"התקשורת אצלנו, בהוראה מגבוה, כמעט לא דיברה על ביקורו של הנשיא ביידן בממלכה, וברור שלא עסקה במסע שלו בירושלים" | יממה אחרי שהנשיא האמריקאי עזב את המזרח התיכון והותיר בו חלומות ורודים על שלום, העיתונאי הסעודי לואי אל שריף מתראיין ל'משפחה' בעברית שוטפת, מצהיר שהוא מחבב את התרבות הישראלית, אבל מציע לישראלים להתלהב קצת פחות | ריאיון מרתק
צילום: איי פי ופלאש 90
"אם אתם מבקרים בערב הסעודית", הוא אומר לי בעברית רהוטה מזוגה במבטא ערבי בולט, "אל תוותרו על העיר ג'דה".
רוב התיירים מעדיפים את הבירה, ריאד, אבל איש שיחנו מציע שלא לוותר על העיר שלו. הוא אפילו ישמח ללוות אותנו ולערוך לנו סיור באתריה המבוקשים. "אבל אל תתחילו לארוז מזוודות", הוא מסייג באירוניה.
קוראים לו לואי אל שריף. כמו שאפשר לנחש לפי השם, הוא סעודי מבטן ומלידה, וזה לא מפריע לו לדבר עברית. את השיחה שלנו אנו מקיימים יומיים לאחר שמטוסו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן נחת בנמל התעופה הבין-לאומי על שם המלך עבד אל עזיז בעיר ג'דה, והתקבל בחום בידי יורש העצר סלמאן עבד אל עזיז, שעל שמו קרוי כמובן שדה התעופה הענק והמפואר שמסוגל להכיל שלושים מיליון נוסעים בשנה. אגב, השדה הזה יגיע לקיבולת של שמונים מיליון נוסעים בשנה החל משנת 2035.
הרבה נאומים יפים נישאו השבוע במרחב המזרח תיכוני. הרבה תקוות לשלום ולנורמליזציה. הכל על שטיחים אדומים ומתורגמנים זמינים. אבל המציאות בשטח הרבה יותר קשוחה ומורכבת.
לעיתונאי כמו אל-שריף שמתמצא קצת בשטח, ידוע שביידן לא היה הראשון שעשה את המסלול הישיר בקו נתב"ג-ג'דה. בתקופה האחרונה קדמו לו כמה בכירים ישראלים אנונימיים שעשו את אותה דרך, והיו גם כמה בכירים סעודים שעשו את המסלול ההפוך.
ועדיין, חשוב לאל שריף לצנן את התלהבותם של התיירים הישראלים. "מצטער לאכזב, אבל עוד לא הגיע הזמן".
הסעודים לא מחכים לנו?
"ממש לא".
כן, בניגוד למה שראש הממשלה החדש שלנו הבטיח – ש'את הישגי הביקור הנוכחי של נשיא ארה"ב נוכל לחשוף רק בעוד שנים' – מבחינת הסעודים לא מדובר באירוע מסעיר במיוחד. נשיאים אמריקנים כבר באו והלכו, והארץ לעולם עומדת.
"יש בהחלט שיפור ניכר ביחסים", מחזיר אותנו אל שריף לקרקע המציאות. "אולי ביידן רשם התקדמות מבחינתו, אבל בכל הנוגע לכינון יחסים מלאים עם ישראל – הדרך עוד ארוכה".
שתיקה רועמת
הנה אינדיקציה מעניינת לנקודת המבט הסעודית: הסיקור התקשורתי.
בעוד שהתקשורת הישראלית יצאה מגדרה בסיקור הביקור של ביידן בערב הסעודית, התקשורת הסעודית כמעט לא הזכירה את העובדה שהנשיא האמריקאי ביקר במדינת ישראל בדרך אליהם. "התקשורת אצלנו", מסביר אל שריף, "כמעט לא סיקרה את הביקור בממלכה שלנו, קל וחומר שהיא לא עוסקת בביקור הנשיאותי במדינת ישראל".
על אף שערב הסעודית די קרובה לאיחוד האמירויות, ועל אף שיש כמה וכמה נקודות דמיון בין המדינות (אם כי האמירתים ייעלבו אם נשווה אותם לסעודים), יש לפחות הבדל בולט אחד ביניהן: האמירתים יצאו מגדרם והתלהבו מהסכם הנורמליזציה שנחתם מול מדינת ישראל בעידן נתניהו-טראמפ-קושנר, וכל ישראלי שביקר במדינה חש שהוא רצוי. הסעודים לעומתם מפגינים כבר מעכשיו קרירות מופלגת.
אל שריף גם מרמז שאם התקשורת המקומית שותקת – הדבר נעשה בהוראה מגבוה. לשתיקה הזו יש מסר. "בקיצור, אל תטפחו ציפיות יותר מדי".
כשמתבוננים קצת על ההיסטוריה – הסעודים בכלל לא נוחים להתלהב. הם לא מתלהבים יותר מדי מהסכמי הנורמליזציה (היום כבר לא מזכירים את צמד המילים 'הסכמי שלום', שזוכה לתיעוב בשני הצדדים), אך הם גם מעולם לא עמדו בחוד החנית נגד מדינת ישראל.
נכון, הממלכה שהוקמה בתרצ"ב (1932), כמעט שני עשורים לפני הקמתה של מדינת ישראל, נחשבה עוינת כלפי המדינה היהודית, אך היא הקפידה כל השנים להימנע מפתיחת חזיתות ישירות.
אבל בשנים האחרונות, כמו כל מדינות המפרץ שהולכות ונכנסות לחרדה מפני סכנת הגרעין האיראני – ומתקרבות לצד מדינת ישראל מתוך אימוץ הטקטיקה הישנה האומרת ש'אויבו של אויבי הוא ידידי' – לערב הסעודית יש גם סיבות אחרות.
פריבילגיה לערבים-ישראלים, לא ליהודים. העיר ג'אדה
עבור הסעודים, מדינת ישראל היא רק תירוץ. מה שחשוב להם זה הקשר עם ארה"ב (אם כי, הם מקפידים לשדר כל העת שהיחסים הללו לא חשובים להם בכל מחיר. "איננו תחנת הדלק של ארה"ב", דאג בכיר סעודי להצהיר טרם ביקורו של ביידן במדינה).
ונכון, גם החרדה מפני השכנים האיראנים מדירה שינה מעיניהם. ומכאן, כך לפי דיווחים רבים, נסתרים וגלויים, קיימים זה מכבר יחסים המבוססים על שיתופי פעולה, בעיקר במישורים המודיעיניים והביטחוניים. במקביל, ובעצם בגלל הפריחה בשיתופי הפעולה הללו, יחסי הממלכה הסעודית עם הרשות הפלסטינית הולכים ומידרדרים והם נמצאים בשפל.
'הרחוב לא מבסוט'
ככל שהדבר נשמע מפתיע, מי שמדרבן את הסעודים להניע את שיתוף הפעולה מול מדינת ישראל – הם… הערבים המתגוררים במדינת ישראל. מדי שנה נוסעים אלפי מוסלמים ישראלים אל העיר מֶכָּה, העיר המקודשת ביותר לאסלאם. בעיר, השוכנת בערב הסעודית, מקיימים מיליוני מוסלמים את מסורת 'עליית הרגל' המוסלמית (החאג' בלשונם). נכון להיום ערבי ישראלי שרוצה לקיים את המנהג, נאלץ לעבור דרך חתחתים. הוא יוצא לירדן ורק משם יכול להמשיך למכה.
אם ברטוריקה הפוליטית בארץ הם נוהגים לדבר על חשיבותם של ירושלים ומסגד אל אקצא, הרי שלפי עיקרי הדת המוסלמית – מכה חשובה הרבה יותר. היא הראשונה, בעוד שירושלים היא רק השלישית ברשימה. אם תרצו, עוד היבט למצג הכוזב שדוברים פרו-פלסטינים מציגים בקשר לירושלים.
מאחורי המילים הגבוהות, הערבים הישראלים – לפחות הדתיים שבהם – מוטרדים מאוד מקיום החאג', והם מדרבנים את נציגיהם בממשלה לעשות ככל שביכולתם כדי להניע הסכמי שיתוף פעולה בין המדינות, כשמטרת העל בעיניהם היא לכונן קו ישיר בין מדינת ישראל לערב הסעודית, דבר שיאפשר להם להגיע בקלות ובמהירות למכה.
גם לסעודים יש כמובן מה להרוויח משיתוף הפעולה הזה, ולמרות זאת, דואג אל שריף להדגיש: "הרחוב הסעודי 'לא מבסוט' מהמהלכים הללו. אמנם בסביבה שלי היו רוצים מאוד לראות את ההסכמים מתקדמים, וזאת משום שאני מכיר יותר את הפרו-ישראלים. אבל המון העם, שניזון יותר מדעות קדומות, יתקשה להשלים עם המהפך שבסופו של דבר אמור לנתץ מיתוסים רבים".
ובכל זאת משהו קורה, גם מעל פני השטח. לאחר ביקורו של ביידן אמר בן סלמאן שמדינתו רואה במדינת ישראל בעלת ברית אפשרית, בעלת אינטרסים משותפים, "אבל קודם לכן עליה לפתור את הבעיות עם הפלסטינים". הדברים נאמרו לכתב סוכנות הידיעות הממלכתית הסעודית, מה שהקנה להם גושפנקה רשמית.
"איננו רואים את מדינת ישראל כאויבת, אלא כבעלת ברית פוטנציאלית עם אינטרסים רבים שביכולתנו לפעול במשותף לטובתם, אך יש לפתור מספר בעיות לפני שנוכל להגיע לכך", אמר בן סלמאן, כשהוא מבהיר בעצם את הקו החדש של המדינה: אם עד כה הייתה העמדה הרשמית שרק לאחר שמדינת ישראל תפתור את הסכסוך שלה עם הפלסטינים היא תוכל לבסס יחסים עם המדינה – נראה שמעשיו יהיה אפשר להתקדם בשני הערוצים במקביל.
יש כאן תנאי חשוב, שיתנהלו מגעים ושהפלסטינים לא ימצאו את עצמם מושלכים בצידי הדרך, כפי שנעשה, למשל, ב'הסכמי אברהם' שנחתמו מול האמירויות – ובהם הפלסטינים כלל לא הוזכרו.
התקשורת לא סיקרה. ביידן בביקורו בישראל
אז מה, ההנהגה הסעודית חותרת לשלום מלא עם מדינת ישראל?
"בהחלט יש מגעים, אך אלו מתרחשים במישור המדיני. ההתקרבות, ככל שישנה, לא מחלחלת לשכבות שמתחת, לעם עצמו".
המוציא להורג
אחרי כל צינון ההתלהבות, אל שריף חושף שאיפה כמוסה: לבקר במדינת ישראל. "לפני כעשר שנים נחשפתי למדינת ישראל בהיבט החיובי. התחלתי ללמוד על מדינת ישראל ועל היהדות, ומאז אני שואף לבקר אצלכם".
הוא יצר קשר עם ישראלים רבים, בעיקר כאלו הקשורים לתחום התרבות הישראלית, שאותה הוא מעריץ. לדבריו, ככל שהוא שוחח יותר עם עמיתיו הישראלים, כך גילה פתיחות ובעיקר רצון לסיים את מעגל האיבה, שבעצם אין לו בסיס להישען עליו: למדינת ישראל ולערב הסעודית אין גבול משותף, ולהפך – יש להן יותר מכנה משותף מאשר מפריד: שתיהן מתעבות את האסלאם הקיצוני, וזאת על אף שערב הסעודית נחשבת בהחלט למדינה דתית.
רגע לפני שאתם מציירים לכם מדינה אירופית מתונה, חשוב לדעת: בממלכה הסעודית עדיין מקובל לחרוץ עונש מוות, כאשר אזרחים נתפסים בעבירות של גניבה, למשל, או עבירות חמורות יותר.
אחד המינויים המכובדים ביותר בממלכה הוא זה של המוציא להורג, כאשר התואר והתפקיד עוברים בירושה. מי שמבצע את התפקיד כשהוא כורת בחרב מושחזת היטב את ראשיהם של הפושעים – נחשב למקורב ביותר למשפחת המלוכה. אם תרצו, המחשה עכשווית לנצחיות דבריו של ה'אור החיים' הקדוש בחומש דברים: "הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך – יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר".
וכן, יש גם אנטישמיות. אמנם אל שריף הוקסם ממדינת ישראל, אך הסביבה שבה הוא חי מגלה יחס קריר למדינה שאחרי הכל שייכת לעם היהודי, כשעצם הקמתה נתפס כתחיבת אצבע בעינו של העם המוסלמי.
את השיחה עם אל שריף אנו עורכים באנגלית, אם כי העברית שלו משובחת. השליטה שלו בניואנסים של השפה העברית מפתיעה ממש. הוא מפגין ידע הן ב'עברית מדוברת' ("רכשתי אותה בהאזנה לאמנים ישראלים מוכרים") והן ב'עברית מקראית', שאותה רכש מקריאה בתנ"ך.
כבר בתחילת השיחה הוא דואג להדגיש לנו שהוא אינו פרט המלמד על הכלל. "אני הגעתי עם פתיחות, עם נכונות להכיר את העם הישראלי, ואכן הופתעתי ממה שגיליתי. האוכלוסייה הסעודית עצמה אינה מכירה את העם הישראלי ולכן היא לא נלהבת, וזאת בלשון המעטה, משיתוף הפעולה המסתמן".
מי אשם בחוסר ההתלהבות הסעודי מצעדי השלום של ביידן? אולי תופתעו לגלות: זהו הממשל. אל שריף לא אומר זאת במפורש, אך הוא כן מרמז שבעוד שבכירי הממשל מגששים את דרכם והם מנסים להוביל ליצירת הסכמי שיתוף פעולה עם מדינת ישראל – הילדים הלומדים במוסדות החינוך הממשלתיים נחשפים לחומרי לימוד שמתארים את הצדדים הפחות יפים של מדינת ישראל. אילו בכירי הממשל ירצו לחמם את היחסים, הם כבר ימצאו דרך לגרום לכך שהמסרים יחלחלו גם לחומרי הלימודים, וישנו לטובה את דעת הקהל.
"בחמש השנים האחרונות יש בהחלט שיפור ניכר", אומר אל שריף בריאיון ל'משפחה', "אבל עדיין ישנה עוינות כלפי היהודים בכלל וכלפי מדינת ישראל בפרט. אמנם לא מדובר בשנאה כמו זו שהייתה בעבר, אבל אנו עדיין רחוקים ממבט חיובי.
"אין פה יהודים ולא היו פה בשנים האחרונות, כך שאלו שחונכו לשנאה יתקשו להשתחרר מההרגלים הללו. מסיבה זו גם התקשורת הממלכתית נזהרת ולא נסחפת אחרי הדיווחים שמלמדים על התחממות ביחסים שבין המדינות. אם כבר, היא נתפסת כמשהו שמתרחש בעיקר במישור הדיפלומטי-מדיני, דבר שלא אמור להשליך על חיי האזרח הקטן".
ג'דה איז דה בסט
חרף דעת הממשל הסעודי, יש שכבה מצומצמת – אם כי הולכת ומתרחבת – בעיקר של השכבות המשכילות, האליטות, שבה ישנו צימאון להכיר יותר את העם היהודי ואת מדינתו. ולאור העובדה שאלו שמצדדים בעמדה הזו אינם נדרשים להצניע את עמדותיהם, אפשר להסיק שהעמדה הזו מתקבלת גם בקרב הציבור הרחב בהבנה – מה שבהחלט מספק אופטימיות להתפתחויות טובות יותר בעתיד.
"כל משפחתי והסביבה שלי יודעים שאני אוהב את התרבות הישראלית, ובעיקר את סיפורי הנביאים מהתנ"ך. אני עוסק הרבה בהיסטוריה יהודית ומסקרן אותי להכיר את העם היהודי. אני מצפה מאוד לנרמול היחסים שבין המדינות, כך יתאפשר לי לטוס לארץ ולהכיר אותה יותר לעומק".
מתי זה יקרה, להערכתך?
"כרגע אין לי תשובה. אני אמנם מאמין בשלום ומייחל שיתקיים הפסוק שמופיע בתנ"ך 'לא ישא גוי אל גוי חרב'; מבחינתי מדובר בשני העמים, העם היהודי והעם המוסלמי, שנאבקים אלפי שנים. כעת הגיע הזמן לסיים את המאבק המיותר הזה. רק כשהיום הזה יגיע, אוכל לבקר בארץ ואתה תוכל להגיע ולבקר כאן, בערב הסעודית".
בהיותי יהודי, אני יכול להיכנס לארצכם?
"אם יש לך אזרחות זרה, אמריקאית למשל, אתה מוזמן להגיע, אם כי בזהירות המתבקשת. אני עצמי אשמח ללוות אותך ולהכיר לך את ג'דה עירי, שלפחות בעיניי היא העיר היפה ביותר בערב הסעודית, ובערב הסעודית לא חסרים אתרים יפים לבקר בהם. אבל ג'דה איז דה בסט".
הוא לא מסכם את ביקורו של ביידן כהצלחה סוחפת. מעבר לכמה סיכומים מינוריים, לא נרשמו בביקור זה התפתחויות מרחיקות לכת. אך ביידן לא אמור להתאכזב. גם אם ציפיותיו מהביקור לא התגשמו, תהליכים לא נוצרים ביום אחד, ואפשר להביע לפחות סיפוק מכך שהכיוון חיובי גם אם הקצב איטי.
"מה שברור", הוא אומר, "שאם ייחתם הסכם בין מדינת ישראל לערב הסעודית, וזה יקרה במוקדם או במאוחר, את הפרחים צריך לשלוח לאדם אחד: לג'ארד קושנר. זה הוא שהוביל את 'הסכמי אברהם' יחד עם הנשיא טראמפ ובנימין נתניהו, כשהם בעצם מקרבים בין שני העולמות: המוסלמי והיהודי. כל מה שאנו רואים היום, אלו הפירות של אותם הסכמים".
אתה עדיין אופטימי?
"בהחלט. גם אם זה ייקח זמן, אני מקווה שזה יקרה בקרוב בעזרת השם", הוא מסיים כשהוא מדגיש את המילים 'בעזרת השם'. "אנחנו בכיוון הנכון. צריך לזכור שהיריבות הזו שבין העמים מיותרת, ואין שום סיבה להמשיך אותה.
"אז נכון, זה ייקח זמן, אבל אנחנו במגמת שיפור. גם אם לא רואים אהדה לישראלים, השנאה פוחתת. עם הזמן, אני מקווה, תבוא גם אהדה. אבל בשביל זה צריך תכונה אחת שאותה יש לסעודים. הישראלים לעומתם לא התברכו בה: סבלנות". [
