לא רק ליודעות חן: פציאליס, שיתוק עצבי בפנים, הוא בן הלוויה של מרים. הבת של שולמית מתמודדת עם ויטליגו, כתמים לבנים בפנים ובידיים. שיפי איבדה שתי אצבעות וגם מקומות עבודה פוטנציאליים. כשהודיה הייתה נערה ולא רצתה פאה, האלופציה (מחלה אוטואימונית הגורמת לנשירת שיער) כפתה אותה עליה. וכשרצתה פאה, האלופציה אמרה לא… | נשים מדברות בגילוי לב על חן ועל חסד, על נראות חיצונית שלפעמים מאתגרת ועל יחס הסביבה כלפי מראה חיצוני בכלל ומראה שונה קצת בפרט. יחד עם נשות מקצוע העמקנו בעיסוק האמביוולנטי במראה החיצוני שאנחנו יודעות שהוא לא בראש סדרי העדיפויות, אבל עד כמה שנהיה רוחניות, המראה נוכח בחיינו. איך ניתן לו את המקום הראוי לו? | חוט של חן
איור: חיהלה
בהתחלה היא שאלה את השאלות המקובלות, את יודעת, על מידות ויראת שמיים. עברה לברר ציונים, וכמה חברותית היא הייתה בסמינר. אחר כך היא דיברה על המשפחה. קצת התעכבה על העבודה. לא הרבה. אמרה שתדבר עם הבוסית שלה. בסוף היא שאלה בקול נבוך: 'תגידי, איך היא נראית?' אמרתי את האמת, שהיא מקסימה. פירטתי. ('גובה סטנדרטי, לא שמנה, לא רזה. חייכנית. מתלבשת טוב'.) היא השתעלה, שאלה: 'כן, אבל איך היא נראית?' רק אז קלטתי מה היא רוצה לשמוע…"
אביגיל, 22, מחייכת כשהיא מצטטת לי אישה מעבר לקו, אמא יהודייה. מחפשת פְּנים, מבררת על פָּנים.
"בכל פעם מדהים אותי הדיסוננס. אנחנו לא מדברות על יופי, כי שקר החן, אבל זה אחד הדברים שהכי מעסיקים לנו את המוח, את הלב". כנות תוצרת בית מזווית מבטה של תמי שמואלי, מעצבת פנים: "אני רואה בגינה ובאירועים, איך הנשים הכי רוחניות, שמחות כשהן מקבלות מחמאה על הבגד שהן לובשות, על התינוק שהן מחזיקות. וכמה הן מתביישות בה. יש מעין פחיתות כבוד לשמוח ביופי, להתעסק בו.
"גם בעבודה אני פוגשת את האמביוולנטיות הזאת כל הזמן. נשים באות, מבקשות דירה נאה, כלים נאים. מספרות בעיניים שוקקות על החלומות שלהן. ואז מייד אחר כך, כאילו נדלק בהן המצפון, הן מוסיפות בחצי טון: 'זה בשביל הילדים, שיהיה להם מרחב. זה בשביל חמותי, חשוב לה שנגור בבית נורמלי'…"
"זאת המחמאה הכי גדולה לציבור שלנו, לא?" שרה, מחנכת בסמינר, מושכת בכתפיה כשאני מספרת לה על הכתבה. "אנחנו לא מתעסקים בחיצוניות, משתדלים להתמקד בעיקר, בפנימיות. תזכירי לי, למה את רוצה לכתוב על זה?"
אני מספרת לה על מרים, ושיפי, והודיה, מקסימות שתפגושנה בדפים הבאים. היא מבקשת שאשלח לה עותק.
"יופי – נוי; חן", כך טוען המילון, "מראה הרמוני ונעים לעין".
איך נראים החיים בלעדיו? כמה כואב ועמוק יכול להיות פצע מעל פני השטח?
"לא מזמן עלה לי רעיון על המילים של רבי ישמעאל – 'בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן'". מרים שסובלת מפציאליס היא הנפש הכי יפה שיש. "אולי לא תמיד זאת עניות מהסוג של קופת העיר וועד הרבנים. אולי לפעמים זאת עניות הרוח, המבט המצומצם, לא זוכרים לנו שאנחנו בנות ישראל".
אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ
יעל היא ילדה חמודה עם צמות
יש לה עיניים שחורות חכמות
יש לה חיוך מתוק ביותר
ויש לה שומה קצת גדולה בסנטר
(מתוך הילדה הכי חמודה, שוקו חם, ע' מנת)
תינוק נולד, והוא מושלם. כך זה בכל הספרים. במציאות הוא אדום לפעמים, מקומט. יש לו שומה, או משקל עודף. השיניים בולטות, האף דומה מדי לצד השני. ואמא לא אמורה לראות. כי היא אמא. ועל כל פשעים תכסה אהבה.
ואלה בכלל לא פשעים. כולה סעיפים פצפונים במתנה ענקית. קנקן זה שטויות, העיקר זה התוכן, אז למה הלב מתפלל גם עליו? ולמה הילדה שוב מול המראה? מה היא מחפשת שם?
חנה גוטפרב, יועצת נישואין ומדריכת כלות, מדליקה אור על הילד העומד מול המראה. "כשילד נולד, הוא מתחיל היכרות מופלאה עם העולם, עם סביבתו ועם עצמו.
"הוא לומד את גבולות גופו, ולומד להפריד בין הדברים שנמצאים תמיד לדברים שנוכחים לפעמים. לדוגמה, המשקפיים לא תמיד נוכחים על אפה של אמא, אבל האף עצמו נוכח תמיד. התפתחות תקינה של ילד היא התפתחות שיש בה סקרנות, ניסיון ללמוד כל הזמן על הגוף, כוחו, יכולותיו, ובהמשך גם על האופי".
מתי ההתפתחות אינה תקינה?
"בשום נושא אין אפשרות לשרטט קווים חדים מה תקין ומה פחות, אך ילד קטן לא אמור להתעסק בשאלת 'מי אני?' לא אמורות לעניין אותו הרצאות על גרפולוגיה, טיפוסי אישיות ועוד. אם זה קורה בגיל צעיר מאוד, זה אומר דרשני. בהקבלה, אנחנו מצפים ממתבגרים להתעסק יותר עם האני הפנימי שלהם מאשר עם האני החיצוני. כל גיל ושלב ההתפתחות שלו.
"כן אומר שהתעסקות מוגזמת בגוף, בדגש על הגזמה, עלולה להעיד על בעיות ופגיעות ודימוי עצמי נמוך. כך גם חוסר התעסקות בגוף שיכול להתבטא בהזנחה או בהשמנה. גם הוא עלול להצביע על בעיות ופגיעות. לדוגמה, השמנה, כביכול, מסתירה את הגוף ומגינה עליו. כל הליכה לקצה מדליקה נורות אדומות ודורשת בדיקה".
איך, כאמא, אני מוודאת שלא תידלקנה נורות אדומות?
"חשוב מאוד להחמיא לילדים, גם על הנראות. אימהות משתדלות להחמיא לילדים על התנהגות טובה, על אופי מבורך. אבל גם נראות דורשת מילים טובות. ילד לומד על עצמו מהסביבה. אם אמא אומרת שאני חמוד, זה בוודאי נכון, כי אמא גדולה ואמא יודעת. אחר כך, כשהילד גדל עוד קצת, הוא יוצא לסביבה רחוקה יותר – קבוצת חִברוּת. מצד אחד, החברה הזו פחות מחמיאה. מצד אחר, הילד מאמין לה יותר. כי הילד כבר מבין בשכלו שהוריו אינם אובייקטיביים. גם כאן נכון לפקוח עין ולוודא שהסביבה אינה מועכת את נפש הילד כשהיא מבקרת את הגוף".
בואי נדבר על הפיל בחדר. אמא אוהבת את כל ילדיה אהבת נפש, אבל לפעמים הגוף הוא שתופס את העין, מפריע לאהוב…
"כלל יסוד עמוק ומשמעותי מאוד: אם משהו בחיצוניות של סביבתי הקרובה מפריע לי, אם קשה לי להתמודד איתו, זה הזמן לעשות עבודה פנימית ולבדוק על מה הערך שלי יושב, איך אני מעריכה את עצמי. ייתכן שאני מתנה את הערך של עצמי במציאות מסוימת, ועל כן קשה לי לקבל מציאות סותרת. העבודה תמיד תתחיל פנימה, בדיבור אמיתי ואמיץ עם עצמי.
אמא יקרה, אם את חווה קושי מול בתך שאינה מוצאת חן בעינייך, במובן החיצוני של הביטוי, אני מבינה לליבך. זאת התמודדות, והיא קשה יותר מעצם העובדה שאי אפשר לדבר עליה עם הסביבה הקרובה.
בואי נדבר מה לא כדאי לעשות:
לעולם אל תחמיאי לבתך במילים שאין בהן אמת. אל תאמרי לה 'כמה את יפה!' אם בעינייך היא לא יפה.
מה כן כדאי לעשות?
"למצוא בה נקודות חן, מוקדים של יופי. יש רמ"ח איברים באדם. גם אם היא שמנה, למשל, ייתכן שהעיניים גדולות ומביעות, האף חמוד וסולד, הצוואר ארוך ואצילי. חפשי על מה את כן יכולה להחמיא, ועשי זאת בנדיבות.
"דברי הרבה על האהבה שלך כלפיה. בזמן שאת מדברת, חשבי על היופי שמצאת בה, כדי שהדיבור יהיה מלב אל לב.
"לא קל לראות חיסרון מול העיניים, ובילד שלנו עצמנו ובשרנו. אבל אמא, את המבוגרת האחראית בתמונה. תני לבת שלך מתנה: אהבה ללא תנאים.
"אם את מתקשה למצוא בה חן, אפשר לדבר על ערך מוחלט כמחמאה. לומר: 'בעיניי את מושלמת. את מיוחדת. אין עוד מישהי כמוך. השם ברא רק אותך ככה, ורק ככה הוא רוצה שתקיימי את התפקיד שלך'. כשתאהבי את בתך ללא תנאי, תאהבי גם אותך. המילים תחלחלנה גם אלייך, תענקנה גם לך ערך מוחלט".
מה קורה כאשר הילד אינו מרוצה מהמראה של ההורה?
"אם ילד מתקשה לקבל פגם חיצוני שקיים באחד ההורים, אם ילדה רוצה שאימה תצא לרחוב במראה מכובד יותר, בעיניה, המלצתי היא לפתח שיח, להתייחס בענייניות. לא לגנות את הילד, לא לכעוס, ולא להביע אכזבה, חלילה. נסו להיכנס לנעליו של הילד ולהבין שעבורו זה קושי אמיתי. ואז, במהלך השיח, לבדוק מה בדיוק קשה לו. לדבר על הנושא בפתיחות, ממקום שרוצה לשמוע ולהבין: האם זה קורה בזמנים או במקומות מסוימים? או שבאופן כללי, קשה לו עם הנראות של ההורה?
"כאשר ההורה בטוח בעצמו ואינו נפגע אישית, הוא פתוח לקלוט מה מציק לילד. גם אם ההורה יודע שיש לו בעיה, הוא לא מגדיר את עצמו דרך הבעיה. זאת הזדמנות לדבר עם הילד על ערך עצמי מוחלט ובלתי מותנה, ובמקביל, לזכור שזו עבודת חיים שגם אנחנו, כמבוגרים, מתקשים בה לפעמים.
"ברגע שההורה מבין שקיימת כאן רגישות, אפשר בהחלט לבוא לקראת הילד ולהגיע לנוסחה שתהיה מקובלת על שני הצדדים, אבל חשוב להקפיד שההורה ימשיך לתפקד כהורה. הוא יפתח את השיח, הוא ינהל אותו, הוא יבדוק והוא יחליט. שלא יקרה מצב, חלילה, שבו הילד אומר וההורה מבצע.
"הסמכות חייבת להישאר אצל ההורה. לא תיתכן מציאות שבה אמא אומרת: 'לבשתי פאה כי הבת שלי לא מרשה לי לרדת למכולת במטפחת'. למען הילד, חשוב שאמא תישאר הסמכות העליונה, אבל זו בהחלט יכולה להיות סמכות טובה, קשובה ומתחשבת בצורכיהם של הנמצאים תחתיה".
הזכרת מספר פעמים את הערך העצמי המוחלט. נשמח אם תרחיבי עליו.
"רובנו מעריכים את עצמנו עם התניות. לדוגמה: 'אם אני עוזר לזולת, אני בעל ערך'. ובזירה החיצונית: 'אם אני נראית טוב, אני שווה'. זה קורה גם להפך: 'אם אני מכוער, אני שווה פחות', 'אם אני שמנה, מי אני בכלל?'
"הסוד שמדהים לגלות הוא שגם מי שנראה מושלם מרגיש שהערך שלו תלוי במעמדו, בסך החברים שצבר במשך חייו, באיכות הקשר שלו איתם, במשרה שהוא נושא או בגובה המשכורת. כמעט לכל אדם יש בראש משוואה האומרת: 'מה שאני = הערך שלי'. ואצל כל אדם זה מתבטא בנושא המשמעותי לו. וזה המקום להבהיר: ערך אינו תלוי במי שאני ובמה שאני עושה.
"הרבה פעמים הורים מתנים את היחס שהם נותנים לילד בהתנהגות שלו. זה מלמד את הילד שיעור עצוב שיש תנאי לאהבה שההורים אוהבים אותי. כך מתפתחים התנאים שהוא קובע לאהבה עצמית. רק אם הם מתקיימים, הוא מסוגל לאהוב את עצמו.
"בהערת אגב, חשוב להסביר שאנשים מבלבלים לעיתים קרובות בין אהבה עצמית לערך עצמי. אלה אומנם שני מושגים שונים, אך הם יושבים זה על זה כמו שני חלקי לגו, כשהמסקנה היא: 'אני אוהבת את עצמי כשאני מעריכה את עצמי'.
"בתור הורה אנחנו מוכרחים לתת אהבה ללא תנאי. אפשר למחות על מעשה לא ראוי, אפשר לחנך. אבל בשום מצב אין לשלול את האישיות של הילד. יש להדגיש את האהבה שאנחנו אוהבים אותו גם בעיתות כעס. להעניק תשומת לב ומתנות מדי פעם, לא כפרס, סתם כי 'אני אוהבת אותך ואוהבת לתת לך'. ככה, בלי תנאים. כאשר יש התניה ש'אני שווה רק אם…' זה מתכון לחרדות ודימוי עצמי נמוך. אם הערך שלי תלוי בתנאים הללו, מה יקרה אם הם ייעלמו? לא אהיה שווה-קיום? היסוד שמחזיק כל אדם, בכל גיל, הוא הידיעה שהוא שווה קיום".
מה כן קובע ערך?
"שום דבר שתלוי בנו. ערך אינו דבר שאנחנו נותנים לעצמנו, הוא לא שלנו. רק הבורא שיצר אותנו יכול לקבוע את ערכנו, והערך הזה הוא מוחלט ואינו תלוי בכלום. אף לא במצוות ובעברות שאדם עושה. השם יצר אותנו חלק אלו-ק ממעל, והנשמה שנתן בנו טהורה היא, אנחנו אומרים את זה בכל בוקר בתפילת שחרית.
"גם יהודי חוטא הוא בן של מלך מלכי המלכים. הערך שלו אינו משתנה לעולם. כשאנחנו מגדלים ילדים שאינם מושלמים חיצונית, ובפרט ילדים שחווים התמודדות הקשורה לנראות שלהם, חובה לכוון אותם להכיר בערך האמיתי והבלתי תלוי שלהם. וגם אם הילדה המתמודדת אוהבת לעזור, אין לומר לה: 'את שווה יותר מכל הילדים בעולם כי את טובה ואת עוזרת'. גם מחמאה מהסוג הזה עלולה לפתח חרדה ותלות בגורמים פנימיים.
"הדבר הנכון לומר הוא: 'את שווה תמיד, בכל מצב. הערך שלך אינו תלוי בכלום ובשום אדם. השם ברא אותך בצורה הכי מדויקת לך'. ולהדגיש שוב שכל אחד מגיע לעולם למלא תפקיד, וכשהוא מגיע לעולם, הוא מקבל כלים מדויקים לו ולתפקיד שלו.
"בארגז הכלים, לצד הכוחות הפנימיים, נמצאת גם הנראות. והיופי האמיתי פורץ החוצה כאשר קיים כוונון פנימי מדויק לתפקיד. אפשר להמשיל זאת למקרר יפהפה שאינו עובד. גם אם הוא יהיה החפץ הכי מרשים בעולם, הוא לא ימצא חן ברגע שאינו עושה את העבודה שלשמה נוצר.
"רק כאשר ילד יזכה בערך עצמי אמיתי, הוא יוכל לפתח דימוי עצמי חיובי ובלתי תלוי, ומשם הדרך קצרה לביטחון עצמי אמיתי ולא מזויף ולקשרים בריאים עם הסביבה והעולם".
חבל מאוד שלא אמרו לה
כדאי מאוד שיספרו לה
איך השומה חיפשה ילדה
ומצאה את זו שהכי חמודה.
(מתוך הילדה הכי חמודה, שוקו חם, ע' מנת)
דָּבָר נָאֶה וּמִתְקַבֵּל
"יהי רצון מלפניך, השם אלוקיי ואלוקי אבותיי, שתמציא לי ברחמיך הרבים ובחסדיך הגדולים את זיווגי הראוי לי בזמנו… ולא יהא בו שמץ פסול, ומום ופגם… ואל יעכב אכזריות הבריות ושונאים ומחשבותיהם ותחבולותיהם לעכב את בן זוגי ההוכן לי".
(מתוך תפילה למציאת בן זוג, השל"ה הקדוש)
"כל בוקר בלעתי שתי כפות שמן זית, קניתי קמעות, תרמתי צדקה, הקפדתי על שמירת הלשון. לא הלכתי לישון לפני שמלמלתי ח"י פעמים 'ונח מצא חן'. שיננתי בעל פה את פרק עא. אמרתי אותו לפחות פעמיים ביום, עשר אם הייתה פגישה. כל שבת התייצבתי בבית הכנסת, לתפילת שחרית וברכת כהנים, שמתי את כל הלב ב'אמן' על 'יאר השם פניו אליך ויחונך'. עשיתי כל השתדלות, כל סגולה שמבטיחה חן. חוץ מלייבש עין זאב בשמש. את זה כבר לא הייתי מסוגלת לעשות".
הודיה, נשואה טרייה, מנסה לחייך כשהיא משחזרת את הימים ההם. לא ממש מצליחה. בכל תחום אחר היא מצליחת-על. היא חכמה, היא מוכשרת, היא נעימת הליכות ובעלת אישיות מרתקת. ילדה טובה מבית טוב שאף אחד לא רצה.
בגיל שבע עשרה, אי שם בין מבחני מגן למבחני חוץ, היא קמה בוקר אחד, גילתה קווצת שערות על הכרית. "לא שערה-שתיים, ממש גוש. צרחתי את נשמתי מרוב פאניקה. מיששתי את הראש, הרגשתי קרחת בגודל שקל". אחרי יומיים הקרחת הגיעה לגודל של חצי שקל. "רצנו לבית חולים, היינו בטוחים שאני חולה סופנית, לא עלינו".
הדיאגנוזה שלחה את הודיה הביתה עם משחות סטרואידיות ושֵם. "אלופציה אראטה, זאת מחלה אוטואימונית שבה הגוף תוקף את זקיקי השיער. למה? רק מלך העולם יודע. פעם היו דעות שזה קורה מלחץ נפשי. אבל היום הדעות יותר ענוות, פחות יודעות כל. לא הרשו לי להאשים את מבחני החוץ", הודיה מחייכת. עד מבחן החוץ הראשון הודיה נשארה בלי שיער.
"קנינו פאה כמה שבועות קודם, אבל כולן ראו שזו פאה, והתחיל גל שמועות סביבי. אם הן התגלגלו אלי, היה לי קל להדוף, להגיד שאני בריאה, ברוך השם. למעט האלופציה. אבל בדרך כלל השמועות לא הגיעו אלי, רק הלכו אחריי על קצות האצבעות. ההורים שלי לקחו אותי מרופא לרופא, ניסיתי הכל, מתרופות מרשם ועד רפואה סינית. אנשים בעלי ניסיון אמרו לי: 'אל תדאגי, זה יעבור'. דאגתי, אפילו שהכרתי כמותם את המספרים, ואת הסטטיסטיקות.
"כמעט שנה שלמה עברה, עד שהשיער חזר. ברוך השם, מאז לא חוויתי התקף נוסף. מקווה שגם לא אחווה. מבחינתי, האופציה המועדפת הייתה לשים את הסיפור מאחוריי, לתרום את הפאה, לשכוח. אבל אנשים לא שכחו".
שלוש שנים אחר כך, כשהודיה נכנסה לשוק השידוכים, היא גילתה שהיא סוג ב'. "כשלא רציתי פאה, האלופציה כפתה אותה עלי, וכשרציתי אותה, האלופציה אמרה לא… ההורים שלי דיברו עם שדכנים, הסבירו להם שאלופציה אומנם נקראת מחלה אוטואימונית, אבל למרות השם המפחיד היא לא פוגעת בשום מערכת פנימית, שום איבר. רק הנראות נפגעת. וגם אז זאת פגיעה זמנית. גם הרכיב התורשתי הוא רכיב זניח, אם בכלל הוא קיים. קוצר ראייה תורשתי יותר, ואת לא רואה אנשים מפסיקים להתחתן עם ממושקפים.
"שיתפנו במסמכים רפואיים, חשפנו הכל. נאדה. שום דבר לא עזר. היו כאלה שהחליטו שאני סובלת מבעיה נפשית, ולכן חטפתי אלופציה. היו אחרים שחשבו שהסתרתי מחלה קשה. וההצעות שקיבלתי…"
היא מנסה לסלוח. "לא קל להיות בפה של אנשים, להבין שאת נשפטת על מראה. משהו שלא בחרת בו, שלא עשית שום דבר כדי שיקרה, שלא קורה שום דבר בגללו. זה רק מראה. אבל ככה זה, לפעמים הקנקן הוא העיקר, גם אם כולם יגידו אחרת. כתגובה, יכולה רק לצטט את הפסוק הראשון מפרק עא, שעד היום גורם לי לבכות כשאני אומרת אותו, נשואה ומאושרת, ברוך השם: 'בך השם חסיתי, אל אבושה לעולם'".
אביגיל, עדיין בשוק השידוכים, מהססת אם להתראיין. אני מבטיחה לה טשטוש פרטים מוחלט. "לא רוצה שיחשבו שאני רדודה, והסבל של הודיה שבר לי את הלב. לא מגיעות לה הצעות פוגעניות, אבל אני מודה, אם יציעו לי בחור עם אלופציה, אני אגיד לא".
למה?
"כי יש לי נפש אסתטית מאוד. חשובים לי סדר וניקיון, חשובה לי הנראות החיצונית. אני מחפשת בחור צדיק, ירא שמיים, מתמיד. ו… שייראה מרשים. אני מודעת לעובדה שאני לא מכוערת, בלשון המעטה, ולא מבינה למה מותר לאימהות של משודכים להתרשם ממני, אבל לי אסור לרצות להתרשם?
"בפעמים שנפגשתי עם בחורים שלא נראו טוב, לא הייתי מסוגלת להמשיך. ואני שוב אגן על עצמי שאני לא בחורה רדודה. אני טיפוס מעמיק, חושב, מרגיש, יודע מה העיקר בחיים. ובמקביל, אני לא יכולה להתעלם מנטיית הלב שלי.
"פעם קראתי שיש אנשים שממש זקוקים לסימטריה בחיים, ואחד הפרמטרים של יופי הוא סימטריה. אני כזאת, כנראה. עובדת במקצוע שדורש חוש ויזואלי מפותח. וכמו שאף אחד לא מרים גבה על המקצוע שבחרתי, בבקשה, אל תרימו גבה על החתן שאני מחפשת".
מהיכרות איתך, את באמת בחורה עמוקה. בבקשה, תגדירי את קו הגבול בין רצון לגיטימי לחן לבין רצון לגיטימי פחות.
"אני לא חושבת שיש דבר כזה, רצון לגיטימי פחות. כל רצון הוא לגיטימי. אבל בעיניי, קו הגבול עובר ביני ובין הסביבה. זכותי האישית לרצות מראה מסוים, ובו זמנית, חובתי לנהוג בכבוד בכל אדם שנברא בצלם אלוקים. מותר לי לא לרצות להתחתן עם מישהו מסוים, אסור לי לפגוע ולזלזל. וזה נכון לגבי כל מפגש עם בני אדם פחות מרשימים".
וְנִמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב
דבורי שפרונג, פסיכותרפיסטית, מרצה ומלוות בחורות לסגירת שידוך בס"ד ברוגע ובשלווה, מקלפת מעטפת, מלטפת נפש.
דבורי, מה דעתך על המנהג של שליחת תמונת לצד הרזומה של המשודך / המשודכת?
"לפני שאביע את דעתי, אני רוצה לצטט את הכתוב בספר חסידים: 'אדם שרוצה לקחת אישה ורוצים ליתנה לו, צריך לעבור שם לראותה, וגם היא (הבחורה) תראה אותו, שאם לא ישרה בעיניו, לא יקחנה'.
"יש קהילות שמקובל אצלן המנהג לאפשר לכל צד לראות את הצד השני, בתיאום מראש, באופן לא פורמלי, ובלי מחויבות לפגישה. משודכות מהקהילות האלה מספרות לי כמה המנהג הזה פותר לא מעט בעיות ומונע פגישות שידוכים מיותרות.
"וממנהג למנהג, אני עוקבת מהצד אחרי המנהג לבקש תמונות ולשלוח. לא בכל המשפחות הוא רווח. אני נפגשת עם בחורות שההורים שלהן לא מוכנים לשלוח תמונות, באופן עקרוני. הם כבר חיתנו ילדים בעבר, ועשו זאת בלי לשלוח מראש תמונות. ומנגד, קיימות המשפחות שלא ניגשות לשום שידוך אם לא קיבלו תמונות. כיוון שהמנהג הזה נכנס ל'אופנה' יותר ויותר, חלק מהמשפחות שמתנגדות עקרונית לשליחת תמונות, מוצאות עצמן במצב של 'אין ברירה'.
"האם מותר לשלוח תמונות? קטונתי מלהביע דעת תורה. כן יכולה לומר, מניסיוני, שתמונות אינן מאפשרות התרשמות אמיתית. ראיתי תמונות של בחורות מרשימות, שבינן לבין המציאות לא היה שום קשר. ראיתי בחורות מרשימות, שהתמונות שלהן לא שיקפו את החן שבורכו בו. אי אפשר לסמוך על תמונות, לטוב ולמוטב. בכלל, מראה הוא עניין סובייקטיבי ותלוי לא מעט בטעם אישי.
"בעבר ליוויתי בחורה שרצתה רק בחור במידות מסוימות, בגובה שלה, ובמשקל נמוך. היא סירבה להיפגש, אם לא קיבלה תמונה בשלב מוקדם יותר. באחד הימים הגיעה הצעה מעולה, ותמונה מקסימה לצידה. הבחורה הסכימה להיפגש. בפגישה הראשונה היא גילתה שהבחור מלא מאוד. למפרע, התברר לה שהתמונה נכנסה למאגר של השדכנית לפני מספר שנים, ואף שעברו שנים ומידותיו השתנו, הוא לא עדכן לגרסה הנוכחית… אבל הבחורה התרשמה כל כך מהאיכות של הבחור, והשידוך נסגר למרות הכל.
"גם אם אתם בצד המבקש תמונות, זכרו להתייחס לתמונות בעירבון מוגבל. הרשו להן לעזור לכן בבירורים, אל תרשו להן לקבוע אם השידוך שלכם".
האם בת שיוצאת לשידוכים צריכה להגדיר מה המעטפת המדויקת שהיא מחפשת, מבחינת גובה, משקל ועוד?
"ממליצה להבין מראש מה הם הדברים שנחשבים קו אדום בשבילה, ולציין אותם באוזני האנשים הרלוונטיים. הגדרות מדויקות, היורדות לרזולוציות נמוכות מאוד, מומלצות פחות.
"מגיעות אלי הרבה בחורות ששרטטו בדמיונן פרופיל מדויק של החתן שהן מחפשות. כידוע, אפשר לצייר כל פרופיל, אבל לברוא אותו רק הקדוש ברוך הוא יכול… כל אדם בא לעולם עם הנתונים המדויקים שלו, וזה נכון גם לגבי המעטפת. קשה עד בלתי אפשרי 'להכתיב' למציאות מה המעטפת המסוימת שאותה אני רוצה, ורק אותה.
"בדרך כלל, כשאני מפרקת, יחד עם המשודכת, את הדמות הווירטואלית שבנתה לעצמה, אנחנו מגלות ביחד שהיא השתמשה בקווים מהמציאות, דמויות של בני משפחה או אנשים אחרים שנתפסים בעיניה כאנשים נחמדים. ואז, כשהיא מגיעה לפגישה, ומגלה שהמשודך שונה מהפרופיל בדמיונה, קשה לה לבחון את האפשרות של קשר.
"זה תהליך שאני עוברת אותו עם כל בחורה שמגיעה אלי בטענה שהשידוך לא נראה לה. ייתכן מאוד שהוא אכן לא השידוך המתאים לה, ויש סיבה מדוע הוא לא נראה לה. אבל מניסיוני, אחת מהסיבות העיקריות היא שהשידוך אינו עונה על הפרופיל שיצרה. זו הסיבה שאני ממליצה לקבוע כללים קריטיים, אבל לוותר על ציור מדויק וקפדני של פרופיל".
מה נכון לעשות אם הכל מושלם בעיניה, חוץ מסעיף המראה?
"נראות תופסת מקום נכבד בנושא השידוכים. מציאת חן היא קריטית. אסור לקדש אישה בלעדיה, וזה יסוד חשוב שאין לוותר עליו, בפרט בתחילת הדרך. יש משודכות הסוברות שמראה מרשים הוא הבסיס לקשר טוב. הן טוענות שפגישות עם משודך מרשים 'זורמות' ונעימות להן יותר. אולי בשלב הזה הפגישות תופסות את ראשן וליבן, אבל כדאי לזכור שמראה מרשים אינו מבטיח בהכרח קשר טוב אחרי הנישואין. קשר בין בני זוג נבנה מנקודות משותפות רבות. בשלב הפגישות, כשאין עדיין נקודות משותפות, המראה החיצוני משפיע ומשמעותי. אבל ככל שיחלוף הזמן, ונקודות משותפות תיכנסנה למרחב הזוגי, גם מקומו של המראה חיצוני יתגמד. בוודאי, יש חשיבות לחן, אבל אסור לו לבוא על חשבון ערכים פנימיים: מידות טובות ויראת שמיים".
תכלס, היא נפגשת והוא לא מוצא חן. להמשיך בתקווה לסוף הטוב?
"לעיתים, כשבחורה נפגשת עם דמות לא מוכרת, שאינה נמצאת במאגר זיכרונותיה, לוקח לה זמן להתרגל. במקרים כאלה אני ממליצה להמשיך, ובמקביל לקבוע יעד ברור. דוגמה שפרטיה שונו, כמובן: שרה (שם בדוי) נפגשה עם בחור איכותי מאוד. אחרי הפגישה היא התקשרה, סיפרה שהכל מעולה, רק המראה לא נראה לה. ביקשתי ממנה למקם את 'לא נראה לה' על הסקאלה, כשהספרה 0 מייצגת 'לא נאה' והספרה 10 מייצגת 'מרשים מאוד'. היא בחרה בספרה 2. הצעתי שהפגישה הבאה תתקיים במקום מעניין יותר. אחרי הפגישה הבאה היא בחרה בספרה 4. ובפגישה שאחריה, היא בחרה בספרה 7. כך הבנו, ביחד, שקיימת מגמת עלייה בשביעות הרצון, ועם כל פגישה שעוברת, המראה יותר מתיישב על דעתה. היום היא נשואה באושר, ברוך השם, ומרוצה מאוד מהמראה ומהמכלול.
"שרה היא לא הבחורה היחידה שחווה תהליך דומה. זו תופעה נפוצה מאוד. והפתרון הזה אפשרי רק במקרה שאין דחייה, כמובן. אם קיימת דחייה בפגישה ראשונה, והמצב אינו משתנה בפגישה שנייה, פגישות נוספות לא תעזורנה, ומומלץ להוריד.
"אבל הרבה פעמים מגיעה אלי בחורה שמספרת שהמשודך איכותי ומתאים למעט העובדה שהיא לא מתחברת למראה. ואז בעבודה אמיתית, אנחנו מגלות שהרתיעה שלה יושבת על משהו אחר, והעניין הוא בכלל לא המראה. המוח שלנו מתוחכם, והוא מעוות את הפחד ו'מלביש' אותו על דבר אחר לחלוטין. רק אחרי התבוננות כנה ואמיצה פנימה, אנחנו מגלות שהפחד הוא פחד פנימי ועמוק, שאין לו שום קשר לנראות החיצונית. זה יכול להיות פחד מאחריות או פחד מהעתיד. עד היום היא גרה בבית חם, והוריה דאגו לה לכל, ופתאום כשהשידוך מתקדם, היא תופסת שחייה הולכים להשתנות, והיא פוחדת מהשינוי המשמעותי הזה. או בחורה שגדלה בסביבה שהיו בה הרבה בעיות בשלום בית, והפחד שחוותה מתחפש כעת לנקודה אחרת לגמרי – מראה חיצוני או חיסרון אחר זניח שהבחורה תופסת כחיסרון איום ובלתי נסבל.
"רק אחרי שאנחנו מזהות את הפחד האמיתי, משחררות אותו ביחד, היא פנויה לשידוך, ואז מדהים לגלות שהיא לא מבינה מדוע חשבה להוריד אותו בעבר".
אם בחורה מבחינה בפרט חיצוני שמציק לה, האם נכון להבטיח שתהיה אפשרות לטפל בעניין לאחר הנישואין?
"כאשר ניגשים לשידוך מסוים, חשוב לגשת אליו ממקום מקבל. כל אחד, כל אחת, רוצים שיקבלו אותם כפי שהם. זה יסוד לחיי נישואין תקינים. כשמשודך או משודכת מבקשים לשנות דבר-מה במראה החיצוני שלהם כדי להיטיב עם הצד השני, זה מעשה מבורך שמצריך המון נחישות וכוח רצון. אך בקשה לשנות דבר-מה שמגיעה מהצד השני אינה אלא ביקורת. במהלך שנות עבודתי נוכחתי שהדברים הללו מחלחלים ולעיתים קרובות עלולים לפגוע בשלום הבית שיקום.
"מנגד, המציאות הזאת קיימת בהחלט בעולם השידוכים. כבר פגשנו בעבר בקשה לטפל בשן רקובה או בקשה להסיר שומת חן מציקה. גם אם צד אחד מרגיש שהשידוך תלוי בבקשה, היא אמורה להיאמר ברגישות גדולה מאוד מאוד. אם יש נכונות מהצד השני – מה טוב.
"אחד מהסיפורים החביבים עלי בנושא הוא הסיפור המפורסם על בחור שהוצעה לו בחורה פוזלת. הוא הסכים לשידוך, אך ביקש שתעבור ניתוח לתיקון הפזילה אחרי החתונה. הם התארסו ונישאו. בכל פעם שהאישה רצתה לעבור את הניתוח, הוא נדחה מסיבות שונות. כעבור כמה שנים, היא החליטה שזהו, הגיע הזמן לקיים את ההבטחה הישנה. היא סיפרה לבעלה שנקבע מועד לניתוח. הוא התפלא ואמר: 'למה? אין צורך בו! את נראית מצוין!'
היכולת לקבל את הזולת כפי שהוא זו יכולת שכדאי לשאוף אליה ולהתפלל שנזכה לה".
את מלווה משודכת שהנראות החיצונית שלה דורשת שיפור. האם תכווני אותה בעדינות לטפל בבעיה?
"לעולם לא אעיר לבחורה ולא אבקר אותה. אם במהלך העבודה המשותפת הבחורה מציפה נקודה רגישה, אומר לה את דעתי הכנה, ממקום מכבד.
"רבקה (שם בדוי) שיתפה אותי שהרבה שידוכים יורדים כיוון שהיא סובלת מפצעים. שיתפתי אותה בידע שצברתי בתחום וכיוונתי אותה לא להזניח את הטיפול בפצעים.
"ושוב, שמחה להזכיר שהמראה אומנם חשוב, אבל ערכים פנימיים יכולים להדליק פנס על אישיות פחות מרשימה. לרחל (שם בדוי) היה כתם לידה גדול על פניה. הוצע לה בחור מסוים. הוריו ידעו על הכתם, אך החליטו לא לספר עליו. לאחר הפגישה, כשהוא סיפר שהשידוך מוצא חן בעיניו, שאלו הוריו: 'מה חשבת על כתם הלידה?' הגיב הבחור: 'אין לה שום כתם לידה!' והשידוך קם והיה".
מילים שנשמח לקחת כנדוניה?
"אף פעם לא מומלץ לכפות אירוסין, תהא הסיבה אשר תהא. מגיעות אלי גם נשים שפירקו בית בעבר, והן רוצות להתחיל כעת פרק ב' בשידוכים, ובשיחות איתן צפים שוב ושוב משפטים כגון: 'אני לא רציתי את השידוך, אבל הכריחו אותי…'
כאשר בחורה אינה מקבלת בעצמה את ההחלטה לסגור שידוך ולהתארס, בכל התמודדות קטנה וגדולה שתגיע אחרי הנישואין, היא תמהר לנער עצמה מאחריות. וכשבחורה מחליטה בעצמה שהיא מעוניינת בשידוך, גם אם המציאות תזמן לחייה אתגר, יהיה לה כוח להתמודד איתו, לקבל אחריות אישית ולעשות כל מה שאפשר כדי להתגבר על המכשול, כי היא בחרה בחיים האלה.
"זה נכון לגבי נראות חיצונית כמו לגבי כל פרט אחר בשידוך. בחורה שמתלבטת אם זה השידוך המתאים לה, אפשר לעזור לה לראות את התמונה השלמה, לכוון למחשבה מושכלת, אבל חשוב וחובה להשאיר את ההחלטה בידיה".
טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ
אני בלתי נראית שם, בעולם החיצון. החצאית המאובקת דווקא נראית. היא תמיד נראית. היא, ונעלי הבית המרוטות, והמטפחת שהייתי צריכה לזרוק כבר מזמן לפח, אבל לא זרקתי כי היא נעימה, והאמנתי בתמימות שזה בסדר לצאת איתה לרחוב. ממילא אני בלתי נראית. לא ידעתי אז שיש הבדל בין בני אדם למעטפת שלהם. רק בני אדם הם בלתי נראים (מתוך 'פחות או יותר').
"בתקופות שהפציאליס דינמי והילדים מתביישים לצאת איתי, אני אומרת להם: 'תחשבו על הפציאליס כמו על מראה. מראה לא משקפת את עצמה, היא משקפת את מי שמסתכל בה. כשאנשים נועצים בי מבטים, כשהם זורקים משפטים לא נעימים, זה לא פגם שלי, זה פגם שלהם'. זאת יופי של אמת להדהד לעצמי", מודה מרים.
"במציאות זה לא משכנע את הילדים, ובעלי יוצא איתם. אני מגיעה אחר כך, או לא יוצאת".
פציאליס, שיתוק עצבי בפנים, הוא בן הלוויה של מרים כבר שש שנים. "אני יכולה לומר, בכנות, שהיו תקופות שסבלתי מציפורן חודרנית ברגל, והיא כאבה לי יותר. הפציאליס לא כואב. הוא לא נוח. הוא מגביל. אי אפשר למצמץ, אי אפשר לחייך. אבל ברוך השם, קנה הנשימה עובד, אפשר לדבר, המוח ממשיך לתפקד. זה ניסיון שהופך לניסיון בגלל הסביבה, וזאת מסקנה מטריפת דעת לפעמים".
לפני חודש מרים ביקרה במשרד ממשלתי כדי להסדיר עניין בירוקרטי מסוים. "זה התחיל בתור, רחמנים בני רחמנים הציעו לי לגשת לפניהם. הבנתי מייד למה, אמרתי שלא צריך, הכל בסדר. הם התעקשו, התווכחו איתי. גם מי שלא הסתכל עלי קודם, הסתכל עלי בעקבות הוויכוח.
"נכנעתי. ניגשתי לפקידה. היא דיברה בקולי קולות, כאילו אני חירשת. ו ל א ט. כאילו המוח לא תקין, לא עלינו. הסברתי לה: 'זה רק פציאליס, משהו חיצוני לגמרי. את לא צריכה לדבר אלי כאילו אני מפגרת'. נראה לך שזה עזר?"
ההתמודדות הכי קשה פוגשת את מרים בזירה האימהית. "זה הדבר הכי קשה, לדעת שהילדים מתביישים בגללי, שגם הם סופגים שאלות ומבטים בתור הילדים של 'ההיא הלא בסדר'. לפעמים מתחשק לי להדפיס תקציר של התיק הרפואי שלי, להדביק עלי מלפנים ומאחור. אם אנשים ממילא נועצים בי מבטים, לפחות שיחכימו בזמן הזה. אולי אחסוך לאישה אחרת עם פציאליס את הצער".
הבת של שולמית מתמודדת עם ויטליגו, כתמים לבנים בפנים ובידיים. "היא מתמודדת עם התופעה מגיל שש. הסתובבנו בין רופאים והבנו שאין מה לעשות. הסברנו לה שיש תופעות פחות נעימות, יותר קשות. היא הבינה, ברוך השם.
"הניסיון העיקרי בוויטליגו – הוא מושך מבטים ולפעמים גם שאלות של חסרי טקט. בכל פעם הבת שלי בוחרת דרך אחרת להתמודד עם העניין. לפעמים כשמישהי לוטשת בה מבט, היא מותחת יד, ממש מול עיניה של המתבוננת, אומרת: 'הנה, כדי שתראי טוב יותר'. לפעמים היא שואלת: 'רוצה שאסביר לך מה זה?' אבל לרוב היא מתעלמת".
שיפי איבדה שתי אצבעות בתאונה ביתית. "למדתי לתפקד בלעדיהן, ברוך השם. ביום-יום אני מסתדרת נהדר. עד שאני יוצאת לרחוב".
אחת מהזירות ששיפי נלחמת בהן דרך קבע היא הזירה המקצועית. "למדתי מקצוע מסוים שדורש אינטראקציה עם בני אדם. אני שולחת קורות חיים, מוזמנת לריאיון. כשאני מגיעה, והמראיינת רואה את האצבעות החסרות, היא מקיימת את הריאיון רק כדי לצאת ידי חובה. בשלב הזה שתינו יודעות שהיא תבטיח להיות בקשר, לא תקיים.
"אני יכולה להבין שזה מרתיע, להסתכל על מישהי שיש לה רק שלוש אצבעות. אבל לא חבל לוותר על מה שיש בי בגלל מה שאין בי? אני מוכשרת, אני זריזה, יש לי מוסר עבודה גבוה ורצון להשקיע בעבודה.
"מראיינת אחת אמרה לי בכנות שהיא הייתה מקבלת אותי בשמחה, אבל היא פוחדת שהמראה שלי ידחה לקוחות. אולי היא צודקת. אני מנסה להסתכל על זה מהצד, להיות כנה עם עצמי: כשאני רואה מישהי עם פגם גוף בולט, זה גם גורם לי להירתע. אפילו אם אחרי שנייה אני מתאפסת על עצמי. אבל אולי זה העניין. הקלישאה אומרת שאין הזדמנות שנייה לרושם ראשון. אני אומרת: למה לא? בואי ניתן אותה. הזדמנות שנייה, שלישית. למה להפסיד אדם בגלל ה'בגד' שהוא לובש?"
אורית חזן, מחברת רב המכר 'אם תשכחי את עצמך', היא אישה מרחיבת דעת. מרשימה בכל קנה מידה. לפני שנה פלוס אורית עברה ניתוח לקיצור קיבה, נשארה במחלקת המרשימות.
אורית, אני מוכרחה לשאול: מה גרם לך לגשת לניתוח?
"הסיפור של המשקל התחיל כשהייתי קטנה. כבר אז סבלתי מעודף משקל. זוכרת הרבה צביטות לחיים של דודות שלא הבנתי. לא הבנתי למה דווקא אותי הדודות צובטות. הצביטות כאבו לי, וגם הצחוקים שרצו על חשבון המשקל שלי.
"היום, כשאני מסתכלת אחורנית, מהמקום שלי כאישה בוגרת, אני מבינה שהן לא הרגישו את מה שאני הרגשתי, לא ראו את העולם מזווית מבטי המפוחדת והפגועה. דנה לכף זכות, ובו זמנית מבקשת בשם כל הילדים שדומים לילדה שהייתי: זהירות עם הבדיחות על המשקל! ובלי לצבוט! גם לחיים עגולות יכולות להרגיש! ילדים קולטים כל מילה שנאמרת להם ועליהם, והיא משפיעה על האופן שבו הם תופסים את עצמם.
"אחר כך, בשנים של הסמינר התאזנתי. לא הייתי דקיקה אף פעם, אבל המשקל שלי היה נורמלי בהחלט. אחרי החתונה חזרתי לחוות הערות פוגעניות על המשקל, על המראה. זכיתי ללדת שלושה ילדים. כל לידה השאירה אצלי עשרה קילוגרמים נוספים. ניסיתי דיאטות שונות. אבל דיאטות ידועות ביכולת שלהן להוריד עשרה קילו, להוסיף עשרים.
"הניתוח היה תמיד בתודעה שלי, ידעתי שאעשה אותו יום אחד. לא ידעתי מתי. אחרי הלידה של הבת השלישית עליתי על המשקל וגיליתי שנשארתי באותו משקל שבו הייתי ביום הלידה. זה כל כך זעזע אותי שאמרתי לעצמי: 'עכשיו את ניגשת לניתוח!' חודש אחרי הלידה כבר הייתי אצל הדיאטנית".
אני מוכרחה לעצור כדי להזדעזע גם כן, מהתגובות שקיבלת. את רחוקה מלהיות מכוערת. איך לא אמרו לך את זה?
"אמרו. זה בא בנשימה אחת: 'את שמנה אבל מרשימה'. אף פעם לא קיבלתי את ה'אבל'. בעיניי, זה כמו להגיד 'את נכה אבל מרשימה'. אלה שני דברים שונים לחלוטין. אני מסכימה שהסטיגמה שכל השמנים מכוערים היא מכוערת בעצמה ולא הוגנת. ובלי סתירה, יכולה לספר מניסיוני כשמנה לשעבר ששני התארים האלה לא מתערבבים ביניהם, לא יוצרים תמהיל שקל לעכל. 'שמנה' היא תואר כל כך כבד, ש'מרשימה' לא מפצה עליו. הציקו לי הבגדים שנאלצתי ללבוש. הציקה לי העובדה שלא יכולתי להתכופף. רציתי חיים נוחים יותר, כבדים פחות".
אז ניגשת לדיאטנית. מה קרה אחר כך?
"היא אמרה שאני לא שוקלת מספיק, ולכן היא לא יכולה לאשר לי ניתוח. התחלתי לבכות. תארי לעצמך, רגע בחיי שבו אומרים לי שאני שוקלת קצת מדי, והוא מצער… לקראת הפגישה הבאה איתה ניסיתי להשמין. לא הצלחתי להגיע למשקל שמשיג אישור לניתוח. שמתי משקולות בנעליים, כדי שאשקול יותר… בסוף, דווקא הבדיקות שעשיתי פתרו את הבעיה. הן חשפו שיש לי כבד שומני, ובאותו רגע קיבלתי אישור".
הניתוח עבר בשלום?
"ברוך השם. החודש הראשון היה קשה. לקחתי חופש מהעבודה, אבל עם כל יום שעבר, הרגשתי טוב יותר, ברוך השם. רגע שקשה לשכוח: נכנסתי לניתוח במשקל מסוים ויצאתי ממנו… שלושה קילו יותר. מקבלים הרבה נוזלים לפני הניתוח, והם משפיעים על המשקל. בחודש הראשון כמעט לא ירדתי, אבל לאט לאט ראיתי תוצאות".
גם נשים סביבך ראו אותן. איך היו התגובות אחרי הניתוח?
"כאשר רק התחלתי לרזות, קיבלתי המון תגובות מפרגנות. ברגע שרזיתי ממש, נכנסתי למועדון הרזות מאוד, היו נשים שפחות ששו לפרגן לי את הניצחון הזה. שמעתי משפטים כמו: 'אני בחיים לא הייתי ניגשת לניתוח הזה', 'נראית זוועה אחריו', 'הלכה לך לגמרי שמחת החיים'.
"ברוך השם, שמחה לומר שלא הלכה לי שמחת החיים. אני עדיין אותו אדם שמח, מצחיק שהייתי טרום הניתוח. וגם התגובות הפחות מפרגנות לא מצליחות לקחת שום שמחה. מרגישה שמשהו בי נרגע.
"פעם, גם כשישבתי על הכיסא, לא באמת ישבתי עליו. זה אופייני לאנשים שמנים, הרבה מהם נמרצים, תזזיתיים, נעים ממקום למקום. לא נוח להם עם עצמם. גם אצלי זה היה ככה, והיום משהו בי הרבה יותר שלֵו. זה הישג שאני גאה בו, הרבה מעבר למראה".
הניתוח סידר לך אושר?
"לא, ואת זה חשוב להדגיש. ניתוח לא פותר את הבעיה, הוא רק משרטט מסלול. בזכות הניתוח שיניתי לגמרי כיוון מחשבה. האוכל לא מרכז חיי יותר. כיום אני אוכלת כדי שיהיה לי כוח. כשאני רואה שוקולד, זה עושה לי רע. וזה עושה לי טוב :).
"כשמנה, יש מעין ריצה במעגלים: אוכלים-נהנים מהאוכל-מתייסרים כי נהנינו מהאוכל-אוכלים שוב. הניתוח עזר לי לצאת מהמעגל. אני אוכלת קצת ונהנית הרבה. לא צריכה לאכול שישה שניצלים כדי לדעת שהם טעימים. חצי שניצל עושה את העבודה אותו דבר בדיוק. אבל אני אגיד שוב: ניתוח הוא לא פתרון, הוא רק מצביע עליו.
"הסיטואציות שבהן נחשבתי תת-אדם בגלל המשקל שלי שברו אותי מאוד. לפעמים העמדתי פנים שיש לי ביטחון, אבל בסתר ליבי חיכיתי להרגיש כך באמת. היום, כשאני רזה, אני מרגישה ב'משבצת הנכונה'. בטוחה במקום שלי, ומסוגלת להתקדם ממנו הלאה, לגדול מקצועית, למשל.
"זה לא קרה בגלל הניתוח. כן, הניתוח עזר לי להרגיש טוב לגבי המראה שלי. אבל העבודה המשמעותית הייתה בראש, להבין שזכותי להרגיש שייכת, וחובתי לאהוב את עצמי, להיות בטוחה במי שאני".
כמה מילים על איכות הסביבה?
"שום סביבה לא אמורה להכתיב לאישה איך היא אמורה להיראות. זה לא צריך להיות שיח בכלל. גם אם הניתוח שלי הצליח, ברוך השם, והתוצאה שלו טובה בעיניי, אני לא יכולה להכחיש שהדרך שהובילה אותי אליו הייתה רעה מאוד. אישה צריכה לעמוד מול המראה ולהחליט בעצמה אם טוב לה, או לא. התגובות של הסביבה לא רלוונטיות בהחלטה הזאת.
"הלחץ החברתי יוצר שני קצוות. יש נשים שנכנעות לחברה התובענית, מתעסקות רק במראה שלהן. ויש נשים שנלחמות בתובענות החברתית, מזניחות את עצמן כליל. שום דבר שקורה בגלל חברה לא צריך לקרות. אישית, אני חושבת שאישה צריכה להסתכל במראה ולאהוב את האישה שהיא רואה. מניסיון, גם אישה שמנה יכולה להיות מטופחת ונעימה לעין. ובתנאי שזה יקרה מרצון, מבחירה".
"ותננו היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו". ]
נשמה בגלימה
כשאני מבקשת מהרב משה בויאר, ר"מ וראש מתיבתא 'ויועצינו כבתחילה', לתת את זווית המבט התורנית על המעטפת שקיבלנו משמיים, הוא מבקש להבהיר שהדברים שיובאו להלן הם רק טיפה מן הים שצריך לצלול לתוכו, להעמיק. יש לא מעט בקנקן, וכדאי להסתכל גם עליו.
"בבואנו להתייחס למושג 'נוי', נוי סוכה הוא הדבר הראשון שתופס את עינינו. נוי סוכה עונה על 'זה קלי ואנווהו', 'התנאה לפניו במצוות' ועוד. יש מושג שנקרא נוי מצווה, ואנחנו פוגשים אותו גם בציוויי דאורייתא. מידותיו של המשכן היו צריכות להיות מדויקות מאוד, וחלקים רבים ממנו נעשו מזהב טהור. בגדי הכהן הגדול והכהנים היו לכבוד ולתפארת. נדרשה בהם סימטריה מוחלטת. אם החושן זז בסנטימטר, הכהן הגדול התחייב במיתה. רבי יוחנן קרא לבגדיו 'הכבוד שלי', הבגד הוא כבוד האדם. מעבר לנוי, בעבודת השם יש מקום לסדר ולניקיון. הם הולכים ביחד. לא ייתכן יופי בבלגן.
"מנגד, אנחנו רואים בעם ישראל במהלך הדורות לא מעט צדיקים ויראי השם שדגלו בפשטות ובצניעות, ולא מצאו מקום בחייהם לכבוד ולתפארת. והאדם, בן דורנו, עומד ותמה. שואל את עצמו: מה היא הדרך הנכונה? איך בדיוק עלי לנהוג?"
הדילמה הזאת מופיעה במערכות נוספות בחיים.
"אמת. הזכרנו קודם נוי סוכה. יש משפחות שמשקיעות משאבים לא מעטים כדי לקשט את הסוכה, ולעומתן, יש קהילות בעם ישראל שמקפידות לא לקשט כלל את הסוכה. אין דרך אחת ברורה. וזה קיים בתחומים נוספים בחיים. למשל, כשמחפשים שידוך יש כאלה שחשוב להם שבית המשודכים יתנהל בצורה נאותה, כמאמר חז"ל על הדברים שמרחיבים דעתו של אדם, ויש כאלה שאומרים: 'אנחנו לא רוצים משפחה שמשקיעה בדברים האלה. ההפך, אנחנו מחפשים את הפשטות, רוצים את הצניעות'. מה, אם כן, זווית המבט התורנית?
"כשבאים להקים בית בישראל, חז"ל מנחים אותנו שאסור לישא אישה עד שיראנה. מנגד, היום נחצו כל הגבולות כאשר הצדדים מבקשים תמונות מראש, והאישיות מקבלת מקום שני…
"גם אחר כך, בשמחות, יש משפחות שמסתפקות בשמחות פשוטות, ויש משפחות שצריכות שמחה מפוארת ויפה כדי לשמוח בלב שלם. ושוב נחזור למקורותינו: ב'תפארת ישראל' מובא שכאשר אדם יושב ולומד בחדר נאה, מתוך ספר נאה, התפילה והלימוד שלו שונים מכל תפילה ולימוד שהיו מתרחשים במקום מוזנח ומלוכלך, ומתוך ספר בלוי וקרוע.
"אחד מזקני המשגיחים בדורנו הסתובב פעם בפנימייה בשבת אחרי הצהריים. הבחין שבחור אחד לא סידר את המיטה. הוא עלה לבית המדרש ושאל את אותו בחור: 'למה לא סידרת את המיטה?' אמר לו הבחור: 'כי זה מכין'. הגיב המשגיח: 'זה לא מכין. אם המיטה שלך מסודרת, הראש שלך מסודר, אבל אם המיטה הפוכה, הלימוד שלך יהיה דומה לה. רד לפנימייה וסדר את המיטה…'
"גם לסדר חיצוני יש היבט רוחני, וניתן לראות זאת סביבנו. יש אנשים שקשה להם להתרכז כשהבית הפוך, הם לא רגועים כשהם מגלים כתם על הבגד, ואי ניקיון ממש מפריע להם. סדר בעיניהם הוא רק כזה שעונה על כל הדרישות המדוקדקות שלהם, לא סוטה במילימטר. לעומתם יש אנשים שאפילו לא רואים על מה הם מדברים. לא מבינים על מה המהומה. וכאשר מבקשים מהם לסדר, השאלה שאנו מתאפקים לא לשאול היא: 'הלזה ייקרא סדר?'
"כמו בכל תחום בחיים, גם כאן נדרשת דרך האמצע. אך לפני כן, חשוב לעשות סדר מבחינה נפשית, להבין מדוע כל נפש מגיבה אחרת לנושא היופי".
מדוע באמת?
"בקצרה, חז"ל מלמדים אותנו שאין דעותיהם שוות. יש מספר סוגי נפשות בעם ישראל, ובכל אדם יש כל סוגי הנפשות, אך לכל אדם יש נפש אחת שהיא הנפש העיקרית שפועלת בקרבו, והשליחות שאדם מקבל להשלים בעולם הזה תהיה לפי הנפש העיקרית. יתר הנפשות אמורות להשלים את האדם ולסייע לו בתפקידו. יש אנשים שהמערכת השכלית שלהם חזקה יותר, ויש אנשים שאצלם המערכת הרגשית חזקה יותר. יש אנשים שהמערכת המעשית היא המערכת העיקרית שלהם, ויש אנשים שהחיבור שלהם לעולם הזה הוא החלק החזק שבהם. זאת סוגיה ענפה ומורכבת מאוד, אנחנו מלמדים עליה בסדרות להנחיית הורים ומודעות יהודית, וניתן להאריך עליה במשך מספר שיעורים. אך מפאת המקום המצומצם, אומר רק שהתפקיד של האדם יבוצע בעזרת הנפש העיקרית, אך מבחינה תורנית, הוא צריך להחיות גם את שאר הנפשות בקרבו. אף אותן אסור להזניח, חלילה".
הזכרתם קודם את הנפש המחוברת לעולם. האם זו הנפש שמחפשת יופי?
"כן, וחשוב להדגיש: אין פה פחיתות. זאת מעלה גדולה מאוד. אנשים שהנפש שלהם מחוברת לעולם, צריכים ניקיון וסדר לעבודת השם. הם עומדים בזמנים, והם אוהבים יופי, כי עבודת השם שלהם עוברת דרך החיבור לעולם. צדיקים היו אומרים שניקיון בגוף זה ניקיון בנפש, וגם אצל האנשים האלה קל למצוא ניקיון בנפש. למה הכוונה? הם לא ישחיתו לעולם רכוש של אנשים אחרים. הם ייזהרו בכבוד בית הכנסת. לעולם לא ישאירו בבית הכנסת פסולת ששייכת אליהם. אם שתו בכוס חד פעמית, הם ישליכו אותה לפח. אם נטלו ספר מהארון, הם יחזירו אותו למקום. נפשם העיקרית, הקשורה ליופי ולחיצוניות, משפיעה על כל ה'הלוך ילך' שלהם".
אלה שמנותקים מהווי העולם הזה פשוט לא בורכו בנפש המחוברת אליו?
"כאן אנחנו מגלים את הסוד ומבינים מדוע הרבה מגדולי ישראל לא התעסקו בכלל בכל הנושא של חיצוניות ושל חן. זאת לא הייתה הנפש העיקרית שלהם, זאת לא הייתה השליחות שקיבלו משמיים. להם הייתה שליחות אחרת, להפיץ תורה, להאדירה. כל גדול ודרכו.
"אגב, זה המקום להזכיר מושג חשוב שנקרא 'יופי בפשטות'. אדם שנפשו קשורה לעולם היופי אולי יתקשה להבין אותו, אבל היו צדיקים שהתגוררו בבתים ישנים ופשוטים אך נקיים ומסודרים מאוד. וזה יופי ממדרגה אחרת. מיוחד, ובהחלט לא מתאים לכל נפש. ושוב, חשוב להדגיש: אלה ואלה דברי אלוקים חיים. אם אדם בורך בנפש המבקשת יופי, זה לא אומר שהוא בדרגה נחותה, חלילה. ולהפך, אם אדם לא בורך בה, זה לא אומר שהוא חוטא. כל אחד נשלח לעולם לעשות את התפקיד שלו, ושלו בלבד".
ובכל זאת, אסור להזניח את הנפשות האחרות.
"לכן תלמיד חכם שיש רבב על בגדו מתחייב במיתה. כיוון שיש כאלה שהבגד לא מעניין אותם, מתוקף שליחותם, אבל גם הם מחויבים להקפיד שלא יימצא רבב על בגדיהם מטעמים של קידוש השם.
"הרבה פעמים היצר הרע 'מתלבש' על המקומות האלה. את האנשים שלא בורכו בנפש המחוברת ליופי הוא ידחוף לזלזל בכל אלה שכן מקפידים על נראות. מן הראוי לציין שבית יכול להיות פשוט וצנוע, אך אם רוצים לזכות בהשראת השכינה, הוא מוכרח להיות גם נקי ומסודר.
"בספרי ההיסטוריה, מובא בשם צדיקים שגם בתקופות שבהן רווחו מגפות בעולם, הן לא שלטו בבתים נקיים ומסודרים. הסטרא אחרא נדבק לכל מקום מלוכלך ומוזנח.
"מובא בשו"ע שיש להסיר קורי עכביש מקירות הבית בערב שבת. לכן בדורות עברו, אבי המשפחה היה מסתובב בכל ערב שבת עם מקל ארוך ומלקט מהתקרה את קורי העכביש. כדי להכניס את שבת קודש, יש להוציא את כל מה שאינו ראוי לה, קורים של אבק שבהם עלול להידבק הסטרא אחרא.
"ומנגד, היצר הרע עלול לבקר גם במקומות המטופחים מאוד, ושם זה המוקש של הנפשות האחרות, אלה שחשובה להם החיצוניות. הם עלולים להשתמש ב'אנווהו' בלי לזכור 'זה קלי'. לשכוח 'זה כלי', זה הכלי שקיבלתי משמיים כדי לעבוד בו את השם יתברך. בלי ליצוק לתוכו רוחניות, אפשר ליפול לשאול תחתיות, חלילה. לחיצוניות שאין בה מאום מלבד חיצוניות. זה אפילו לא יופי. ואז ניתן להידרדר לראווה אסורה, לחוסר צניעות, לא עלינו. בתהומות ההם היצר הרע תופס את הנפש המחוברת ליופי אם אינה מחוברת לעבודת השם".
איך אפשר לבחון אם החיבור לעולם הוא חיבור ראוי?
"אדם נבדק במצוותיו. אם אדם מהדר בבית יפה, בכלים נאים, וכשמגיע החג, הוא משקיע בסוכה, בארבעת המינים, ניתן להבין שהכל אמת, וכל היופי הוא לכבודו של הקדוש ברוך הוא, דרכו של האדם להתעלות ברוחניות.
"לצערנו, יש אנשים שגרים בבתי פאר, והסוכה שלהם היא רק כדי לצאת ידי חובה. הבגדים שילבשו בחג יהיו ממיטב התוצרת, אך את ארבעת המינים ירכשו שעה לפני החג, בניסיון להשיג את הפשוט והזול. אך במקרים שיש פנימיות גדולה, וכל הנטייה ליופי היא רק מעטפת לרוחניות, זה מקום גדול מאוד להשראת השכינה.
"פעם שמעתי איש חינוך שאמר שאם בחור ישיבה מתחיל להדר בלבוש שלו, זה סימן שהריקבון הפנימי פרץ החוצה. כאב לי מאוד לשמוע את הדברים. חלילה מלומר כך על כל הבחורים שמקפידים על נראות מכובדת. אולי ישנם בחורים שרק חיצוניות מעניינת אותם, אבל בדרך כלל, בחורי הישיבות המקפידים על מעטפת נאה, נמנים עם סוג הנפשות שזה הצורך הפנימי שלהן, וזו דרכן בעבודת השם.
"שמעתי סיפור על משגיח באחת הישיבות החסידיות השמורות שראה בחור שמהדר בלבושו. לאחר שהעיר לו מספר פעמים, החליט שעליו לסלק את הבחור מהישיבה. ניגש לאדמו"ר, סיפר שיש בחור שלא מתאים לישיבה כי הוא מתעסק בחיצוניות. האדמו"ר שאל על הלימוד של הבחור, על המידות. המשגיח השיב בכנות שהכל תקין, וציין שבכל זאת לדעתו, אין מקומו של הבחור בישיבה. אותו אדמו"ר, גדול בישראל, הגיב בחריפות: 'בסדר, אבל רק תבדוק קודם את הנפש של הבחור, כי אולי הוא בעל נפש כמו שלי, שאני לא יכול לעמוד לתפילה אם אינני מסודר ונקי לגמרי'. המשגיח, שהבין את המסר, נכלם והלך לדרכו.
"אי אפשר לשלול מקרים שבהם רק החיצוניות תופסת את האדם. אם אדם מדורדר, חלילה, ועסוק בחיצוניות, ורק בה – הבעיה היא לא בחיצוניות. הבעיה היא בפנימיות…
"אבל לעיתים החיצוניות נובעת מאופי, מפנימיות שזקוקה לחיצוניות כדי להתפתח. גם בקרב בחורות סמינר אפשר למצוא לפעמים תלמידה שחשוב לה המראה, והיא משקיעה בו יותר. המסקנה האוטומטית אינה צריכה להיות: יש פה רדידות.
"אם במישורים אחרים קיים יופי, ניכרת עמקות, זו ההוכחה ששם השליחות של האדם. אם אדם משתוקק לארבעת המינים מהודרים, לנוי מצווה, אין עדות טובה מכך להלוך ילך שלו, לנפש שרוצה יופי מהסיבות הנכונות".
נשמח לשמוע עוד על כבוד האדם – הבגד.
"שבחם של בני ישראל במצרים, שלא שינו שמם, לשונם ומלבושם. הלבוש היהודי הטהור מגן על האדם. בספרים הקדושים כתוב שכאשר היצר הרע ניגש לאדם, הוא רואה את הלבוש, והלבוש מדבר עם היצר ונלחם בו. כשהיצר רוצה להוריד יהודי מהדרך, הוא מנסה לגרום לו לזלזל בגלימה שעליו. על יוסף הצדיק מספרת התורה 'ותתפסהו בבגדו'. כל הזמן אשת פוטיפר שאלה את עצמה, איך הוא מחזיק מעמד? עד שקלטה: הבגד שהביא איתו מבית אביו מגן עליו. כתונת הפסים אומנם נלקחה ממנו, אך את הבגדים האחרים שמר יוסף מכל משמר, הוא ידע שהם מגינים עליו. לכן 'ותתפסהו בבגדו'. ברגע שנגעו כוחות הטומאה בבגד, הבין יוסף שאין לו כל הגנה, ולא הייתה לו ברירה כי אם לברוח.
"בצעירותי זיכני הקדוש ברוך הוא לשמש אחד מגדולי ישראל, שכבר אינו חי עימנו, יחד עם אברך נוסף. הרבנית הייתה שולחת אותנו למכבסה עם בגדיו של הרב בתדירות גבוהה. פעם שאל אותה האברך ששימש לצידי: 'הרבנית, למה את שולחת את הבגדים למכבסה? הם לא כל כך מלוכלכים'. הסבירה לנו הרבנית: 'הרב הוא מלך, הוא בא בציבור, בקרב אנשים. אם הוא ילך לא נקי, זה עלול לגרום לחילול השם. לכן תעשו מה שאני מבקשת מכם, דאגו שבגדיו יהיו נקיים'.
"את דבריה של הרבנית אני מעביר הלאה, לנשים צדקניות: כשאנחנו מסתובבים בתוך הקהילה, זה בסדר. כולנו יודעים מה זאת פשטות, ולמה אברך יכול להיראות לא מסודר לפעמים. אבל כשאנחנו יוצאים החוצה למשרדים ממשלתיים, עולים לאוטובוסים בין-עירוניים, שם החובה להקפיד על מראה נקי ומסודר. אין כוונתי למראה מהודר דווקא. אבל מראה שיגרום ליהודים רחוקים להתבונן, לומר: 'ככה אני רוצה לחיות' – זה קידוש השם".
