בדירה קטנטנה בשכונת שערי חסד, בחדר מלא ספרים, ריק מגבאים ובני בית, ישב פוסק הדור מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל וקיבל כל אדם במאור פנים | שלושים שנה אחרי לווייתו המפורסמת חושף נכדו הקרוב הרב אהרן גולדברג שורה של סודות ורגעים אישיים מיוחדים | על הבחירות בתשמ"ט; השאלות של אנשי תנועת 'כך' ובעיקר על הענווה הגדולה שהפכה לסמל | שלמה משנתו
מאז עברו שלושים שנה.
בעידן ההוא זו הייתה הלוויה הגדולה ביותר שנראתה כאן אי פעם. קילומטרים ארוכים מושחרים אדם, יותר מ־300,000 איש שבאו לחלוק כבוד אחרון ויהודים מכל גוני הקשת.
כל מי שהיה שם זוכר את האירוע היטב.
גדולי ישראל מכל העדות והחוגים, אישי ציבור חילונים ודתיים, כולם ידעו שהוא אינו דמות רגילה. "מי צריך למות אצלנו כדי ש־300,000 חילונים ישתתפו בלווייתו?" תהה עיתונאי בשם טומי לפיד. בימים
בצילו של סבא גדול. הרה"ג ר' אהרן גולדברג (צילום: אלחנן קוטלר)
שלאחר מכן המשיך מספר המשתתפים בלוויה להעסיק את התקשורת החילונית, שהתקשתה להבין, אחרי הכל, מדוע זכה המנוח לכבוד עצום כל כך.
אבל לנו אין צורך להסביר. מרן הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצוק"ל היה באמת גדול יותר מכל הגדרה שנלביש עליו. ואולי זהו דווקא סוד גדלותו: כל הגדרה שהיא לא תצליח להקיף את דמותו.
יש כאלו שעבורם ר' שלמה זלמן היה הפוסק הגדול, שחתך באזמל מחשבתו ספקות וספקי-ספקות התלויים בשערה; היו שעבורם הוא היה פשוט ראש הישיבה; אחרים ראו בר' שלמה זלמן דוגמה ומופת לגדול דור שהוא גם איש חסד גדול ומאיר פנים; לעומתם, יהודים רבים חשו אליו קשר עצום דווקא בשל היותו דמות מחוברת לכלל ישראל.
אבל ר' שלמה זלמן היה גם וגם בכל דבר.
כשחושבים על זה, אין באמת הרבה דמויות ששמם הפרטי שגור כל כך ואהוב כל כך. אבל אצל ר' שלמה זלמן השם הפרטי נחשב לתואר, מושג בפני עצמו, הגדרה שממחישה באופן חי מהי גדלות.
הסיפור הכי מוכר עליו, שכמעט כל ילד יודע לדקלם, מתאר את אי הצורך בבקשת המחילה שלו בלוויית רעייתו הרבנית ע"ה בשנת תשד"מ (1984). מרן הגרש"ז אמר אז כך: "רגילים לבקש מחילה מן הנפטר בשעת הלוויה. (אבל) את יודעת שאין לי על מה לבקש מחילה, משום שכל חיינו היו על פי השולחן ערוך. אך אם בכל זאת היה בינינו דבר מה – הריני מבקש מחילה".
למרן הגרש"ז היו עוד כמה וכמה צדדים. חלקם ידועים וחלקם פחות. שלושים שנה אחרי, פגשנו את נכדו הקרוב שהיה יד ימינו, הרב אהרן גולדברג, וביקשנו לשמוע כמה נקודות פחות ידועות במסע חייו של הענק הזה.
לפני שנתחיל יש שאלה אחת שמעניינת את כל מי שקרא מעט על דמותו הענקית: ר' שלמה זלמן היה ענוותן ושפל ברך. ביתו היה ריק מגבאים. הוא היה קיצוני בזה. לפי התיאורים נראה שהוא כאילו לא החזיק מעצמו. הוא באמת לא ידע מיהו?
"סבא בהחלט ידע מיהו, הוא ידע שאנשים מעריכים אותו בגלל שהוא פוסק בדורו. אבל עליו זה לא השפיע. אפילו לי, נכדו, הוא לא אישר לדבר איתו כמו שמדברים אל רב. הייתי מדבר אתו ממש בגוף ראשון, כשוו
התורה המשמחת. מר"ן הגרש"ז אוירבך זצ"ל
ה לשווה.
"למה? הבנתי ממנו שזה היה המקום שבו הוא הרגיש בנוח. רק לאחר שמצאתי את עצמי מדבר איתו בנוכחות אנשים זרים וחשבתי שכבר לא מכובד לדבר איתו כך, ביקשתי את רשותו ופניתי אליו בגוף שלישי. אבל גם אז, עברה תקופה ארוכה עד שהוא התרגל שהכוונה שלי אליו ולא לסבא האחר שלי.
"כשהיו באים אליו אנשים מכובדים או רבנים חשובים", ממשיך הרב גולדברג, "סבא היה מרגיש לא בנוח. הוא התלבט בינו לבין עצמו איך נהוג לכבד אנשים כאלו, ואולי, חלילה, הוא יפגע בהם אם יעניק להם כבוד פחות ממה שהם רגילים אליו. פעם הוא אמר לי: 'אני חלש בזה'. אבל לעצמו הוא אף פעם לא חשב שמגיע כבוד.
"את הכבוד שהוא רחש לכל אדם, היה אפשר לראות גם כאשר היה מגיע איש מקצוע הביתה. לא משנה אם הוא היה אינסטלטור או שיפוצניק. כשבעל מקצוע היה מגיע לתקן אצלו משהו בבית, סבא היה קם מהכיסא והולך לשאול בשלומו. הוא היה עניו גדול ואוהב ישראל גדול והכי יפה היה ששניהם השתלבו אצלו".
עם זאת, בכל העיסוק שלו בסוגיות הלכתיות שצצו בדור האחרון יש ממד מסוים של תעוזה. זאת אומרת, הוא כן ידע מהו.
"אני מניח שסבא ידע, אבל הוא אף פעם לא עשה מעצמו עניין. היו מקרים שבחורים צעירים היו באים אליו בשערי חסד ואומרים לו: 'יש לי קושיה על הלכה מסוימת שהרב כתב', והוא היה עונה להם ברצינות ואומר: 'תכתבו לי מסודר ואני אקרא את זה בעיון'. זו הייתה ענווה אמיתית, לא משהו שאנחנו רגילים לראות".
פוסק בן 23
אחד התחומים שבהם רבי שלמה זלמן כבש את העולם היהודי היה כשבצעירותו החל להתמסר לליבון הסוגיה של חשמל בהלכה. "סבא", אומר הרב גולדברג, "נכנס לנושא בעקבות בעיית שמיעה של אימו ע"ה. היה לה מכשיר שמיעה שהיו בו סוללות ובאמצעותן הקול של מי שמדבר איתה היה נשמע בעוצמה גבוהה יותר. היה דיון אם אפשר לכבות את זה בשבת ובחג ומשם התחיל העניין".
קשה להאמין, אבל את חיבורו המונומנטלי על החשמל בהלכה הדפיס מרן הגרש"ז בהיותו בן 24(!) בלבד.
"האמת שהספר היה מוכן עוד שנה קודם שהודפס, זאת אומרת כבר כשהיה סבא בגיל 23. הסיבה שזה התעכב בשנה היא בגלל שמורו ורבו, מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר, הציע לו להמתין עם ההדפסה עד שיקבל הסכמה מגדול הדור באותם ימים, מרן הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי.
"סבא לא האמין שרבן של כל בני הגולה יכתוב לו הסכמה, אבל ר' איסר זלמן הבטיח שזה יקרה וציין שהספר כל כך מיוחד ומלא חידושים ויסודות חשובים והוא בטוח שר' חיים עוזר יסכים לכתוב הסכמה".
ובאמת כך היה. אחרי תקופה ארוכה של המתנה הספר הגיע והתברר שר' חיים עוזר אכן התפעל מאוד מהספר 'מאורי אש', אלא בגלל שעבר כל כך הרבה זמן הספר כבר ירד לדפוס ולכן במהדורה הראשונה ההסכמה הודבקה בעמוד הראשון. בהמשך היא כבר הופיעה עם ההסכמות הנוספות".
התכתבות עם גדולי הדור. הרב גולדברג עם כותב השורות בארכיון המכתבים (צילום: אלחנן קוטלר)
כדי לכתוב בנושא כזה צריך להבין טוב מאוד גם בפרטים הטכניים של המוצר. איך אברך ירושלמי משערי חסד יכול להבין כל כך הרבה בחשמל?
"לסבא היה קרוב משפחה בשם אבא נאמן (ניימן), שנחשב לאחד הממציאים הגדולים בארץ ישראל של אז, וגם נמנה עם מייסדי תל אביב. היו לו נכדים מפורסמים בעולם המחקר, אחד מהם הוא הפיזיקאי פרופ' יובל נאמן המנוח.
"נאמן הסביר לסבא הכל על חשמל ואלקטרוניקה, אבל תמיד סבא היה מתפעל מאנשים שמבינים בחשמל ואומר: 'אני למדתי חשמל והבנתי כל פרט, אבל לא הפכתי לחשמלאי ואני לא יכול לתקן שום בעיה בחשמל. לעומתי, יש הרבה אנשים שלא מבינים כלום באלקטרוניקה, אבל במעט שהם יודעים הם עושים הרבה שימוש ביום יום'".
בשנים שלפני קום המדינה ביקש הרב הראשי הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג לתת מענה לבעיות שונות, שצפויות להיות במדינה היהודית, אם תקום. כחלק ממיזם שנקרא 'חוקה לישראל על פי התורה' ביקש הרב הראשי גם לתת מענה לסוגיות הלכתיות התלויות בטכנולוגיה וחשמל, בתקווה שראשי המדינה יסכימו לנהל את הכל על פי מסורת ישראל.
"לסבא הייתה הערכה עצומה לרב הרצוג", מספר הרב גולדברג. "פעם הוא הגדיר אותו באוזניי כ'גאון הגאונים מהדורות הקודמים'. בסופו של דבר הרעיון שלו לא התממש במציאות, אבל אז הייתה תקווה אמיתית שכך יקרה. ממילא, כאשר הוא ביקש מסבא לראות מה עושים עם הנושא של חשמל בשבת וחג, סבא מייד הסכים לסייע לו.
"באותן שנים החשמל היה מופעל על ידי חברה פרטית ופועלים ערבים ולכן לא הייתה שום בעיה להשתמש בו בשבת. אבל בהמשך, אחרי שהחשמל הועבר לבעלות יהודית של הסוכנות, סבא אמר שמכאן ואילך מפסיקים להשתמש בחשמל בשבת, וזה היה עוד לפני שמרן בעל ה'חזון איש' אמר את דעתו הידועה בנושא.
"כאשר סבא רצה לבדוק כמה בעיות הלכתיות יש בשימוש בחשמל בשבת, הוא ביקש לעשות ביקור במתקני הייצור של חברת החשמל הירושלמית במושבה הגרמנית. אלא שאז הציבור החרדי היה מיעוט שאינו מצוי, וחברת החשמל לא הסכימה בקלות. שמעתי ממנו שהוא חיכה שנה שלמה עד שקיבל אישור לבוא ולראות כיצד החברה מפעילה את החשמל.
"הבעיה הייתה שעד שסבא קיבל את האישור לבוא ולבקר במקום התחילה המלחמה. ירושלים הייתה מופגזת מכל עבר וכל הדרכים היו בחזקת סכנה. אבל היות שהרבה זמן הוא חיכה לאישור הזה, סבא נסע למרות הסכנה".
אל הנסיעה הצטרפו מרנן ורבנן הגאונים רבי פנחס אפשטיין, לימים ראב"ד 'העדה החרדית' ורבי אליעזר יהודה ולדנברג בעל 'ציץ אליעזר'. "לסבא היה חשוב שיהיה איתו גם דיין של העדה החרדית כדי שתהיה לפסיקה משמעות עבור כל יהודי שומר שבת. הרב אפשטיין הסכים להגיע, אבל סיפר שבנסיעה הם נאלצו לעצור את הרכב כל כמה דקות ולהסתתר מאחוריו מאימת ההפצצות.
"אני חושב שבזכות מסירות הנפש שהייתה לסבא בנושא הזה, מתוך ההתעקשות שלו להבין כל פרט בעניין שלכאורה רחוק ממנו, בזכות זה הוא זכה שהפסקים שלו יתקבלו בנושאים הללו. עד היום כל מי שעוסק בנושא הזה פותח את 'מאורי אש' כדי להבין את היסודות של הסוגיה הסבוכה הזו".
חתנין רבנן. מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (משמאל) בשיחה של תורה עם חתניו הגאונים: רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל; רבי יהודה טרגר זצ"ל ויבדל"ח רבי יצחק ירוחם בורודיאנסקי שליט"א
כשהחשמל מתחיל לרקד
בארכיון האישי של הרב גולדברג ישנה גם התכתבות הלכתית מרתקת בנושא החשמל בין מרן 'חזון איש' לבין מרן הגרש"ז, שהיה אז אברך הצעיר ממנו ביותר משלושים שנה.
"כאשר סבא היה אברך צעיר זו הייתה תקופה שבה הרבה גדולי תורה מחוץ לארץ הגיעו לכאן. רבים מהם סבא לא הכיר, אבל לכולם הוא שלח את הספר 'מאורי אש'. בין השאר הוא שלח את הספר שלו גם ל'חזון איש', למרות שעד אז הוא אפילו לא ידע אם השם 'קרליץ' הוא שם משפחה או שם העיירה שבה כיהן ה'חזון איש' כרב".
בדיונים ההלכתיים של שני פוסקי הדור אפשר לציין הרבה פנינים, אבל אחד הדברים המעניינים הוא ששניהם חשבו בשלב מוקדם ששימוש בחשמל בשבת בעייתי משום מלאכת בונה.
"כשסבא עסק בהיבט של בונה בחשמל בפעם הראשונה, כמה מגדולי רבני ירושלים קצת צחקו על זה. אחד מהם אמר לו: 'ואולי תגיד שיש כאן מרקד בגלל שהחשמל קופץ בתוך המנורה?!' עד כדי כך שחלקם אמרו לו להוציא את הפרק בספרו שעסק בקשר של בונה לחשמל, וכך הוא עשה אז.
"אחרי שנים, התברר שגם מרן ה'חזון איש' סבר שאכן יש קשר בין מלאכת בונה לבין שימוש בחשמל, אלא שהוא סבר כך גם למסקנה. לעומתו, סבי הסביר מדוע למעשה אין בהדלקת חשמל משום בונה. למרות שלהלכה הם לא הסכימו, ההווה אמינא של שניהם הייתה זהה לחלוטין".
בכל ההתכתבות הענפה הזו שנשמרת ממוספרת בתיקים מסודרים, חסר רק המכתב הראשון, שבו הגיב ה'חזון איש' לאברך הירושלמי על הספר המופלא שכתב.
לנכד יש הסבר מעניין לסיבת היעלמותו של המכתב: "כששאלתי את סבא איפה המכתב הראשון שבו ה'חזון איש' כותב לו בפעם הראשונה על הספר, סבא אמר שהוא לא שמר אותו. כששאלתי אותו למה ומדוע, סבא הסביר ש'היו בו רק הרבה שבחים, ולא עניינים הלכתיים'".
מסופר שהציעו למרן הגרש"ז כמה פעמים תפקידים שונים בעולם הרבנות והדיינות ותמיד איכשהו זה לא התקדם. זו הענווה הגדולה שלו או שהיו כאן סיבות אחרות?
"כדי שלא יהיו טעויות כדאי להבהיר: סבא לא היה מאלו שרוצים להישאר רק אברך כל החיים. הוא למד בתחילה בכולל 'עץ חיים' אבל תמיד חשב להתקדם הלאה, ליעד הבא. הוא היה אומר שיש הרבה שנכנסים ל'עץ חיים' עטופים בטלית (בחלאקה) ויוצאים עטופים בטלית (בלוויה), והוא לא רוצה להישאר סתם בישיבה.
"היה שלב בחיים שבו סבא שקל ברצינות להיות דיין", מגלה הרב גולדברג. "זה היה בשנת תש"י (1950), אז הרב הרצוג רצה למנות כמה מהעילויים לתפקידים בבתי הדין הרבניים. באותה שנה הוא הציע
"הרב לוינגר היה המום". מרן הגרש"ז בביקור במערת המכפלה
לסבא עם מרן הגרי"ש אלישיב להיות דיין, וסבא מאוד התלבט".
באותה תקופה היה מרן הגרש"ז ראש ישיבת 'קול תורה' ומנהלי הישיבה חששו מאוד שמא הוא יעזוב את הישיבה לטובת עולם הדיינות. "כדי למנוע את סבא מכך, הם שלחו מישהו ל'חזון איש' שיבקש מסבא להישאר בישיבה. אלא שה'חזון איש' אמר שהוא לא קורא לאנשים כדי לתת להם הוראות ורק אם הוא יבוא אליו הוא יגיד לו מה לעשות.
"מנהלי הישיבה אכן סידרו את זה כך שסבא יגיע ל'חזון איש' וה'חזון איש' אמר לו שיישאר בישיבה. הסיבה לכך הייתה שאם הוא יהיה דיין הוא לא יוכל להיות ראש ישיבה, אבל אם יהיה ראש ישיבה הוא יוכל לשמש גם כדיין ופוסק, כפי שבאמת קרה. סבא נודע גם כאחד מפוסקי הדור וגם כאחד מגדולי ראשי הישיבות שהרביץ תורה לאלפים".
ההצעה הספרדית
לא רבים יודעים אבל קודם שקיבל ר' שלמה זלמן את ההצעה לכהן כראש ישיבת 'קול תורה', הונחה בפתחו הצעה דומה מישיבת 'פורת יוסף'.
"בשנת תש"ה (1945) קיבל סבי הצעה להצטרף לישיבת 'פורת יוסף' ולכהן בה כאחד מראשי הישיבה", מספר הנכד. "היו לו כמה פגישות בנושא עם הגאונים רבי עזרא עטיה ורבי יהודה צדקה, והם כבר סיכמו ביניהם כמעט הכל. רק היו לסבא שתי בקשות: בקשה ראשונה, שב'פורת יוסף' ילמדו כמה ראשונים חוץ ממפרשי היסוד – מהרש"א, מהר"ם וכדומה, ובקשה שנייה שהחלוקה בין כיתות השיעורים תהיה לפי הרמה הלימודית של הבחור ולא לפי הגיל, במטרה ליצור מצב של קנאת סופרים תרבה חכמה".
הגר"ע עטיה הסכים לשתי הבקשות, מספר הרב גולדברג, אולם אחד מראשי הוועד המנהל של הישיבה התנגד. "אותו אדם לא הסכים לחלק את הכיתות לפי איכות הבחורים ובגלל זה סבא לא היה ראש ישיבת 'פורת יוסף'. סבא כמובן לא כעס ולא התרעם, אבל הציע שאם לא הוא – יצרפו את הגאון רבי יהודה צדקה לראשות הישיבה. סבא אמר שזה הדבר הטוב שבכל זאת יצא מכל הסיפור הזה".
כמה שנים לאחר מכן, בשנת תש"ט (1949), מונה הגרש"ז לעמוד בראש ישיבת 'קול תורה'. "זה היה מינוי מעניין מאוד בירושלים של אז, היות שסבא היה לבוש כמו אנשי היישוב הישן, וב'קול תורה' דאז היו הרבה בחורים שהוריהם היו מאוד מודרניים. אחרי הכל היא הייתה ישיבה קצת 'ישראלית', דיברו בה עברית והייקים שלחו את הילדים ללמוד בה".
אז מה בעצם חיבר ביניהם?
"לסבא היו חוכמת חיים והרבה סבלנות, ובזכותו עם ישראל הרוויח כמה גדולי תורה מפורסמים".
הרב גולדברג מרחיב ומציין דוגמאות: "אביו של הגאון ר' אביגדור נבנצל היה ד"ר יצחק (ארנסט) נבנצל, מבקר המדינה שני עשורים ואחד מחברי ועדת אגרנט המפורסמת. הוא היה שומר מצוות וגם איש העולם הגדול. הוא התגורר ברחביה בין האצולה האליטיסטית של הימים ההם ובדרך הטבע הבן שלו לא היה אמור להיות 'הרב נבנצל'".
אלא שההשגחה קבעה אחרת. "היה שלב שהכיתה שבה למד ר' אביגדור בבית הספר 'חורב' התפרקה והוא ביקש מאביו ללמוד ב'קול תורה' לתקופה קצרה. אף אחד לא התכוון שהוא ילך לשם ויהיה רב בישראל, אבל סבא משך אותו לתורה וזה בדיוק מה שקרה.
"אותו דבר עם המשגיח רבי דן סגל, ועם הרב הראשי רבי ישראל מאיר לאו. כולם הגיעו ממשפחות מאוד ישראליות ששפתן עברית ולמרות שלא הייתה למי ששלח אותם כוונה שיגדלו להיות רבנים עם כו
רצוי לכל אחיו. מרן הגרש"ז עם חכמי הדור
בע וחליפה – אהבת התורה שר' שלמה זלמן נטע בהם גרמה להם להיות בעצמם מורי דרך להמונים.
"באותם ימים היו בחורים שהיה חשוב להם להגיד הלל ביום העצמאות או לא לומר תחנון, וסבא לא עשה עם זה כלום. הוא לא נלחם שיגידו תחנון ואף לא נלחם נגד מי שאכל מהיתר מכירה. אפילו יותר מזה: כאשר הגאון רבי שילה רפאל זצ"ל שאל אם לאכול בבית הוריו פירות וירקות מהיתר מכירה, אמר לו ר' שלמה זלמן שהוא יכול לאכול ואין עניין לעורר מלחמות על זה. זו גם הסיבה שהוא אפשר לתלמידים מסוימים להשלים בשעות הערב לימודים שונים, שלא במסגרת הישיבה. הוא ידע שאם הוא יתנגד לכך נחרצות, בחורים טובים ילכו לרעות בשדות זרים.
"בזכות הסבלנות של סבא שלחו הרבה הורים רחוקים את הבנים שלהם ללמוד שם ואנחנו הרווחנו הרבה תלמידי חכמים. הוא היה אומר לתלמידים שהגיעו מבתים קצת רחוקים: 'אל תריבו עם אמא על כיסוי ראש ואל תיתנו להורים שלכם הערות. העיקר שהם ייתנו לכם להמשיך ללמוד בישיבה והשינוי בבית יקרה בהמשך'. הדברים הללו הוכיחו את עצמם".
הרבה מתלמידיו מציינים עד היום את האהבה שהוא הכניס בהם לתורה. מה הסוד?
"הגאון רבי יהודה עדס, ראש ישיבת 'קול יעקב', סיפר שבשיעור הראשון בישיבה סבא הקשה קושיה ותירץ תירוץ ואחד הבחורים הצביע ואמר תירוץ משלו. סבא, כך לפי התיאור, קפץ משמחה ואמר: 'אוי! זה הרבה יותר טוב ממה שאמרתי'.
"אני חושב שלהצלחה שהייתה לו יש הרבה סיבות, אבל אולי הסיבה העיקרית היא שתמיד הוא נתן לבחורים תחושה שהם מצליחים, שהם משיגים משהו, וזה מה שדרבן אותם להשקיע עוד ועוד".
הסוד נשאר בקלפי
אביו של ר' שלמה זלמן היה הגאון המקובל רבי חיים לייב אוירבך, ראש ישיבת 'שער השמיים'. את ישיבת המקובלים החשובה ייסד האב עוד קודם היותו בן עשרים עם הגאון המקובל רבי שמעון צבי הורביץ זצ"ל, וכבר בגיל צעיר יחסית התפרסם בין רבני ירושלים כבעל השגות גבוהות.
כשבודקים באילנות היוחסין מגלים כי אבי המשפחה היה רבי אברהם דוב אוירבך, חתנו של בעל 'תולדות יעקב יוסף' מפולנאה זי"ע. כפי המסופר בעל 'תולדות יעקב יוסף' היה ליטאי רוב ימי חייו, אולם בשלהי ימיו גילה את הבעל שם טוב זי"ע ועד פטירתו דבק בו.
"למרות שאבי משפחת אוירבך היה חסיד", אומר הרב גולדברג, "סבי לא היה חסיד בשום מובן. הוא כיבד את כולם ולא זלזל באף מנהג, אולם הוא היה ליטאי לכל דבר ועניין. בזה, אולי, הוא היה יותר דומה למשפחה של אימו, משפחת פרוש, שהגיעו מהעיירה וילקומיר. גם הגאון הנצי"ב היה קרוב משפחה שלהם וסבא דבק יותר בדרך הזו".
שמחה של מצווה. בשריפת חמץ
אבל גם אם ר' שלמה זלמן היה ליטאי, את הייסורים שהיו לו בימי המחלוקת של תשמ"ט הנכד לא שוכח עד היום. "סבא לקח באופן מאוד קשה את המחלוקת ההיא. זה ממש ייסר אותו, במובן הכי פשוט של המילה. הוא חשב הרבה איך לפתור את המחלוקות ובשום אופן לא הסכים להיות חלק מהעניין הזה".
בתמונות אתה נמצא לצידו בקלפי. אתה יודע מה הוא בחר?
"תמיד סבא בחר ג', אבל אף אחד לא יודע מה סבא בחר באותה מערכת בחירות כואבת. קודם ההצבעה ולאחריה הוא אמר לי משהו שאולי גילה מה הוא יבחר, אבל את זה לא אגיד בכל מחיר. מה שכן, ידוע שכאשר נעשה החיבור המחודש בין 'דגל' ו'אגודה' סבא היה הבריח התיכון. העובדה שהוא לא לקח צד אפשרה לו לקדם את השלום ביניהם, דבר שכיום נראה לנו סביר למדי".
אביו היה אחד מגדולי מקובלי ירושלים, ומספרים שגם בנו הג"ר שמואל עסק לא מעט בקבלה. דווקא על ר' שלמה זלמן לא ידוע אם עסק בקבלה.
"נכון, כי סבא לא למד קבלה. אני לא יודע מה היה לפני שהייתי איתו, אבל בכל השנים שהייתי קרוב אליו לא ראיתי אותו לומד קבלה ולו פעם אחת.
"היו לו בספרייה ספרים בקבלה שירש מאביו, אני מניח שהוא גם ידע קצת והשתמש בהם מדי פעם לבדוק משהו, אבל הוא בפירוש לא היה מקובל. יש כאלו שקשה להם לעכל את זה, אבל זה מה שאני יודע".
יכול להיות שהוא למד בסתר?
"אני לא חושב".
הפוסק לכהניסטים
לר' שלמה זלמן היה קשר אמיתי לכלל ישראל. לא פלא שאחרי פטירתו מאות ישיבות ומוסדות תורה ערכו עצרות התעוררות, ובכל אחת מהן דיברו רבנים מחוגים שונים על 'ר' שלמה זלמן שלהם'.
"היום העולם נהיה יותר ויותר מקוטלג, אבל הרבה אנשים הרגישו שסבא הוא משלהם. היה ר' שלמה זלמן שהכירו רבני העדה החרדית; והיה ר' שלמה זלמן של גדולי התורה של 'אגודת ישראל' והספרדים; והיה גם ר' שלמה זלמן של הכיפות הסרוגות שראו בו מנהיג לכל דבר ועניין".
מעניין שלא רק רבנים סרוגים נודעים ראו בו אב רוחני, אלא גם פעילי הימין של תנועת 'כך', בהם ברוך מרזל ואחרים, שראו בו סמכות הלכתית ודמות שאפשר להיוועץ בה בכל נושא שעל הפרק.
"המשרדים של הרב כהנא היו סמוכים לבית של סבא בשערי חסד, וסבא אהב אותם והעריך את השאיפות שיש להם. הוא לא התרשם מאלו שהשמיצו אותם והוא זכר היטב את המלחמות של אנשי השמאל בלוחמי המחתרות לפני קום המדינה. הרבה זמן לפני שידענו לחלק בין ישראל הראשונה לישראל השנייה, סבא ידע בבירור באיזה צד אנחנו.
המילה האחרונה בהלכה. פוסק הדור בעיון בספר
"היו כמה פעמים שהלכתי איתו ליד ביתו והוא הרים את היד אל עבר אנשי הרב כהנא להראות להם שהוא, כביכול, מחזק את ידם. בכמה הזדמנויות נסענו למערת המכפלה ופעם אחת ביקרנו בביתו של ברוך מרזל בחברון".
הרב גולדברג מספר אנקדוטה מעניינת: "פעם עשה הרב משה לווינגר, איש חברון, לסבא סיור בבית הכנסת 'אברהם אבינו' שנבנה כהעתק מדויק לבית הכנסת שניצב שם לפני פרעות תרפ"ט (1929). כשנכנסנו לשם, סבא העיר לרב לווינגר שחסר חלון באחד הקירות של בית הכנסת. אני זוכר שהרב לווינגר ממש נדהם והודה שזה השינוי היחיד שהם עשו מהמקור, מסיבה טכנית כלשהי.
"הם מייד שאלו את סבא איך הוא יודע וסבא סיפר שכילד בערך בגיל עשר הוא ביקר בחברון היהודית וזכר בצורה מדויקת כיצד היה נראה בית הכנסת. כמובן שסבא עצמו לא עשה מזה עניין, רק ציין את זה כמסיח לפי תומו".
אתה יודע על מקרים שפעילי ימין ניסו לבקש מר' שלמה זלמן עזרה בפעילות שלהם?
"אצל סבא זה לא היה עניין של פעילות פוליטית, אלא אהבה פשוטה לארץ ישראל. סבא לא היה ציוני וזה שהוא הוקיר חיילים שמוסרים את נפשם בשדה הקרב לא עושה אותו מישהו אחר.
"הוא היה אדם גדול, וככזה סבא קיפל בתוכו הרבה דברים שנראים לנו מורכבים. אבל אצלו כל זה היה פשוט. הוא כאב את פציעתם ונפילתם של חיילים והחשיב את החיילים שנהרגו במלחמות כקדושים, וזה לא סתר את העובדה שב'קול תורה' הוא 'שרף' הרבה תיכוניסטים, הרבה לפני שקראו לזה כך. אני חושב שכציבור זה דבר שמאוד חסר לנו היום".
הרב גולדברג חושף גילוי מרתק: "שנים אחדות לפני שסבא נפטר קידמה הממשלה את הסכם אוסלו הידוע. לסבא היה מאוד קשה לשמוע כל יום על עוד חבל ארץ שעובר לידיים של רב המרצחים ערפאת ימ"ש, אבל לא היה לנו שום דרך לעצור את זה.
"באחד מימי שישי, אני זוכר, הגיע רב קהילה ירושלמי לסבא וסיפר שיש לו ידיעה שהולכים להעביר את שטח קבר רחל לרשות הפלסטינית. סבא התחלחל, ואותו רב הציע לסבא לדבר עם ראש הממשלה רבין. סבא סלד מקשר עם פוליטיקאים, ולמעט הרב פרוש הוא לא הסכים לפנות לאף פוליטיקאי בנושא.
"סבא התקשר לרב פרוש ובירר אצלו אם ידוע לו מזה וכשאישר את הדברים אמר לו: 'איך אתה יושב בשקט? לך לרבין, תלחץ עליו ותסביר לו שאסור לוותר על מאמע רוחל'".
המשך הסיפור ידוע: פרוש הגיע אל רבין עם חבר הכנסת חנן פורת ויחד ניסו לשכנע את רבין להוציא את קבר רחל מכלל ההסכם. אבל הייתה בעיה טכנית קטנה: ההסכם כבר היה חתום בראשי תיבות כך שקשה עד בלתי אפשרי לשנות הכל מתחילה.
בדברים שכתב שנים מאוחר יותר תיאר ח"כ פורת את מה שקרה מכאן ואילך: "רבין לא הבין מה יש לנו מקבר רחל, אבל אז פרוש בכה לרבין ואמר לו: 'ר' יצחק, הרי זה מאמע רוחל!' פרוש התחיל לבכות על כתפי רבין ורבין אמר לו: 'מנחם, תירגע, אתה תתעלף לי בידיים'. אבל פרוש לא עצר, אלא ענה לו: 'איך אני אירגע?! אתה רוצה לקבור את אמא רחל מחוץ לגדר'.
"ראיתי את יצחק רבין ופניו מסמיקות ומחווירות והוא לא יודע איפה למצוא את עצמו. במקום הוא אמר לנו: 'תנו לי רגע לבחון את הדברים' והתקשר בנוכחותנו לשמעון פרס שהיה אז שר החוץ. רבין אמר לו לבחון את הדברים פעם נוספת וכך נוצרה המובלעת שהשאירה את מאמע רוחל אצלנו".
דקות ספורות לפני הדלקת נרות התקשר ר' מנחם פרוש והודיע לר' שלמה זלמן שכנראה העניין סודר. הרב גולדברג: "הרבה שנים לא ידעתי את כל מה שהיה בפגישה. הרב פרוש בעצמו גילה את אוזני. הוא אמר לי: 'אחרי
עיון באוטובוס. הרה"ג הרב טוביה פריינד עם הגרז"נ גולדברג זצ"ל
שסבא שלך שלח אותי לרבין אמרתי לא יקום ולא יהיה, אני לא אצא מהחדר שלו עד שנדע שקבר רחל יהיה בידיים שלנו. ובאמת הקדוש ברוך הוא הכניס מעין פחד בלב של רבין ובזכות זה יש לנו קבר של אמא להתפלל עליו'".
לעצור בשביל הצלם
גם אחרי כמה שעות של שיחה אוצר הסיפורים של הרב גולדברג עדיין מלא. אני שואל אותו אם זקנו הגדול סיפר לו משהו על עצמו אי פעם, או שכל הסיפורים הם דברים שראה או שמע מאחרים.
"סבא אף פעם לא סיפר משהו על עצמו, כי הוא פשוט לא עשה עניין מעצמו. אבל היו לו כמה פעמים סיפורים שמהם יכולת להבין איזה איש ענק הוא היה".
איזה סבא הוא היה?
"הוא היה סבא נורמלי לכל דבר, סבא הכי טוב שיש. היה לי אליו כבוד עצום, אבל בינינו הוא לא רצה שארגיש כלפיו משהו מיוחד יותר מדי. הסלידה מגינונים הייתה כל כך חזקה אצלו, עד שכל פעם שמישהו כיבד אותו יכולת לראות את הצער על הפנים שלו.
"בהקשר הזה הייתה לו הנהגה מסוימת, שכל פעם שהיה מזמין מונית היה מתיישב לצד הנהג. הוא היה נותן לנהג המונית תחושה טובה, מחייך על כל בדיחה או סיפור שהוא אומר ואף פעם לא התיישב מאחורי הנהג.
"מאותה סיבה בדיוק הייתה לו רגישות מיוחדת (גם) לצלמים. כאשר צלם היה מנסה לתפוס תמונה טובה שלו, הוא היה אומר לי: 'בוא נעצור רגע בצד, כדי שהוא יוכל לצלם אותנו כמו שצריך'".
הרב גולדברג מציין סיפור נוסף: "בשנת תשד"מ היה פיגוע קשה שבו נדקר הגיס של סבא, הרב משה מאיר פראג. הפגיעה הייתה מאוד קשה וכדי להציל את חייו היה צורך בניתוח מסוים. היות שהייתה התלבטות בשל הסכנות הנלוות לניתוח, הרופאים החליטו לעשות ישיבה בעניין בהשתתפות סבא בבית החולים.
"כאשר הגעתי עם סבא לבית החולים הדסה עין כרם בשעות הצהריים, השומר אמר לנו שבין השעה 14:00 ל־16:00 אין כניסה למבקרים, ולכן אנחנו מתבקשים להמתין בחוץ עד שיהיה אפשר להיכנס. ניסיתי להסביר לשומר שקיבלנו הזמנה מרופאים לבוא לפגישה חשובה, אבל הוא לא הקשיב. סבא התיישב על אחד הספסלים וגם אני הצטרפתי אליו.
"לאחר כמה דקות על הספסל אנחנו רואים משלחת של רופאים בכירים מתקרבת אלינו. הם שאלו למה אנחנו לא נכנסים לבית החולים ואני התנדבתי להסביר שהשומר לא אפשר לנו להיכנס. הרופאים מאוד כעסו בליבם על השומר, אבל כשנכנסו לבית החולים סבא עצר רגע ואמר לשומר המפוחד משהו: 'תדע לך שאתה צודק. התפקיד שלך הוא לשמור על מנוחת החולים ואת זה עשית באופן מושלם. לא ידעת שאני צריך לבוא כי לא הודיעו לך על הפגישה שלנו. אתה צודק, אתה צודק'.
"הרופאים היו המומים, אבל לשומר חזרה הנשימה".
הדמות שלו נראית כל כך ענקית. מה אנחנו יכולים לקחת לעצמנו?
"מי שרוצה להתחזק בתורה, ביראת שמיים או במידות, אני ממליץ לו לקרוא פעם בשבוע את הצוואה שכתב סבא. אחרי פעם אחת שקוראים את המילים המרטיטות שהוא כתב בה אי אפשר שלא להשתנות לטובה".
מאור הדור. הגרז"נ גולדברג זצ"ל עם חותנו הגדול. בתווך: הנכד הרב אריה גולדברג
לחוש צאצא רוחני
כבר כילד הוא חש משיכה עצומה אל דמותו של פוסק הדור זצ"ל, אלא שמרוב בושה הוא לא הצליח להתקרב | סיפור מפעלו של הרב טוביה פריינד שחתום על סדרת ה'שלמי' המביאה את פסקי הגרש"ז לציבור הרחב
כבר יותר מעשרים שנה שהסופר הרה"ג ר' טוביה פריינד דולה ומשקה מתורת מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל. הוא התחיל במאמר אחד ב'המודיע', ובעקבות המשוב הגדול שקיבל המשיך בסדרה של עשרות מאמרים פרי עטו. כיום הרב פריינד עומד מאחורי סדרת 'שלמי' המפורסמת, המכילה את פסקי הגרש"ז בתחומים שונים שעל סדר היום היהודי ('שלמי מועד', 'שלמי שמחה', 'שלמי שבת' ועוד).
"כילד הדמות של ר' שלמה זלמן מאוד הלהיבה אותי", אומר הרב פריינד בשיחה ל'משפחה'. "בכמה הזדמנויות גם ניסיתי להתקרב אליו, לשאול שאלות בהלכה ולגעת בקודש, אבל תמיד נסוגותי לאחור בגלל הבושה.
"בהמשך, שלוש שנים אחרי הסתלקותו, כתבתי מאמר ב'המודיע' שבו ליקטתי כמה שביבים מפסיקותיו. הייתי אז סופר צעיר, ובסך הכל חיפשתי חומר חדיש ומעניין. כתבתי כמה פסקים מהלכות חנוכה במשנת הגרש"ז, והתגובות החמות שקיבלתי המחישו לי שהציבור צמא לזה.
"בהמשך פרסמתי שורה של מאמרים דומים, ובשנת תשס"ד קיבלתי טלפון ממספר לא מזוהה. המטלפן שאל אותי אם אני הוא שכותב את המאמרים על הגרש"ז ולאחר שעניתי 'הן' אמר אותו אדם שהוא בוגר 'קול תורה' ומעוניין להיפגש איתי.
"לא הבנתי מה הוא רוצה, אבל התייצבתי בשעה היעודה במקום שקבענו. לאחר כמה דקות של שיחה התברר לי שמדובר ביהודי חשוב בשם ר' משה מוריס, איל הון ומחשובי הקהילה החרדית בלונדון.
"במקום לפתוח בגינונים היה ר' משה די ממוקד. 'בוא נדבר תכל'ס', ביקש. 'הבן שלי יהיה בר מצווה בחודש ניסן הקרוב ואני רוצה שהמאמרים שפרסמת יהפכו לספר שיחולק כמזכרת למשתתפים בשמחה'.
"עוד לא עיכלתי את מה שהוא אמר ושוב ירה לעברי: 'עוד חודש תדווח היכן אתה עומד ונתקדם'. ניגשתי למלאכה וכך הוצאנו את הכרך הראשון בסדרה: 'שלמי מועד'. מאז הוצאנו עוד כמה כרכים והכל התחיל, וגם ממשיך, בזכותו של הרב משה מוריס שליט"א".
איך בעצם משיגים את החומרים? הרי מאז פטירת הגרש"ז חלפו שלושים שנה.
"האמת היא שהאוצר הגדול ב'שלמי' הוא הכתבים והתשובות של ר' שלמה זלמן שנמצאים בידי נכדו הרה"ג ר' אהרן גולדברג. הוא היה המשמש הקרוב אליו ביותר, ובכל פעם שר' שלמה זלמן היה אומר לו לקחת דברים לגניזה, הרב גולדברג היה שומר את המכתבים בהבנה שלכל מילה של ר' שלמה זלמן יש משמעות לדורות. מתוך זה, אגב, גם יצאו כרכי 'מנחת שלמה' חלק ב' וחלק ג'".
זה מעניין שלמרות שלא היית קרוב לגרש"ז בחייו, לאחר פטירתו הפכת לאחד מאלו שזוכים להגיש את התורה שלו לציבור הרחב.
"אתה מזכיר לי סיפור מעניין בהקשר הזה.
"בשנת תשס"ד הוצאנו את הכרך הראשון של 'שלמי מועד', ובאסרו חג פסח של אותה שנה הגעתי עם הגאון רבי יוסף שוב (מרבני מודיעין עילית ומתלמידי הגרש"ז) אל מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל. כאשר הנחתי לפנ
אורה של תורה. ברקע ספרייתו
יו את הספר סנט בי הגר"ע ואמר: 'עכשיו אתה מביא? אחרי שכבר עברתי על כל הספר?'
"לאחר מכן הוא שאל אותי אם הייתי תלמיד של ר' שלמה זלמן. ביקשתי את רשותו לענות בסיפור חסידי: פעם, בעת ויכוח בין הרבי ר' ברוכ'ל ממעז'יבוז' לבעל התניא על ההנהגה של הבעל שם טוב זי"ע, אמר רבי ברוכ'ל: 'איתי אתה מתווכח? והלא אני נכדו של הבעש"ט!' ענה לו בעל התניא: 'אתה נכדו בגשמיות ואני תלמיד תלמידו ונכדו ברוחניות, והרוחניות יותר חזקה מהגשמיות'.
"אמרתי למרן הגר"ע: 'אולי יש תלמידים שנכחו פיזית בשיעורים של ר' שלמה זלמן, אך אני תלמידו ברוחניות'. הוא נהנה מאוד מהדברים ואף טפח על לחיי בחיבה. באותה הזדמנות ציינתי שאני גם תלמיד שלו ברוחניות שכן אני הוגה בספריו 'יביע אומר', 'יחוה דעת', 'חזון עובדיה' ועוד".
הערות הגרז"נ
אחד החידושים הנוספים לברכה הגדולה שבסדרת 'שלמי' הוא הערות והארות שהוסיף חתנו המפורסם של הגרש"ז, גדול דייני ישראל בדור האחרון, הגאון הגדול רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל.
הרב פריינד: "הגרז"נ עורר ועודד אותנו לאורך כל הדרך להמשיך במלאכה. בספר האחרון שהוצאנו, 'שלמי ברכה', הוא ראה חשיבות גדולה עוד יותר, שכן זו הייתה הזדמנות בעיניו להאיר את עיני הציבור בהלכות סבוכות אלו שעליהן מסר הגרש"ז את נפשו".
אגב, מעניין לציין שאת רוב ההערות המעמיקות שכתב הגרז"נ על סדרת 'שלמי' עשה בזמן נסיעה באוטובוס. "הוא קיים ממש 'ובלכתך בדרך' ללא רכבים, נהגים ושמשים, ובכל פעם שראיתי אותו ככה הרהרתי לעצמי שאלו ממש דברי חז"ל: 'תורה מונחת בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול'. כל מי שהיה רוצה לשאול שאלה היה מגיע ומדבר והוא בענוותנותו היה משוחח עם כל אדם ממש כדבר איש אל רעהו".
כשהרב פריינד מדבר על הגרז"נ, ההערצה העמוקה שהוא חש אליו מתבטאת כמעט בכל מילה: "כל מי שזכה לשהות במעונו ראה תלמידים מקיפים תדיר את הבית, במיוחד בלילי שישי בשעה שהיה מוסר את שיעוריו השבועיים. מי שהיה שם ראה את אחד מפלאי הבריאה", מתאר הרב פריינד. "הוא מצטט גמרות משני התלמודים, ראשונים ואחרונים והכל הוא עושה בעל פה.
"באחד ההזדמנויות ששהיתי בביתו צלצל הטלפון ועל הקו היה אחד מחשובי הרבנים בארה"ב שרצה להתייעץ עם הגרז"נ בשאלה מסובכת הקשורה לדיני ייבום. הרב שמע את השאלה בניחותא ומייד לאחר מכן החל להרצות מדברי הגמרא ביבמות, עבר ל'שולחן ערוך' והפוסקים הראשונים, ומשם ירד לספרי התשובות של האחרונים כאילו הכל פתוח לעיניו.
"לאחר שהרב סיים את השיחה שאלתי איך אפשר להגיע להשגות כאלה בידיעת התורה. הגרז"נ השיב לי בענוותנותו: 'אבי זיכרונו לברכה הרגיל אותי מצעירותי ללמוד דווקא מסכתות קשות וכבדות, כמו עירובין, יבמות, זבחים וכדומה. את המסכתות הקלות הוא הורה לי ללמוד בערבים ובזמנים פנויים, וכך הצלחתי להשיג שליטה במסכתות הקשות ההן".
יש אנקדוטה מיוחדת ששמעתם מהגרז"נ על חותנו הגדול?
הסבא הכי טוב בעולם. הנכד עם הגרש"ז, משמאל הגרז"נ גולדברג
"הרב סיפר לי כך: 'כשהייתי חתן, טרם הנישואין, ביקרתי את השווער שלי (הגרש"ז) בחג הפסח והוא שאל אותי מתי סיימו את הסדר בבית אבי. בהתחלה לא כל כך הבנתי את השאלה, אבל בהמשך התברר לי שגם לשאלה הזו הייתה נפקא מינה של ממש להלכה.
"כידוע, בליל הסדר מקדשים על היין ועד נטילת הידיים לסעודה חולף זמן רב שיוצר הפסק בין הקידוש לסעודה. וכאן צצה השאלה הבאה: היות שאין מברכים ברכה אחרונה לאחר הקידוש ואילו קודם כוס שנייה מברכים שנית 'בורא פרי הגפן', הגרש"ז בירר אם ההפסקה הגדולה מקורה רק במנהג ירושלים או שגם במשפחות שבאו מהגולה נוהגים כך.
"זו הייתה דוגמה חיה שהאנשים הגדולים בודקים כל דבר באמות מידה של הלכה".
הכרך האחרון שהופיע בסדרת 'שלמי' עוסק בהלכות ברכות. "כולם יודעים שר' שלמה זלמן היה גדול הפוסקים בענייני חשמל בהלכה וכיוצא בזה, אולם בספר הזה המעיין מגלה גם את ר' שלמה זלמן של דיני ברכות.
"אומרים שמלבד שהגרש"ז היה הוגה תמיד בהלכות ברכות, לעיתים הוא היה קובע שבוע או מספר ימים לעסוק רק בהלכות אלו בשל חשיבותן הרבה. בהזדמנות אחת הוא אף התבטא ואמר: 'בעת שעסקתי בהלכות ברכות חישבתי ומצאתי קרוב למאה ספקות בהלכות ברכות הנהנין'".
הרב פריינד מסיים בסיפור: "הגאון החסיד ר' חיים ברים היה רגיל לעורר אברכים שיראו ויתבוננו כיצד הגרש"ז מברך 'שהכל' על כוס מים, באומרו שמתוך כך אפשר לראות כיצד מדברים עם המלך".
ב'שלמי ברכה' אפשר להבין איך עושים את זה הלכה למעשה.
