שלישית לשיחה: הדיבורית. כל מילה שלנו מהדהדת שוב ושוב, בזכותה. מגיעה לכל אוזן באזור.
אנחנו נזהרות בלשוננו, מדברות כי אין ברירה, מחכות לשמוע מהן את המילה האחרונה. לא שומעות. למפרע מתברר שהן התרחקו מדי מהדיבורית, הלכו לתלות כביסה במרפסת. נאמנו מה שנאמנו למי שנאמנו. לרוע מזלנו, אלה בדרך כלל כל המי ומי.
אשת השיחה הכי מסוכנת לפרט ולפרטיות היא אשת איש. הדיבורית מתגמדת נוכח דמותו של הבעל. הוא אמנם לא מרבה שיחה עם האישה, אבל זורק הערות ביניים על השיחה שלנו עם האישה, מבקש להעיר, להאיר, להדגיש, לחדד, לתקן, לנמק. ובקטנה, בנ"ב ובשוליים, מכביד על דעתנו הקלה.
יש פעיל, ויש סביל. למדנו עליהם כבר בי"א, ולא הייתה הקדמה טובה מזו לשיעורי הבית היהודי. הבעל הסביל סובל כהוגן באשמת האישה על העדה.
את כל העולם היא מנהלת תוך כדי שיחה, משלחת ילדים לפה ולשם, מפעילה גם את אבא שלהם. מדי פעם היא נזכרת שאנחנו על הקו, זורקת מילה או שתיים, שבה לטפל בסביבה.
ולא משנה שהיא התקשרה אלינו בטיעון שהיא צריכה אותנו. קרוב לוודאי שהיא אכן צריכה. רק בזכות הטלפון הצמוד לאוזנה, שותקים לה בני הבית, לא עושים בושות. עושים רק מה שהיא אומרת, וזה לא רק. היא אומרת לא מעט.
לעיתים קרובות היא עסוקה, ולא בגללנו. אנחנו שומעות את נקישות האצבעות על המקלדת, מבינות שהיא מציצה כעת בדוא"ל, כנראה גם עונה.
אנחנו עושות לה מבחן קשב קטן, שואלות: "הערפילים ורודים מדי בעת ערב זו, נכון?" היא מגיבה בהתלהבות מוסחת דעת: "זהו בדיוק! אנחנו צריכות 'אופר' צמודה כדי לשרוד!"
תיזכר לטוב ההיא שזוכרת את הילדים סביבה, ועל כן היא מקשקשת באידיש, אנגלית או כל שפה אחרת ששכחנו, ושמעולם לא ידענו. אנחנו לא מבינות. היא מתעקשת: "זה צ'ילדרן, נו, הם ליסן לי!"
אנחנו כורות אוזן. לצערנו, אין בה תרגומון מובנה. ההיא מעבר לקו ממשיכה להציק לנו. עוברת לראשי תיבות: "א"א ל"מ ב"ה ב"ש י"א!"
אנחנו מתאמצות לפענח. היא מתעקשת, ואנחנו כמעט בגיל בינה. "ברוך הוא, ברוך שמו!" אנחנו נאחזות בצמד היחיד שפענחנו.
מעבר לקו הילדים שלה, מפצחי צפנים מלידה, מריעים: "אי אפשר לומר מילה בבית הזה בלי שהילדים ישמעו אותה!"
לפעמים, נדירות ממש, אנחנו אלה שמדברות עם מאזינים צמודים לקו: הילדים שגידלנו וחינכנו, לא בהצלחה יתרה. אנחנו מנסות להתעלם מהרעש, מעמידות פנים שאנחנו רק עוברות אורח תמימות בפנימייה לילדים מאותגרים.
הצרחות מטפסות בסולם הדציבלים, והצצה בזווית העין על ערמת הילדים השרועים זה על זה מובילה לתובנה חד משמעית שאם לא נתערב, ומיד, הטלפון הבא שלנו יהיה למד"א.
אנחנו מתערבות. משתמשות בכל הדציבלים האפשריים כדי לחנך. כשמסתיימת שעתנו בגן המבוכה, קורית אחת מהשתיים: שפתיה של ההיא מעבר לקו דובבות אמת, מסכמות את המצב בשאלה רטורית: "את לא מסתדרת, אה?"
אנחנו נוטעות עצמנו בגן המבוכה.
האפשרות האחרת – שפתיה של ההיא מעבר לקו מתהדקות. היא שותקת בטקט מופלג עד שאחרון הצלילים גווע, לא אומרת מילה עלייך ועל המציאות, אף שברור לנו, כמו לה, שהיא הייתה מאזינה סמויה לכאוס.
אנחנו נוטעות עצמנו בגן המבוכה.
כך או אחרת, המבוכה היא מנת חלקנו. ומה חבל שהיא חלקה איתנו מנה.
שיחה ממתינה
ההודעה הבאה מיועדת ל:
ההיא שמתקשרת כדי לנזוף בנו על מעשה שלא עשינו. ואז, כשאנחנו מצליחות להשחיל מילה ולהסביר שאנחנו לא אשמות, היא נוזפת בנו שאנחנו לא עושות אף פעם מה שצריך.
ההיא שמתקשרת כדי להודות על מחווה יפה שפרגנו לה, פורטת אותה לפרוטות, עד שהיא שווה גרוש, גורמת לנו להאדים מבושה על עצם הרצון שלנו לקבל תודה. מה עשינו, בעצם?
ההיא שלא מוכנה לתקשר איתנו בדוא"ל, אוטמת לב, עוצמת עיניים. לא רואה שום מילה מתחננת ששלחנו אליה פלוס סמיילים דומעים. מסבירה שקשה לה להתנסח בכתב, מציעה שיחה טלפונית, מתחייבת שהיא תיקח חצי דקה, לא יותר.
קשה לה גם לקרוא שעון. אין הסבר רציונלי אחר לעובדה שהיא מחזיקה אותנו על הקו במשך שעתיים, לא מנסחת סליחה.
ההיא שמוכנה לתקשר איתנו בדוא"ל. כותבת לנו באריכות ובהרחבה. שולחת. מתקשרת אחרי שנייה כדי לשאול: "ראית ששלחתי לך מייל?" נואמת באריכות ובהרחבה על מה שכתבה. על זה נאמר: אחיזת עיניים.
ההיא שמספרת אותו סיפור יום אחרי יום אחרי יום אחרי יום.
ביום השני אנחנו בולעות אותו בשתיקה מנומסת.
ביום השלישי מכחכחות.
ביום הרביעי מציינות בנימוס שכבר סופר לנו הסיפור הזה. "ככה? בגרסה המלאה?" היא מתפלאת. ליתר ביטחון, מספרת את הגרסה המלאה כדי לוודא שזה הסיפור המסופר.
ביום החמישי אנחנו קוטעות אותה בצעקה: "כבר סיפרת לנו את הסיפור הזה!" היא לא מתרגשת. "חכם שומע פעמיים". ולכו תגידו לה כמה אנחנו טיפשות. חמש פעמים שמענו, והאוזן נטויה.
ההיא שלא מצליחה להירדם, ובמקום להקשיב למוזיקה מונוטונית, מתקשרת אלינו בציפייה שנרדים אותה. מלבד העלבון שבמחמאה, השיחה איתה מקרטעת על מי מנוחות. היא זורקת חצי מילה, מהמהמת את החצי השני אחרי נצח. בין לבין היא משמיעה צליל שמקורו בחורי האף.
"לילה טוב!" אנחנו מכריזות. ההיא מתעוררת לחיים. "מה לילה? אני לא מצליחה לעצום עין! זה טוב בעינייך?"
ההיא שלא רוצה להירדם. בעלה נסע לצפון, הבית רוחש ומפחיד. דמיונה מבעית אותה פעמיים – גם יורה עליה קטיושות, גם ממקם מעבר לדלת גנב בדיוני.
"את חייבת לדבר איתי", היא רועדת לתוך הפומית. "עד שבעלי יחזור". והנה שיחה נוספת שאין לה סוף.
לכל אלו ואחרות מוקדשת הפינה של שיחה ממתינה. אתן יכולות לחכות בסיבוב עד שנדבר אתכן שוב…
שיחה חונה
הכי מסוכנות לנפש המתחננת לשקט הן המעודכנות: אלו שמכירות את כל הפטנטים.
ראשית חכמה, הן חוסמות את השיחה המזוהה כדי שלא נדע שהן – הן. מפעילות שירות שיחה חונה, כדי שתוכלנה להתקשר אלינו ברגע שהטלפון שלנו יפסיק להשמיע צליל 'תפוס'.
אנחנו עונות. שיחה לא מזוהה, אולי זאת הודעה על זכייה בהגרלה שלא השתתפנו בה. נופלות לשיחת חולין עם אחת מהן. במקרה שלנו, לקוחה שלא מפסיקה לזרות בנו בוץ. כשהיא מתארת לנו את החופשה הקרובה שלה, אנחנו נתלות על גלגל ההצלה, מברכות אותה ב"דרך צלחה", מבטיחות להשתמע כשתשוב.
"בלי התחכמויות", היא נוזפת בנו. "רק אני יוצאת לחופשה, כן? את ממשיכה לעבוד כרגיל".
אנחנו מדמיינות את הימים הבאים: היא מחוץ למשרד, מנותקת מהעולם החיצון… אין מצב שלא נצא לנופש קצרצר, נפסיק לעבוד כרגיל.
"עשיתי שירות עקוב אחריי", היא מכירה אותנו. "כל שיחה שלך למשרד תגיע אלי. נהיה בקשר".
נהיה. קשר על קשר נקשרנו.
וכמה מילים חמות על המעודכנות שטורחות לעדכן גם אותי, מתאמצות להכיר לי את הציוויליזציה.
"התא הקולי שלך מלא, את יודעת?" הן רודפות אחריי לנייד, מזועזעות. "למה את לא מרוקנת אותו?"
הכתבה הזו (וקודמות לה) היא הסיבה למה לא. לכל הודעה עליה (ועל הקודמות לה) ניתן ליצור קשר עם המערכת. אם מדובר בביקורת, ניתן גם להשאיר אותה אצלכן.
כל הקווים פתוחים.
שיחת היום
גיבורות התקשורת הקולית הן כל המבקרות במרחב הבית ספרי: מורות, תלמידות ואימהות שחצו בלי כוונה את הקווים.
קווים לדמותה של מורה במרחב הקולי:
מקליטה שיעור באמצע הלילה, כי זה הזמן היחיד שבו מובטח לה שקט תעשייתי.
מדברת במשך ארבעים וחמש דקות, אף שהיא מחויבת לשיעור מקוצר.
מנתקת בטעות, במקום לשמור.
מתקשרת שוב, מקליטה לבטח ארבעים דקות חינוכיות. בדקה הארבעים ואחת שוגה לשונית או פולטת סלנג לא חינוכי. מנתקת. שלא תתועד הטעות.
מקדישה את עשרים הדקות של השיעור להקראת פרק מספר הלימוד. לזכותה ייאמר: היא מקריאה אותו בדיוק קפדני, מילה במילה.
מקדישה את השיעור הבא למתן שיעורי בית. במשך עשרים דקות מספקת לבנות עבודה לעשרים שעות, ואבוד על השינה של אמא.
קווים לדמותה של תלמידה במרחב הקולי:#
מקשיבה לכל שיעור שלוש פעמים, שוב ושוב חוזרת לאחור בתקווה שאולי הפעם תבין סוף סוף מה המורה אומרת.
שמה את הטלפון על דיבורית כדי שכל המשפחה תלמד על ימי הביניים. לא סובלת לבד.
שמה את הטלפון ליד אמא, מבקשת ממנה לשים עין על הקו, שלא יתנתק בלי כוונה. הולכת להליכות עם חברה. בכוונה תחילה שבה בתום השיעור.
שמה את הטלפון על האוזן, את הראש על הכרית. מנמנמת תוך כדי קשב.
שמה את הטלפון על אוזן ימין, את הנייד על אוזן שמאל. קצת מקשיבה למורה, הרבה מקשיבה לווצאפ הכיתתי.
שוכחת שיש מרחב קולי.
אין, אין מילים.
