הטור הזה נכתב במוצאי ראש השנה. יום שלישי בלילה.
ביומונים נהוג לסכם מדי שנה בכותרת על "תחושת ההתעלות המקודשת שעברה על עם ישראל בימי החג".
אם נודה על האמת, הכותרת הזו, היהודית כל כך – אולי היהודית ביותר לאורך כל השנה – ממחישה במידה רבה את התחושות בקרב רוב הציבור, שחש התעלות אדירה בחג, קרבת אלוקים, וחווה רגעים מזוקקים של התבוננות, של מבט מסכם על השנה וקבלות טובות לשנה הבאה.
אבל יש גם תופעות שוליות שכדאי לתת עליהן את הדעת, ואלמלא היו החגים כה מרוממים ומקרבים בין יהודי לאביו שבשמיים, לא היינו נדרשים להאיר נקודה זו, שהתייחסות אליה היא תיקון עצום, לא רק לתקופה זו, אלא לאורך כל השנה.
ואני פותח בנקודה הזו, כי היא משקפת לא מעט מהחיים שלנו.
לפעמים אנחנו עוברים חוויות אדירות, כבירות ממש, אבל בסוף במקום לקחת את החוויה המרוממת הזו לכל השנה, אנחנו בוחרים להתעסק בטפל ולאבד את כל החוויה לטובת קנטור שהוא לא באמת נצרך, אבל הוא צורב בנו את החוויה של הימים האלה בצורת הקנטור במקום להתמקד בכל מה שנעלה ומרומם.
ובמה דברים אמורים.
אין ספק כי היצור הכי אומלל בטבע בשלושת השבועות שבין ראש השנה לשמחת תורה, הוא האדם הנושא בתפקיד גבאי בית הכנסת (רק להדגיש גם בגלל שזו האמת אבל גם בגלל שאני לא רוצה להסתבך עם אף אחד שכל הנכתב פה נלקח ממקורות זרים לחלוטין וממחקר עיתונאי מקיף בקרב גבאים, וברוך ה' זכינו שאצלנו בבית כנסת כולם נוהגים בעין טובה ובפרגון גדול בדרכו של מורנו המשגיח שליט"א).
ובכן, מתברר, שבשביל שהעולם יתנהל בצורה נורמלית ויצליח להתקיים, הקב"ה החליט לרכז את כל השיגעונות של האנשים בחודש אחד: חודש תשרי. ובמקום אחד: בית הכנסת. במקום אחד בתקופה של שלושה שבועות מרוכזים יוצאים כל הקפריזות והתקפי הטירוף, ונופלים על אדם אחד. אברך אומלל שחלם להיות עסקן שכונות, והפך להיות שק החבטות הלאומי: גבאי בית הכנסת.
לא בחינם עשה זאת הקב"ה. יש בהם בגבאים משהו שיודע להכיל את כל ההתקפות הנ"ל. אם אותם אנשים מהבית כנסת היו מוציאים את אותם התקפי שיגעונות בעבודה או במשפחה – סביר להניח שהם היו הומלסים ברחובות נטולי משפחה ועבודה. אבל הקב"ה רודף צדקה וחסד, ריכז את כולם למקום אחד, אל מול אנשים שיודעים להתמודד עם הדבר הזה.
מהקידוש עד המזגן
זה מתחיל עם המקומות. גם בבית כנסת שיש בו עשרה מתפללים ואולם בגודל של אצטדיון טדי יהיו מריבות. זה הכלל שמלווה את הימים הנוראים מאז היווסדם: כולם רוצים מעבר, משל הם בטיסה לניו יורק ולא בבית כנסת שכונתי צפוף, וכשיש שני מעברים בשורה של עשרה מקומות, מדובר במשימה שאיך שלא תסובבו אותה, אי אפשר לצאת ממנה בשלום.
יש את פלוני שלא רוצה לשבת ליד אלמוני ("שנה שעברה כבר אמרתי לכם, פשוט לדבר לקירות"), וזה שתמיד מתנכלים לו ("איך זה שתמיד יש לי כ"כ קצת מקום לרגליים"), זה שלא מוחל לעולם ("אני עם הגבאי הזה גמרתי, זהו זה") וזה שגונב שתי מקומות בלי לשאול אף אחד, שם את הטלית על הראש ולא שומע כלום ("באמת הייתי שקוע בתפילה, כ"כ מצער שניסית לשבת. בשנה הבאה בע"ה").
קחו איתכם כלל אחד: מי שמתלונן הכי הרבה הוא תמיד זה שלא שילם מעולם על המקומות. לגבאי החצוף הזה אני עוד אשלם? משנה שעברה הוא חייב לי כסף, יש גבול לכל תעלול!
כל זה מתרחש עוד לפני תפילת מנחה של ערב החג הראשון, מייד לאחריו נפתחים שערי שמיים, וצרות חדשות ניחתות על עם ישראל. הראשון הוא כמובן המזגן.
קר מידי וחם מידי, והמזגן מטפטף עלי, תעלה את המעלות ותוריד. אפשר להביא גוי? זה פיקוח נפש ממש. אני לא מבין זה סיביר פה או בית כנסת? אפשר למות פה מחום, זה לא צחוק. אני נחנק. תפקיד אחד נותנים לגבאי הזה, לכוון ל-22 מעלות את המזגן, גם אותו הוא לא מסוגל למלא. פשוט להתפלץ.
ויש את הטישו. הטישו הוא רק פיסה אחת שמגלמת בתוכה את כל התחזוקה של בית הכנסת. דפים ל'כורעים', נייר חתוך לנגב את הידיים, מפות לשולחן, לרכוש מחזורים ולהבדיל להכין את ספרי התורה לקריאה של הבוקר או לדאוג לבקשות של החזן. אם יהיה חסר לרגע אחד, עזבו – לא יהיה חסר, יהיה נדמה למישהו שחסר, אחת דינו של הגבאי.
נו באמת, ככה נערכים? ראש השנה נפל בהפתעה על מישהו? למה לא מתארגנים כמו שצריך? לנג'ז על ההוראת קבע הוא יודע מצוין, אבל לדאוג לכמה חבילות טישו – זה גדול עליו.
אחרי שנייה הוא מוצא כמובן חבילת טישו בשולחן מאחוריו. הוא כמובן לא יחזור בו. למה לא לשים אחת על כל שולחן, מה הקמצנות הזו? מה כבר ביקשנו?
ויש כמובן את הקידוש. זה התחיל כמשהו קטן בשביל שאנשים שגרים רחוק יוכלו לטעום משהו. אט-אט זה הפך לציר אסטרטגי בימי החג. השתייה קרה וחמה מידי בו זמנית, למה לא קשרת את השקית של העוגות בשביל הטריות? למה צריך קידוש בבית כנסת, סתם ללכלך? שכל אחד יביא בשקית ונגמור את הסיפור. למה לא עושים קידוש יותר גדול? אנשים לא באו לצום פה. ולמה לא שומרים על הילדים שלא יסתובבו בין הרגליים ויחסלו את כל העוגות. מה הבעיה לחלק להם שקיות ממתקים?
מתנת השכחה
אבל עם הכל הם עוד היו מסתדרים – יש דבר אחד שהם פשוט לא יודעים איך להתמודד איתו.
מהירות התפילה.
היום יש כל מיני אפליקציות שממהרות או מאטות את הקול של המדבר. החידוש הזה לא הגיע עדיין לצערם של הגבאים לבתי הכנסיות ומה שקורה פה זה קקופוניה של טענות שאין להם התחלה אמצע וסוף.
למה הוא מורח? מה העניין? מה הוא יוסל'ה רוזנבלט? סע כבר. זה לא לעניין. אנשים מאבדים את הריכוז. אני לא מבין לאן הוא ממהר למען ה'? יש לו עבודה אחרי התפילה, הוא רץ לבשל את החג? יש יומיים בשנה להתפלל למה אי אפשר להתפלל כמו בני אדם. שיאט קצת.
לא להאט, שימהר, אבל שיאט בשירים וימהר בפיוטים, שיעשה יותר שירים ופחות שירים.
עם ישראל הוא עם מרובה דעות והכל יוצא על ראשו של הגבאי האומלל.
כשרוחו טובה עליו, בהסקת מסקנות בסוכה בחול המועד הגבאי כבר הבהיר שאין לו שום השפעה על החזן. להפך, כשהוא מבקש ממנו למהר קצת – הוא מאט. אבל גם זה לא מונע מהציבור שוב ושוב להוציא עליו את הכל.
חסד עשה עימנו הקב"ה שנתן לגבאים תכונה נפלאה: שכחה. כמו יולדת שנשבעת שלא תלד שוב, גם הם – סביר להניח – מייד במוצאי הימים הנוראים נשבעים שהם על הסיוט הזה לא חוזרים ויהי מה. הם מניחים את המפתחות, והפעם לתמיד. חולפים כמה חודשים – והקב"ה משכיח מהם את כל המאורעות, והם חוזרים שוב לזירת הקרב כאילו לא היו בה מעולם.
קחו קבלה אחת טובה לשנה החדשה, עכשיו, ערב יום כיפור, תיגשו לגבאי שלכם בבית כנסת, ותודו לו מכל הלב. תגידו לו כמה אתם מעריכים את כל מה שהוא עושה. את הלילות בלי שינה שהוא מעביר בסידור המקומות על גבי המפה, את החשיבה שלו על כל פרט, את ההתייחסות לכל הערה בחיוך ובמאור פנים.
הוא יעמוד בנשימה עצורה, ויחכה ל'אבל'.
אבל אתם לא תגידו לו שום אבל.
רק תודה רבה מכל הלב. אם תוכלו לצרף משהו קטן, מתנה קטנה לו או לאשתו – תקנו את עולמכם.
והאמינו לי, את ההערה המתחכמת שלכם על המזגן, הוא כבר שמע משלושה אנשים. אפשר לחסוך את זה.
וזכות העין טובה תעמוד לנו להיחתם לחיים טובים ולשלום. אכי"ר.
להיחתם לחיים
נפגשנו בערב ראש השנה.
הוא בחור חמד בן 17. חולה במחלה הנוראה ועובר טיפולים במחלקה האונקולוגית.
נו, ברוך ה', מגיע ראש השנה, אמרתי לו. אפשר להפוך את הכל רק צריך להתפלל בכל הכוח ומכל הלב.
הוא הסתכל עלי במבט עצוב.
הלוואי שהייתי מאמין בזה. אני נמצא פה במחלקה הארורה בעולם. אני רואה את החולים. לא שמעתי על אף אחד שמשתחרר במוצאי ראש השנה, או שהבריא פתאום. מי שחולה קשה – ממשיך במחלה, לא רואים ניסים. אפשר להפוך את הכל? הלוואי. שהייתי בישיבה באמת האמנתי בזה. לא שאני לא מאמין בהקב"ה, אבל ניסים לא קורים היום. אני אולי בחור צעיר אבל תאמין לי לצערי אני יודע מה אני מדבר.
והשאלה הזו בוורסיה כזו או אחרת מעסיקה כל אחד. באמת אפשר להפוך את הכל? האם מחר הילד שנשר קצת מהדרך יכול ללכת לפוניבז? האם היהודי שמתמודד עם הוצאה לפועל יכול להפוך לגביר מחר בבוקר? האם קורים כאלה דברים? האם ראש השנה באמת הופך את הכל?
אז קודם כל, כן.
רואים אנשים שמתהפכים לכל הכיוונים. בימים ממש. מעשירים או מאבדים את רכושם, מבריאים או נהיים חולים, תסתכלו אפילו על עצמכם לפני כמה שנים ותראו כמה השתניתם. לאדם קשה לראות את השינוי על עצמו ברמה היום יומית. אבל קחו עשר שנים אחורה ותראו כמה מהפכים קרה לכם בחיים וכמה הקב"ה היה שם בכל פינה.
אבל במוצאי ראש השנה התקשרתי אליו.
נכון, אף אחד לא יכול להבטיח לך שתבריא. גם אם תקרע שערי שמיים. אנחנו לא יודעים חשבונות ושאלות האמונה העסיקו אותנו מראשית הבריאה, אבל דבר אחד אתה בטוח יכול לקבל: להיחתם לחיים.
החיים לא תלויים במחלה שלך או בכסף שלך. הם תלויים בך. האם תחיה את הזמן שיש לך או שתשקע במרה שחורה ובהסתכלות מלנכולית על מד החיים. האם תיגזר לספר החיים והחיים שלך יהיו מלאים בעשייה רוחנית, במילוי הייעוד שלך, בהמלכת שם ה' בעולם בכל צעד שלך – זה מהות המשפט וזה מהות הבקשה.
אפשר בחודשים של חיים לעשות מה שאחרים לא עושים בשנים של חיים. אם רק מבקשים כמו שצריך ומקבלים החלטה פנימית שאנחנו נהיה בספר החיים – ויהי מה.
יש אנשים שעוברים פה מאה שנה ונחתמו שנה אחרי שנה בספר המתים. החיים עברו לידם. בלי תוכן, בלי משמעות, בלי התקדמות. עמידה במקום. אלו לא חיים. אנחנו מבקשים מהקב"ה ודורשים מעצמנו לעשות הכל להיכתב בספר החיים ואם מבקשים באמת – מקבלים.
הלוואי שנזכה.
הפנקס המכפר
אולי הבאתי את זה פה פעם, אבל זה סיפור שתופס לי את הלב כל שנה מחדש.
הימים האלה רווים בסיפורי צדיקים קדושים ונשגבים על מהות הימים. איך כיפרו על עם ישראל בקדושתם וצדקותם, איך שידדו מערכות שמיים בשמות גדולים וקדושים, וכל הסיפורים הללו חזקה עליהם שיעוררו את העם לתשובה ויעוררו רחמי שמיים, אבל יש סיפור אחד שקרה לפני כמה מאות שנים, אבל עם מסר שמתאים לנו ככפפה ליד.
אני כותב אותו מהזיכרון ואולי טועה קצת בפרטים, אבל העיקרון ברור.
בכפר קטן, בפולין או אולי באוקראינה, מי יודע, התגורר יהודי כפרי. פשוט.
קרוא וכתוב הוא אומנם ידע, אבל לא הרבה יותר מזה.
בערב יום כיפור, הוא נכנס לבית הכנסת הקטן אצלו בכפר, פתח את ארון הקודש, הוציא מכיסו מחברת דהויה והתחיל לקרוא.
ריבונו של עולם, הוא אמר.
בתשרי שעבר, לצערי הגדול, פספסתי שתי תפילות במניין.
בחשוון כבר נכשלתי במראות אסורות. בכסלו אכלתי לצערי אוכל לא-כשר. בטבת, בחורף הקר, גנבתי כמה עצי הסקה מהשכן.
וככה, מקריא היהודי את חטאיו, בזה אחר זה, חודש אחרי חודש, חטא אחרי חטא.
כשסיים לקרוא את רשימת העוונות, הוא הפך את המחברת הישנה והקרועה והתחיל לקרוא מצידה השני.
ריבונו של עולם, הוא אמר, אני לא הייתי בסדר, זה נכון. באמת צריך לעשות תשובה.
אבל בא נראה מה כתוב בצד השני.
בחודש תשרי נשרף לי אסם התבואה והפסדתי סכום עתק. בחודש חשוון נפלתי ונשברה לי הרגל, תקופה ארוכה לא הבאתי פרנסה הביתה. בכסלו הילדה הצדיקה שלי ביטלה שידוך – אני ורעייתי היינו בפה של כל רכלני העיירה. שבועות לא הוצאנו את האף מהבית.
וכך הוא מקריא את כל הצרות והמכות שהוא קיבל במהלך השנה האחרונה.
כשסיים, הוא הרים את שני ידיו, נשען על הפרוכת ואמר מכל הלב:
ריבונו של עולם, אני לא הייתי בסדר בכלל. אבל גם אתה החזרת לי כמו שצריך.
נכון, לא מגיע לי כלום. אבל בא ננקה את השולחן, נפתח דף חדש.
אתה תחתום אותי לשנה טובה ומתוקה ואני אשתדל להיות יהודי טוב יותר.
מי שהיה מספר את הסיפור הזה מידי שנה היה – איך לא – רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שהוסיף שמאז עקידת יצחק לא היה לקב"ה מלמד זכות כל כך גדול על עם ישראל.
למה הסיפור הזה כל כך נוגע בכל מי ששומע אותו? אולי התמימות הטהורה של היהודי שהכיר בחטאיו ולא נשא ליבו. כפי שרשם את צרותיו, רשם את חטאיו. חי באופן המוחשי ביותר את ההבנה שיש מנהיג לבירה.
כמה מאיתנו פונים להקב"ה כמו שפונים לאבא. בישירות, בתמימות, באמונה פשוטה?
כמה מאיתנו הצליחו לפתח שיח כזה עם אבינו שבשמיים. להגיע לדרגה שאותו יהודי הגיע אליה, שעליה נכתב בזוהר הקדוש: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אלה אשר יקראוהו באמת".
לכל שאלה – תשובה
קשה היום לנהל פנקס, כי יש קיצורי דרך.
שברת רגל? תתרום קביים ל'יד שרה' ותראה ישועות. נשרף האסם? קבל חדש-חדש מבצע של קופת העיר לנשרפי אסמים, הילדה הצטננה? הוראת קבע לעזר מציון. יש לנו ביטוח גשמי ורוחני על כל מה שקורה או יכול לקרות לנו.
גם החיים עצמם פחות קשים מפעם. אם בעבר ל"ע יהודי נכה אחת דתו לשבת בבית ולהתמרמר על החיים, הרי שהיום באמצעות הטכנולוגיה הוא יכול לנהל חיים מלאים. הריפוי והסחות הדעת הפכו את הכל ליותר קל.
ותודעת הפינוק הזו מרחיקה אותנו מעצמנו. מהאמונה הפשוטה. מהמחשבה על שכר ועונש. מהתודעה הפשוטה של הכפרי שידע ששבירת אופני העגלה הוא אות שמיימי. שהשידוך שבוטל והבושה הגדולה, היא לא מקרית.
לכל דבר יש הסבר.
ה'גדולים' נפטרים? טוב, הם היו קשישים.
הם נפטרים צעירים? נו, הסוכר.
פיטרו אותך מהעבודה? פעם הבאה תפסיק לעשות ליצנות ותגיע בזמן.
וגם להפך. שידכת את הבת עם בחור הכי טוב בישיבה? זה הרי ברור. מגיל ארבע ראו עליה שהיא כלילת המעלות. היה ברור שיחטפו אותה.
לכל שאלה – תשובה.
זה מזכיר את הבדיחה העצובה על האברך שנשאל כמה שעות ביום הוא קשור להקב"ה?
לה'? איפה! הלוואי!
אין לי שנייה לנשום. בבוקר אני רץ לשחרית, סדר א', מוציא את הילדים, סדר ב', מנחה, שיעור הלכה, סדר ג', מתי אני יכול לדחוף את הקב"ה בכל הלו"ז הרצחני הזה?
ואם הבדיחה לא הייתה על כל אחד מאיתנו – היה אפשר לחייך.
@הכל למכירה
אבל זה הרבה יותר מזה. הגענו כיום למצב שהכל מגיע לנו, ובפרט בתקופה הזו, כאשר שוררת אינפלציה בברכות ובהבטחות.
תרמתם לארגון חסד? כבר מזמן עברה התקופה שהתרומה עצמה מספיקה. פשוט תרומה כדי שילדים רעבים יוכלו להיכנס לחג. המעשה הזה עצמו כבר לא מרגש אף אחד.
תשאלו כל מנהל ארגון חסד. כיום חייבים לספק תמורה מיידית לתורמים. ברכה של גדול בישראל, מנייני תפילות, סגולות, מתנות ומזכרות – אחרת אף אחד לא יתרום.
הכל למכירה ולכל דבר יש תג מחיר.
רוצים ילדים טובים? תתרמו לארגון פלוני. רוצים שיהיו להם גם דירות, תתרמו לארגון ההוא. בריאות, פרנסה, אפילו יראת שמיים – רק תבחרו מה.
יש רבים שמצקצקים על אותם ארגונים, שרצים לגדולי הדור ומבקשים ברכות מכל הסוגים.
אבל הבעיה היא לא בראשי הארגונים, הבעיה היא בנו. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מדוע הגענו למצב שאי אפשר לגרום לנו לתת, גם בלי תמורה מיידית.
מדוע עזרה לארגון שמסייע לזוגות חשוכי ילדים, למשפחות אומללות, לא יכולה להיעשות מתוך מקום של נתינה אמיתית, בלי תמורה, בלי התמסחרות, בלי טריקים ובלי שטיקים.
איך מצוות צדקה הפכה לעסק של קח ותן. ממתי כל נתינה שלנו מייצרת "חוב" כביכול אצל הקב"ה. איך נוצר מצב שבו אנחנו נותנים בגלל שהקב"ה אפשר לנו לתת. בגלל שיש לנו את היכולת להיות בצד הנותן.
בניגוד לאותו כפרי, שרק מבקש להתקזז, ויודע שהחשבון שלו מאופס, אנחנו מגיעים עם דרישות.
זכינו לחיות כנראה בדור הכי טוב לעם היהודי מאז חורבן הבית. שפע עצום ורב של רוחניות וגשמיות, מתנות חינם מורעפות עלינו בכל התחומים.
אבל כל זה לא מספיק לנו.
במקום להכיר בטובות הגדולות, אפשר לשמוע בכל מקום יהודים מתלוננים על זוטי דברים.
לא סתם מתלוננים, אלא אומרים בתוקף ש"מעולם לא היה דור עם כל כך הרבה אסונות וצרות".
באמת?
כל אחד שקורא מעט היסטוריה, ורואה שהיהודים במשך אלפי שנים נטבחו, נהרגו והורעבו, לא מבין איך אפשר לכפור בטובה? להיות עיוורים למציאות?
איך אפשר לומר ככה בדור שכולו שפע עצום של רוחניות וגשמיות לעם היהודי היושב בציון?
עכשיו בערב היום הקדוש, ערב יום הכיפורים, הגיע הזמן לנסות לטעום מהחוויה של אותו כפרי שחי את הקב"ה בחוש. בלי מתווכים. בלי סגולות. בקו ישיר להקב"ה. בשיח מהלב, נטול התחכמויות.
ראה את הקב"ה בכל פינה בחייו. בעבירות כמו במצוות. בחסדים הגדולים כמו במכות הגדולות. אמונה פשוטה ותמימה.
עכשיו יש לנו הזדמנות להרים עיניים לשמיים ולבקש.
כְּדַלִּים וּכְרָשִים דָּפַקְנוּ דְּלָתֶיךָ…
ולוואי שנזכה כולם בגמר חתימה טובה.
