הרבנית מביאלא ב”ב הייתה אי אז אישה צעירה, אמא לתינוק בכור, כשהתפקיד קרא לה להיפרד מהמוכר והידוע. הרבנית עמאר ויתרה על השאיפה להיות מורה כדי להעניק לבעלה את היכולת לצמוח למה שהוא. בתה הבכורה של הרבנית ממכנובקא הייתה כלה והבית היה מבורך בילדים כשהתחולל השינוי הגדול בחייהם בשיחה מרתקת ומפתיעה מפליגות הרבניות לימים עברו, להיסטוריה האישית שלהן בדרך לתפקיד הגדול. מספרות על השליחות ועל האתגרים, ומעבירות מסר אישי לקוראות לקראת השנה החדשה ושם אישה גדולה
רגע לפני התקדש הימים הנוראים, טרם יתקהלו קהילות להתפלל עם רבותיהן הגדולים, ביקשנו לדבר עם הנשים הגדולות שעומדות מאחור. לשוחח עם רבניות חשובות שנמצאות מאחורי הקלעים של השליחות, נושאות בעול הפרטי והכללי, מעניקות כוח ומוותרות על חיים פרטיים לטובת הציבור.
שמענו מהן על המשא שהן נושאות על כתפיהן באהבה, ברצון ובנדיבות. על חיים אחרים מאלו שרובנו מכירות. על קבלה אמיתית של התפקיד ושמחה בשליחות הקדושה. על זוויות אישיות שטרם הכרנו במכלול הזה.
שכל החלקים יחד חוברים לכתר מלכות אמיתי, כזה שמשלב זכות עצומה וגם חובה לא פשוטה, ברק של מעמד עם מחירים אישיים. ובעיקר אמונה חזקה מפלדה במי ששם אותן במקום הזה והניח בידיהן את התפקיד הגדול, ורצון עז לעשות את רצונו.
אימה של מלכות
שיחה עם הרבנית מביאלא ב”ב תליט”א
הרבנית מביאלא ב”ב תליט”א פורשת בפנינו את סיפור חייה המיוחד, ומשחזרת רגעים של צמיחה, התפתחות ואמונה.
“נולדתי בכפר אתא כבת יחידה אחרי שני בנים, האחד כבר היה בן עשרים והשני בן שבע עשרה. אבי היה האדמו”ר מקרעטשניף כפר אתא. גדלתי כילדת שמנת, עטופה ומרופדת בכל טוב ושמורה בתוך צמר גפן רוחני ומשפחתי. כיוון שאבי לא רצה שאלמד ב’בית יעקב’ שבו השפה השולטת הייתה עברית, שכרו לי מורה פרטית שקיבלה את החומר הלימודי מבית ספר ירושלמי באידיש, והקנתה לי אותו. היא הייתה מגיעה מחיפה שלוש פעמים בשבוע ומקנה לי ידיעות רחבות בכל המקצועות. חברות היו לי מהקהילה שלנו, ואיתן נהניתי בשעות אחר הצהריים. היה לי כל מה שחלמתי עליו, ולא חשתי במחסור כלשהו.
“האזור היה מלא ביהודים רחוקים מתורה, ולכן לא הורשיתי ללכת לבדי לקניות במרכז המסחרי, שהיה במרחק של כרבע שעה מביתנו. נשות הקהילה שלנו ידעו שאני זקוקה לליווי, ובכל פעם שיצאו לקניות שאלו את אימי אם היא רוצה שאתלווה אליהן, וארכוש את מה שאני צריכה. כאשר הייתי צריכה לקנות מוצר כלשהו פניתי לבדוק מי אמורה ללכת למרכז והצטרפתי אליה מעצמי”.
ואז הוחלט על מעבר לירושלים, והנערה שהייתה רגילה לחיים בפריפריה מצאה את עצמה בלב השכונה הכי סואנת בירושלים – שכונת גאולה. אבל גם שם היא חיה כמו פרפר בגינה, נהנית מהצוף שמזין אותה.
“השתלבתי בבית ספר באידיש, קניתי חברות וראיתי כי טוב. הייתי בטוחה שהעיר ירושלים תהיה חלק מחיי לעד, בוודאי בהתחשב בכך שהייתי כה קשורה להוריי, עם אחים גדולים שכבר היו עסוקים בגידול הילדים שלהם. אך אז חלה התפנית…
“בגיל שבע עשרה וקצת כבר החלו לדבר בי נכבדות. ברוך השם הוצע לי שידוך מעולה – בן הרבי מביאלא בני ברק. ההורים כבר ראו אותי, והתהליך התקדם לכדי שבירת צלחת. דבר אחד עוד נותר לאדמו”ר מביאלא: שיחה קצרה עם אבי, שבה הסביר לו כי התנאי לשידוך הוא מגורים בעיר התורה והחסידות. הוא ביקש הבטחה מפורשת שלאחר השנה הראשונה נעבור לבני ברק, לקבוע שם יתד ולהקים שם בית. מכיוון שהם ידעו שאני בת יחידה, הכרוכה אחרי הוריי המבוגרים וקשורה אליהם בעבותות, הם ביקשו את חתימתי לצעד המתבקש מצידם.
“בשעת ערב מאוחרת קרא לי אבי לשיחה שלא תישכח מליבי”, משחזרת הרבנית וקולה נשנק. “וכך הוא אמר לי: ‘תקשיבי בתי, חשוב לי שתדעי כי לעד תישארי בתנו. אבל, חשוב שתביני כי עתידך הוא לא בקרעטשניף. כל אחד מאחייך ילך לדרכו, וגם את אמורה להקים ממלכה חדשה וללכת אחרי בעלך’.
המעמד היה קשה, רציתי להישאר קרובה לחממה, להיות מחוברת לבית הוריי, להרגיש חלק לעד, אבל השכל גבר על הרגש וכמובן חתמתי על הבקשה.
“ביתנו נבנה לתלפיות, ברוך השם. עשרה חודשים לאחר נישואינו חבקנו בן ראשון, וכשמלאו לו שלושה חודשים מצאנו את עצמנו בעיר החדשה. הפרֵדה הייתה קשה, הגעגועים היו גדולים והפער בין שכונת גאולה הירושלמית לבני ברק היה עצום עבורי. עם ההבנה שזו התכלית וכאן נמצא עתידי, היה גם הרגש, חד, כואב, דומע”.
כך מצאה את עצמה האישה הצעירה מתמודדת עם קשיי בראשית שונים, כולל העובדה שהבעל הצעיר הוא יד ימינו של אביו הגדול ומסייע לו בכל עניין, בכל שעה שהוא נקרא אל הקודש.
זה המקום וזה העתיד
הבית הקטן הלך והתרחב. מדי שנה הצטרף עולל חדש ומתוק למשפחה. לכל אורך הדרך הייתה הרבנית פעילה בקהילה. היא עמדה לימין הרבנית – חמותה, ארגנה שבתות לנשים מהחסידות, אירחה כל שבת עשרות בחורים שבעלה לימד בישיבה של החסידות, ופתחה דלת לכל מי שנזקק לכך, והיו הרבה שמצאו שם בית חם. וכל זאת לצד גידול הקטנטנים. האתגר לא היה פשוט, העשייה והפעילות למען הקהילה רק התרחבו, וכך גם המחויבויות הרבות שבהן עמדה. מדי ערב שבת בישלה הרבנית בסירי ענק, הבית מורק והלב היה פתוח לכל דורש. “יש לציין כי סעודות השבת התנהלו בשני מוקדים: הגברים בסלון, ואני עם הבנות והאורחות במטבח, מאזינות לזמירות ולדברי התורה מרחוק”.
הוריה המסורים עמדו לימינה, תמכו תמיכה רגשית וכלכלית. הם השתדלו לסייע מרחוק במימון שמרטפיות ומנקות שיהיו לעזר לבתם – האישה הגדולה, ששחררה את בעלה מכל עול ואפשרה לו להקים את מפעל חייו, לטפח בחורים, ללמד ולהגדיל תורה ולהאדירה.
“גם הסביבה קיבלה אותי בזרועות פתוחות, אבל כל זה לא חיפה על המרחק מהחממה שבה גדלתי”, מוסיפה הרבנית ומשחזרת. “האמירה שליוותה אותי וחיזקה אותי מבפנים הייתה: כל מה שאת עושה פה זה לתועלת. זה המקום שלך ושל ילדייך, זה העתיד שלכם, ולכן צריך לבנות ולעמול. ידעתי שאם אקרא לבעלי בשביל שיסייע לי בהשכבת הילדים והכנת ארוחת הערב, הוא לא יהיה פנוי לתכלית – לבנות עולמות רוחניים, לשבת עם בחורים ולטפח את אישיותם. העדפתי לקבל עזרה בעניינים הטכניים הללו ולאפשר לו לצמוח ולהצמיח. אין ספק שאילו הייתי מבקשת את עזרתו הוא לא היה מגיע לאן שהגיע ולא היה פנוי לפעול את מה שפעל”.
לאורך כל השיחה היא מדגישה בחיוך שהייתה כאן בחירה אישית, והיא לא פעלה מתחושת מסכנות או התמרמרות, אלא מתוך אידיאל והבנה שזאת טובת הבית. היא אף משחזרת את אותה פעם יחידה שבה ביקשה מהרב’ה להכין בקבוק תמ”ל עבור התינוק, וזה היה רק כאשר כלו כל הקיצין והיא שכבה חולה במיטתה…
התפקיד והשליחות
כשהיא חובקת את ילדה השמיני, היא מבינה שחייה עומדים בפני תפנית משמעותית. “כשחמי האדמו”ר היה רק בן שישים ושמונה הוא הלך לעולמו בפתאומיות, ולאחר שנה בעלי הוכתר לממשיך דרכו. כל השנים שלפני כן היו עבורי סוג של טירונות. הכנתי את הנפש שלי לשינוי הצפוי, אבל לא חלמתי שזה יקרה בשלב כה מוקדם בחיינו. בעלי קיבל את המושכות לידיים, ומאז הוא כל כולו למען הציבור”.
מה השתנה בפועל? וכיצד התפקיד שהוטל על בעלך כ”ק האדמו”ר שליט”א השפיע על חייך?
“החיים הפרטיים שלנו קיבלו מפנה. אם עד אז הוא היה מתלווה אלי למקומות שונים, למשל בתקופת הלידה ואחריה, מאז ברור היה שמקומו איננו שם. אני נזכרת איך לפני שזכיתי לילדי התשיעי התרוצצתי לרכוש גרדרובה לכל ילד, מכף רגל ועד ראש, והכנתי שקיות מסודרות ומאורגנות להפליא עם שמות ופרטים מי הולך ולאן הוא אמור ללכת, מוודאת שלא יחסר לאף ילד גרב או קוקייה, שהכל יהיה מאורגן וזמין. באתי הביתה מבית החולים לקראת הקידוש לבתנו. במוצאי שבת הילדים יצאו מטופחים לבתים של קרובי המשפחה שלנו שניאותו לארח אותם, ומתחת לבית המתינו שתי מוניות: האחת לקחה את האדמו”ר לשדה התעופה, למסע בחו”ל לטובת המוסדות, והשנייה החזירה אותי ואת התינוקת לבית ההחלמה.
“בהמשך, כשהילדים גדלו, כבר השארתי חלק גדול מהילדים בבית עם הבת הגדולה והעומס פחת במעט. לא אשכח את הפעם ההיא שבה נפל לי האסימון על הזכות והחובה שמשתלבות בשגרת חיי.
“אחת הבנות נולדה בשושן פורים, אחרי שניקיתי את הבית משאריות החג. אבי זצוק”ל ערך אז טיש פורים בירושלים. ארגנתי את כולם ושלחתי אותם ירושלימה באוטובוס, כשאני מרגיעה ואומרת שאגיע אחריהם. ברגע שיצאו, מצאתי את עצמי מזמינה מונית ויוצאת לבית החולים. ברוך השם מהר מאוד חבקתי בת והתקשרתי לבעלי לבשר לו על כך”. ואם תשאלו, הרבנית גם לא רצתה להטריח בזמנים אלה את אימה המבוגרת, ולכן סיפרה לה על המתנה שזכו לה רק לאחר הלידה.
“בהמשך, גם נושא השידוכים של ילדינו התנהל על ידי, וברוך השם זכינו שילדינו הקימו בתים נפלאים, עם שושלות מחצרות קודש”.
זכות וגם חובה
האם היו קיימים אתגרים מסוימים מול הסביבה?
“זכיתי ונולדתי לכך, בדיוק כמו כהן גדול שכהונתו היא עובדה קיימת. זו התורה שלנו, ואנו ממשיכים בשמחה את השושלת. אך ודאי שהסביבה לא תמיד מבינה מהם המחירים שאנו משלמים על כך.
“ראשית, לרבניות אין חיים פרטיים כלל, והן חיות למען הציבור. נוסף על כך, פה ושם יכולתי לשמוע לחשושים של נשים שהיו בטוחות שיש לי פריווילגיות חלומיות. כשהגעתי לבית החלמה יכולתי לראות איך מישהי מצביעה ואומרת כי ‘זאת הרבנית מביאלא, היא נוסעת רק ברכב פרטי ומקבלת חדר VIP פרטי ויוקרתי’. אני מלמדת עליהן זכות, אך יכולה לציין כי רוב השמועות אינן נכונות. נכון, החתונות שלנו גדולות ומפוארות יותר, אך המחיר שאנו משלמים עליהן הוא כבד. בעלי האדמו”ר נושא את משא העם ועמל על גיוס משאבים לטובת המוסדות וקיום שלוש ישיבות וחמישה כוללים, לצד מוסדות הקודש בפולין. שנים ישבתי לבדי בשולחן השבת, וכמובן לא יצאנו עם ילדינו יחד לשום טיול. ויתרנו על המון גשמיות למען המטרה הנעלה. החיים שלנו לא פשוטים, אבל התמורה הרוחנית משתלמת”.
בוודאי היו נקודות צמיחה במסע שעברתם.
“ברור לי שגדלתי מהתפקיד. קיבלתי כוחות מבורא העולם להיות ולעשות. רכשתי תובנות לאין–ספור, כמו אותה הבנה שבחיים לא הכל מגיע בקלות, וחשוב לדעת להתמודד, לנשום אוויר ולהבין את התועלת שטמונה בכל דבר. הדרך המיוחדת שעשיתי אפשרה לי להיות מי שאני היום ולקבל דברים שונים באהבה ובשמחה, ובמקביל לתת כוחות לזולת. אני זוכה לפתוח לב ולהציע אוזן קשבת 24 שעות ביממה לכל אישה מהקהילה שזקוקה לשיחה ועצה. אני מאמינה כי החיים שלי פיתחו בתוכי כלים להיות שם עבור הסביבה.
“לפעמים אחרי יום שלם שבו קיבלתי פניות של נשים כאובות, הקשבתי לצרות ולקשיים והשתדלתי לחזק ולהעצים, אני מרגישה צורך להתאוורר, ואז אני פשוט עולה לגג, שותה מים קרים ומדברת עם השם יתברך, שופכת בפניו את כל מה שהצטבר שם במהלך היום והשבוע”.
ולסיום, נשמח לקבל מילים של חיזוק לקראת הימים הנוראים.
“אוכל לומר כי הכל מגיע רק מתפילות. אני יכולה להעיד על עצמי שבזכות הרבה דמעות והרבה תפילות הגעתי לאן שהגעתי. ברור שאת החודש הזה ראוי לנצל להרבה תפילות, והלוואי שנוכל להתפלל כמו שאנו שואפות, וכל התפילות יתקבלו לרחמים ולרצון, אמן!”
חיים שיש בהם
שיחה עם הרבנית עמאר תליט”א
מאחורי איש גדול עומדת אישה גדולה, אך כשאני פונה לשוחח עם הרבנית מזל עמאר תליט”א, היא משיבה בפשטות שאין בה שמץ של תחושת גדלות. “לא רצינו ולא שאפנו מעודנו לתפקיד של רבנות. הלכנו לאן שהשם הוביל אותנו”, היא מבהירה בקול נעים. ואם תרצו, זו התמצית של דבריה.
בשיחתנו אנו שבות לשנות הילדות, אל הבית שבו חיה הרבנית. “נולדתי וגדלתי בחיפה, בבית משפחת סבג, משפחה פשוטה יחסית, אך מלאת איכות ועוצמות נפש. למדתי ב’בית יעקב’ וספגתי בבית הוריי מעטפת יהודית טהורה וחמימה. לכל אורך שנות ילדותי שאפתי להקים בית מלא תורה עם בעל ירא שמיים אמיתי. הסביבה שלנו לא תאמה לסגנון הבית שלנו, ותמיד חשתי שונה מחברותיי ומעולמן, ולא מצאתי טעם בחברות קרובה עימן. הן מצידן ידעו שאני שונה מהן, וכיבדו את דרכי.
“כאשר סיימתי את לימודיי בכיתה י”ג קיבלתי תפקיד של הדרכה בפנימייה. ואז, רגע לפני שהשתלבתי בתפקיד, פנה אלי מנהל הפנימייה וביקש שבחודשיים של החופש הגדול אהיה לעזר לרבנית מגור, אשתו של כ”ק ה’בית ישראל’ זצוק”ל, שהיה מגיע לחיפה עם משפחתו מדי קיץ לצורך בריאות. אני התבקשתי להיות מדי בוקר עם הרבנית, לשוחח איתה ולסייע לה בכל הנדרש. הוריי נתנו את הסכמתם, ובמשך חודשיים שלמים שהיתי עם הרבנית רוב שעות היום.
“לקראת חזרתם של האדמו”ר והרבנית, אמרו לי שהאדמו”ר רוצה לברך אותי, ומה אני מבקשת. השבתי ביראת כבוד שאני שואפת להקים בית עם חתן תלמיד חכם וירא שמיים. האדמו”ר בירך אותי, ולימים אמרו המקורבים אליו שבזכות ברכתו זכיתי לכך ברוך השם”.
הבית החדש מוקם לתלפיות ואתם יוצאים למסע. נשמח להבין מהו אותו מסע ואילו תחנות עשיתם בו.
“בעלי קיבל הסמכה לרבנות לפני חתונתנו והמשיך ללמוד דיינות בכולל בחיפה. בתחילה גרנו בחיפה, אך מכיוון שהיו לנו קשיי פרנסה, העתקנו את מגורינו לשלומי, שם היו בתים של ‘עמידר’ בדמי שכירות מינימליים. בעלי השתלב שם בכולל המקומי”.
ושוב מצאה הרבנית את עצמה בסביבה שונה ממנה, אך מעייניה היו נתונים בבניית הממלכה הפרטית, ובה היא השקיעה משאבים רבים. “עבדתי כמורה בבית הספר המקומי וגידלתי את הילדים שמילאו את הבית בברכת השם. לא היו לי דרישות, והשתדלתי לקבל את המציאות כפי שהבורא קובע אותה. בעלי היה תמיד איש ציבור ושימש כתובת לכל בקשת עזרה או עצה. הבית היה פתוח לרווחה ואנשים התדפקו עליו בכל שעות היממה, בלי הודעה מראש. טלפונים עוד לא היו אז בנמצא.
“חמש שנים גרנו בשלומי. אחרי לידת הבן הרביעי הוצעה לבעלי משרת רבנות ביישוב מגדים, ועברנו לשם. באותה תקופה פרצה מלחמת יום הכיפורים והכינו אותנו, תושבי היישובים הקטנים, לתרחישי קיצון של חדירת מחבלים. הייתי יושבת בבית ומאכילה את הילדים, ותמיד השתדלתי להיות זאת שקרובה לדלת, על כל צרה שחלילה לא תבוא”.
תפקידיו של הרב הצעיר הלכו והתרבו, והוא נסע ללמוד בכולל בחיפה הסמוכה, ואת יתר זמנו הקדיש לציבור. מטבע הדברים חלשה הרבנית על תפקידי הבית וגידול הילדים לבדה, ובנוסף גם הייתה כתובת לכל פנייה של אנשי הקהילה, כולל בקשות טכניות שונות שהופנו אליה. עם זאת, לכל אורך הדרך לא ראתה בכך משהו יוצא דופן והשתדלה לעשות הכל מתוך אמונה שזהו תפקידה העכשווי.
המשא והכוח
מה נתן לך את הכוח למשא השליחות?
“באותם ימים לא חשבתי מאיפה יהיה לי כוח, הבנתי שזו המציאות וזרמתי איתה. לא חשבתי שיש פה שליחות מיוחדת במינה. ברוך השם עשיתי הכל בעצמי. הוריי גרו בחיפה וגידלו את ילדיהם הקטנים שנותרו בבית, לא נעזרתי בהם מדי, וגם טלפון לא היה בנמצא בשביל לשוחח עימם. עד לילד הרביעי גם לא הייתה לי מכונת כביסה. ברוב השבתות בעלי היה בתפקיד ורק לעיתים רחוקות הרשינו לעצמנו לנסוע לשבת לחיפה. ראיתי סייעתא דשמיא על כל צעד ושעל.
“כאשר בתנו הגדולה הגיעה לגיל בית ספר ניצבנו בפני דילמה. בית הספר ביישוב הקרוב לא התאים לאופי החינוך שרצינו עבורה, הסעה לחיפה לא הייתה בנמצא, וחיפשנו פתרון. באחת השבתות של חודש טבת הוזמנו לבית גיסתי שגרה בבני ברק, ועשינו את השבת איתה ועם חמותי. במוצאי שבת ירד גשם זלעפות שלא פסק לרגע. ידענו שאם נצא כעת זה יהיה כרוך במסע רציני של נסיעה לפתח תקווה, משם לחיפה, עצירה בתחנה בין–עירונית, המתנה לאוטובוס נוסף והליכה ארוכה ברגל. גיסתי הציעה שנישאר לישון בביתה ואכן כך עשינו.
“למחרת, חמותי שהתקשתה להיפרד מאיתנו, שאלה: מה יש לכם לחפש שם? תישארו אצלי! ואני, כמו תמיד, חשתי כיצד הקב”ה לוקח אותנו עם מזוודה ומניח אותנו במקום שהוא רוצה. תוך חצי שעה החלטתי שלמען חינוך הילדים במוסדות איכותיים, נעשה את הצעד. חבר של בעלי ארגן לנו דירת חדר וחצי, עם רהיטי יד שנייה מפה ומשם, בלי כיריים ובלי מכונת כביסה, וכך עברתי לדירת עראי עם ילדיי, כשבעלי נותר על משרתו במגדים וחוזר מדי פעם לשבתות. בתחילה בישלתי על פתילייה וכיבסתי ביד. לא אשכח איך שכנה שעברה במקום שאלה אותי בהתפעלות: איזו מכונה יש לך שהיא מוציאה כאלו בגדים לבנים? סיפרתי לה שהמכונה היא הידיים שלי, והרגעתי אותה שיש לנו הכל, אבל במרחק שעות נסיעה, בבית הקודם…
“בעלי ביקש לעבור לבני ברק והתייעץ עם רבו – הגאון רבי יעקב ניסן רוזנטל זצוק”ל, מה לעשות. הרב הורה לו להמתין עד שימצא רב שיחליף אותו, ובינתיים להישאר בתפקידו, וכך המשכנו את החיים כחצי שנה. יום אחד הרב מצא את מבוקשו וסוף סוף עבר לבני ברק וחזר ללמוד בכולל, הפעם בתל אביב.
“אני קיבלתי העברה למשרת הוראה בבני ברק והמשכתי לגדל את ששת ילדינו. יום אחד פנה אלי בעלי וציין כי נראה שאינני נהנית מהעבודה. הסכמתי איתו והשבתי שהיה לי חלום להיות מורה וחלום להיום אמא לילדיי, במיוחד שכל העול מוטל על כתפיי, אך הערבוב בין שני התפקידים גורם לכך שאני חשה שאינני עושה את שליחותי במלואה בשום חלק בחיי. הוא הציע שאחליט מה לעשות, אך אני הקשיתי: ‘ומה יהא על הפרנסה?’ בעלי חיזק ואמר שאין צורך לדאוג, וכאשר הילדים יגדלו אשוב למקצוע ההוראה. ואכן, מעט לאחר לידת הבת השביעית, הגשתי מכתב פיטורין. כעת היה עלי להתמודד עם הרעיון שאני עוזבת את השליחות לחנך את בנות ישראל לחיי תורה, ונשארת עקרת בית. זו הייתה התמודדות פנימית ועבודה עצמית להכיר את מקומי החדש, בד בבד עם אתגרי הפרנסה. ברוך השם זכינו לחיות ממה שיש ולגדל בית מבורך”.
אמונה תמימה
כיצד מסתדרים עם כל האתגרים ואילו נקודות אור ראיתם בדרך?
“ביום מן הימים נפתח פרויקט בנייה ברמת אלחנן. לא היה לנו כסף לתשלום המקדמה, ובעלי הצליח ללוות את הסכום הנדרש. במקביל, באותה תקופה רק משפחות עם שלושה ילדים ומעלה היו זכאיות לקבל משכנתה, וגם אנחנו הגשנו בקשה. באורח פלא, בכל פעם שבעלי ניגש למשרד לבדוק מה קורה עם התיק שלנו, התברר לו שהוא נדחף לתחתית ערמת התיקים וטרם אושרה בקשתנו. הניסיון היה קשה, אך בכל פעם שנדרשנו לשלם את התשלום הנדרש, השם המציא לנו כסף ממקורות מיוחדים. ראינו בחוש את ברכתו והתרגשנו להיווכח שכשאני הייתי מורה ובעלי שימש רב לא הצלחנו לרכוש דירה, ואילו כעת, כשהוא בכולל ואני עקרת בית – אנו זוכים לסייעתא דשמיא בעניין!”
הרבנית מספרת כי בתקופת העלייה מרוסיה, כשנפתחו אולפני קליטה, היא חשבה להציע את עצמה ללמד את העולות קריאה וכתיבה והגישה לשם כך בקשה למשרד החינוך. “באותו שבוע ביום שישי הכנו את המחם לשבת, בעלי פתח את הברז הנוסף והזרם התמעט. הוא אמר לי: ‘את רוצה לפתוח עוד ברז, אך כמות המים תהיה זהה’. הבנתי את המסר והחלטתי להרפות. פניתי למסור שיעורים במדרשת סל”ה בבני ברק לבחורות בוגרות שעדיין לא מצאו את זיווגן. התפקיד היה מיוחד, והקשר איתן נשמר עד היום, יותר משלושים שנה. ברוך השם, לא הפסדתי מהמסירות לבית, כי כאשר מגדלים ילדים, גדלים.
לכל אורך השנים הבית היה פתוח לרווחה לבחורי ישיבה ולכל אורח מזדמן. שולחנות השבת והחג היו מלאים מקצה לקצה, כשעל מלאכת הבישולים והניקיונות מנצחת הרבנית בעצמה.
“כשבתי הקטנה הייתה בת שנתיים”, היא משתפת, “נקראתי להקים את סמינר ‘עטרת רחל’ בבני ברק והוא מתפקד עד היום עם הצוות שייסדתי. בשנים האחרונות נקראתי להקים את סמינר ‘אור יקרות’ באלעד”.
רצוננו כרצונך
מתי חלה נקודת המפנה הגדולה בחייכם?
“ברוך השם גידלנו בית מבורך וחיינו את חיינו כסדרם. בעלי לא חיפש משרת רבנות. באותה תקופה הגיעה אליו הצעה לשמש רב בעיר בני ברק, אך בעלי לא רצה בכך. בהמשך הוא התמנה לדיין. את עבודתו התבקש לעשות בערים רחוקות, והיה נוסע באוטובוסים חצי שבוע לאזור טבריה וצפת וחצי שבוע לבאר שבע. אני הייתי רגילה להיות שעות רבות בבית עם הילדים ולא חשתי שחיינו השתנו.
“בהמשך הדרך כיהן בעלי כרב הראשי לתל אביב–יפו, לאחר מכן, בהזדמנות מסוימת הציעו לו לקבל על עצמו משרת הרב הראשי לישראל ולשמש נשיא בית הדין הרבני הגדול. חשנו שזהו רצון הבורא, והוא קיבל את המשרה בהמלצת רבו, שאמר שהדור זקוק לו. בסיום התקופה הוא נקרא לכהן כרב הראשי לירושלים, משרה שאותה נשא עד לפני כשנה.
“כאשר בעלי עזב את תפקידו כרב ראשי לישראל, שאל אותי עיתונאי שביקש לראיין אותי: ‘איך את חשה כעת כשבעלך עבר למשרה של רב עיר, אחרי שהיה רב ראשי?’ לא הבנתי את השאלה שלו והשבתי: ‘אנו חיים במשבצות שהקב”ה מוביל אותנו אליהן. כעת הוא רצה שנהיה במשבצת זו, אז עכשיו נעשה את רצונו יתברך. אנחנו לא מחפשים כתר, אלא עושים את עבודת השם’.
“ברוך השם, בעלי זכה במסגרת תפקידו להעמיד עניינים רבים על תילם, בין היתר את נושא הכשרות. הוא אף הוציא ספרים, וכיום שב לכולל בשעות הבוקר. מעולם לא שאבנו טובת הנאה ממשרתו, הכל נעשה לשם שמיים ואנו שמחים בכך”.
האם אף פעם לא הרגשת שקשה לך?
“למדתי שאנו לא מתכננים שום דבר, אלא עושים מה שמצווה עלינו. כבר בילדותי גדלתי לתוך מציאות כזו, כבת בין בנים, עם אחיות גדולות נשואות, כשרוב התפקידים ועול הבית נופלים בחלקי. כך גדלתי וכך המשכתי, ואכן זכיתי לחיות לצד אדם גדול, ולמלא את התפקיד שנתן לי הבורא.
“חשוב שכולנו נדע שאנחנו לא בוחרים את מה שיקרה לנו בחיים, וכאשר אנו חיים בשאיפה לעשות את רצונו יתברך, עלינו לעמוד במה שהוא מטיל על כתפינו”.
ולסיום, מהו המסר שלך לנשות ישראל לקראת הימים הנוראים?
“ידוע כי בזכות נשים צדקניות נגאלנו. הנשים הגדולות הביאו גאולה באמצעות הכלים שלהן והתפקיד הנשיים הספציפיים שלהן. בכוחנו להביא גאולה ולפעול שתגיע שנה טובה, ברצות הבורא, אם נשתדל לעשות את מה שנדרש מאיתנו”.
הכתר והכבוד לחי עולמים
שיחה עם הרבנית ממכנובקא תליט”א
הרבנית ממכנובקא תליט”א מזמינה אותנו בחום להעמיק מבט פנימה, לחצר המלוכה ולמה שמאחורי הקלעים.
“נולדתי בתל אביב וגדלתי בראשון לציון. למדתי ב’בית יעקב’ וזכיתי לצמוח בבית מופלא, שבו ספגתי אהבת תורה, יראת שמיים וחסידות במנות גדושות. הוריי סיפרו לנו סיפורי צדיקים בכל הזדמנות. אנו מתייחסים לרוב תלמידי הבעל שם טוב, והוריי היו מדגישים תמיד שעלינו להשתדל כל העת שאבותינו לא יתביישו בנו.
“בגלל קשיי פרנסה עברה משפחתנו לגור בארה”ב, ואת שנות ההתבגרות שלי עברתי שם. בחמלתו של ריבונו של עולם עלי הוא החזיר אותי לארץ ישראל. טרם אירוסיי התבקשתי להתגורר כאן, ועשיתי זאת בשמחה”.
מה עושה אישה צעירה שבינה לבין הוריה מפריד אוקיינוס?
“באותם ימים התקשורת לא הייתה מתקדמת כפי שהיא היום, והפרֵדה לא הייתה פשוטה”, משתפת הרבנית. “אך כפי שאנו לא בוחרים הורים ולא בוחרים ילדים, כך אנו גם לא בוחרים מקום מגורים.
“החתונה התקיימה בארץ, ובחסד השם נולדו הילדים בזה אחר זה, וזאת הייתה הקריירה שבה בחרתי: להיות אמא. הבית, על כל דרישותיו, העסיק את כל כולי, והילדים היו כל עולמי.
“נושא התפקיד והמעמד שבו אני נמצאת כיום, לא עלה על הפרק בשום שיחה בבית. אך כאשר נפטר האדמו”ר ממכנובקא זצוק”ל, הרגשנו ממש כיצד ‘כפה עליו הר כגיגית’”.
כיצד התקבלה התפנית?
“באותו זמן בתי הבכורה הייתה כלה והבית היה מבורך בילדים רכים. השינוי בצורת החיים היה משמעותי וגדול. הקושי העיקרי שלי כאמא, היה לשבת ליד שולחן שבת כשאב המשפחה לא נמצא שם. הילד הקטן היה אז בן שנתיים וחצי, ושמעתי באקראי איך הוא אומר לחברים: ‘אבות לא עושים קידוש’. כששאלתי אותו מי כן עושה, הוא השיב בתום: ‘רק האורחים’. הבנתי כי הוא אכן לא רואה איך אביו עורך את הקידוש בטיש של ליל שבת, מכיוון שאני משכיבה אותו לישון. מאז אותה אפיזודה החלטתי להשאיר אותו ער, הוא נכנס לקידוש ורק אחר כך השכבתי אותו.
“והנה עוד סיטואציה שמדגימה את האתגר: הגיע טיש ט”ו בשבט, אז עורכים ‘טיש פירות’ ענק ומציינים את התאריך שבו הגיע האדמו”ר הקודם ארצה מרוסיה. בן השבע שלי חזר בפנים מכורכמות וסיפר כי כולם קיבלו פירות אך הוא לא זכה לקבל. היה לי אכפת מאוד.
“בעצם היה עלי לשים בצד את כל סדרי הבית הקבועים, שהיו חלק אינטגרלי מחיינו כעשרים שנה, ולהתחיל הכל מחדש. וזו הייתה נקודת הקושי המרכזית. לאחר התמנותו של בעלי האדמו”ר לתפקיד נולדו לנו עוד שלושה ילדים, שהגיעו למציאות הקיימת וחיים בתוכה.
“אחד האתגרים שהיו ועדיין קיימים, הוא היעדר הפרטיות. כל פרט מחיינו עובר תחת זכוכית מגדלת, מה שדרש ממני תמיד לבצע תמרונים ולשקול כל צעד אישי באופן מדוקדק.
“כיום, כאשר הילדים כבר גדלו ובנו את בתיהם – קל יותר, אך במקביל, הקהילה גדלה ברוך השם, העומס גדל, ויש צורך בהתאם בעוד משאבים, כמו כוח וזמן. ברוך השם אנו זוכים לראות דורות מבורכים, ואציין כי הילדים והנכדים הם בנש”קים ולא בכפייה. הם לבושים כך מבחירה ומתנהלים כך מרצון. חשוב לי לציין כי בראש מעייניהם קיימים ערכים חשובים, שאותם עמלנו להחדיר בהם באהבה ובחמימות.
“זכיתי לבית מלא חמימות ומשפחתיות, ובשולחן השבת לא נשמעת מילה של חולין או לשון הרע. ייתכן שהמרחק מהמשפחה שלי, שהתגוררה בחו”ל, הוא שהשפיע עלי להשקיע במשפחתיות וליהנות מחוויה מתקנת”.
חיים של שליחות
לצד הזכות שנפלה בחלקכם יש בוודאי גם הרבה מחויבויות. נשמח לשמוע על כך.
“אוכל לציין כי אני מודה על הזכות אך יש הרבה מאוד חיובים. אני יכולה לפגוש עיניים של נשים שרואות אותי נוסעת במוניות, אך אינן יודעות שזה כורח המציאות. גם ההתנהלות של שולחן השבת שונה לגמרי ממה שהיה עד כה, כאשר יושבים ילדים, נשים ואורחים (כמובן בהפרדה), ומי שנהנה מדברי התורה והזמירות הם בני הקהילה.
“הילדים והנכדים שיחיו ממתינים בסבלנות למילה טובה ולעצה נבונה שתגיע מסבא. לפעמים אין להם אפשרות לגשת ולשוחח. פעמים רבות הם מגיעים או מתקשרים בשעות הקטנות של הלילה, כדי לנסות ו’לתפוס’ כמה דקות של שיחה קצרה, כזו שלא תעסוק רק בצרות, עצות ובעיות סבוכות…
“עלי להודות כי ארך לי זמן להשלים עם המציאות החדשה, אך מהרגע שהשלמתי הבנתי מה אמר אבי זצ”ל: ‘האב ליב וואס דו האסט, וועסטו האבן וואס דו האסט ליב’. בתרגום לעברית: תאהבי את מה שיש לך, כך יהיה לך מה שאת אוהבת. וזה היה תהליך.
“מלבד גידול המשפחה התחלתי להיות שותפה לעשייה בקרב נשות הקהילה. ויחד עם האתגר להיות בגובה העיניים של כל אחת ואחת, הפעילות החיובית העניקה לי סיפוק ותחושה טובה להמשיך הלאה. אומנם יש גם נפילות, וכשהן מגיעות אני משתדלת להתמודד איתן ביני לבין בורא העולם”.
נשמח לקבל מסר עבור ציבור הקוראות.
“מאמר חז”ל אומר ‘אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו’. למדתי בבית הספר של החיים שאי אפשר להגיע למקומו של אף אחד אחר, אבל בואו נשתדל לשים לב ולתת את הדעת לכך שכל אחד משתדל להיות הכי טוב שאפשר. חשוב לנסות לראות את אלו שנמצאים במקום שלנו ואת ילדיהם מכיוון נכון, ולא לדון אותם או לשפוט לפי מפגש אקראי של מי שמתלונן, נתון ללחצים במרדף אחר כסף, וחושב תמיד שהדשא של חברו ירוק יותר, ומתסכוליו מבזה את עצמו ואת אחרים.
“הבה ונשתדל להבין, ללמד זכות, לא להכליל, כי רוב בני המעמד הזה חיים את חייהם כשהם עושים ומשתדלים את הכי טוב שאפשר. לפעמים גם מוסרים את נפשם למען הזולת, כי כך חונכו משחר ילדותם, ורוצים בכל מאודם להמשיך בדרך אבותיהם.
“כאן המקום לברך ולהתברך בשנה טובה, סליחה ומחילה, כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל”.
