שני צדדים יש לכתבה הזו: צד של שבר עצום, כאב מפלח ואובדן נורא – וצד של אושר אדיר, שמחה שאין לה קץ, מגע של נחמה | שני הצדדים האלו חיים, זה לצד זה, בכל אחד מסיפוריהן של המרואיינות האמיצות שבכתבה: המוות הצורב, החושך והחוסר – מול חיים חדשים שפותחים ניצן רך, מנחם, ולא נמוגים מפני הכאב | איך הן הצליחו לעבור מהחושך אל האור, לכאוב את האין ועם זאת לשמוח עם היש? איך הן התמודדו, איך הן מתמודדות היום? ומה יש להן לומר? | סיפורים של אמונה במי שלוקח ונותן
הן פוסעות במסלול חשוך, נאחזות בכל זיז וסלע. המסלול מפותל, העלטה גדולה.
והנה, בתוך החושך מבליחות מולן נקודות אור, נשלחות במיוחד אליהן. מעניקות תקווה, מלטפות, מגלות שיש מישהו ששומר עליהן, שלא תמעדנה.
כל אסון הוא שבר, תהום פעורה. אבל לפעמים דווקא שם, לאחר רגעים קשים, פוצעים, מגיעה שמחה. נשלחת נחמה.
ארבע נשים מופלאות עשו את דרכן במנהרה חשוכה, עברו טרגדיה קשה וזכו לליטוף מבורא עולמים, לשמחה שהניחה רטייה על לב צורב. לימדה שיש מי שמכה ומחבק, שמייסר ומנחם.
שמחה אחרי שבר
זה קרה בערב נר שני של חנוכה תשפ"ב. משה יודא אבלס מבית שמש, עלם חמודות שהתכונן בהתרגשות לבר המצווה שלו, שיחק עם בני דודים בחצר של בית, ועמוד אבן שנפל עליו פצע אותו אנושות.
אימו לאה אבלס מגוללת בפנינו את מה שעבר עליהם מאותו יום מר שהסתיים באסון איום, ועד לרגע שזכו לנחמה ולקרן אור משמיים.
"משה יהודה היה בננו הראשון, אחרי אחותו הבכורה. זכינו לגדל נשמה גבוהה, ילד שהקפיד על קיום מצוות קלה כבחמורה. הוא החמיר יותר מאיתנו בנושא ההכשרים, ולמד בהתמדה מרובה בכל דקה פנויה. הוא אף קנה לנו במתנה ליום נישואינו סט קריאת שמע שעל המיטה, כדי שנזכה לקרוא מתוך הכתוב. כל המבחנים שלו קצרו 100, ותשובותיו היו בהירות. לכל אורך הדרך אמרתי לבעלי: זכינו בילד חלק. הוא הרווה אותנו בנחת אמיתית.
"התכוננו בחדווה לבר המצווה שלו, שהייתה אמורה להתקיים בי"ז בניסן, התפילין היו כמעט מוכנות והאולם הוזמן מבעוד מועד. כל המשפחה כבר ציפתה לבר המצווה הראשונה בבית".
כיצד ברגע אחד הכל מתהפך?
"היום הראשון של חנוכה היה היום האחרון לפני שהתרחשה הטרגדיה. אף על פי ששבנו לילה לפני כן מערב לביבות בשעה מאוחרת מאוד, מוישי השכים קום. שאלתי אותו למה הוא לא נותן לעצמו לישון עוד קצת, הרי מתחילים את הלימודים שעה מאוחר יותר, והוא השיב שעליו להספיק ללמוד. הוא ישב בסלון הבית ולמד את הגמרא בנעימה. היה תענוג להקשיב לו מהמיטה. כל הבית ספג את קול תורתו.
"בתקופה שלפני כן הוא אמר לבעלי שעליו להתחיל ללמוד מסכת ברכות באופן עצמאי, כנראה חש כי עליו להתכונן ללימוד בישיבה של מעלה. בחייו הקצרים הספיק המון ביחס לגילו הצעיר.
"תוך כדי שאני מסיימת את ההכנות לערב הלביבות המשפחתי שלנו, התבשרתי על האסון. רצנו לבית חולים ושם גילינו את גודל הזוועה. הבן היקיר שלנו נכנס לניתוחי ראש קשים והמשיך לשכב ללא הכרה שבעה חודשים. עברנו להתגורר במחלקה, על כל המורכבות שבדבר. לא נותרנו לבד. עם ישראל התגייס למלאכה, ורבים מאוד הצטרפו למשמרות וישבו ליד מיטתו בלילות.
"מהרגע הראשון הבנו מהצוות הרפואי שאין לבן שלנו סיכוי לצאת לחיים מהפגיעה הקשה, הם ציינו שנותרו לו ימים ספורים וביקשו מאיתנו להיפרד ממנו. כל המערכת הפיזיולוגית שלו פעלה באופן מלאכותי, על ידי עזרים חיצוניים, אבל ליבו לא הפסיק מלפעום.
"מה לא עשינו לרפואתו? קיימנו כל סגולה, הפעלנו את כל המשפחה והקהילה להתפלל בעדו, ואין ספור יוזמות נפתחו לרפואתו. משפחתי היקרה פעלה לקיים מבצעי הכנסת שבת מוקדם, שבמסגרתם נערכו הגרלות מדי שבוע על סכומי כסף גבוהים, ועוד ועוד נשים התחזקו בנושא השבת ובהפרשת חלה.
"שמחת בר המצווה שלו נחוגה בחול המועד כשהוא מחוסר הכרה בבית החולים. הדמעות היו האורחות העיקריות באותו מעמד…
"בעיצומה של שבת, בי"ט בסיוון תשפ"ב, עלתה נשמתו הטהורה השמיימה, ולנו נוצר חסר עצום. עד אז עוד ניסינו להיאחז בכל תקווה ולו הקלושה ביותר, כעת הוא נפרד מעימנו למנוחת עולמים…
"בשבעה ראינו את בני כיתתו, בחורי חמד צעירים, והלב שלנו התפלץ לנוכח הידיעה שככה בדיוק אמור היה מוישי שלנו להיראות לו האסון לא היה מתרחש…
"בעלי ביקש בשמו מחילה מחבריו, והם הודו שמעולם לא הייתה מריבה או פגיעה שכרוכות בשמו. הוא עלה למעלה זך וטהור.
"אומנם לא זכינו להביא אותו לבר המצווה שלו ולחתונתו, אבל השקענו בו אין ספור מאמצים ומשאבים כדי לרפא אותו, וגם כעת, אנו משקיעים בספר תורה מהודר שנכתב לעילוי נשמתו ויוכנס בעזרת השם ביום השנה שלו".
והשנה, בדיוק בתאריך שבו נפצע מוישי שלכם, זכיתם במתנה משמיים…
"בכ"ה בכסלו השנה, שנה בדיוק אחרי שחרב עלינו עולמנו, זכינו לחבוק בן מתוק, שהאיר את חיינו באור מיוחד.
"התינוק הזה מילא בלב חללים, שימח וריפא. אחרי הפטירה נותר בבית בן אחד בגיל עשר, עם הבנות. הוא ומוישי היו קרובים ואוהבים, ואני בכיתי וחששתי שיישאר בן יחיד. והנה, הגיעה מתנה כזו לעולם. לא במקום, אבל כן נחמה.
"היום אני מרגישה שכל התקופה הקשה הייתה מעין פאזל. כאשר האסון נחת עלינו, לא הבנתי: איך הקב"ה מעמיד אותנו בניסיון קשה כזה? אנחנו צעירים וחלשים. אבל הוא גילה לנו כמה כוחות טמונים בנו. התינוק שהגיע עכשיו חולל שינוי, בבחינת בן נולד התרפאה כל המשפחה. נכון, להורים שכולים תמיד נותר חלל עצום וגעגוע שלא נרגע לעולם, אבל זוהי בכל זאת רפואה. התינוק שלנו מטשטש את הקושי ומכניס שמחה הביתה.
"את השלום זכר חגגנו בביתנו כמו חתונה וכך גם את הברית. אחרי שהבית ספג מכה כזו, החלטנו שאנו רוצים להכניס את השמחה הביתה ביתר שאת. לשמחה הגדולה הגיעו המוני משתתפים, לפחות כמו המנחמים בשבעה. חשנו את התגלמות הפסוק 'שמחתנו כימות עיניתנו'. אומנם על אבדה כזו אין אפשרות להתנחם, אבל הקב"ה בעצמו – המקום – הוא מנחם אותנו.
"ובכלל, עצם הציפייה לשמחה העניק לנו כוח לכל אורך השנה החולפת. ועכשיו אני מביטה בתינוק ולוחשת: הבאת איתך ד"ש מגן עדן, מהמקום שבו נמצא מוישי אחיך. ודאי ראית כמה טוב לו שם…"
מהו המסר שלך לאלו שמתמודדות עם כאב וקושי?
"מהרגע הראשון שהתרגש עלינו האסון, בעלי אמר שיש שני דברים שהוא איננו רוצה לאבד: את השמחה ואת האמונה. את שתיהן קל לאבד ברגע, בעוד כדי להישאר שמחים ומאמינים יש צורך בעבודה סיזיפית, אבל ההשקעה משתלמת. כי בלי האמונה והשמחה אי אפשר לשרוד.
"בתחילה, כשאמר את דבריו, הבטתי עליו בתימהון: איך אתה דורש ממני דברים כאלו? איפה אני ואיפה שמחה? היום אני יכולה לומר שאף על פי שהשתניתי בעקבות האסון, השמחה והאמונה הן חלק ממני, ואני מנסה להתחזק ולהתמודד עם הכאב הצורב. וכן, יש הרבה במה לשמוח. אנו חשים מרופדים בענני כבוד, וגם בתוך הכאב העצום מגלים את חסדי הבורא לכל אורך התקופה.
"ואם יורשה לי, אשגר מפה עוד מסר קצר לסובבים את המשפחה: כולם מסביב מצפים לראות ששבנו לחיים, אבל אף פעם אי אפשר לשוב לאותם חיים בדיוק, אלא לחפש מסלול חדש ולשרוד. אי אפשר לשכוח ולמחוק את האסון. הכאב ממשיך לצרוב באירועים משפחתיים והזדמנויות חגיגיות. אני אישית ניסיתי לצאת לחיים בכל הכוח וזה ממש לא היה קל. הכי קל להתחפר מתחת לשמיכה ולשכוח מכל העולם, אבל בבית מצפים לי עוד ילדים, ועלי למלא את שליחות ההורות שלי. כולם רוצים לראות שהמשכנו הלאה, אבל תדעו שתמיד יישאר חלל עמוק, וזה בסדר והכי נורמלי למצבנו…
"לא נותר לי אלא להיאחז בתקווה ובתפילה שהבורא ברחמיו יביא אלינו גאולת עולמים ויאמר די לצרותינו…
"מעל במה מכובדת זו אבקש מכל מי שקוראת את הכתבה שתעשה מעשה טוב לעילוי נשמת בננו היקר, משה יודא בן ר' צבי הירש".
חיים ומוות בריקוד משותף
"לפני חמש עשרה שנה, העולם שלי התנפץ בבת אחת", משחזרת דליה איגל, מרצה להעצמת נשים באמונה, ומלווה נשים לשוב לאוצרותיהן.
"הייתי בת 39, אמא לשלושה, שהגדולה בהם בת 12 והקטנה בת 7. חיכינו לבשורות טובות. באותו יום קבעתי עם בעלי מאיר שניפגש בצהריים, אבל משהו השתבש. הוא לא שב הביתה וגם לא השיב לטלפונים שלי.
"בתי הגדולה שבה הביתה, ושיתפתי אותה שיש לי תחושה לא טובה. היה ברור לי שקרה משהו לבעלי, ואלפי תרחישים רצו בראשי. דמיינתי אותו בתוך רכב מעוך, בעיצומה של תאונה.
"אחרי שעות של המתנה נשמעו נקישות על הדלת. שני גיסיי הגיעו בסבר פנים חמור ובישרו לי שקרה משהו לבעלי. לאט לאט נודע לי שבמהלך עבודתו במשרד הוא עבר דום לב. הזעיקו מד"א וניסו לבצע החייאה, אך לא הצליחו. הוא נפטר במקום.
"הוא היה אדם בריא לגמרי, במלוא הכושר שלו. כמעט אף פעם לא הגיע לרופאים ולא נזקק לשירותי רפואה. אלו היו רגעים של הלם אדיר וצער כבד מאוד. נקרעתי מההבנה שאחרי שנים של קשר יציב ומדהים, נפרדנו בלי להיפרד באופן רשמי ולעולם לא נתראה עוד. מייד אחר כך עלתה בליבי מחשבה מייסרת על העתיד הקרוב. לא הייתי מסוגלת להבין כיצד אעבור הכל ללא תמיכתו של בעלי, אבל בתוך הכאוס הזה חדרה למוחי התובנה שיש סיטואציות שאינני מסוגלת לברוח מהן או להימנע. המוות כבר היה והחיים ימשיכו לפעום. באותו זמן הגדרתי את המציאות כ'חיים ומוות בריקוד משותף'.
"מייד אחרי ששמעתי את הבשורה ניגשתי לחלון, הרמתי עיניים ואמרתי לקב"ה: 'איזה פחד, מעכשיו זה רק אתה ואני… מאיר יצא מהמשחק, הוא לא ישוב. איך אגדל לבדי תינוק?' מצאתי את עצמי במסע שכולו רצוף בעבודה מתמדת שאיננה מסתיימת לעולם. האמונה, תורת הנפש והחסידות הן שנותנות לי כוח. דבר אחד היה ברור לי כל העת: עכשיו יש לי היכולת להישען נטו על הקב"ה. הוא שיצר את המציאות המייסרת והוא שייתן לי את הכוחות. הוא שהכין גם את התרופה, ובידי הבחירה: האם להסכים לקחת את מה שהכין עבורי ולצעוד איתו יד ביד, או חלילה לסובב את הגב. ואני בחרתי ללכת איתו יד ביד, ללכת עם הצד החזק, המנצח".
חודשיים אחר כך חבקת את בתך התינוקת, איך הרגשת אז?
"עוד לפני כן, אחותי היחידה והמסורה דאגה להפגיש אותי עם נשים שזכו לילד חדש כשהן לבדן, לאחר אסון. אם תרצו לדעת, השיחות הללו לא הועילו לי, מכיוון שהנשים הללו דיברו איתי ממרחק של שנים מאותה חוויה קשה, בפרספקטיבה אחרת. הן הספיקו לעבור תהליך אישי מאז ועד לנקודת הזמן שבה נפגשנו. אני חיפשתי מישהי שמתמודדת כאן ועכשיו עם מה שאני מתמודדת, לנסות להבין איך זה אפשרי בכלל. אצלי הכל היה טרי ומעורבב. היום, חמש עשרה שנה אחרי, אני מסוגלת לבוא עם מטען של תובנות ותכנים מעצימים.
"באתי לבית החולים לבד, אחותי הגיעה אחריי. התהליך היה קשה וכאוב, ועד היום הזיכרון מאותם רגעים הוא פצע פעור עבורי. אבל עם השנים למדתי להרגיש שהפצע כבר לא מדמם כמו אז. בתקופה הראשונה הייתי חלשה וכאובה, וחששתי לחזור הביתה ולפגוש את המציאות. רק הקב"ה נתן לי את הכוח לחזור בכל זאת לילדים שחיכו לי בבית, שלושה אוצרות שנקשרו מייד לחן, התינוקת החדשה. אני זוכרת את הבת הגדולה שלי יושבת כל השבת מול העריסה, מהופנטת לתינוקת.
"זה המקום לציין לטובה את אחותי היקרה ואת השכנות והחברות שהתגייסו לעזור באותה תקופה ועטפו אותנו בחום. לא היינו לבד.
"התינוקת שלנו הייתה עבורי ועבור המשפחה אור גדול. פרוז'קטור באפלה". וכאן היא עוצרת ומבקשת להביא תובנה נוספת, מאירה: "לכל תופעה יש שורש שבו היא הופיעה לראשונה בתורה. בבריאת העולם היה תוהו ובוהו, האור נולד מתוך החושך. ברגעי החשכה הקב"ה מביא אותנו לגלות אור חדש. את האור אי אפשר לגלות בתוך חדר מוצף אור. רק כאשר החשכה סמיכה, האור מראה את נוכחותו. אם נבחר לא לראות את האור הזה, נחטא כלפי השם וכלפי עצמנו. וכך למדתי לגלות נקודות אור בתוך האפלה. אמרתי לעצמי: הקב"ה יכול לעשות הכל, ואנחנו יכולים לבחור איך להביט במציאות שקרתה. בחיינו יש צמתים רבים ואי ודאויות, ובכל רגע ורגע אנו בוחרים במה להביט: בנקודה השחורה או בדף הלבן שסביבה. וכאשר זוכרים מי הכניס אותנו לחשכה, מתגלה האור בקצה המנהרה.
"הייתי קמה בלילה, מחזיקה את בתי או מסתובבת איתה כשהיא בעגלה, מחייכת אליה תוך כדי שדמעות זולגות על פניי. זו חוויה שנצרבה בי, ואני ממש מרגישה את התחושה שלה עד היום. רציתי לגדל ילדה בריאה בנפשה, שמחה, כזו שתראה מולה פנים מחייכות. זה מה שהיה חשוב לי, כמו פניו המאירות של בעלי שחייך תמיד. והחיוך שלי למרות הכל גידל אותה להיות ילדה מלאה עוצמות".
איך הצלחת להמשיך במסע האמיץ?
"כשחן שלנו הייתה בת שמונה חודשים, התגלה הממצא הנורא: לתינוקת המתוקה היה גידול ממאיר בעיניה. עוד באותו יום הופנינו לבית החולים לצורך התחלת טיפולים.
"הרגשתי שעל ראשי קורס בניין עצום ממדים, אינני יודעת איך לא התעלפתי במקום. רק נשאתי את עיניי לשמים ושאלתי בלי קול: 'אבא, מה עכשיו? אני לבד עם שלושה ילדים ותינוקת שהייתה קרן האור בחיינו!' והבנתי שהבורא הזמין אותי לפגישה מחודשת, לתהליך נוסף של קרבה ושיח. אם הייתי בטוחה עד אז שהפטירה של בעלי הייתה עבורנו מעין פוליסת ביטוח, נכחתי לראות שהמסע שלי עדיין בעיצומו…
"חן הקטנה נזקקה לניתוח להוצאת העין. בערב הניתוח עליתי אל קברו של בעלי עם חן, נשאתי עיניים לשמיים ואמרתי: 'הקב"ה, שלושה שותפים באדם, אתה ובעלי למעלה, ואני לבד למטה. אני חייבת שתעזור לי, תעשה נס'. כאשר יצאתי מבית העלמין היה ברור לי שעומד להתרחש נס גדול, אלא שהגידול עוד היה שם והיה צורך לבצע את הניתוח. הנס המתין לנו דווקא בעין השנייה. הגידולים נעצרו בבת אחת ולא פגעו בראייה. עין אחת ניצלה וכיום חן בריאה ושלמה בחסדי הבורא, רואה מצוין ומלאה בעוצמות ובמתנות מהבורא. כשמה כן היא, מוצאת חן בעיני אלוקים ואדם, ברוך השם".
לסיום, מהו המסר שלך לקוראות המתמודדות עם חושך מכל סוג שהוא?
"בבריאה קיים חוק של משבר ואז לידה. כאשר משהו נשבר, נוצר תיקון ואז משהו חדש נולד. משבר הוא דבר כואב, אבל רק אחרי תהליך של שבירה, מפציע מתוכו משהו חדש. ובדומה לתוכנית תמ"א, שבה יש צורך לשבור ומשם לצאת לתהליך התרחבות וגדילה, כך האדם מסוגל לגדול מחדש.
"אין ספק שכאשר בעלי יקום בתחיית המתים הוא לא יכיר את האישה החדשה שנולדה, את הבריאה החדשה שצמחה מתוך השבר. האמונה היא כל עולמי ומקור הכוח שלי. דווקא בתוך חוסר היציבות הכי גדול בחיי, גיליתי את נקודת היציבות הגדולה ביותר בעולם: את אבי שבשמיים.
"היום אני עובדת בחיזוק שמו של השם יתברך בעולם. אני מנסה לחזק את כל מי שרק אפשר, כי בימינו יש כל כך הרבה ניסיונות והתמודדויות, וכולנו זקוקות להרבה כוח. מאחלת לכולנו שנזכה כבר לראות את האור הגדול שיזרח מתוך החושך הכבד. שנזכור שמישהו תמיד הולך איתי, ולצד זה אין הדבר תלוי אלא בי".
דמעות בדמעות נגעו
לאה בוחרת לספר את סיפורה בשם בדוי, כאשר השם המלא שמור במערכת. "עד לפני שבע שנים החיים שלנו זרמו על מי מנוחות. משפחה למופת, אבא, אמא, שנים עשר ילדים, מתוכם שלושה נשואים. ביום אחד שחור ונמהר הכל התהפך. זה היה בחודש שבט. התארגנתי לאירוע משפחתי במטבח, מהסלון נשמע קול לימודו של בעלי. ברגע אחד הכל נדם, הוא חטף התקף לב קשה וקרס במקום. כוחות ההצלה מיהרו להגיע וניסו לבצע החייאה, אך למרבה הצער לא היה את מי להציל ומותו נקבע במקום.
"בבת אחת שיניתי סטטוס. מאישה מאושרת הפכתי לאלמנה, לשבר כלי. לצער הגדול הצטרף גם משא נוסף – מעט לפני הפטירה התבשרנו שאני מצפה לילד נוסף. הרב שהתייעצתי עימו הורה לי לשמור את העניין בסוד, מה שהגביר את האתגר. מצאתי את עצמי עומדת לבד בראש משפחה מבורכת, חסרת אונים והמומה מהמהפך שחל בחיי. להיות אלמנה זה למצוא את עצמי בודדה מול דילמות ותהיות. להתחבט לבד בהחלטות הרות גורל. זה לצפות לכתף תומכת, לשיתוף, להקשבה, אבל לשאת את רוב העול לבד. רק הקב"ה איתי.
"ואז החלה שנה מיוחדת, מלאה בשמחות שהגיעו אלינו בזו אחר זו והוסיפו לחיינו אושר ונחמה. בני היה אז בעיצומו של תהליך שידוך, ושבועיים לאחר הפטירה סגרנו ווארט. שבועיים אחר כך התארס עוד בן, ומייד לאחר מכן חגגנו חלאק'ה לקטן וגם בר מצווה לעוד בן. הרגשתי איך בעלי מלמעלה פועל עבורנו ישועות".
איך חוויתם את השמחות הללו?
"החסר מורגש בעיקר בשמחות, בחגים, ובזמנים שאני צריכה לקבל החלטה לבד. החלאק'ה הייתה עבורי האירוע הקשה ביותר. נסענו יחד כל המשפחה לציון הרשב"י, אבל לא הצלחתי לשמוח. ראיתי מבעד למסך הדמעות איך הקטן שלי מחפש את אבא ומבקש לבוא אלי ולא להיבלע בין כל הגברים שבמשפחה. תהיתי אם עשיתי נכון בכך שהחלטתי לחגוג את הטקס באופן כזה.
"גם אירוע בר המצווה של בני היה נקודת שבר. לדעתי אירוע בר מצווה ללא אבא, הוא זמן מאתגר יותר מחתונה ללא אבא. הנער היתום זקוק לאבא שילמד אותו את מה שצריך, שישב בראש וישמח איתו. אבל תמיד הרגשתי איך יד השם נמצאת שם ושומרת שנמשיך לשמוח לצד החסר".
ואז הגיעה השמחה הנוספת…
"חצי שנה לאחר האסון נולדה לי בתי, האור של חיי. עד אז היו לי שלוש בנות נשואות ושיירת בנים. תמיד חלמתי על עוד בת, ובעלי עודד אותי ואמר שיש סיכוי. דבריו אכן התקיימו. זכיתי לילדת קסם.
"זו הייתה חוויה מעורבת מאוד. מחד גיסא, חוויתי קושי עצום של תחושת בדידות, ומאידך גיסא זכיתי להרגיש את ההמשכיות וזרימת החיים למרות האובדן. ראיתי השגחה פרטית על כל צעד ושעל, וגם קיבלתי את עזרתה המאירה של הרבנית רייזי רוטנברג מ'זה לזה'. בחרתי ללדת בבית חולים בעיר אחרת, להתרחק מהקהילה והסביבה שלי. הצוות בבית החולים פינק אותי. רבנית גדולה שגרה בקרבת בית החולים הגיעה לבקר אותי עם מטעמים ואיחולים. הרגשתי שעם כל הקושי, אני לא לבד בסיפור הזה.
"התינוקת שחבקתי האירה את חיי באור מיוחד, ועד היום היא ממשיכה לשמח, להוסיף אושר ולהרוות בנחת. היא המתנה הכי ממדהימה שיכולתי לקבל אחרי הטרגדיה שחוויתי. היום היא ילדה זורמת ומשוחררת, שמתגאה בעובדה שהיא זכתה שיש לה שני אבות בשמיים…
"מאז הפטירה זכיתי להשיא מספר ילדים ולחגוג בעוד שמחות רבות. האמונה בבורא מעניקה לי כוח לצלוח את כל האתגרים. אם בעבר הייתי כעלה נידף, זקוקה לתמיכת הסובבים, היום אני מרגישה מסוגלת ונוכחת באירועים המשמעותיים הללו, ברוך השם".
מה המסר שלך לאלו שמתמודדות עם צער ואובדן?
"יש משפט שהרבנית רוטנברג אומרת והוא נחקק בליבי: 'מותר לכן ליפול, אבל העיקר שאחר כך תקומו. ואם אתן נופלות, תיפלו אל זרועותיו של הבורא'. המשפט הזה הוא נר לרגליי, ואני ממליצה: קחו אותו איתכם לכל מהמורה בדרך".
מ'שבעה' לשבעת ימי משתה
מירי ברנדווין, אסטרטגית מותג, עוסקת בפרסום ומיתוג, משחזרת רגעים קשים ומתעכבת בשמחה שהאירה אותם.
"בחודש תמוז תשע"ו עבר אבי התקף לב. בצנתור גילו עורק חסום, והוא טופל. אבא חזר הביתה בריא ושמח, והכל היה נראה תקין ושגרתי.
"בט"ו באב תשע"ו יצאנו לשבת התאחדות משפחתית בהרכב מלא. אני, שהייתי בת 18, הייתי חלק מהמארגנים ועבדתי שהכל 'ידפוק' כראוי. בדרך ליעד שמנו לב לעבודות בכביש. אבי ציין בחיוך שמרחיבים את הכביש כדי שכאשר המשיח יבוא, יהיו מספיק נתיבים לכיוון ירושלים.
"בעיצומה של השבת, אבי היקר, ר' דוד גפנר זצ"ל, לקה באירוע מוחי ו… נפטר! ההלם היה עצום וכך גם השבר. אבא, שבקושי מלאו לו 54, לא הספיק להיפרד מעימנו, והוא חסר לי בכל סיטואציה. אני ממשיכה להתגעגע אליו ומרגישה איך בחיי נפער חור שלא התמלא ולא יתמלא לעולם.
"בתוכי נחרט אבי כצעיר לנצח, בעל חיוך תמידי שלא מש מפניו, עם מילה טובה ועם ווארט עסיסי לכל אחד".
אבל דווקא מתוך השבר הגיעה השמחה…
"אבי היה מבקש תמיד שיברכו אותו שיזכה להשיא את כל ילדיו, כנראה נשמתו הרגישה שנגזר עליה להיפטר מוקדם. שנתיים קודם לפטירה בירך את אימי בהתרגשות שיחד יזכו להיות סבא וסבתא לנינים ולבני נינים. אך למרבה הצער, משאלתו לא התגשמה בחייו.
"כבר מגיל 16 היה אבי מברך אותי ברצינות שאתארס. ואני בנימה מתפלאת ורוטנת כאחד הייתי עונה: 'נו, אבא, מה אתה רוצה ממני? תן לי לגדול…' יש לי אפילו תיעוד מוסרט איך הוא מברך אותי בחום בזיווג הגון, ומבחינתי זו הייתה מעין צוואה.
"שלושה חודשים לאחר הפטירה התארסתי. ארבעה חודשים אחרי האירוסין כבר עמדתי מתחת לחופה. ביום השנה, כשעמדתי ליד קברו, ניצבתי שם נרגשת ואמרתי בדמעות: 'אבא, תראה אותי. בשנה שעברה הייתי כאן יתומה, וחשבתי לעצמי: אני נערה בת 18 שעולמה התהפך עליה בפתע פתאום. ועכשיו אני נשואה ואפילו מצפה לשמחה שבדרך…'
"במהלך שנת האבל הוצפנו בשמחות. גם אלו מאחיי שציפו זמן רב לילד זכו לחבוק תינוק. המשפחה התרחבה עם הרבה 'דודל'ך' קטנטנים… היה נראה שאבא מלמעלה פועל עבורנו שנה שמחה במיוחד, שלא יהיה לנו זמן לחוש את החסר.
"ארבעה חודשים לאחר יום השנה שלו כבר חבקנו את בננו בכורנו, שנקרא על שמו. זו הייתה נחמה לכל המשפחה".
כיצד הצלחת להפריד בין הכאב הצורב לשמחה הגדולה?
"לא הצלחתי. כל כך רציתי לראות את אבי ברגעיי הגדולים, עד שבאמצעות תוכנת פוטו שופ הכנסתי אותו לתמונה עם חתני. לקחתי תמונה ישנה של אחי מתברך ממנו כחתן, ושתלתי שם את חתני. גם בסופו של אלבום החתונה, לאחר תמונות ה'מצווה טאנץ', שבהן אבי נעדר, כתבתי עליו עמוד שלם, מרגישה שאינני מסוגלת לסגור אלבום בלי שהוא יהיה חלק ממנו. כתבתי לו הקדשה מרגשת, מדם ליבי.
"אמרתי לו כך: אבא, אתה ודאי שמח כעת. רצית שאתארס ואקים בית וזה קרה מהר, אתה חלק מהשמחה. לא זכיתי להתברך ממך, אבל עכשיו, משמיים, זה מתקיים". ]
ואפילו בהסתרה
דורנו, דור ההסתר, מחפש נחמה, מבקש להיאחז בכוח בבורא. איך נצליח לאחוז בחבל האמונה? מה יסייע לנו להתמודד בגלות המתישה?
הרב עזריאל טאובר זצ"ל, בספרו 'פרקי מחשבה – מהותו של יהודי', מביא בשם המהר"ל רעיון עמוק שמלמד על המאפיינים של דורנו, דור ההסתר:
ישנן שתי הנהגות של הבורא, שהתקיימו על ידי שני נותני התורה לעם ישראל: משה רבנו שהעביר את התורה שבכתב, ורבי עקיבא שמסר את התורה שבעל פה.
בזמן משה רבנו הייתה הנהגה גלויה. משה רבנו נולד מהול, כל העם זכה לחזות בעשר המכות שהכה הקב"ה במצרים, בקריעת ים סוף ובניסים שהתרחשו במדבר. ההנהגה הייתה בבחינת "אם שמוע…" – אם תקיימו את המצוות תקבלו שכר מייד, וכן להפך. כאשר הגיע זמנו של משה רבנו להיפטר מן העולם, שום מלאך לא רצה ליטול את נשמתו הטהורה. גם נשמתו לא רצתה להיפרד מגופו הקדוש. הקב"ה נישקו וכך הוא נפטר.
לעומת זאת, רבי עקיבא שמסר את התורה שבעל פה, היה בן גרים שהחל ללמוד את התורה בגיל 40. הוא סבל מעוני, מחיי דחק וצער, ובימיו נפטרו 24 אלף מתלמידיו. במיתתו סרקו את בשרו במסרקות של ברזל. משה רבנו שראה זאת מראש שאל את הבורא: 'זו תורה וזה שכרה?' השיב לו הבורא: 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני'. רבי עקיבא אמר 'שמע ישראל' ויצאה נשמתו ב'אחד', כאשר כביכול במילה 'אחד' נשק רבי עקיבא להקב"ה.
הדור שלנו, הדור האחרון, הוא בבחינת דורו של רבי עקיבא. עלינו לדעת בידיעה ברורה שאנו חיים בהנהגה נסתרת. על כל מצווה נקבל שכר, אך איננו רואים זאת בעיניים באופן ישיר. זהו דור ההסתרה שבין נשמת האדם לבורא. אנו זוכים לתת נשיקה לקב"ה. יש צורך לתת לבורא באהבה, גם אם איננו מבינים.
ועם זאת, לצד האסונות והצער, אנו זוכים לקבל אין ספור נשיקות מהבורא, בדמות נחמה ושמחה בתוך הניסיון.
