חחיבוקים ודמעות, עיניים נוצצות וכל כך הרבה התרגשות, שמחה והקלה. כשאתה רואה את תמונותיהם הראשונות של החטופים ששוחררו מהשבי כשהם פוגשים את בני משפחותיהם, נראה שאין מחזה מרגש ומשמח מזה. נראה לכאורה שהגענו לרגע השיא. הרי לכך ציפינו, ייחלנו והתפללנו.
אלא שכאשר אנו משוחחים השבוע עם בני משפחותיהם של אותם חטופים, אפשר לשמוע מכולם כי שמחתם טרם הושלמה. ראשית, מכיוון שמתברר כי אף על פי שהילדים והנשים כבר שוחררו, הדרך לשגרה עוד ארוכה מאוד. לכולם צפוי מסע לא פשוט של שיקום כדי שיוכלו בסייעתא דשמיא להתאושש מהטראומה ולשוב לחיים תקינים. נוסף על כך, יש מהם שנאלצים להתמודד עם בשורות לא פשוטות, שכן נודע להם על אובדן אנשים היקרים להם מכל או על אובדן ביתם. וכמובן, מעל לכל הדאגות האלו מרחפת הדאגה הגדולה ביותר, לשלומם של 137 החטופים שעדיין נמצאים בעזה. החטופים שחזרו, דווקא ככאלו שהיו שם, מודעים לגודל הזוועות, ויוצאים בימים אלו בזעקה הכואבת והמהדהדת: "תחזירו אותם עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי. אם תתעכבו – הם כבר לא יהיו בחיים".
(לא) חוזרים הביתה
מירב רביב, קרובת משפחתם של הילד אוהד מונדר, אימו קרן מונדר וסבתו רותי מונדר, שנחטפו לעזה מקיבוץ ניר עוז והוחזרו בפעימה הראשונה, משתפת: "רותי, קרן ואוהד איתנו וזו שמחה והקלה גדולה, אבל הסבא אברהם עוד נמצא בשבי. הוא לא אדם צעיר, ביום שישי הקרוב ימלאו לו 79 שנים, וברור לנו שמצבו הבריאותי לא טוב. אנו חרדים מאוד לגורלו".
הוא היה כל הזמן עם בני משפחתו?
"לא, רותי, קרן ואוהד נחטפו יחד, ואילו אברהם נלקח לבד, כי קשה לו ללכת בשל בעיות בשיווי משקל. בתחילה השאירו אותו מאחור ורק אחר כך הוא נלקח. קרן ורותי היו בטוחות כל הזמן שהוא נרצח, ורק כשחזרו לארץ גילו שהוא חטוף בעזה. נוסף על כך, חיכתה להם בשורה קשה ומצמררת: רועי, בנה של רותי ואחיה של קרן, נרצח עוד בשמחת תורה. הם לא ידעו על כך כלל, כי בשבי לא נתנו להם לשמוע חדשות. זו הייתה מהלומה קשה מאוד".
על משפחת מונדר מספרת רביב: "הם גרים בכפר סבא, אך קרן ואוהד הגיעו להתארח בחג אצל סבא וסבתא בקיבוץ, בעוד אביהם נשאר בבית. קרן היא מורה בבית ספר לחינוך מיוחד בבני ברק, אוהד הוא ילד בן תשע, חכם ובעל חוש הומור. שום דבר לא הכין אותם לסיוט שעומד לעבור עליהם".
בכנות, האמנתם שהם יחזרו?
ושבו בנים לגבולם. מסוק צה"ל ובתוכו השבויים שחזרו צילום: פלאש 90
"ניסינו כל הזמן להאמין, אבל היו גם זמנים מורכבים יותר שבהם התקשינו לשמור על אופטימיות. במהלך ימי השבי עשינו כל מה שאפשר למען שחרורם. בין היתר ביקרתי אישית כמה פעמים עם משלחות בחו"ל. אבל אני חייבת להודות שהיו זמנים שבהם ראיתי אותם בעיני רוחי מגיעים על אלונקה, מחוברים לאינפוזיה. היו לנו שמחה והקלה גדולה לגלות את שלושתם על הרגליים, חיים ובריאים".
את אותו יום חמישי לפני כשבועיים, שבו קיבלו בני המשפחה את ההודעה על כך שרותי, קרן ואוהד ייכללו בשלושה עשר החטופים שישוחררו בפעימה הראשונה, מתקשה רביב לתאר במילים. "היו התרגשות, לחץ בלתי יתואר והמון ציפייה. הגענו לנקודת המפגש בבית החולים 'שניידר', והרגע שבו אוהד רץ לזרועות אביו היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בעולם. בהמשך הזמנו לבית החולים חברים של אוהד, הם אכלו יחד גלידה ופיצה ועשו דברים שילדים בני תשע צריכים לעשות. אוהד ציין את יום הולדתו התשיעי בשבי, ובשבת שלאחר מכן חגגו לו החברים יום הולדת רשמי. כעת משפחת מונדר מנסה לחזור לשגרה ולהיות אלמונית, כפי שהייתה עד לשבת שבה הכל התרחש".
הם מספרים על מה שעבר עליהם בשבי?
"ברור, אלו נושאים שעולים כל הזמן לשיחה, גם בינם לבין עצמם וגם עם המוני האורחים שמבקרים אותם. קרן משתדלת לא לדבר הרבה על יד אוהד, אבל – הוא בעצמו מדבר ומעלה זיכרונות. מתברר שהם היו יחד כל הזמן, אך הועברו ממקום למקום. היו ימים שכמעט לא היה אוכל, ורותי וקרן רזו מאוד בתקופה הזו, כל אחת ירדה בערך שישה קילוגרם. בחלק מהימים הם היו יחד בחדר אחד קטן מאוד עם עוד כעשרה אנשים בגילי שנתיים עד 85. הם ישנו על ספסלים, לא על מיטות, ולפעמים היה צורך לחכות שעה וחצי ואפילו יותר מרגע שביקשו ללכת לשירותים ועד שאפשרו להם. כלפי חוץ אוהד ממשיך להיות הילד שהכרנו, חייכן ומתוק. השבוע הוא התחיל ללכת לראשונה לבית הספר, וזה היה מרגש מאוד. אבל ברור ששום דבר לא נשאר כמו פעם. לא צריכים להיות אנשי מקצוע כדי להבין זאת".
רביב מציינת שבימים אלו הם גם נדרשים להתמודד עם העובדה שלרותי, אימה של קרן וסבתו של אוהד, אין בית שאליו היא תוכל לחזור. "אחד המשפטים הראשונים שרותי אמרה כשפגשנו אותה הוא: 'סוף-סוף חזרנו הביתה!' רק שהיא לא הבינה שאין לה בית לחזור אליו, שכן לא נשאר ממנו זכר. גם רבים מהמכרים ומהשכנים שלה אינם. קיבוץ ניר עוז ספג מכה גדולה מאוד כאשר 25% מבני הקהילה נרצחו או נחטפו. למעשה שליש מהחטופים הם מהקיבוץ שלנו".
כאמור, בימים אלו מצפה משפחת מונדר לשחרורו של אברהם, בעלה של רותי. רביב מציינת כי היא נכחה בישיבת הקבינט שנערכה השבוע, שבה השתתפו נציגי המשפחות החטופים וניסו להשמיע את קולם. "נוצר בלגן גדול", היא משתפת, "אנשים הטיחו בממשלה ובקבינט הרבה האשמות, היו גם חטופות ששוחררו ושיתפו בעדויות קשות מנשוא על התעללויות אמיתיות. הן גם תיארו את תנאי הרעב הקשים שהלכו והחמירו ככל שאזל המזון בעזה, וציינו שלפעמים אכלו אוכל קפוא, לפעמים רבע פיתה ליום. אין לנו זמן", היא מדגישה. "קרן ראתה במו עיניה את אריה זלמנוביץ שנפטר בשבי, לאחר שלא קיבל טיפול נכון. יש שם עוד אנשים רבים שנמצאים בסכנת חיים אמיתית. צריכים להחזיר אותם הרגע, לפני שיהיה מאוחר מדי".
"הנשמה נקרעת"
יפה אדר, הקשישה מקיבוץ ניר עוז, שתמונתה הפכה למפורסמת כשפונתה לעזה על גבי קלנועית, שוחררה גם כן בפעימה הראשונה. "סבתא בת שמונים וחמש", מספרת נכדתה אוריאן אדר, "היא מתגוררת בניר עוז ויש לה שלושה ילדים, שמונה נכדים ושבעה נינים. במהלך הטבח של ה-7 באוקטובר היא נחטפה מביתה, ולשמחתנו הרבה חזרה אלינו".
ומה חוויתם כמשפחה עד לרגע השחרור?
"חווינו את הסיוט הגדול ביותר של החיים, כאשר ככל שחולף הזמן כך פוחתת האופטימיות. סבתא אינה אישה בריאה ודאגנו לה מאוד, כי לא ידענו מה מצבה. חששנו שלא תשרוד, וכשנודע לנו שהיא עומדת לשוב חשנו תקווה גדולה שאי אפשר לתאר. כשפגשנו אותה ושוחחנו איתה, השמחה הלכה וגדלה, כי סבתא נשארה ממש כפי שהכרנו אותה, עם עוצמות וחוסן גדולים מאוד. מסתבר שהם אלו ששמרו עליה בימים הקשים כל כך שעברה בשבי.
"לצערנו", מוסיפה אוריאן, "חזרתה של סבתא מלווה גם בהרבה כאב, כי תמיר, הנכד הבכור שלה, עדיין חטוף, ואין עליו שום פיסת מידע, ונוסף על כך ישנם 136 החטופים הנוספים שמאחורי כל אחד מהם יש משפחה שמיטלטלת ברכבת ההרים המחרידה הזו. התחושה שלנו היא שחצי לב שמח וחצי לב עצוב, ברור שאי אפשר לשמוח לגמרי".
אוריאן מדגישה שמרגע שסבתה שוחררה היא מדברת כל הזמן על החטופים שנותרו מאחור, ומרוב שהנושא חשוב לה היא גם הצטלמה לקראת העצרת שנערכה ביום חמישי שעבר, כשהיא קוראת מנהמת ליבה: "אני כבר בת 85 ולא רוצה שיחזירו את החטופים בארון, אני רוצה לראות את תמיר, הנכד שלי, ואת שאר החטופים". היא סיימה בקריאה: "תחזירו את הילדים!" "הערנו לה על כך שהילדים כבר חזרו וכעת מדובר על גברים וחיילים, אך היא הגיבה: 'אבל גם הם ילדים של מישהו. תמיר הוא ילד של יעל, ולכל אחד מהם יש אמא שנקרעת לה הנשמה. הם ילדים לכל דבר וחייבים להחזיר גם אותם'".
טראומה על טראומה
לי דן, בת דודתה של הדס קלדרון, אימם של סהר (16) וארז (12), מספרת גם כן על המתנה נוראה ומורטת עצבים לילדים שישובו הביתה. "לאורך כל הימים שחלפו חיכינו שהם יחזרו, מבחינתנו זו הייתה האופציה היחידה", היא מסבירה, "אבל המחשבה עליהם לוותה בהרבה מאוד חרדה, כי בינתיים נודע לנו שכרמלה דן – סבתא של ארז וסהר, ונויה דן – בת דודתם, שדווח לנו בתחילה שנחטפו לעזה, נרצחו. מאותו רגע היינו בחרדה גדולה שגם סהר וארז לא ישובו אלינו בחיים.
"כשהתחילה עסקת השחרור ועדיין לא שחררו אותם דאגנו מאוד, ואז המליצו לנו מגבוה: 'תנמיכו פרופיל, אל תדברו ואל תתראיינו לשום מקום, כדי שחמאס לא יעלה את הדרישות שלו עבורם'. כך עשינו, ובסוף הגיע רגע השחרור שלהם. אני חייבת לציין שבימים אלו אני לא גומרת לחשוב על משפחת ביבס – משפחתה של שירי שנחטפה עם ילדיה בני הארבע והעשרה חודשים. אצלה כן העלו את המחיר, והם עדיין לא שבו. ליבי איתם".
ואיך התקבלו ארז וסהר בביתם?
"השאלה הראשונה שהם שאלו את הדס, אימם, הייתה: 'מה, את חיה?' כי הם היו בחוסר ודאות מוחלט, לא ידעו בכלל מי נשאר בחיים. בימים אלו הם בתהליכי הסתגלות ונמצאים בבית, כשכולנו כמובן שמחים איתם ומקיפים אותם בהמון אהבה. זהו אושר שאין כדוגמתו. גם פיזית אנו מצליחים סוף סוף קצת לנשום.
"עם זאת, ברור שיהיה קשה מאוד להחזיר אותם לשגרה, כי אלו ילדים שעברו את החוויה הנוראה ביותר שילד יכול לחוות בחייו. בפרט ארז שהוא ילד חרדתי שגדל בעוטף וגם אובחן בעבר עם פוסט טראומה. הוא היה נרדם מדי לילה רק כשאמא שלו לידו, והסיוט הגדול ביותר שלו היה שיבואו יום אחד ויחטפו אותו מהמיטה שלו. אמא שלו הסבירה לו תמיד שאומנם יש טילים ואזעקות, אך אין סיכוי שמחבלים יצליחו להסתנן, והנה הסיוט הגדול ביותר שלו התממש באופן המדויק ביותר. כדי להחזיר ילד כזה לחיים שמחים ושגרתיים חייבים שיקום ארוך, ולשם כך חייבים גם את אבא שלו בתמונה, חייבים להחזיר אותו מהר, עם כל האנשים היקרים שעדיין נותרו שם. אני בקשר עם כל המשפחות, שומעת את הגעגועים הבלתי אפשריים, את המצוקה הנוראה וגם את הסיפורים הקשים שמציפים אותנו בשבוע האחרון, על אלו שמצאו את מותם בעזה, ושואלת: 'איך אפשר להמשיך לתת להם להיות שם? חייבים להתעשת ולעשות משהו. הם מצפים לנו, אסור לאכזב אותם!'"
דאגה לשלומם. מיצג שולחן שבת במטה החטופים צילום: פלאש 90
חיבוק של אמא
מעיין סיגל-קורן, בתה של קלרה מרמן, אחייניתה של גבריאלה ליימברג ובת דודתה של מיאה למברג בת ה-17 שהיו שלושתן בשבי, מצאה את עצמה בלחץ שהלך והתעצם מרגע שהחלו שחרורי החטופים. "ידענו כמעט בוודאות ששלושתן בחיים, שכן קיבלנו על כך מידע בדרך כלשהי. זה החזיק אותנו מאוד, אך לא ידענו מה מצבן", היא מסבירה. "כשהתחילה העסקה הנוכחית ודובר על 'אימהות וילדים' קיוויתי מאוד שאראה את דודה שלי גבריאלה ואת בתה מיאה, אבל את אמא שלי לא חשבתי שאראה, וזו הייתה הפתעה מאוד משמחת".
סיגל-קורן מציינת כי לפני כל פעימה של שחרור הייתה תקווה גדולה ובסיומה מפח נפש ואכזבה, וכשהסתיימה הפעימה הרביעית זה כבר היה קשה מנשוא, כיוון שדובר שהעסקה ככל הנראה תסתיים והמשמעות היא שאף אחת מקרובות משפחתה לא תיכלל בה. "ואז קיבלנו את ההודעה שלעסקה מתווסף יום נוסף, ובפעימה הבאה ייכללו שלושתן. ההתרגשות הייתה עצומה, אבל היה גם פחד נוראי כי כולנו הבנו שברגע אחד הכל יכול להתבטל. באופן אישי לא נתתי לעצמי לשמוח עד לרגע המפגש, כל הזמן פחדתי שאתאכזב".
ואיך נראה הרגע שבו נפגשתן לראשונה?
"זה לא היה רגע אחד, אלא כמה רגעים שהגיעו בהדרגה. בשלב הראשון אפשרו לנו לראות על המסך את החטופים ששוחררו כשהם נכנסים לרכב הצלב האדום. זיהינו את אמא, את גבריאלה ואת מיאה. אחרי שהם עברו את הגבול לישראל אפשרו להם ליצור קשר טלפוני עם בני המשפחה, והמשפט הראשון שאמא אמרה לי היה: 'מתוקה שלי, סבלתם יותר ממני. כל כך דאגתי לכם'. באותו רגע הרגשתי הקלה שאי אפשר לתאר, כי הבנתי שהם לא הצליחו להרוס את אמא שלי. היא תמיד הייתה אדם שחושב על האחר, ואם כך גם עכשיו – סימן שהיא נשארה אותו דבר, ובעזרת השם נשתקם ונצליח לעבור את זה ולבנות את החיים מחדש. לאחר מכן הגיע הרגע הגדול ביותר, כשעדכנו אותנו שהמסוקים נחתו ובעוד שלוש דקות נפגוש אותן. אין לי מילים לתאר את הפגישה, אני רק מאחלת לכל משפחות החטופים שעדיין בעזה, שיזכו לחוות זאת גם כן כמה שיותר מהר".
קרובותייך משתפות אתכם במה שעבר עליהן בשבי?
"כן, הן מדברות הרבה. אמא הייתה אישה חזקה גם לאורך השבי, היא מספרת לנו כל הזמן שהיא השתדלה לחשוב חיובי, לשלוח לנו מרחוק מחשבות חיוביות ולספר לנו שהיא בסדר".
ומה קורה איתן עכשיו? הן חזרו הביתה?
"גבריאלה ומיאה חזרו לביתן בירושלים, הן מנסות להשתקם ולחזור בהדרגה לשגרה. אצל אמא שלי זה הרבה יותר מורכב, כי הבית שלה נהרס, החלונות והדלתות נשברו וגם נעשתה בו ביזה מחרידה. אין לה להיכן לחזור, וגם אם ישפצו שם הכל, אמא לא בטוחה בכלל שהיא מסוגלת ורוצה לחזור אי פעם. בינתיים היא מתארחת בביתי, וגם אחותי נמצאת איתנו.
