רכב במשקל שלוש וחצי טונות עלה על פיני פלדמן הקטן, שרה הלוי ברחה מרכב בוער באמצע כביש סואן. מירי כהן נפצעה ועברה החייאה, רות גולדבלט לא זיהתה שמדובר במים עמוקים. רבקי ליבוביץ יצאה מהבניין בפנים מפויחות ולא הפסיקה להשתעל, עליזה הצילה את אחיה בלי לדעת. מלי קוסטנטינר צנחה מהמרפסת באמצע שעת סיפור, והרופאים של תמר יהודית חסון יצאו למרוץ נגד החיידק. | שמונה נשים יקרות במונולוגים אישיים מרגשים על נס גדול שהעניק ממד חדש לחייהן. | בסוד רבים אהללנו
התמונות באדיבות המרואיינים
בחנוכה, מול השלהבות שמספרות את סיפור הנס היהודי, גם אנחנו משחזרים את הניסים שקרו לנו.
קיבצנו שמונה סיפורי ניסים אמיתיים ומפעימים, בשם ומלכות. סיפור לכל יום של חנוכה.
מוזמנים לפרסם את הניסים ולשתף את המשפחה מדי יום, מול השלהבת החדשה, ובעיקר – להכיר גם בניסים שלכם, שבכל יום, ולהלל עליהם.
לך נאה לשבח
פיח באמצע הלילה
"חיפה התהדרה תמיד בדו-הקיום שלה", מחייכת רבקי ליבוביץ, אסטרטגית, מנהלת את 'רייטינג', משרד אסטרטגיה ופרסום לעסקים, עמותות וארגונים. "שעות רבות השקיעו פטרוני העירייה בחשיבה, כיצד אפשר למנף את ההרמוניה הזו הלאה.
"לפני שנה וחצי התפוצצה הבועה הזו בפנים, כשכל הארץ בערה מצפון עד דרום, וערבים השתוללו והתפרעו ברחובות. גם חיפה הפסטורלית הצטרפה למעגל האימה הזה.
"ב' בסיוון היה התאריך שלימד אותנו מחדש, שאין לסמוך על 'בני-הדודים' מהגבעה הסמוכה, גם אם הם העובדים הכי יעילים באזור.
"השעה: שלוש וחצי לפנות בוקר. הרקע: נשימות עמוקות של בני הבית הישנים. הטוויסט: צרחות נוראיות מחוץ לבניין. רגע לפני שנתקדם בעלילה, ברשותכם הסבר קצר על מבנה השכונה.
"הפרויקט שלנו בנוי בצורה של ארבעה בניינים מסביב להר. ההר שטוח למעלה, ונמצאת שם גינה נחמדה עם ספסלי ישיבה. לשטח הזו קוראים 'ליבה', והוא מקביל ומגיע לקומה החמישית בבניינים.
"לכל בניין יש שתי כניסות, האחת מקומת קרקע שמקבילה למרגלות ההר, והשנייה מקומה חמש שמגיעה מאזור הליבה. אנו גרים בקומה שישית, כשחצי מהבית פונה לליבה וחצי לנוף הים.
"נחזור לאותו לילה גורלי. התעוררתי מצעקות היסטריות שהגיעו מכיוון הליבה. חושך מצמית שרר בכל הבית וריח נוראי הורגש. הסתכלתי בעד החלון הפונה לים וראיתי רק להבות וחושך. הסתכלתי לכיוון הליבה וראיתי עשרות אנשים שברחו ממיטותיהם באמצע החלום.
"אנחנו שני בניינים על חניון משותף, ועכשיו תעשו משוואה פשוטה כמה ילדים עמדו למטה מבוהלים ורועדים…
"תוך זמן קצר התבררו ממדי הסכנה העצומים: שלושה ערבים שפכו טינר על שתי מכוניות בחניה, והן התלקחו, ואחריהן התלקחו שתיים נוספות וכן הלאה.
"קריאות היסטריות של 'ארויס גיין פון בניין' לא השאירו לי מקום להתלבט. כולנו בסכנה, וחייבים לברוח. הערתי את בעלי וצעקתי 'צריכים להתפנות מהבית'. בעלי הפעיל היגיון ותיאם איתי חלוקת תפקידים.
"הוא לקח את התינוקת עטופה בשמיכה והצמיד אותה אליו. אני שלפתי מהמיטות ילד בן תשע, ילדה בת שש ונערה בת שלוש עשרה, והתחלנו לברוח. אלא שמעבר לדלת הבית המצב היה הרבה יותר גרוע: עשן שחור, חושך מפחיד עד חוסר יכולת לראות ורצפה מחליקה משמן ודלק.
"כדי להגיע למקום פתוח, היה עלינו לרדת עשר מדרגות ועוד עשר מדרגות. זה היה נדמה לי כנצח. חיבקתי את שני ילדיי הקטנים, כדי לגשש להם את הדרך, ומאחור תפסה בתי הנערה בקצה החלוק שלי. הלכתי בתוך עננים שחורים וכולם אחריי.
"לא היה חמצן, התחושה הייתה של מחנק. לא ראיתי מימיני ומשמאלי, לאן אני פונה עכשיו? איפה הפנייה ללובי? היציאה לכיוון הליבה? פתחתי את הפה לשנייה ושאפתי סילון פיח. הרגשתי שאיני יכולה עוד.
"זוכרת את עצמי מתחננת ובוכה 'ריבונו של עולם, בבקשה רק עוד שתי פסיעות'. גייסתי את שארית כוחותיי, החזקתי את הילדים והגענו החוצה. אחי שחיכה לנו בחוץ נבהל מהמראה שלנו.
"בעלי ואני שחורים מפיח, כאילו נשפכה עלינו זפת, גם הפנים של בתי השחירו, בני שכיסה את פניו בציצית קיבל רק צבע אפור, והתינוקת יצאה בצבעה הרגיל והטבעי, בניסי ניסים.
"לא יכולתי לנשום, נתקפתי בשיעול חנוק.
"עמדנו שם לאור ירח מבולבלים ומבוהלים, ורועדים מקור. בשלב הראשון, אני זוכרת שפחדתי שהערבים מהגבעה ממול יתחילו לירות לעברנו בשטח הפתוח (קו אווירי קצר – וקולות ירי מהאזור הם כמעט דבר שבשגרה).
"בינתיים יהודי בעל לב חם ירד למקום ומזג לילדים שוקו חם, ושכנה יקרה אחרת הורידה את כל הקפוצ'ונים שמצאה בארון.
"תוך כדי הקלחת התברר לנו הנס של הניסים: בחניון עצמו יש בור של דלק לתפעול המעליות, ובאותו השבוע מילאו בו 500 ליטרים דלק. כוחות כיבוי האש אמרו לנו שלו חלילה האש הייתה מגיעה לבור, הבניין היה נופל כמו מגדל קלפים.
"דרך אגב, אחיינית שלי שהייתה ערה באותה שעה, הבחינה בדמויות חשודות משוטטות מסביב לבניין, וכאזרחית אחראית היא התקשרה לדווח למשטרה.
"המוקדנית התחילה למלא פרוטוקולים, 'איך הם נראים?' 'ומה בדיוק עושים?' וכו'. דקות ספורות אחר כך היה פיצוץ, והבניין שלנו התלקח. נוסף על כך, דלת האש שאמורה להיות סגורה באופן קבוע, הייתה פתוחה, מה שגרם לפיח לחדור פנימה.
"נחזור למה שהתחולל. במהירות רבה התמלא הרחוב בניידות. עשרות נפגעים משאיפת עשן פונו מהמקום. יהודים טובים פתחו את בית הכנסת כדי לאפשר לאנשים להיכנס ולהתרגע. כאוס גדול שרר בחוץ, ומתח עצום. כל אחד וידא שהשכנים שלו חולצו, ושאיש לא נשאר מאחור.
"אישית, הייתי צריכה להתפנות לבית חולים, אבל העדפתי ללכת לבית הוריי הסמוך, שם חיבר אותי אבי למסכת חמצן. ונשימתי הוקלה. יצאנו בניסים גלויים, משפחתי וכל תושבי השכונה. כל הפגיעות היו ברכוש בלבד, ואף לא פגיעה אחת בנפש.
"בשנה שאחרי, בדיוק בתאריך הזה, עשינו כל השכנים סעודת הודיה גדולה. המקום הטבעי לסעודה היה כמובן החניון המשותף. האירוע היה מרגש ומצמרר, וההיערכות אליו הייתה כאל שמחה גדולה. שולחנות, כיסאות, מחיצות וקייטרינג.
"את הסעודה פתחנו ב'נשמת כל חי' שאמרנו כולנו בבכיות. זוכרת איך ישבנו ביחד שכנות ומכרות, ושאלנו את עצמנו, 'מה שהיה – היה, השאלה עם מה כל אחת יצאה מכך'. היה מרגש מאוד לשמוע את הקבלות של כל אחת בצניעות, בשמירת הלשון, קבלת שבת מוקדם ועוד.
"רגע מרגש נוסף נצרב בזיכרון, כשאחד השכנים שחזר את רגעי החרדה שהיו להם כשגילו שאינם יכולים לברוח, כי מאחורי הדלת הייתה פטריית עשן ומסביב להבות אש.
"הם סגרו את הדלת של חדר הממ"ד והצטופפו שם. כשהבינו שהם נמצאים במלכודת מוות אמרו ביחד את פסוקי הווידוי. עין לא נותרה יבשה כשסיפר השכן את סיפורו, ומייד אחר כך פרצה שירה סוחפת של 'מאת השם הייתה זאת היא נפלאת בעינינו' ו'אודך כי עניתני ותהי לי לישועה…'
"איש לא מאחל לעצמו להיות בתסריט הזה, אבל היום במבט לאחור אני יכולה להעיד שגדלנו מכך!"
ושם תודה נזבח
תאונת 'פגע וברח' באמצע השמחה
"מי מכם זוכר את שבת האופרוף של דוד שלו במשך שלושים שנה?" מחייכת מירי כהן – תיאטרון הבובות של צופי, מנהלת בית הספר לתיאטרון בובות ובובנאות ומפעילת תיאטרון בובות וסדנאות בובנאות. "אצלנו במשפחה אין מי ששוכח את השבת הזו…
"הייתי בת תשע כשדודי החתן עלה לתורה. כולם התאספו באולם הסמוך לביתנו. אחד האורחים לא חש בטוב והתנדבתי להביא לו תרופה מהבית. עמדתי באי תנועה, באזור שלצערנו נוסעים בו בשבת, וחיכיתי בסבלנות שאוכל לעבור בבטחה.
"פתאום מאנשהו טס לכיווני רכב הנהוג בידי שני צעירים מופרעים והעיף אותי כמה מטרים קדימה. צנחתי על הכביש. הרכב המשיך להתפרע והתהפך שלוש פעמים נוספות במקום. הנהג וחברו פתחו את הדלת והחלו בריצה מטורפת, אחר כך חזרו לזירה ודיווחו על התאונה העצמית שלהם, תוך כדי שהם מדגישים שאין נפגעים.
"איבדתי את ההכרה במקום. עוברי אורח שהיו עדים לתאונה הזעיקו את הוריי מבית הכנסת. מתארת לעצמי את הכאוס שהיה אז בשמחה.
"הובהלתי לבית החולים 'בלינסון', שם נלקחתי במהירות לסבב בדיקות. כל דקה הייתה קריטית. הלסת התרסקה לחלוטין, ודם רב ניגר לגרון שלי. נחנקתי.
"אימי לא תשכח לעולם את הרגע המבהיל שבו צעקו הרופאים בהיסטריה 'החייאה!'
"נכנסתי לניתוח חירום שארך שש שעות. צוות רפואי רחב עבד כדי לשקם את הלסת והפנים. בהמשך התנצל הסטז'ר שתפר את פניי בצורה לא אסתטית, שהתפירה נעשתה בלחץ נוראי, ולכן זו הייתה התוצאה.
"יומיים וחצי שכבתי מחוסרת הכרה. כשהתעוררתי גיליתי שיש לי תפרים מכוערים בפנים לצד שטפי דם מבהילים. הייתי נראית נורא. אבל למרות זאת ידעתי שיצאתי בניסים גדולים.
"תארו לעצמכם שמעוצמת החבטה של הרכב נעקרה אבן ממקומה וקיבלתי זעזוע מוח. היו לא מעט עדים לתאונה, וכולם היו בטוחים שהנורא מכל קרה.
"ביום שלישי התקיימה חתונת הדוד. אימי יצאה מבית החולים למספר שעות ושכנה קרובה החליפה אותה. השכנה מספרת שהתרגשה עד דמעות לפגוש אותי כשאני חיה, נושמת ומתקשרת כרגיל, למרות כל התחזיות העגומות של העדים לתאונה.
"ההתאוששות שלי הייתה על טבעית לפי כל אמת מידה. בתום שבוע של אשפוז ארזנו מיטלטלים וחזרנו הביתה. עסקן רפואי בכיר שהיה מעורב בסיפור שלי, אמר להוריי: לצאת ככה מבית החולים בתוך שבוע, זהו נס גלוי'.
"ברור לי שהוא ידע מה שהוא אמר, כי לצידי בחדר שכבה ילדה ערבייה שגם היא עברה כמוני תאונת דרכים, וביום שאני השתחררתי היא עברה למחלקת שיקום במצב גרוע ושהתה שם מספר חודשים.
"הרופאים הגדירו את התיק הרפואי שלי כתיק ניסי. התפקוד שלי היה מצוין. לא דומה. לא כמעט. מאה אחוז תפקוד.
"כשהשתחררתי היה חשמל של התרגשות באוויר. כולם באו לחזות בנס המהלך. גם אני הייתי ב'אורות' ואפילו חיברתי שיר מיוחד לרגל היציאה מבית החולים.
"אף על פי שהפנים שלי לא היו נראות פוטוגניות ועדיין מעוטרות בשטפי דם, השמחה הדביקה את כל השכונה. אני זוכרת שבאותם ימים עשינו, השכנות, קייטנה בחדר המדרגות. כולם התרגלו למראה שלי, חוץ מילדה אחת שפחדה מאוד. השכנות החביאו אותי, ובהדרגה גילו את המטמון האנושי. הייתי תוכנית מוצלחת.
"עוד שנים רבות אחר כך סבלתי מהלסת. בכל השיניים העליונות נהייתה לי ספיגת עצם גבוהה, וחלק לא מבוטל מהשניים מחוברות בחוט ברזל.
"אנקדוטה מעניינת זכורה לי, שכשהייתי בת עשרים וחמש שמע רופא השיניים את כל היסטוריית הלסת שלי ובעיותיה ובירר מייד כמה פיצויים קיבלנו. נקבתי בסכום ששולם אי אז (כיוון שלא ידעו לאמוד את הנזק הנרחב שקרה לי אחר כך בלסת).
"הרופא הסביר לי שעל נזק כזה משמעותי מקבלים פיצויים גבוהים יותר, ושעלי לתבוע שוב. כשביררתי לעומק, התברר כי חל על כך חוק ההתיישנות, והתביעה נגנזה.
"הרופא התאכזב, ואני דווקא לא. יודעת שמה שנקבע מלמעלה זה מה שיהיה, עד הפסיק האחרון. ומהם פיצויים לעומת חיים שלמים שקיבלתי?! מאז ועד היום, בכל פעם כשאני עוברת במקום התאונה, וזה קורה לפחות פעמיים בשבוע, אני מברכת בהתרגשות 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה…'"
אז אגמור בשיר מזמור
רכב בוער באמצע
כביש ירושלים-תל אביב
"את השורשים של הנס שלנו", מתרגשת שרה הלוי מבני ברק, "נטענו כנראה לילה לפניו…"
"בנייה… אתם מכירים את הסאגה הזו?! ערב אחד פנה אלינו שכן מהבניין הצמוד בבלוק, בבקשה שניתן הסכמה לתוכניות ההרחבה שלו.
"לכאורה, מה אכפת לנו? למה לא בעצם? אלא שהשיפוצים וההרחבות הקודמים השאירו טעם לא טוב בבניין, והאווירה ההיא עדיין לא התפוגגה. לכן תכל'ס, מה עושים כעת – חותמים? לא חותמים? דוחים? מתחמקים? כמה בני מזל אנחנו, שכשיש לנו קונפליקטים – יש לנו דעת תורה.
"למחרת בבוקר התיעץ בעלי עם מו"ץ שהקשיב לדברים ואמר לנו לחתום, ולא לתת מקום לרגשות אחרים… כבר בצהריים חתמנו לשכן על התוכניות והחתמנו עבורו את כל השכנים בבניין.
"המבצע הזה ארך כמה שעות טובות שלא ידענו לאמוד אותן מראש. באותו הערב התקיימה שמחת שבע ברכות לאחי בירושלים, ואנחנו נאלצנו לצאת לדרך באיחור של שעה וחצי. היה חשוב לי שנישאר בהרגשה טובה, ולכן אמרתי לבעלי 'התרחקנו מאש של מחלוקת, ובזכות זה הקדוש ברוך הוא יעזור לנו בכל העניינים…'
"התוכנית המקורית שלנו הייתה להספיק להגיע לכותל ואחר כך לקברו של חכם שלום כהן זצ"ל, שהיה אוהב שלום ורודף שלום. אבל הקדוש ברוך הוא הכין לנו תוכנית אחרת.
"במחלף ענבה לכיוון כביש 1, הסתכל בעלי במראה והבחין בעשן סמיך בשתי המראות האחוריות. זה היה מפתיע ומוזר כי לא הרחנו שום ריח…
"בעלי קיבל החלטה של רגע ו'חתך' מהנתיב השמאלי לנתיב הימני. למי שמכיר את המקום מדובר בכביש סואן ומהיר שבו שני כבישים מצטלבים למשולש של אי תנועה. בעלי עצר עצירת חירום וצעק לי 'תברחי מהרכב'. פתחנו דלתות וברחנו, לקחתי איתי רק תיק ומצלמה.
"התכופפתי לכיוון הגלגלים וראיתי לשונות של אש נופלות מתחתית הרכב. זה היה נראה מפחיד. נהגים שעברו באזור עצרו והציעו את עזרתם. התמונה הייתה סוריאליסטית:
"אנשים מנסים להשתלט על פטריית עשן שחורה באמצעות מטפים קטנים, והאש צוחקת להם בפנים. אנשים זירזו אותנו לרוקן את הרכב מכל החפצים, אבל בפועל, הצלחנו לחטוף משם מספר חפצים בלבד.
"הייתי במצב רגיש, בתקופת המתנה ללידה, ומרוב הפחד נכנסתי לסטרס, וגם העשן השחור גרם לי לקוצר נשימה. רציתי רק לתפוס את החיים בשתי ידיים ולברוח מהאזור.
"חשוב לציין שהרכב היה ממונע על גז ולפני היציאה וידאנו שמכל הגז מלא. נוסף על כך, מילאנו 'טנק' דלק שלם כדי שהנסיעה תהיה בראש שקט ורגוע. כעת רעדנו מפחד שמא האש תפגע בגז או בדלק, ויתרחש פיצוץ נוראי שיגרום חלילה לאירוע רב נפגעים.
"בעלי הזמין את כוחות ההצלה וכיבוי האש, וגם המשטרה יצאה למקום כדי לסגור את התנועה בשני הנתיבים. כל דקה הייתה נדמית לנו כנצח. המתח באוויר היה מורגש, הפיצוצים של הגלגלים נשמעו היטב, האש הלכה והתגברה.
"יהודי ירושלמי שחלף באזור, אסף את החפצים שלנו ואמר שניצור קשר כשנוכל. מרוב פחד חטפתי התקף חרדה, ויהודי אחר בעל לב חם הסיע אותנו לאחותי בביתר, כדי שאירגע.
"בינתיים כוחות כיבוי האש היו עם בעלי על הקו וכעסו מאוד. 'באיזו חוצפה השארתם רכב בוער באמצע הכביש ונסעתם?!' בעלי הסביר שהייתי בסכנה והוא היה מוכרח להרחיק אותי מהמקום.
"ובכביש? הרכב עלה בלהבות ונשרף כליל. רק אחרי רבע שעה של עבודה אינטנסיבית הצליחו הכבאים להשתלט על האש, ובמשך שעה ארוכה עוד היתמרה פטרייה שחורה באזור. הכבאים שהיו בשטח צילמו את הרכב, והתמונות המפויחות צעקו את עצמן. אין ספק שזכינו לנס גלוי.
"יש לנו תחושה חזקה שהקדוש ברוך הוא הציל אותנו מאש תופת, בזכות שברחנו מאש המחלוקת…
"כשהגענו לשבע ברכות של אחי, אמרנו ברוב עם 'נשמת כל חי' ו'מזמור לתודה', וכמובן שרנו שירי הלל והודיה. בשבת עלה בעלי לתורה ובירך בהתרגשות 'הגומל'.
"ניסינו לשחזר מה גרם להתלקחות, שכן הרכב היה תקין ורק עכשיו חזר מהטסט בריא כמו שור. ואז נזכרנו שקילומטר וחצי קודם להתלקחות נסעה לפנינו משאית זבל שהתעופפה ממנה שקית ורודה, וכנראה נתפסה במנוע.
"מעוצמת החום היא התלקחה וגיצי אש שנשרו ממנה הבעירו את הכל. כמה סימבולי ועצוב זה היה, כי האש בין הבניינים אצלנו, התלקחה סביב נושא פחי האשפה.
"אני לא טיפוס של ראיונות", מודה שרה, "וודאי לא של חשיפה, אבל אני מספרת את הסיפור שלי כדי להראות לכולנו עד כמה גדול כוחו של השלום. וכמובן, כדי להודות ולהלל על הנס העצום שגמל איתנו השם יתברך".
ובידו הגדולה
צניחה באמצע שעת סיפור
"את יום שלישי ה' באב תשפ"ב לא אשכח לעולם", בטוחה עדי קוסטנטינר, "אף שהתחיל כעוד בוקר תמים של חופשה והמשיך כצהריים שגרתיים, ואחר כך כבר יכולתי לחלום על השכבה 'מתוקתקת' וסיפור לפני השינה.
"השעה: חמש ורבע אחר הצהריים. המיקום: המרפסת החדשה שלנו. הדמויות: מלי בת שנתיים וחצי, אוריה בן שבעה חודשים ואני. הפעילות: שעת סיפור עם אמא. לכאורה, כל הנתונים לסיים את היום בצורה נפלאה. לא?
"אציין שעד אותו יום היו ימים חמים, והיה בלתי אפשרי לבלות במרפסת. באותו היום נשבר השרב, ויצאנו לחנוך את המרפסת החדשה. מלי התלהבה מהמעקה המפורזל ומספסל השיש הבולט מהקיר, והתחילה ללכת מסביב.
"אוריה היה בזרועותיי ואני הלכתי אחריה והמשכתי את הסיפור. באיזשהו שלב נכנסה מלי להתחבא מאחורי עמוד התאורה שעמד בפינה (לפני המעקה), ואז הכל התרחש במהירות, כמו תסריט אימה בהרצה.
"מול עיניי צנחה מלי מהמרפסת שלנו בקומה הראשונה היישר אל המדרכה למטה. בהמשך התברר לנו שאף על פי שהמעקה הותקן בהתאם לדרישות בטיחות מחמירות, אף אחד לא הבחין ברווח קטן שנוצר בחיבור בין שני הצדדים. הרווח הוסווה על ידי עמוד תאורה ודרכו מלי נפלה החוצה.
"כל מה שאתאר, לא יביע באמת את ההלם שאחז בי. הילדה שהרגע עמדה מולי, צנחה למטה. רצתי כמו אחוזת אמוק, עם התינוק על הידיים, כשברקע שמעתי צעקות היסטריה מהרחוב. כשהגעתי למקום חשכו עיניי. מלי שכבה כחולה כמעט ללא נשימה, ועוברי אורח ניסו להגיש לה עזרה ראשונה.
"לא הצלחתי להוציא מילה מהפה, רק לבכות בהיסטריה. הבנתי שהמצב של מלי לא פשוט ושהיא נמצאת בסכנה. שכנה אחת לקחה את התינוק מידיי, אחרת דחפה לי נייד.
"התקשרתי לבעלי, שבדיוק שהה מחוץ לעיר, ואמרתי לו 'מלי נפלה מהמרפסת, תבוא מהר'. מייד אחר כך התקשרתי לאימי והודעתי לה, אבל הסירנות שייבבו ברקע, עדכנו טוב יותר ממני מה קרה למלי…
"נכנסתי לבית החולים מבולבלת ורועדת, ולבד, כשאני מנסה לעבד במוחי מה בדיוק קרה שם קודם, ובעיקר מה הולך לקרות הלאה.
"המחשבות שלי היו שחורות משחור. אימי שנשארה בזירה כדי לטפל בתינוק, קיבלה מהפרמדיקית את ההודעה הנחרצת שמדובר בפגיעה מוחית, מה שכמובן החריב את עולמה.
"בבית החולים הילדה הובהלה לחדר הטראומה ואף אחד לא ניגש לדבר איתי ולהסביר את המצב. חיכיתי בחוץ, התפללתי ובכיתי את נשמתי. אין לי מושג איך הילדה תצא משם. חיה או לא? נורמלית או לא? נכה או מה?
"מחדר הטראומה הטיסו אותה לסי-טי, כשבחלקיק של רגע, בזווית העין, ראיתי אותה שוכבת בעיניים פקוחות ולא מגיבה. הייתי חסרת אונים. התחננתי בדמעות לנס גלוי. בינתיים הגיעו למקום בעלי והוריי, כולם טרופים מדאגה.
"כשמלי הועברה לטיפול נמרץ, אישרו לנו ההורים להיכנס אליה. נשמתי עמוק לפני הרגע הזה, כי מי יודע איזו תמונה אני הולכת לפגוש עכשיו…
"מלי הקטנה שכבה במיטה ענקית, עיניה היו פקוחות ובוהות, ומסביב לראש – סד. הרופאים ביקשו מאיתנו לנסות לגרות אותה, ואנחנו הסתערנו על המשימה.
"פתאום מצאתי בכיס מוצץ רזרבה שהולך איתנו לכל מקום. 'מלי, מה זה?' 'צ-צ-י!' היא ענתה לי ככה, בפשטות.
"מ-ה?" הייתי בהלם, ומוכרחה לבדוק שאני לא הוזה. 'צ-צ-י', היא ענתה לי שוב. הרופאים הורו לנו לא לתת לה את המוצץ אלא לבדוק את הזיכרון וההבנה שלה.
"'קחי ביד ימין', 'קחי ביד שמאל', והילדה הושיטה ידיים, לקחה את המוצץ והכניסה לפה. אחר כך הסתכלה על בעלי והתחילה לבכות 'כואב לי!' כל מילה שהוציאה פתחה לי את הסכר בעיניים.
"עשרים וארבע שעות שכבה מלי בטיפול נמרץ. לעולם לא אשכח את הלילה הארוך ההוא. מצד אחד הראש שלה נתמך בסד, מצד שני היא לא הייתה מחוברת לשום דבר. ישבתי לידה ושאלתי את עצמי 'מה יהיה איתה?'
"כל הפגיעות שספגה היו ברחמים גדולים. שבר בגולגולת ללא דימום בראש – שזהו נס עצום, שבר באגן וקרע בטחול. מכאן ואילך ראינו שרשרת של ניסים. הילדה הועברה מטיפול נמרץ למחלקה והפכה לילדת השעשועים במקום.
"לא אשכח את הפרופסור הנכבד מטיפול נמרץ שהשתאה מהפגיעות הללו ואמר: 'לא יצאתם בזול, יצאתם בחינם!'
"אנשים שראו את הנפילה התקשרו אלי בחשש, היו בטוחים שאין עם מי לדבר, ומי יודע מתי יסתיים האשפוז, ועם אילו נזקים היא תצא, ואני שמחתי לספר לכולם שמתחילים כבר לדבר על שחרור.
"בבית החולים הכינו אותנו שלאט-לאט הילדה תחזור לעצמה, ו'אל תלחיצו אותה'. אבל הקדוש ברוך הוא החליט שמהר-מהר.
"תוך פחות מיומיים היא כבר ישבה ביציבות, תוך שבועיים וחצי הלכה, ולאחר שלושה שבועות כבר רצה. ההתקדמות הייתה פלאית וניסית, ותוך חודש הילדה חזרה למעון.
"כשהגענו לפיזיותרפיסטית, כפי התוכנית שקיבלנו בבית החולים בשחרור, היא הסתכלה על הילדה והייתה המומה, 'אין לי מה לעבוד איתה, הכל מעולה!' וכשהגענו לאולטרסאונד כביקורת – גילינו שהטחול התאחה באופן מושלם.
"בכל יום, פעמיים לפחות, עולה לי התמונה ההיא, של מלי כחולה ושרועה על המדרכה. 'מלי!' אני מחבקת אותה, 'את ילדת נס!' והיא במתיקותה מושכת כתף: 'לא! אני מ-ל-י!'
"בשבת הראשונה שאחרי הנפילה עלה בעלי לתורה ובירך 'הגומל', ואחרי חודש עשינו סעודת הודיה גדולה. מלי לבשה שמלה חגיגית ולא הבינה בדיוק למה.
"היא עברה בין המשתתפים ואספה חיבוקים ומתנות. אבל רגע השיא היה כשאמרנו כולם ביחד בדמעות של התרגשות 'נשמת כל חי' ותרמנו סכום כסף משמעותי לצדקה, שהבטחנו אז…
"היינו צריכים לקבל את הסטירה, אבל הקדוש ברוך הוא עשה זאת ברחמים גדולים. 'אודה השם בכל לבב… גדולים מעשי השם'. קיבלנו את מלי במתנה!"
כמעט שעברתי
איבוד שליטה באמצע הבריכה
"תמיד הייתי צמאת דעת ואוהבת לחקור את העולם מסביבי", משתפת רות גולדבלט – פרסומאית, קופירייטרית ויועצת תוכן שיווקי.
"כשסיימנו את כיתה ב', התכוננו לנסוע לבריכה גדולה במסגרת קייטנת בית הספר. אלא שפורמט הקייטנה ההמונית פלוס האופי הסקרן שלי הלחיצו מעט את אימי, והיא התקשתה לאשר לי לנסוע.
"אבל ילדה בכיתה ב' היא בסך הכל ילדה בכיתה ב' ואינה מבינה מה שמבוגרים מבינים. התחננתי לאימי שתאפשר לי לנסוע עם חברותיי, הבטחתי לה שלא אחפש צרות ואשמור על כל כללי הבטיחות, ולבסוף היא נעתרה לי.
"בבריכה הייתה אווירה חברתית ומשוחררת. חברתי הקרובה הציעה לי לעשות פעילות נחמדה של קפיצות ראש למים.
"ברגע הראשון התחלחלתי מהרעיון, מה גם שלא ידעתי לשחות, וקפיצה למים נראתה בעיניי מסוכנת. אבל ברגע השני – חברתי הדגימה לי קפיצות ראש היישר למים הרדודים, וכמה כיף, נפלא ומצחיק, התרגיל הזה.
"אחרי שראיתי את חברתי קופצת למים ומתרוממת בהנאה, החלטתי ש'למה בעצם לא?!' עליתי על המקפצה, זינקתי ונהניתי. זו הייתה חוויה רטובה מושלמת.
"החלטתי לצאת לסיבוב שני, והפעם שיניתי כיוון. אציין שכילדה בכיתה ב' לא חלמתי שיש פערי גובה בבריכה וחשבתי שכמו שלמעלה הכל נראה אחיד כך גם הרצפה למטה.
"בהתלהבותי הרבה לא הבחנתי שחברתי לא עומדת לצידי. ח'ת, שתיים, שלוש והופ! קפצתי. צללתי. וצללתי. וצללתי. והנה אני לא רואה את הסוף. מתי אני עולה חזרה? היכן נמצאת הקרקע של הבריכה? אין לי מילה מדויקת לתאר את הפחד המקפיא הזה.
"נשמתי בקושי רב. לא ידעתי מה יקרה לי בנשימה הבאה. אם בכלל… השתעלתי. נפנפתי בידיים וברגליים. אלא שהייתי ילדה נמוכה וזה היה לי לרועץ. עיניי היו פקוחות מתחת למים, וראיתי את כל השוחות והצוללות מסביב, אבל הן לצערי לא ראו אותי. הייתי חסרת אונים ומבוהלת.
"ופתאום משום מקום, תופסות אותי שתי ידיים בכוח, מושכות אותי כלפי מעלה, מושכות ומושכות. והנה, ואוו, אני בחוץ! הלב שלי דפק בהיסטריה כדי לקלוט שאני חיה ונושמת, והסיוט הזה מאחוריי.
"פתחתי את הפה לומר תודה לנערה שמשתה אותי מהמים, רגע לפני 'הרגע האחרון', והצילה את חיי. אבל, היא כבר נעלמה מהרדיוס וחזרה לשחות בבריכה.
"במשך שנים אגב, הייתי בטוחה שמי שהצילה אותי הייתה 'אליהו הנביא' בתחפושת של בחורה מצילה… והבטחתי לעצמי לסייע תמיד לכל מי שצריך עזרה. היום זה הכוח המניע אותי בעבודתי – לסייע לנשים להפסיק לשקוע במצולות ולהתקדם.
"יצאתי מהמתחם והתלבשתי, ספרתי את הדקות לחזרה הביתה. מבחינתי סיימתי עם הבריכה לתקופה ארוכה מאוד.
"מעולם לא הסתרתי דבר מאימי, גם כעת סיפרתי לה במבוכה על הכמעט טביעה ועל הנס הגדול. אימי נבהלה מאוד, ושתינו עיכלנו את הנעשה והודינו להשם על הנס והחילוץ!
"מאז אגב, ארכו לי כמה שנים טובות עד שנסעתי שוב לבריכה. אף פעם לא הייתי חברה טובה של המים, ועד היום אינני יודעת לשחות.
"בכל מקרה, אם המצילה האנונימית תקרא את הדברים הללו ותזהה את עצמה, שתדע שיש לה זכות גדולה של 'המציל נפש אחת מישראל'. גם היום, עשרים שנה אחרי, כשלי בעצמי יש בת בגיל הזה, אני זוכרת להודות על הנס שקרה לי, בחסד וברחמים".
קבעו שיר ורננים
סירנות באמצע ההכנות לשבת
"אומנם כבר עברו מאז חמש וחצי שנים", משתפת מירי פלדמן, מאמנת-טיפולית בקליניקה פרטית, מרצה ומנחה סדנאות, "אבל על הנס של פיני שלנו לא חל חוק ההתיישנות.
"החלטנו להיות ספונטניים ולהתארח אצל ההורים בסופשבוע. הילדים הגדולים יצאו לספרייה קרובה ואני פרשתי לנוח. לא ידעתי שפיני בן השנתיים וקצת יותר החליט להיות שושבין לאחיו ולרדת אחריהם במדרגות. בשנייה שנרדמתי הגיע בני בן ארבע וחצי רועד ומזיע 'אמא! לפיני הייתה תאונה'.
"מה? איפה? מתי? אלף שאלות ואף לא תשובה אחת. רצתי במהירות לא הגיונית לרחוב… גיליתי התקהלות של אנשים והיסטריה אחת גדולה. 'תזוזו!' צעקתי לכולם, 'אני האמא!'
"רכב סיאנה גבוה של שמונה מקומות במשקל שלוש וחצי טונות, נסע 'רוורס' לחניה. כשהתניע הנהג את הרכב הוא ראה מאחור את פיני ואחיו וביקש מהם לזוז. הגדול זז מייד. הקטן, פיני, נשכב על הרצפה ובכה. בזווית ששכב אי אפשר היה לראות אותו, הרכב נסע לאחור ועלה על פיני.
"פיני שכב על הרצפה בהכרה ובכה, הצלעות נשברו והוא צרח מכאבים. כוחות הצלה הגיעו מייד ופינו אותנו בניידת טיפול נמרץ. לעולם לא אשכח את הרגעים הללו.
"ישבתי באמבולנס מלפנים ושמעתי את הפרמדיקים מטפלים בילד שלי. אני שומעת את הקריאות 'פיני', 'פיני', ובתגובה בכי קצרצר וחלוש, ואז שקט… הבנתי שההכרה שלו מתערפלת.
"רחובות בני ברק לכיוון תל השומר היו עמוסים וצפופים. ניסיתי להתקשר מהנייד של הפרמדיק לכל המספרים שזכרתי וטעיתי בכולם. לא היה מענה. באותן דקות הרגשתי הכי לבד שבעולם.
"פיני הוכנס לחדר טראומה. נשארתי בחוץ, הסתובבתי סביב עצמי ובכיתי. בינתיים הגיעו בעלי ואבי. ישבנו וחיכינו… וביקשתי מהסביבה הקרובה אלי להתפלל. אישית הייתי מבולבלת מאוד ולא הצלחתי לקרוא פרקי תהילים. אבל הלב שלי היה תפילה.
"במקביל קיבל אחי עדכון, שאחד הילדים של פלדמן נפצע בתאונה קשה, ואין מושג מה מצבו… חי או מת. רק השמועה הזו כשלעצמה הכניסה את כל בני המשפחה לפאניקה.
"אבי שיחי' שיש לו קשר עם עסקן רפואי, מסר לנו בשמו של אחד הרופאים הבכירים שהוא גם מנהל מחלקה, ש'הילד בסדר'. רציתי לתפוס את המלים שלו בשתי ידיים, אבל החרדה לפתה אותי, 'איך הוא יודע?' 'הוא בכלל לא ראה את הילד'.
"פיני הועבר לטיפול נמרץ והורשינו להיכנס אליו. המראה הראשוני עשה 'בום' בלב. הילד היה מורדם ומונשם, ופני הטוהר שלו היו נפוחות ומסובבות בסד.
"נוסף על כל הטרגדיה הזו, נקראתי באותו זמן לחקירה משטרתית כדי לוודא שלא מדובר ברשלנות. ברוך השם החוקרים השתכנעו מייד שמדובר במשפחה נורמטיבית לחלוטין, ושחררו אותי.
"כל עם ישראל התגייס לתפילות והושיט יד במה שניתן. התרגשנו לגלות את החיבוק הזה. בליל שבת נשארנו רק בעלי ואני עם פיני. הסתכלתי על הילד והצטמררתי מחדש. מורדם ומונשם, פנים מקובעות, צלעות שבורות ופגיעה בטחול.
"'מה יהיה כאן?!' 'אנא השם עשה עימי אות לטובה'. מעבר לכאב הגדול, נוספו לי גם ייסורי נפש והלקאה עצמית, 'איך קרה לנו דבר כזה? אנחנו משפחה רגילה, בריאה, יציבה. סיפורים כאלו?! לא בבית ספרנו…
"בתוך תחושת האין-אונים הזו הפציע כמו מלאך משמיים פרופסור מהמחלקה הכירורגית כדי להסביר שהילד בסדר. זה היה נשמע אירוניה במיטבה.
"אני זוכרת את המילים שלו עד היום, 'רכב כל כך כבד ופגיעה כזו קלה, רק אלוקים שמר לך על הילד…' זוכרת שהודיתי לרופא על הדברים המעודדים, אבל האוזניים שמעו, והלב – לא. לא הצלחתי להרגיש רגיעה אמיתית.
"כשהכניסו את פיני לסי-טי ראש, הרגשתי מהי תלות מוחלטת בשמיא. מלמלתי בלי הפסקה 'אין עוד מלבדו'. ובכלל, כל הבדיקות שליוויתי אותו אליהן היו עבורי כור היתוך לחוסן ולאמונה.
"ובכל זאת, 'האמנתי כי אדבר'. ביום ראשון הבאתי מצלמה כדי לתעד את המראה האומלל הזה, ידעתי שבסוף יקרה נס גדול, והתמונות יהיו עדות חיה ונושמת לכך.
"ביום ראשון באו להעיר את פיני, ואני חשבתי לתומי שתכף הוא יתאושש ויחזור לבעוט בכדור. אבל פיני לא שיתף פעולה ולא הצליח לנשום בכוחות עצמו. הוחלט להרדים אותו לעשרים וארבע שעות נוספות. ההמתנה הייתה מורטת עצבים.
"הפנים של פיני היו מלאות בשטפי דם. הבטיחו לי שהם ייספגו בהמשך, אבל לא רציתי הבטחות, רציתי לראות בחוש. 'יהיה כאן נס גדול', אמרתי לכל הצוות המטפל, 'אתם תראו מי זה פיני האמיתי, לא מה שאתם מכירים כעת…' אבל בתוך תוכי הרגשתי שקרנית, כי מי יודע אם הוא לא יישאר נכה? מוגבל?
מעל למיטה, תליתי תמונות תוססות שלו מימי השגרה, כדי שיבינו באיזה ילד חינני מדובר.
"גם הניסיון הנוסף נחל אכזבה. לא הצליחו לנתק את פיני ממכשיר ההנשמה. הנהג הגיע לבקר ולא היה מסוגל להיכנס… בינתיים הוצע לנו לטפל בפיני בתרופה ניסיונית, אבל רק בעוד יומיים, כשתגיע הרופאה למחלקה.
"כל יום היה עינוי הדין כשלעצמו, ולא ידענו מה לעשות. ביקשנו לשמוע את עצתו של האדמו"ר, וכשקיבלנו את ברכתו – חתמנו על טופס ההסכמה. למחרת, הופיעה פתאום הרופאה המטפלת, אף שלא הייתה במשמרת. התרופה הניסיונית הוזלפה לפיני, והוא התחיל לנשום בכוחות עצמו!!!
"כשפגשתי אז את פיני פגשתי ילד רועד בכל גופו, חיוור ושיניו נוקשות. חטפתי שוק. 'למה לא הכנתם אותי לכך?'
"אבל, מאותו הרגע התחלנו לראות את האור בקצה המנהרה. בכל יום התרגשנו לגלות צעד נוסף. ישיבה. יציבה. מלמול. דיבור. נס גרר נס. שום דבר לא תאם את הקצב והדד-ליין שהרופאים הקציבו.
"במוצאי שבת, בשתיים לפנות בוקר, 'זרקו' אותנו מטיפול נמרץ, כי פיני היה המקרה הקל ביותר במחלקה, והיו צריכים בדחיפות מיטה ריקה. זה היה חיבוק מהשם באמצע הלילה. יממה לאחר מכן, עשרה ימים מהתאונה, היינו כחולמים, ארזתי את החפצים, לקחתי את פיני והשתחררנו הביתה…
"אנקדוטה מרגשת זכורה לי מתקופה זו. התאונה התרחשה בתאריך ב' באייר, ובל"ג בעומר יצאתי עם פיני למדורה שהחיידר הדליק סמוך לביתנו. התרגשתי לגלות עד כמה עם ישראל שמח איתנו בנס.
"אחת הנשים אמרה לי בגילוי לב: 'כששמעתי מה שקרה אמרתי לעצמי, 'גם אם הילד יהיה בסדר – מדובר בסיפור ארוך… לא חלמתי שאפגוש אותך היום, עם פיני'.
"באותה שנה ערכנו מסיבת הודיה גדולה ומרגשת. הזמנו כמובן גם את הנהג, שזה גם הנס שלו, את השכן שלו שהיה שותף להציל את פיני ואת הנהג מ'הצלה' שעזר לנו. היה מרגש לסגור מעגלים…
"מאז, בכל שנה בלי נדר אני עורכת סעודת הודיה. בשנים הקודמות צירפנו את זה גם לסיום שבעלי היה עורך עם חברים בשיעור שמסר בדף היומי.
"פיני כיום בן שבע וחצי, ילד חכם ומקסים ולוחש לי לעיתים קרובות את הסוד הכמוס שלנו: 'אמא, אותי את הכי אוהבת! כי אותי קיבלת פעמיים במתנה – גם כשנולדתי וגם בתאונה'.
"ועוד נקודה מרגשת של קידוש השם: שמרנו על קשר טוב עם הנהג, ועד היום המשפחות מיודדות (מדובר ביהודי ירא שמיים שהתנהג בצורה אצילית, בא להתנצל, קנה מתנות וכו').
"באחד הימים פנתה אלי חוקרת מהמשטרה ורצתה לשמוע מה יש לי לומר עליו לקראת עסקת טיעון שהם רוצים להגיע איתו. סיפרתי לה שמדובר באדם טוב לב שתורם הרבה לקהילה, ואני ממש מבקשת שתעשה כל שביכולתה כדי להקל בעונש המגיע לו, שיקבל את המינימום האפשרי.
"היא הייתה בהלם ואמרה: 'מוכרחה לומר לך שאני ממש מתפעלת, אני לא רגילה לשמוע מילים כאלו מאנשים במצבכם'.
"תודה להשם על הזכות לפאר את שמו בעולם!"
נעשה נס לשושנים
חיידק המנינגוקוק באמצע מרוץ
"כשחיבקתי לראשונה את תמר יהודית שלנו, ידעתי מייד שהיא ילדה של ניסים", מספרת שירה חסון, יועצת זוגית, פסיכותרפיסטית ומדריכת כלות.
"בכל חודשי הציפייה שקדמו ללידה השקעתי אין-סוף תפילות ומעשים טובים, כדי שהפעם הכל ילך כשורה. יצאתי לסבב ברכות בין בתי רבנים וחיפשתי סגולות. הלידה הקודמת הייתה טראומטית והשאירה בי פחדים וחרדות.
"ברוך השם כשנולדה לנו תמר יהודית, בריאה ושלמה וללא כל סיבוכים, נשמנו לרווחה וחזרנו לחיות חיים נורמטיביים ורגועים.
"ערב אחד נסענו לאספת הורים כשבתי הגדולה נשארת בבית לשמור על התינוקת. פתאום היא מתקשרת מודאגת שתמר יהודית לא נראית רגועה, היא נאנחת, ונראית כמי שמעלה חום.
"בתי טיפוס שלֵו שלא עושה דרמה מכל גחמה. 'אם היא התקשרה', אמרתי לבעלי, 'סימן שצריך להגביר מהירות ולחזור כבר הביתה…'
"בבית ניסיתי להוריד לה את החום, אבל החום היה עקשני יותר. התינוקת הייתה נראית זרוקה בעריסה. נסעתי איתה למרפאה סמוכה שעושה תורנות לילה, שם היא נבדקה מכף רגל ועד ראש ונאמר לי שזה שום דבר. רק ויראלי.
"חזרנו הביתה שמחים. אבל לפנות בוקר הסתכלתי שוב על התינוקת ומשהו לא היה נראה לי איי-איי-איי. התייעצתי עם רופאת הילדים שלנו, היא שלחה אותנו לצילום ריאות, וגם אחריו אמרו לנו – ויראלי.
"חזרתי הביתה, הפעם לא רגועה בכלל. הרגשתי שמשהו לא תקין עם התינוקת. חששתי לספר זאת שמא יצקצקו עלי שאני אמא חרדתית.
"אימי הגיעה אלי בבוקר ושלחה אותי לישון אחרי הלילה הלבן שעברתי. צללתי לשינה עמוקה וארוכה שכמוה לא טעמתי חודשים ארוכים. כשהתעוררתי גיליתי שכבר שעת צהריים, וכמה מוזר שתמר יהודית לא התעוררה לבקש אוכל. נפל לי הלב.
"ניסיתי להאכיל אותה והיא כמעט לא שיתפה פעולה. החלפתי לה את הבגדים ופתאום אני רואה נקודות כחולות-סגולות בכף הרגל, בגודל של ראש סיכה.
"'דוקטור אנה', שאלתי את הרופאה, 'מה לעשות עכשיו?' והנה, תוך כדי שיחה גיליתי שטפי דם קטנים נוספים. 'מייד את לוקחת את הילדה לבית חולים!' הורתה לי הדוקטור, 'בלי להתעכב אפילו שנייה'. ארגנתי את הילדה ובכיתי. מי ניסה לשקר לב של אמא?
"התקבלנו מייד לחדר מיון, האחות לקחה מדדים ופתאום מול עיניה הפריחה התפשטה בגוף ועלתה כלפי מעלה. כולם נכנסו להיסטריה. רופא קרא לרופא, והוא קרא לעוד רופא. צוות רפואי רחב הקיף את הילדה.
"'אתם מבינים מה קורה פה?' פנה אלינו הרופא רק כדי למשש את הדופק שלנו ועדכן שכרגע הם עוסקים בלייצב אותה. תמר יהודית שכבה מעורפלת ולא הגיבה, הרופאים נתנו לה 'בוסט' כדי למנוע קריסת מערכות, וכן זרנוקים של אנטיביוטיקה מכל הסוגים כדי למנוע התדרדרות, ותוך כדי עשו דיקור מותני כדי לברר במה מדובר.
"כשהגיעה התשובה מהמעבדה, נאמר לנו שלילדה יש חיידק מנינגוקוק שהוא חיידק טורף שגורם לדלקת קרום המוח.
"הרופא הסביר לנו שיש עשרים וארבע שעות שהחיידק הטורף מטייל בגוף ומחולל נזקים בכל הנקרה בדרכו. בזמן הזה יש 'חלון' של שלוש שעות שבהן עוד ניתן לנסות ולהציל. המטרה כמובן היא לנסות להשיג את החיידק במרוץ הקטלני כמה שיותר מוקדם.
"בינתיים תמר יהודית שכבה אפאתית. הבדיקות שנעשו לה היו מכאיבות מאוד, אך היא לא התנגדה ולא בכתה, ובהמשך שכבה מעורפלת ולא הגיבה. זוכרת את עצמי יושבת מול הגוף הקטן הזה, ילדת החלומות שלי, ובוכה בכי תמרורים.
"זה היה ערב ל"ג בעומר. אני בבית החולים מול המוניטור המצפצף, אבל ליבי גם עם הילדים בבית. 'מי ילך איתם לראות מדורות? איך ירגישו את אווירת ל"ג בעומר? ייאמר לשבחו של אבי, שלקח את הילדים למושב שלו, הדליק איתם מדורה בחצר, צלה נקניקיות והתאמץ לעשות 'שמייח'.
"הרופאים יצאו למלחמה חזיתית בחיידק, ואני יצאתי לקמפיין של תפילות. הפעלתי את כל הקשרים שהיו לי אז וגם את אלו שלא היו לי, וביקשתי מכולם להתפלל על תמר יהודית בת שירון. כך קראו לי אז.
"שלחתי משלחות לציון הרשב"י ולכותל המערבי. מקובלים ורבנים העתירו על הבת שלי. החלטתי שאעשה כל שביכולתי, ומעבר לכך, כדי שהתפילות הללו יגיעו עד כיסא הכבוד.
"בערב שבת אמר לי בעלי, שאחד הרבנים ששמע את הסיפור שלנו אמר 'שהאמא תחליף את השם'. 'האם את מסכימה?' הוא שאל בחשש. 'מה השאלה בכלל? בשביל החיים של הבת שלנו, אעשה כל מה שאידרש'. 'הרב הציע שתחליפי את שמך לשירה, הכי קרוב לשירון'.
"רק בעיה אחת הציקה לי מאוד: מה יהיה עם כל התפילות שאנשים מזכירים שבהן את תמר יהודית בת שירון? הרב שמע את השאלה והרגיע אותי שהקדוש ברוך הוא מבין בדיוק למי התכוונו.
"בשבת בבוקר עלה בעלי לתורה, והחליפו את שמי. נולדתי מחדש למזל טוב. שירה חסון – נעים מאוד. השבת עברה בשקט וברגיעה. אין הידרדרות ואין שינוי.
"במוצאי שבת קרסתי מעייפות ונרדמתי בחדר הורים. בחוץ. פתאום, באמצע הלילה, בעלי העיר אותי. 'מעבירים את תמר יהודית מחלקה. צריכים הרגע מיטה פנויה בטיפול נמרץ, והרופא אומר שהילדה שלנו היא המקרה הכי קל.
"וכך, עברנו באמצע הלילה למחלקה רגילה, מנסים להיאחז באופטימיות שבמילים 'המקרה הכי קל'. והנה, הן התגשמו במהירות מדהימה. תמר יהודית פקחה עיניים והגיבה. רואה, שומעת ומתקשרת נפלא. כל תוצאות הבדיקות משביעות רצון.
"רופאים ואחיות, סטז'רים וכוח עזר, כולם באו לראות את התינוקת שמתאוששת במהירות מטאורית מחיידק המנינגוקוק. כולם התפעלו מההתפתחות הניסית, בתוך תוכי ידעתי שהכל מכוח האמונה והשמחה.
"מאוחר יותר התוודעתי לניסים נוספים בסיפור הזה, כמו אותן פגיעות נוירולוגיות קשות או נכויות שעלולות להיגרם מהחיידק, והקדוש ברוך הצילנו מידן…
"כעבור עשרה ימים נפרדנו מהצוות הרפואי, חזרנו הביתה עם ילדת התפילות שלנו, שהייתה במצב קריטי ויצאה ללא פגע. נס מהלך!
"במסמך השחרור התבקשנו לחזור לביקורת, וברוך השם כל התוצאות היו תקינות. כשתמר יהודית התאוששה והתחזקה עשינו סעודת הודיה מרגשת ורבת משתתפים, כדי לקיים 'אודה השם מאד בפי ובתוך רבים אהללנו'".
ונהייתה לו לפח ולמוקש
מחבלים באמצע היישוב
"כבר כשעלו על הבמה עליזה וחמישים שנותיה, התחשמל הקהל", משחזרת הדסה קרויזר, מנהלת תיאטרון פלייבק 'נפקא מינה', מחזאית ותסריטאית. "היו בה כל הרכיבים כדי לפתוח לצופות את כיס הדמעות. אש בעיניים, חמימות ואמונה.
"עליזה סיפרה על נס גדול שאירע לבני משפחתה, כאשר באותה התקופה היו יישובי הצפון נתונים לירי טילים, וקריית שמונה הייתה מותקפת במיוחד. עליזה התגוררה באחד מיישובי הצפון ואחיה בקריית שמונה.
"עליזה תיארה את סבתא שלה שתאריך ימים על ממלכתה, יושבת ואומרת תהילים יום ולילה ומוסיפה מטבע לצדקה, כדי שלא יארע להם שום נזק.
"בוקר אחד, כשהגיעה עליזה לבקר את אחיה, נכנס בה פחד עמום, והיא התחילה להפציר באחיה שיעזוב עם משפחתו את הדירה, עד יעבור זעם…
"האח לא היה שותף לפחדים ולחרדות, אבל עליזה הוסיפה ק"נ טעמים למה כדאי להם לעזוב עד שיירגע המצב. בסופו של דבר השתכנע האח, הוא ומשפחתו קיפלו ציוד והגיעו בהיקף מלא לביתה של עליזה.
"אגב, באותה התקופה לא היו בקריית שמונה אזעקות, אלא הכרזות של 'צבע אדום'. באותו הערב היו בקריית שמונה רצף של הכרזות 'צבע אדום', ועליזה שמחה ששכנעה את אחיה לעזוב. אבל אחר כך התברר שזה היה רק קצה הישועה. הנס הגדול התגלה בשעות הבאות במלוא עוצמתו.
"באותו היום שעזב האח עם משפחתו את הדירה, חדרו מחבלים ליישוב, פרצו בדיוק לדירה הזו, ריססו את הדירה הריקה בכדורים והמשיכו הלאה…
"התהילים!' צעקה עליזה על הבמה, 'התהילים של הסבתא הצדיקה שלי, הם הצילו את החיים של אחי, אשתו והילדים'.
"גם עכשיו", מסיימת הדסה, "כשאני דולה את הסיפור הזה מארכיון הסיפורים שעלו במופעים שלנו, עוברת בי צמרמורת… איזו אמונה תמימה הייתה לה, וכמה מחיאות כפיים היא גרפה כשאמרה על הבמה 'מזמור לתודה' בהגייה האותנטית. ]
