כשהוא עומד על הבמה, לבוש בסירטוק חסידי וקונטרבס ענקי בידיו – קשה להאמין שאת הצלילים הראשונים בחייו שמע נאור כרמי מרוכלים בשוק הישן של עכו | הילדים שלו כבר לא היו צריכים מורים. הם רוכשים את רזי המקצוע לצד לימוד תורה בשקידה | עכשיו המשפחה המוזיקלית מתייצבת יחד לפרוט על הלבבות באמצעות מילים | מפגש קסם
במשפחתו של נאור כרמי מעולם לא ניגנו. הוא הראשון לבית כרמי שאוחז בכלי נגינה, ואף שזה יישמע מוזר, הקשר הראשון שלו למוזיקה נרקם בעיר העתיקה של עכו. שם, סמוך לשוק הישן, בינות לדוכני התבלינים וקולות הרוכלים, נוצקה התשתית המוזיקלית שלו. כילד הוא היה שומע מוזיקה מזרחית ומעבד אותה לתווים ולתפיסת עולם. "עכו היא עיר מתנגנת ואני קיבלתי הרבה מהשוק הזה. גם בתוך השירה שלי כיום".
בגיל עשר החל ללמוד בבית ספר מקומי למוזיקה בניהולו של שמואל כהנא, אדם שביקש להפוך את הנגינה למודל חינוכי. עד מהרה היה בית הספר הזה לשם דבר בעכו ובעולם המוזיקה.
"כל אחד מהתלמידים ידע לנגן. המורה הצליח להטמיע בנו עקרונות מאוד משמעותיים בעולם המוזיקה. הוא היה המורה הראשון שלי, ואני חייב לו המון. מפליא אותי שהוא הצליח ללמד ילדים קטנים דברים די מורכבים ביחס לגיל הזה. איני יודע עוד כמה אנשים היו יכולים להגיע להישגים כאלה".
בקצב שלהם. כרמי והבנים המנגנים (צילום: אלחנן קוטלר)
כבר בגיל שתים עשרה ידע כרמי לנגן בכלי נשיפה וכלי קשת שונים, וכנער המשיך להתמקצע ולהתקדם בתחום. באחת ההזדמנויות שבהן טייל עם אימו, ראה כרמי את כלי הקונטרבס, הגדול ביותר מכלי הקשת הקיימים, והחליט שהוא מעוניין ללמוד לנגן עליו. "כזה אני רוצה", אמר לאמא. ואכן, כיום כרמי מזוהה יותר מכל עם הקונטרבס, והוא מוכר בעולם המוזיקה הישראלי כקונטרבסיסט מומחה.
כצפוי, את שירותו הצבאי עשה בלהקה צבאית, ולאחר שהשתחרר החל לנגן עם זמרים ישראלים ידועי שם. "אצל אחד מהם, מאיר אריאל, התחיל הקשר הראשון שלי עם היהדות, תוך כדי שניגנתי. הוא לא היה אדם דתי במובן הפשוט של המילה, אבל היה לו קשר עמוק לתורה ולספרי הקודש. היה לו שיעור קבוע בפרשת השבוע שבו השתתפו גדולי האומנים התל אביביים, וזו הייתה היכרות בלתי אמצעית עבור כולנו עם פסוקי התורה והעומק הרוחני שטמון בהם.
"אגב, מי שהיה אחראי על הסבר ההפטרה בכל פעם היה זמר צעיר בשם שולי רנד. גם אני השתתפתי בשיעור הזה, וכעבור שנים התברר לי בשיחה עם שולי שהשיעור היה עבור שנינו נקודה משמעותית בדרך החזרה בתשובה".
ידעת מהי יהדות קודם לכן?
"משפחתי לא הייתה ממש דתית. ידעתי מה הם כיפור ופסח, אבל לא הרבה יותר. פשוט לא הרגשתי איזשהו קשר לזה. לאחר הצבא הייתי בחיפוש רוחני גדול".
אתה יכול לתאר ממרחק השנים מה בדיוק חיפשת?
"הרגשתי שהמוזיקה כבר לא ממש ממלאה אותי, וחשתי משיכה לדבר רוחני שאז לא הייתי יכול להגדיר מהו בדיוק. חיפשתי דבר שיעניק לי תחושה אמיתית של
תוכן וסיפוק".
מה חשבת על היהדות עד אז?
"תמיד היה לי קשר עם השם, ותמיד ידעתי שהוא קיים ויש מציאות כזאת, אבל לא ידעתי באמת מהי יהדות ומה הקשר לקב"ה. כמובן שלא ידעתי כיצד נראה דף גמרא. גם כאשר למדתי תנ"ך בבית הספר או בתיכון, זה היה עבורי כמו שלומדים כל חכמה אחרת, והיחס לא היה כפי שראוי להתייחס לחכמה אלוקית. אולי כמו שיעור היסטוריה, בערך.
"אבל מהרגע שנחשפתי ליהדות וגיליתי אט אט את העומק הגלום בה, ידעתי שמדובר כאן במשהו אדיר. אני לא מאלה שחוו איזושהי חוויה מטלטלת והתחזקו ברגע, כי אצלי זה היה לאט ולקח הרבה זמן. אבל ברגע שגיליתי את הטוב הזה, ראיתי יופי גדול ואמת גדולה ונשביתי בקסמיה של התורה מהר מאוד".
אתה חושב שיש לך שליחות מיוחדת כמוזיקאי שהוא גם בעל תשובה?
"בוודאי. אני חושב שהמוזיקה היא כלי מעולה להפיץ אור בנשמות. משהו שאין כדוגמתו. לא בהכרח שאחרי שאדם חילוני ישמע ניגון חסידי כלשהו הוא יחזור בתשובה, אבל יש פה קסם שיכול לגרום לשינויים
"בצלילים הכל נשמע טוב יותר". נאור כרמי (צילום: אלחנן קוטלר)
מאוד גדולים בנפש האדם".
מה יש במוזיקה שאין בדברים אחרים?
"בחסידות כתוב שמוזיקה היא קולמוס הנפש. אני יכול להגיד לבן שלי שאני אוהב אותו, אבל האם זה באמת יכול לתאר את מיטב תחושותיי כלפיו? המוזיקה היא מעל המילים, ומעל לכל הגדרה אפשרית. בצלילים הכל הרבה יותר רחב והרבה יותר עמוק, ולכן המוזיקה מסוגלת לחולל דברים נפלאים בנפש של יהודי, גם אם אינו שומר תורה ומצוות".
המלחינים האנונימיים
מאז חזרתו בתשובה מנגן כרמי מוזיקה חסידית שמושרת בפיהם של מיליונים בעולם כולו. "המוזיקה הזו", הוא אומר, "לא נכתבה על ידי מוזיקאים, ובדרך כלל אנחנו אפילו לא יודעים מי חיבר את הניגונים המיוחדים הללו. גם במקרים שאנחנו יודעים מי הלחין את הניגון, למלחין עצמו אין עניין שיזכרו אותו כמי שחיבר את המנגינות הללו, הוא לא רשם את שמו על הלחן.
"אלה אנשים שעבדו את השם, ומתוך כך נבעה המוזיקה שלהם. כאשר אנחנו מנגנים את הלחנים הללו כיום, משהו מתוך הרוח וה
עמקות של אותם אנשים מגיע אלינו, המנגנים, ומשם זה מחלחל למאזינים ששומעים. ה'ביטול' שלהם, הצניעות והענווה עוברים אלינו, וכשאנחנו שרים את השירים האלה, אנחנו מעבירים את זה לכל מי שסביבנו".
איזה ניגון הכי מרגש אותך?
"ארבע בבות. יש שם משהו שמימי, ובעיניי הוא כמו תורה לגמרי".
איך הניגון הופך להיות מדבר גשמי לדבר רוחני ומרומם?
"יש פתגם בחסידות שאומר: הניגון הוא הדבר הכי רוחני בגשמיות והכי גשמי ברוחניות. הניגון אולי נוצר מדברים גשמיים, מיתרים ותווים, אבל כל מהותו רוחנית. אין אפשרות לאחוז צלילים ביד, כי הם דבר לא מוחשי. בזמן שבית המקדש היה קיים, כדי שקורבן יעלה לרצון הלוויים היו צר
הכי רוחני בגשמיות. כרמי והקונטרבס, הסמל המסחרי שלו (צילום: אוהד רומנו)
יכים לנגן. ומדוע? כיוון שהקורבן במהותו הוא בסך הכל דבר גשמי. כדי להפוך אותו לרוחני, מוכרחים להיעזר בנגינה. שירת הלוויים היא זו שמסייעת להפיכת הקורבן ל'אישה ריח ניחוח להשם'. במאמר הראשון של הרבי מליובאוויטש, שנקרא 'באתי לגני', הוא כותב שכאשר אדם היה רוצה להתקרב להשם בזמן בית המקדש, הוא היה צריך להקריב קורבן. כמובן שהקורבן הזה היה צריך לבוא מתוך הלב שלו, 'אדם כי יקריב מכם…' והנגינה היא בדיוק כך.
"גם בימינו, כל אחד ואחד מאיתנו צריך לעשות משכן בליבו, 'ושכנתי בתוכם'. הציווי הזה הוא לא משהו שהיה רק פעם, וגם היום צריכים לתת משכן לקדוש ברוך הוא בתוך הלב פנימה. המוזיקה היא משהו
שמגיע מבפנים, ולא בכדי היא דבר כל כך עיקרי במסורת של עם ישראל".
אתה מכיר חברים שחל בהם שינוי בעקבות המוזיקה?
"בהחלט. יש רבים כאלו. אחד האירועים המוזיקליים הזכורים לי ביותר, זו הופעה שנערכה לפני מספר שנים עם החבר'ה שלנו מלהקת 'הלב והמעיין' (שכרמי הוא מייסדה, א"ב) בקיבוץ גן שמואל. קיבוץ שהוא אחד מקיבוצי השמאל הקיצוניים ביותר, ולאנשים שם אין לכאורה קשר כלשהו לתורה ומצוות. הדבר הדתי היחיד בו הוא שם הקיבוץ הנקרא על שמו של הרב שמואל מוהליבר, אך לא יותר מכך. אנחנו הוזמנו לשם על ידי הרכזת לתרבות יהודית של הקיבוץ, ולא ידענו כמה אנשים ירצו לשמוע נגינה של יהודים חרדים, כמונו.
"והנה, למרבה הפלא, האולם היה מלא מפה לפה. האירוע היה סוחף מאוד, הקהל נתן את חלקו והיה שותף מלא לשירה, ואף חצי שעה לאחר הסוף הקהל לא אפשר לנו לרדת מהבמה. זה היה מאוד מרגש, ושוב ראיתי שגדול כוחה של המוזיקה לחולל פלאים בנפש של אדם. הרי אם היה מגיע לשם מרצה
כלשהו שבא להטיף מוסר, מה הסיכוי שהקהל היה מבקש ממנו להישאר? אבל למוזיקה יש מעלות משלה.
"אני סבור שאין מי שאין לו ניצוץ יהודי בוער. מבחינתי המילה 'חילוני' לא קיימת, וכל יהודי יש בו משהו שקרוב להשם. לפני הכל אני צריך לחפש את היהדות אצלי בנפש, ולאחר מכן להפיץ אותה לחברים ולסביבה שלי, לא משנה במי מדובר. אני לא יודע מה קורה בלב של כל אחד מהם
"הנגינה בשבילי היא שליחות". כרמי מנגן בהופעה לכבוד שלוחי החינוך של חב"ד (הפקה: חברת צבעים הפקות צילום: חיים טויטו)
, אבל מה שברור שכולם מחוברים לקדוש ברוך הוא, והם גם מדברים על זה באופן גלוי. התחושה היא שכולם נמצאים באיזשהו תהליך של חזרה הביתה, כל אחד בקצב שלו ובמקום שלו".
בכנות, אתה מנגן כי זה עושה לך טוב?
"לא רק. הסיבה העיקרית היא שאני רואה בכך שליחות. אני לא עושה את זה רק מתוך אהבה למקצוע, אלא גם מתוך קבלת עול מסוימת ואמונה בשליחות שלי".
הנגן מאוסטריה
כמו האב, נאור, גם הבנים לבית משפחת כרמי יודעים לנגן. לכל אחד מהם כלי משלו ולכל אחד מהם גם קצב ואופי משלו. הם לא הוגים ברזי המוזיקה כמו אביהם בגילם והם גם לא רשומים בבתי ספר למוזיקה. הם יכולים ללמוד מהמורה הטוב ביותר באופן ישיר. רוב יומם מוקדש ללימוד תורה בחיידרים ובישיבות 'תומכי תמימים' של חב"ד.
"אני השקעתי במוזיקה כנער את מיטב שנותיי, ובמצטבר עשרות אלפי שעות. דווקא משום שבאתי מתרבות לא דתית שאצלה המוזיקה היא ערך גבוה בזכות עצמה, יכולתי לרתום את עצמי לכך. זה כנראה לא היה קורה לו הייתי בחור ישיבה. לבנים שלי היום זה כבר לא אפשרי".
אתה שמח שזה לא מתאפשר להם?
"בהחלט. הם עוסקים בדברים חשובים יותר, בלימוד תורה".
היית רוצה שהם יהיו כמוך?
"אני רוצה שהם יהיו כמוהם, שכל אחד מהם יקבע את המסלול של עצמו".
איך היית מגדיר את הפעילות הרוחנית שלך בשדה המוזיקה?
"אני חושב שההגדרה הנכונה תהיה שאני מתעסק ב'גישורים'. אני מלמד גם תורה וגם מוזיקה, לכל הקהלים ומכל הסוגים, ומה שאפשר בסייעתא דשמיא לעשות במוזיקה – אף אחד לא יכול לעשות במילים. מנגינות וצלילים פותחים את הלב, פותחים את הנשמה, ומאפשרים לה
נטיעות שנוטעים ממך. צוות הנגנים לבית כרמי (צילום: אלחנן קוטלר)
דרך חרך צר להאיר לכל הגוף".
גם רעייתו של כרמי עוסקת בגישורים כבעלה. בפעילותה בארגון 'נפגשים', שהקימו שלושה המייצגים ציבורים שונים: את החרדים, את הציונות הדתית ואת "אלה שאינם שומרי מצוות לעת עתה", כלשונו של כרמי. היא מחברת בין קבוצות שונות ומגזרים שונים בחברה הישראלית. היא גם מקרבת בנות שנישבו בכפרים ערביים, כאלה שבארגון 'יד לאחים' מלקטים אותן בפינצטה. "המציאות היא", אומר כרמי, "שאצל כל מי שהוא יהודי בשורשו, מתגלה ניצוץ דולק. גם אצל נשים כאלה. אני באמת חושב להציע לה לפתוח כל מפגש עם כזה – ולא משנה לאיזה מגזר שייכים המשתתפים – בניגון, כי לניגון יש כוח לפתוח לבבות".
היו מקרים שגילית נשמות יהודיות אבודות?
"זכורות לי שתי אנקדוטות בהקשר הזה. אחת הייתה באוסטריה. ניגנתי עם ידידי חיליק פרנק, וישבתי לשוחח איתו מאחורי הבמה. דיברנו בהתלהבות על עבוד
ת השם ואידישקייט, ואחד הנגנים, גוי מקומי שניגן איתנו, התעניין לדעת על מה אנחנו מדברים בלהט
כה גדול. כשתיארנו לו על מה שוחחנו, הוא סיפר שגם לו יש קשר ליהדות. 'אמא של אמא שלי יהודייה', אמר. הסברנו לו שהוא יהודי גמור, והתחלנו לרקוד בהתלהבות. גילינו נפש יהודי!
"מקרה נוסף היה כאשר הייתי צריך להגיע בגרמניה לבית המלון שבו לנתי והזמנתי מונית. הנהג היה אמריקאי במקור ולכל אורך הדרך, קרוב לשעתיים, הוא מדבר איתי על הסכנות של דת האסלאם והקיצוניות שלה. לפני שיצאתי מהמונית שאלתי אותו מה בוער לו לדבר על אסלאם, ואז הוא מספר להפתעתי שסבתו, אימה של אימו, יהודייה. אמרתי לו: 'אתה יהודי, אתה שייך לעם שלי!' כחב"דניק נאמן, מייד רציתי להניח לו תפילין. עצרנו בתחנת דלק והוא אמר שזה מקום לא מכובד להנחת תפילין. נסענו למקום שהיה מספיק מכובד בעיניו, וכך הוא הניח לראשונה בחייו תפילין".
להגיע לטופ
מזמור לדוד. דוד כרמי (צילום: אלחנן קוטלר)
למרות שכרמי מנגן על במות מאז היותו נער בגיל העשרה, ההתרגשות לקראת כל הופעה לא עוזבת אותו גם היום. "אני אומנם חייל ותיק, עם ניסיון, אבל עדיין חייל בשדה הקרב. לפעמים אני גם במתח לקראת הופעה כלשהי. יש כאלה שאחרי כמה שנים הם מפסיקים להילחץ, אבל לי זה עדיין קורה לעיתים".
אילו אירועים גורמים לך להיות נרגש במיוחד?
"אני מלמד בבית הספר 'שירת הלוויים' של יונתן רזאל. לאחרונה היה אירוע שבו ניגנו שלושים תלמידים. היות שהיה חשוב לי שזה יצליח בכל המישורים, מצאתי את עצמי נרגש לפני כן. כנראה שזה לא קשור בהכרח לכמות המשתתפים. עד היום אני לא לוקח שום דבר כמובן מאליו, ואני רואה נס גדול בעובדה שאני מנגן ושר. מבחינתי, כל פעם מחדש, היא זכות גדולה והתרגשות גדולה".
מלבד העובדה שהוא מלמד בבית הספר 'שירת הלוויים', משמש כרמי כמרצה ודיקן הסטודנטים בבית הספר למוזיקה 'מזמור' בגבעת וושינגטון. הוא רואה שליחות גדולה בלימוד הדור הצעיר, ומכך סיפוקו העיקרי. הנגינה באירועים גדולים חשובה בעיניו, אך ההרצאות לבני הנוער שלומדים מוזיקה – הרבה יותר.
"בשנת תשע"ח (2018) קיבלתי את 'פרס שר החינוך ליצירה יהודית'. מי שהתקשר לבשר לי על כך היה שר החינוך דאז, נפתלי בנט. כתגובה סיפרתי לו שפעם הגיע יהודי לר
בי מליובאוויטש, והרבי דיבר איתו על החשיבות של בניית מקוואות באזור שלו. כעבור כמה עשרות שנים היהודי הגיע שוב ל־770, והרבי הזכיר לו פעם נוספת את נושא המקוואות. היהודי נפעם מאוד מהזיכרון של הרבי ואמר לו: 'רבי, אתה מדהים'. הרבי ענה לו: 'מה זה מועיל לעולם שאני מדהים? מה זה תורם לכלל?'
"וזה מה שאמרתי לבנט. 'אוקיי, זכיתי בפרס חשוב. אבל מה הלאה? איך אני ממנף את זה לתרומה עבור כלל ישראל?' ואז הבטחתי לו שאני מתחייב להשקיע גם בחינוך של ילדי ישראל. אני שמח שברוך השם הצלחתי לעמוד בזה. אני מתעסק הרבה בחינוך, יותר מאי פעם, ואני מרגיש שזו המשימה החשובה בחיי".
באותו עניין, כרמי נזכר באנקדוטה מעניינת מטקס קבלת הפרס: "לקראת טקס חלוקת הפרס, הגיע לכל אומן במאי לצורך ריאיון והסרטת קליפ קצר. גם אליי הגיע מישהו שביקש לראיין אותי עבור קליפ שיוקרן בעת קבלת הפרס. הבמאי חבש כיפה קטנטנה. התחלנו לדבר והוא אמר לי: 'זהו, כרמי, הגעת לטופ. הגעת לשיא. מה הלאה?' ברגע ששמעתי את זה, באופן אוטומטי, נזעקתי כנשוך נחש ואמרתי לו: 'מה פתאום! הטופ מבחינתי זה לנגן למלך המשיח, ועד שזה לא יקרה אני לא אפסיק'.
"כך גם דמיינתי את עצמי הרבה פעמים, עומד ברחבה של הר הבית ומנגן עם חברים ואומנים נוספים. תוך כדי שאני מדבר איתו אמרתי לעצמי: 'למה אני אומר את זה? הרי זה עתיד להיות מוקרן בטקס ממלכתי, ואיך יראו את זה השרים ואישי הציבור שיהיו נוכחים בטקס?' כשגמרנו את ההסרטה, אני רואה את הבמאי מנגב דמעות. 'ריגשת אותי', הוא אמר לי. ועדיין, לא ידעתי כיצד זה ייראה בעיני ההמון.
"הדבר הראשון שהראו בטקס היה ההסרטה שלי. הטקס הגדול והמרשים הזה, שבו היו נוכחים כל המי ומי, התחיל בקליפ שבו אני אומר שכל העניין שלי זה לנגן למשיח. זה לימד אותי שאנחנו צריכים להראות שאיננו מתביישים באמונה שלנו וביהדות שלנו, ואנשים בחוץ מחכים לשמוע אותנו נושאים את דגלנו בגאווה".
כשאתה אומר שאתה רוצה לשיר למשיח, אתה מתכוון להלחין שיר מיוחד לזמן הזה?
קולמוס הנפש. ישראל כרמי (צילום: אלחנן קוטלר)
"יש לי כבר לחן לשיר שאעשה לכבוד המשיח, אבל אני אשמור אותו לעצמי. אני מאמין שיהיו אז כאלה שישירו שירים יפים יותר".
הצמא הגדול
בשנים האחרונות הפך כרמי לסימן ההיכר של אירועי 'צמאה' שנערכים ב'בנייני האומה' מדי שנה בי"ט בכסלו. כרמי הוא הרוח החיה מאחורי המופעים הגדולים, והוא גם האיש שחתום על הסינגלים המוכרים שיצאו מבית היוצר של 'צמאה'.
איך הכל התחיל?
"לפני כמה שנים פנה אליי הרב משה שילת, יו"ר ארגון 'תורת חב"ד לבני הישיבות', והציע שנעשה דיסק ניגונים של הרבי מליובאוויטש זי"ע. הרבי הוריד לעולם אחד עשר ניגונים קדושים, והרב שילת הציע שאבצע אותם מחדש, עם זמרים ישראלים נוספים. לשמחתי הגדולה תוך ימים ספורים מאז שיצא האלבום התפשטו הניגונים הללו בכל מקום, והיו כאש בשדה קוצים בכל המדינה ובכל העולם".
הניגונים והשירים החסידיים שמופיעים על ידי 'צמאה', מסתמנים בדרך כלל בעברית ישראלית צחה, בשונה משירי המקור שהושרו בהגייה אשכנזית על ידי מחברי הלחנים.
"הבנו את הפוטנציאל, ראינו את הצימאון, ובכל פעם הוספנו עוד ועוד זמרים, והמוזיקה עשתה את שלה. זו מוזיקה ברמה גבוהה, שלא נופלת גם מהלהקות האנגליות הכי יוקרתיות. אנשים התחברו לזה, לדעתי, גם בגלל הרוח שבשירים, וגם בשל העובדה שזו באמת המוזיקה הכי טובה שיש. עכשיו אנחנו נמצאים לקראת סיום האלבום השביעי, והיד עוד נטויה בעזרת השם".
אתה מארח גם לא מעט אומנים שאינם דתיים.
"אכן, גם אומנים מהציבור הכללי משתתפים בהקלטות של 'צמאה' והם אף גאים בכך. בהקשר הזה אני רוצה להזכיר את ידידי אלעזר ובר שברוב כישרון עוזר לי גם להגיע לקהלים חדשים.
"דבר אחד ברור, כיום סגנון הנגינה הזה נחשב למותג. בעיניי 'צמאה' הוא הפרויקט הכי גדול והכי חשוב במוזיקה היהודית, פרויקט שהוא התגלמות של הפצת מעיינות. הצלילים הללו מתפשטים בכל רחבי העולם, מגיעים בשקט, חודרים לנפש ומחוללים בה פלאים".
נגינת הלב. יוחאי כרמי (צילום: אלחנן קוטלר)
***
לסיום, בפיו של נאור מסר אקטואלי חשוב: "מאז שמחת תורה כולנו רואים שהקונספציה הייתה מוטעית. ברור שכולנו מגויסים למערכה להצלחתו של עם ישראל. אני מופיע
בימים אלה עם ילדיי שיחיו בפני חיילים, מאושפזים ומפונים מהדרום ומהצפון. החיבורים בין עם ישראל הם מדהימים ומרגשים.
"ולצד הפעילות הגשמית, אני מרגיש שגם אני צריך להיכנס לתוך ה'עזה' שבתוכי – המקומות האפלים שבנפש, מקומות שאף פעם לא העזתי להיכנס אליהם. ספר התניא מכנה את נפש האדם בתואר 'עיר קטנה', והתפקיד של כולנו הוא 'לכבוש את העיר הקטנה'. גם אני מחויב למשימה הזו – לשנות את הקונספציה, קודם כל אצלי ולהפוך את העולם כלי להשראת השכינה. אני מתפלל שאזכה לכך".
