מקדם ההצחקה | האחראים על מצב הרוח החרדי מדברים על אתגר השמחה בכל מצב
הצמד מהמערכונים המבדרים, השדרנים המתחרים שמתאחדים סביב מצב הרוח החרדי, הרב שמחזיר בתשובה עם הרבה בדיחות, האמן המהורהר שחילץ חיוך מפנים קשוחות, מלך הקומזיצים שהתחשמל, הסטנדאפיסט שהסתבך עם שוטרים והמחבר של ספר הבדיחות השלם לקורונה · האנשים ממקצוע השמחה מדברים על האתגר המיוחד השנה
צוחקים על עצמם
שם: מני וקשטוק ואפי סקקובסקי
מקצוע: מפיקי מערכונים
לפני כשנה פרצו מני וקשטוק ואפי סקקובסקי לרשות הרבים החרדית. זה קרה בדיוק במקביל להתפרצותה המעיקה של הקורונה – על דיכאוניותה ותופעות הלוואי שלה על מצב הרוח. הם החלו להפיק יחד מערכונים מלאי הומור עצמי. ההומור והניואנסים, מוכרים רק בציבור החרדי.
וקשטוק למד בישיבת 'כנסת הגדולה'. סקקובסקי למד בישיבת רש"י. לאחר שנישא, עסק וקשטוק בבמאות וביצירת קליפים. סקקובסקי הוא אברך. ההיכרות שלהם הייתה מקרית לחלוטין ובדרך הטבע, או כפי שהם מעדיפים לדייק – השגחה פרטית של ממש: חבר משותף הכיר ביניהם, וכך החל הכל להתגלגל.
"תמיד ידענו שהציבור אוהב לצחוק. התחלנו להשקיע כדי ליצור מערכונים מצחיקים ומיוחדים. גילינו שבעדינות הנכונה – אפשר גם לצחוק קצת על עצמנו. כל מיני ניואנסים פנימיים של 'פאסט נישט' – זכו לטיפול הומוריסטי, והציבור הגיב בתרועות.
"כשאנחנו מתארים אברך שיורד להשליך את האשפה בלי כובע, רעייתו מתארת כמה זה לא מכובד עבורו ובסוף הוא לוקח את הפראק למשימה – יש כאן הקצנה בגבול הנורמה, וזה מה שעושה את המערכון".
סקקובסקי ווקשטוק מספרים: "גם אנשים שאינם שומרי מצוות מתלהבים מאוד, אם כי לפעמים קשה להם לקלוט את הניואנסים שלנו. אבל עובדה שהם צוחקים. גם בלי להבין".
מה שמייחד אותם – אלה הקווים האדומים. "אנחנו ממש לא חושבים שהכל מותר תחת הכותרת של 'הומור'. אחד העקרונות שלנו הוא לא 'להתלבש' על דמות מסוימת או על חוג מסוים. בשום אופן", מוסיף סקקובסקי. "אנחנו לא רוצים להגיע למצב שבו יהיו אנשים שייפגעו. יצא גם שגנזנו מערכון שהפקנו בעלות גבוהה מאוד, רק בגלל החשש שמישהו ייפגע".
התגובות שצמד היוצרים מקבל על בסיס קבוע – מוכיחות שהציבור בהחלט צמא לתוכן הומוריסטי עשוי היטב. "התחלנו להוציא את החומר החוצה בדיוק בתקופת הקורונה, אף על פי שהמיזם התבשל לנו בראש הרבה לפני כן", אומר וקשטוק. "זה היה בדיוק במקום, מכיוון שאנשים יושבים בבית, לחוצים ומבודדים".
"מספרים לי על אנשים שלא חייכו חודשים ארוכים, עד שראו מערכון שלנו והשתחררו קצת", מספר סקקובסקי בסיפוק. "רק אתמול מישהו עצר לידי ברחוב וסיפר לי שפעם בשבוע הוא נוסע לאימו האלמנה ומראה לה מערכון שלנו, וזו השעה השמחה ביותר שלה בשבוע.
"לא מזמן הסרטנו בבית של סבתא שלי, ותוך כדי עבודה – שמעתי אותה מספרת לחברה שלה כמה זה עושה לה טוב. זאת לאחר שכמה ימים קודם לכן נפטרה חברה טובה שלה, דבר שכמובן העציב אותה מאוד. אגב, מישהו שראה את המערכון זיהה את הבניין של סבתי שלידו צילמנו ושלח לכתובת מכתב תודה עבורי".
מאיפה ההשראה?
"מכל דבר שקורה סביב", סבור סקקובסקי. "לפעמים זורקים לי רעיונות, ואנחנו מפתחים את זה הלאה. לפעמים אלה הברקות של רגע. הסוד שלנו: לא נשחרר מערכון אם אנחנו לא מצליחים לצחוק ממנו עד דמעות".
בינתיים, הקורונה מאפשרת לזוג היוצרים להפיק את העבודות שלהם רק בצורה דיגיטלית, אבל הם מקווים שכאשר העסק הבריאותי הזה יהיה מאחורינו – הם יתחילו להפיק תוכניות משותפות, לכל סוגי הקהלים וכמובן גם לבחורי ישיבות. "כשנוכל להופיע בפאנלים, להראות הצגות על הבמה – הכל יהיה הרבה יותר מרתק".
בדיחה רצינית
שם: הרב מיכאל לסרי
מקצוע: רב ובדחן
את השילוב המנצח בין רעיונות מוסריים עמוקים לבדיחות קלילות על החיים – יצר הרב מיכאל לסרי לפני שנים רבות. הוא מדבר לכולם: לקהל חרדי, לבעלי תשובה ברמות שונות, וגם לקהל רחוק. שום שיחה או דרשה לא דומה לחברתה. רק תגידו מילה בכל נושא שיהיה – והוא כבר יתאים לה בדיחה במקום.
איך התחלת?
"הפסוק אומר: 'כבד את השם מהונך', וחז"ל דרשו על כך: 'אל תקרא מהונך אלא מגרונך'. אם יש לך גרון טוב – תבין שקיבלת מתנה ותשתמש בה כדי לכבד את השם. אף אחד לא יודע מה השליחות האמיתית שלו. אבל אם קיבלת מתנה ואתה לא משתמש בה – החמצת את התפקיד שנועד עבורך.
"יש בזה עומק נוסף: כל מצווה שאדם עושה – בודקים אם היא נעשית לשם שמים, למען כבוד או בשביל רווח גשמי אחר. אבל גם אם יש לך פניות וכוונות אנוכיות – המצווה נשארת שלך. כאשר הבדיחות והשמחה נועדו למשוך את הלב לתורה – התוצאה היא קודש קודשים".
מה המטרה של הבדיחות?
"דרך השמחה והקלילות – אני מכניס את כל הרצינות של היהדות. העצב נובע מכך שאנחנו מוגבלים מבחינה חומרית, וכל דבר מוגבל הוא עצוב. דוד המלך אומר בתהילים: 'עצביהם כסף וזהב'. החומריות, שהיא מוגבלת מטבעה – גורמת לעצבות. לכן אנחנו לא רואים בעלי חיים שמחים וצוהלים.
"אבל כל שמחה גורמת לפריצה, להתרחבות, ליציאה מהמסגרת: 'כי בשמחה תצאון'. 'שמחים בצאתם'. השמחה מרחיבה: יהודי שמח כשהוא מתחתן או כשנולד לו בן והוא מרחיב את המשפחה, כשהוא מסיים מסכת ומרחיב את ידיעותיו. השמחה תלויה בהתרחבות רוחנית".
הרב לסרי יודע להבחין בין הומור יהודי לבין סתם הומור מופרע. "בעולם הכללי, כולם עושים רק את מה ש'בא' להם באותו רגע. אבל הם לא מאושרים. רוב רובם של השירים בעולם הרחב הם שירי דיכאון: 'נשארתי לבד, אני גלמוד ורוצה למות'… הסיבה ברורה: בתוך גבולות החומר אין שמחה".
מה אתה עושה עם אלה ש'נתקעים' בבדיחה ולא ממשיכים לתוכן?
"גם אנשים שבאים בשביל הבדיחות – קולטים בסוף את המסר. בצבא אני מוסר שיעורים קבועים בהתנדבות. השיעורים מורכבים רק מבדיחות, מכיוון שאסור 'להטיף' לחזרה בתשובה. עם הזמן גיליתי שהרבה מאוד חזרו בתשובה בגלל הבדיחות שלי, כשראו שהיהדות היא חיים של אושר ושמחה".
איך אפשר לייצר כל כך הרבה בדיחות?
"זה טבעי לגמרי. מעולם לא הכנתי בדיחות. הקב"ה שם את הדברים בפי. מתנת שמים. גם אני לא מבין מנין זה בא לי".
בשורה בשידור
שם: מנחם טוקר
מקצוע: שדרן ומנחה
צילום: פלאש 90
כבר 25 שנה שמעגל הקסמים הזה ממשיך: אנשים שמחים, נהנים, עושים חסדים ומתמלאים באנרגיה שמסייעת להם לשוב ולשמוח ולעזור איש לרעהו.
ההגדרה הזו היא תמצית עיסוקו של מנחם טוקר, אחד השדרנים ומנחי האירועים הפופולריים ביותר בציבור החרדי. האנרגיות שלו נמצאות תמיד בתדר הגבוה ביותר, כאשר הוא שם לו למטרה לשמוח ולשמח בכל מחיר. לעולם לא תשמעו אותו עצוב. זמן האוויר שלו – הוא תמיד זמן של שמחה.
אין לך רגעים של דכדוך, כמו לכל אחד?
"בין שתיים לארבע, או לפני אירועים גדולים – אני פשוט מתנתק", הוא מסביר בפשטות. "גם אם היה פיגוע קשה, גם אם הייתה לוויה עצובה. אני זוכר כיצד נודע לי שבתי חיובית לקורונה – תוך כדי שידור. זה היה בתחילת המגפה, כשאנשים היו היסטריים ולא ידעו מה זה הנגיף הזה. אבל גם אז ידעתי שאסור לי להישבר. שמתי שיר ומיד חזרתי לעצמי. בלי להקפיד על הכלל הזה – לא אוכל לשמח אנשים".
אתה חי בעולם של 'רייטינג'. איך מפרידים שם בין עיקר לטפל?
"הרייטינג אצלי הוא לא מטרה. הוא משהו שמנצלים אותו לדברים טובים. זו דרך לגרום לבחורים לסיים מסכת, לבעלי מנגנים לשמח חולים בבתי רפואה, ולכל עם ישראל להתגייס לטובת נזקקים. יש לנו מיזם של הגשמת חלומות שעזר לאלפי אנשים. חילקנו בסגרים אלפי משחקים ומתנות לילדים מבודדים, צ'ולנט ופיצה לבחורי ישיבות. אני מנחה אירועים של ארגוני חסד, ואנשים מתחברים לנושא רק בזכות השמחה והאנרגיה החיובית.
"אבל ההתנתקות היא לא זמנית", הוא ממהר להבהיר. "אחרי שאני מצליח לשמח אנשים – לעולם לא אחזור למצב רוח שלילי. אפשר לומר שהשעה הכי מאושרת שלי היא אחרי שאני מסיים שידור טוב".
איך באמת מצליחים להתנתק?
"להצלחה אבות רבים, אבל ברור שזו סייעתא דשמיא מיוחדת, ואני תולה אותה קודם כל בברכתו של כ"ק האדמו"ר מאמשינוב שליט"א, שאליו אני הולך להתברך כבר מתחילת הדרך. זו גם האהבה שלי למקצוע וגם לחסד שאני עושה. באופי שלי אני שמח ואופטימי מאוד. אני לא נותן לעצמי ליפול".
- ··
אבל גם לכללים הללו יש יוצאים מן הכלל: אחד מהם היה ביום שישי האחרון, כאשר לטוקר היה רגע של שבירה. "הלכתי לבקר נער שחולה במחלה קשה. זו לא פעם ראשונה שאני רואה אותו, אבל בשונה מתמיד – הפעם הוא לא רצה כלום. הוא היה כאוב כל כך, וכשיצאתי מהביקור – נכנסתי לרכב ובכיתי, בפעם הראשונה זה שנים רבות. אבל אני משער שאילו הייתי צריך לשדר באותו רגע – גם אז הייתי מצליח להתגבר. אולי זו הדחקה, ניתוק או שמא מדובר בריפוי? אני לא יודע, אם כי אני סבור שמדובר בעיקר בסייעתא דשמיא, כדי שאוכל למלא את השליחות שלי".
יש לך רגעים של עצב או כעס?
"לא, כי הכל נעשה באווירה טובה. אני גם לא מראיין פוליטיקאים בנושאים פוליטיים ולא נכנס לעימותים. אבל למעשה כל הזמן יש לי 'ניסיונות' של עצב: כשאישה מספרת לי שהיא עוברת טיפולי כימותרפיה ומבקשת הפסקה בשעות השידור שלי כדי לשמוע אותי – אני מצד אחד מאושר שאני מצליח לשמח אנשים ולמלא את השליחות שלי בעולם – אבל מצד שני, כואב לי על מצבה. אם לא אצליח לשים גבול ברור לעצב – הוא ישתלט על הכל".
העשייה השמחה של טוקר – התחילה דווקא מחסד. הוא היה חברו הקרוב של הנער הבלתי נשכח מנחם ארנטל ז"ל (הילד שעל שמו הוקם הארגון 'זיכרון מנחם'). בתור ילד הוא ביקר אותו פעמים רבות. בהמשך התוודע לאמנים החרדים ששימחו את החולים. כאשר התחיל לשדר – ניצל טוקר את הקשרים הישנים הללו כדי לראיין אותם, מה שהיווה את הבסיס לתוכניות ולאירועים שהוא החל לארגון ולהנחות.
כמי שרגיל להנחות אירועים המוניים של אלפים – איך שרדת את שנת הקורונה?
"זה באמת קשה מאוד, ולכן לפני שנה, כשהכל התחיל, הגעתי לראש עיריית ירושלים משה ליאון והצעתי לו להביא את אירועי הזמר לאנשים, באמצעות משאיות שמחה שיסתובבו ברחובות ירושלים עם אמנים ומוסיקה. ליאון 'קנה' את הרעיון, הוציא תקציב מיוחד, ומאז כל העיריות חיקו אותנו".
באמת אין כל עצב
שם: עמי מיימון
מקצוע: שדרן ו'שר השמחה'
עמי מיימון לעולם לא ישכח את השבוע של ראש חודש אדר. כמי שכל חייו עמל לשמוח ולשמח ('שר השמחה', הוא דואג לכנות את עצמו, על שם מפעל חייו) – הוא קיבל מכה כואבת דווקא בערבו של החודש השמח בחייו, עם פטירת בנו האהוב והיקר, שמוליק ז"ל. אבל גם הסיפור הזה לא שבר את רוחו של 'שר השמחה'.
"ביקשתי השבוע מהמאזינים שלי להקדיש פרק תהילים לעילוי נשמתו של בני", הוא מספר. "ההיענות הייתה מפתיעה. התרגשתי במיוחד כשאחת המאזינות קיבלה על עצמה שני ספרים. היא הסבירה שחלתה במחלה הנוראה, ובמשך השנתיים שבהן התמודדה עם טיפולים קשים – התוכנית שלי נתנה לה את הכוח להמשיך לחיות, והיא רוצה להכיר טובה".
איך אתה מצליח לשדר במלוא השמחה והחיות גם כשאתה עצוב?
מיימון ממש לא מבין את השאלה. "אני אף פעם לא עצוב", הוא פוסק. "מי שיודע שיש מנהל לעולם ואין רע יורד מלמעלה – לא יכול להיות עצוב. אנחנו רק מתפללים לראות את הכל, בטוב הנראה והנגלה".
גם ללא העצב, השנה הזו הייתה קשה לעמי: לפני מספר חודשים, חלה בקורונה חריפה. הנגיף תקף אותו באופן קשה, וקשיי הנשימה היו בלתי נסבלים. אבל למרות הקושי – התעקש מיימון להמשיך ולשמח, ושידר מהבית. "דווקא בימים כאלו אנחנו חייבים להדליק ניצוצות של שמחה ולשמח את האחים שלנו. אנשים כל כך שבורים מהמגפה הזו. מי שמצליח לשמח אותם קנה את עולמו".
"אני משתדל לנצל את אחוזי ההאזנה הגבוהים ולהרביץ תורה בעזרת חידות מהתנ"ך המתובלות בבדיחות, ואני מעלה לדיון שאלות וסוגיות תורניות".
הייתה לך תוכנית עצובה אי פעם?
"היה ניסיון כזה, אבל הוא לא הצליח. באחת התוכניות התקשר מישהו וסיפר שהוא מבקש שיר עצוב. לשאלתי מה קרה – הוא סיפר שמצא ארנק עם 4,000 שקלים, והוא רוצה להקדיש שיר עצוב למאבד, שהוא לא מצליח לאתר אותו".
הנה כי כן: גם ה'עצב' של מיימון – הוא כולו שמחה.
מתח גבוה במיוחד
שם: פיני איינהורן
מקצוע: אמן קומזיצים
הכל היה מוכן. הרחבה הגדולה במתחם ב'בית חלקיה' הייתה מלאה בחוגגים, ופיני איינהורן, מי שמכונה 'מלך הקומזיצים', עלה לבימה כדי להנעים בקולו. בלי להבין למה ומדוע, הוא פתאום נדחף אחורה. הצוות הטכני החליף כבל חשמלי ומיקרופון, אבל זה קרה שוב ושוב.
"לא הבנתי מה ההסבר לזרם המחשמל שחשתי", הוא מתאר. "לפני כל הופעה אנחנו עורכים 'סאונד צ'ק', כלומר בדיקה טכנית, והכל היה תקין. יתרה מזו: גם כשאנשים אחרים ביקשו לגשת למיקרופון הוא עבד היטב. רק אותי הוא דחה.
"בשלב הזה נכנסתי בייאוש לרכב שלי, כשאני לא יודע מה יעלה בגורלו של האירוע שתוכנן בקפידה. הייתי במאות ובאלפי סיטואציות דומות, משיקגו ועד דובאי, ודבר כזה לא קרה לי מעולם".
בעודו יושב חסר אונים, שם איינהורן לב שהנעליים והגרביים שלו רטובים משלולית שאליה נכנס מבלי משים. הוא קלט פתאום שהרטיבות גורמת לזרם מחשמל בכל פעם שהוא מתקרב למיקרופון. "רק כאשר אי מי הביא לי גרביים ונעליים יבשים, הסיוט חלף", הוא מסכם.
פיני איינהורן קשור למעשה לכל דבר שמזכיר שמחה: חתונות ו'שבע ברכות', עידוד חולים במחלקות ושירה באירועים פרטיים. הוא למעשה 'כלבויניק' של שמחה, אבל התחום שבו הוא פעיל במיוחד קשור לזיצים שהוא עורך לבחורי ישיבה.
"בחורי ישיבות אוהבים במיוחד רגש ואנרגיה חזקה", הוא הספיק ללמוד ולהכיר. "הם לא רוצים מישהו שייתן להם אירוע זמר, אלא מישהו שידבר איתם בגובה העיניים, אדם שיוכלו להתחבר אליו והוא יפעיל אותם. מי שלא עומד בתנאי הזה לא מצליח להתחבר לקהל".
יש קומזיצים גם בקורונה?
"בוודאי, מכיוון שבחורי ישיבות לא יכולים כמעט לצאת מעולם הישיבות. אחרי הפסקה ארוכה, דווקא השבוע ערכתי קומזיץ מרגש במיוחד, עם כל הכללים המחמירים. הקומזיץ שילב בין השמחה הטבעית של בחורי הישיבות, עם דגש על פורים המתקרב, ובין הצער בגין המגפה. זה היה בישיבת 'אש התלמוד', שבה כל הבחורים חלו בנגיף. בדרך כלל אני מתחיל את הזיץ בשירי רגש, עובר לשירים שמחים, ורבע שעה לפני הסוף אני מכבה את האורות ושר עם הבחורים שירי רגש.
"לקראת סוף האירוע ניגשו אלי כמה בחורים וסיפרו על חברם שאימו נמצאת במצב קשה מאוד, לאחר שחלתה בקורונה. העליתי את הבחור לבמה, הוא קרא פרק תהילים כשכולם חוזרים אחריו פסוק בפסוק. לאחר מכן התחלנו לשיר שירים שקטים מתפילות הימים הנוראים, כמו 'מכניסי רחמים' או 'חמול על מעשיך'. הבחורים בכו ממש, והקדשתי את כל ההתעוררות הזו לרפואתה השלמה של האם. העוצמה הייתה כל כך אדירה, שהבחורים התחילו פתאום לעבור למצב של שמחה ולרקוד כשהם שרים 'פתח שערי שמים לתפילתנו'".
התגובות שהוא מקבל מהציבור, מחזקות אצל איינהורן את הידוע לו: אנשים פשוט צמאים לכל מה שיוציא אותם מאווירת הקושי והכאב. "אחד הפידבקים הכי מרגשים שקיבלתי – קרה כאשר התבקשתי לשיר פעם ב'שבע ברכות'. במקום לשיר 'אשר ברא' או 'עוד יישמע' – יצא לי מהפה לחן ישן ולא מוכר של יגאל צליק, מלפני כארבעים שנה, על הפסוק 'שמעו מלכים' בשירת דבורה. לא הבנתי מה קרה לי. מנין צץ השיר הנושן השקט והמורכב הזה לראש שלי, ודווקא באירוע כזה?"
התשובה הגיעה בסופו של הערב, כאשר ניגשה אל איינהורן אישה מבנות המשפחה שהשתתפה באירוע. האישה סיפרה לו בקול חנוק מדמעות שרק לפני חודשיים התאלמנה מבעלה, שהיה מקפיד לשיר בכל שבת דווקא את השיר הזה, שאותו אהב במיוחד.
"זה האירוע הראשון שבו אני משתתפת מאז הפטירה", היא הוסיפה בדמעות. "היה לי קשה כל כך, וביקשתי מהקב"ה שייתן לי סימן שהוא איתי, שמותר לי להמשיך לשמוח. והנה, אתה שרת בדיוק את השיר שבעלי כל כך אהב. יש סימן מובהק יותר מזה שהקב"ה רוצה שנהיה שמחים?"
מעשה משוטר ודו"ח
שם: הרב שמעון פרץ
מקצוע: מרצה ובדחן
אם תשאלו את הרב שמעון פרץ מה מקורן של השמחה ובדיחות הדעת – הוא יענה לכם שהמטרה היא לקחת את הנקודות הכואבות, המרגיזות והקשות ביותר בחיים שלנו, ולהפוך דווקא אותן לנקודות שמחה, מתוך מבט מבודח.
"שמחה שתלויה בדבר – לא מתבטלת. לפעמים יש לי יום קשה, לפעמים החיים קשים. אבל כשמאמינים שהכל משמים – אי אפשר להיות עצובים. 'שמחה' היא אותיות 'משחה'. התפקיד של היצר הוא להעציב אותנו, והמשחה היא התרופה לכל הכאבים. רבי נחמן מברסלב אומר שגם האדם העצוב ביותר יכול לשמוח אם וכאשר הוא חושב על השמחה העתידית שמצפה לו".
בסמינרים לבעלי תשובה שבהם השתתף הרב פרץ, הוא היה אמון על תוכנית הפתיחה, מה שהוא מכנה 'שובר מסך'. במהלך התוכנית, שנמשכה ארבע שעות, הוא שוחח על החיים שלו ושל כולם, צחק על עצמו ועל הקהל וניסה להעביר את כל המסרים שהוא מבקש.
"החיים שלי נפגשים בבדיחות. כל כך הרבה פעמים עשיתי סטנד-אפ על ההבדל בין אשכנזים לספרדים, ויש לי בעצמי כלות וחתנים אשכנזים. כשאני מדבר על האישה שבעלה לא עוזר לה – אני חוזר הביתה ונוכח לראות שגם אם הצחקתי מאות אנשים, בני הבית שלי זקוקים גם לכמה מנות כאלו. זה המבחן האמיתי".
תתפלאו או לא, אבל גם כשהרב פרץ רוצה לפעמים להיות רציני – זה ממש לא הולך לו. "בשבוע שעבר הייתי בניחום אבלים. ביקשו ממני לומר דבר תורה, אבל יצא לי סיפור שגרם לכולם לצחוק. הורדתי ווליום, אך אנשים המשיכו להתגלגל מצחוק, ואני חששתי לכבוד הנפטר. סיימתי את הדברים במהירות, ואז ניגשה אלי אשת הנפטר בדמעות ואמרה לי: 'אתה לא יודע איזו מצווה עשית, ואיך בורא עולם שלח אותך בדיוק עכשיו. ארבעה ימים כולנו נמצאים עם אבן ענקית על הלב ורק עכשיו היא השתחררה, בזכותך'.
"בגמרא כתוב ששאלו את אליהו הנביא מי מזומן לחיי העולם הבא והוא הצביע על אנשים שמשמחים אנשים. רבי עקיבא אייגר שואל כיצד הדבר ייתכן. והוא מתרץ שכאשר יהודי שמח – השכינה שמחה איתו כביכול, ואז מתבטלות גזירות קשות מעם ישראל. ראשי התיבות של 'בשמחה' הם 'מחוק ברחמיך הרבים שטרי חובותינו'.
"זה מה שקרה לי לא מזמן: ביקשו ממני לדבר בהתנדבות בפני שוטרים. דיברתי, קיבלתי 'אות מגן' והלכתי הביתה. אחרי חודש תפס אותי שוטר נוסע באופנוע וביקש לתת לי דו"ח. פתאום הגיעו אנשים וביקשו כסף. נתתי להם כדי שאנצל מהעונש. השוטר לא הבין מה אני עושה, עד שהגיע המפקד שלו והודה לי על ההרצאה היפה שנתתי. הדו"ח כמובן התבטל, וכך גם השוטרים הבינו שהשמחה מוחקת שטרי חוב".
ראש הממשלה על הקו
שם: יהודה שוקרון
מקצוע: חקיין
חבר הכנסת עיסאם מח'ול מסיעת חד"ש-תע"ל לא ידע את נפשו ממבוכה. "תתנצל בפני ראש הממשלה שלך שקראת לו דרגמל", בקע קולו של אריאל שרון ממכשיר הטלפון.
"מי מדבר?" הוא ביקש לדעת.
"אני הוא ראש הממשלה", הייתה התשובה.
מח'ול ניסה להתנצל ולהסביר, ואפילו הגיע למנהל הלשכה של ראש הממשלה. רק אחרי בירורים נמרצים התברר לו שהקול היה קולו של אריאל שרון. מי שעמד מאחרי הקו היה לא אחר מאשר החקיין יהודה שוקרון.
שוקרון הוא מקצוען, שהתחיל עוד כילד לחקות את הירקן בשכונת מגוריו בראשון לציון. אין דמות שהוא לא מצליח להתחבר לקול ולניואנסים שלה, וקשה עד בלתי אפשרי לנהל איתו שיחה בלי שהוא יחקה מדי פעם מישהו אחר, באופן טבעי לחלוטין.
"אנשים מבקשים ממני חיקויים על ימין ועל שמאל, של ימין ושמאל", הוא מספר. "אין לי בעיה לשמח אנשים. במיוחד כשמתקשר אלי יהודי מסכן ומבקש שאחקה לו את בוז'י הרצוג, אחרת הוא ישתגע. הכל שווה את החיוך שמאיר את פני האנשים.
"הייתה פעם אחת כזו שנחקקה לי בעצמות. נחתי בווינה, והנה אני מקבל טלפון מעופר הלוי, ידידי היקר ומורי למקצוע. הוא ביקש ממני להגיע לבית רפואה כדי לשמח אדם חולה, שהרופאים העריכו שנותרו לו עוד שלושה ימים לחיות".
שוקרון מיהר להניח את המזוודה בביתו ורץ למרכז הרפואי. הוא היה בטוח שהוא עשה חסד של אמת עם שכיב מרע, אבל התברר לו שהשמחה יכולה כמעט להחיות מתים: במקום שלושה ימים, הוא חי מאז שנה ושבעה חודשים.
"היה לי מאזין נכה שסיפר שאת כל החיות שלו הוא שואב מלימוד התורה. כשהוא נפל למשכב וחלה בדלקת ריאות – הוא הרגיש שאין לו חיים. הוא שמע אותי, התקשר וסיפר שפשוט נתתי לו חמצן".
מה תעשה בפורים?
"הכל סגור, ולכן מצאתי לי ג'וב מעבר לים: לשמח קהילת יהודים בטקסס שבדלאס לטובת הקמת בית כנסת במקום. כשהעולם יחזור לשפיותו, אני אמשיך לרוץ מהופעה להופעה בלי לנשום".
דרמה באמצע החופה
שם: רולי דיקמן
מקצוע: אמן מוזיקלי
לאמן רולי דיקמן המלא באנרגיות ובמרץ, אין זמן להיות עצוב. בשבילו, השמחה היא דרך חיים, לא רק משום שזה המקצוע שבחר לעצמו.
"תמיד שואלים אותי איך אני נמצא באנרגיה חיובית כל הזמן, ואני עונה שהכל מתחיל במחשבה. לכל אחד יש ההתמודדויות שלו, אבל כשהתפקיד שלך הוא לשמח – אין אופציה אחרת. אני משתדל לשתול מסרים חיוביים בשירים שלי, כדי שלפחות אזכה להעביר אנרגיות של שמחה עם תוכן. גם כשאני לבדי אני שמח, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. אבל כשאני מגיע לאירוע, יראת הכבוד שלי למעמד מוחקת את כל מה שקורה מסביב".
יש אנשים שאתה לא מצליח לשמח?
"האמת היא שלא נתקלתי בכאלה, אם כי יש מקומות שזה קשה יותר. עולם האירועים מורכב מחתונות, שם קל יותר, ומאירועי שירה, שבהם אנשים מגיעים כדי לצפות וקשה לדעת מה הם מרגישים. לכן אני משתדל לשתף את הקהל ולומר להם ש'אני לא בא לשיר לכם, אלא איתכם'".
על תקופת הקורונה הוא מספר: "הכל מצחיק והזוי כל כך. אם אחליט להוציא ספר על התקופה – זה יהיה רב מכר מרתק". ראשית, אלה המקומות שבהם נערכות החתונות: כיתות לימוד, בתים פרטיים, מרפסות שבהן הקהל מורכב מהשכנים במרפסות סמוכות. מי היה מאמין שנגיע למצבים כאלו. בכל פעם אני כובש חיוך כשאני רואה לאיזו יצירתיות אנשים מגיעים ואיך הם שוברים את השיאים של עצמם.
"הייתה לי חתונה ביקב באזור פתוח, אבל המשטרה משום מה הגיעה לבדוק שהכל בסדר. כולם ברחו והתחבאו בין העצים והתמזגו בתוך הטבע. היה לי פעם חתן שברח מאימת השוטרים והותיר את הכלה לבד מתחת לחופה. הוא חזר אחרי דקה, אבל זה בהחלט היה מחזה לא שגרתי שלא חווינו כמותו עד היום".
אבל גם לדיקמן ספוג האנרגיות, היו רגעים קשים מנשוא. "קרה לי פעם שאבי החתן התמוטט וקיבל דום לב באמצע החתונה. הוא שכב מתחת לבמת התזמורת, וברגע הראשון לא קלטתי שמדובר במשהו אמיתי. שמעתי שצועקים 'הצלה', אבל חשבתי שזה חלק ממערכון ידוע, עד שצעקו לי להפסיק לנגן.
"באותו רגע קפצתי מהבמה, תפסתי את החתן והוצאתי אותו החוצה. אנשי ההצלה עבדו על האבא במשך 45 דקות, ואני כל הזמן עמלתי להרגיע את החתן ולהסביר לו שכנראה אבא שלו רק נפל וקיבל מכה והכל בסדר. זאת אף על פי שידעתי היטב שאם לא מפנים אחרי כל כך הרבה זמן – המצב לא טוב.
"מסביבנו, האולם כולו הפך לדבוקה נוראה של בכיות ותהילים, ובסופו של דבר, אחרי רגעים קשים מנשוא – הדופק חזר. האבא פונה בנט"ן ואנחנו המשכנו את החתונה לעוד שעה וחצי, שהוספנו מעצמנו. לי ולצוות היה קשה מאוד לנגן ולשמוח אחרי הטראומה שעברנו, אבל הבשורה הטובה שקיבלנו בסוף החתונה – הייתה שווה את המאמץ: בניגוד לכל הסיכויים, האב התאושש וחזר לעצמו. החתונה הסתיימה בשמחה אדירה. אולי זה בזכות השמחה שפורצת את כל השערים, ואולי דווקא משום שכל המשמח חתן וכלה זוכה לחמישה קולות, וכאשר מכפילים את המספר הזה במאות הנוכחים באולם – אי אפשר לעמוד כנגד הקולות הללו".
כל בדיחות הקורונה
שם: יעקב חמו
מקצוע: סטנדאפיסט
גם ליעקב חמו הקורונה עשתה רק טוב. כסטנדאפיסט בעל תשובה שהופיע מדי ערב בהרצאות של ארגוני הקירוב – הוא מצא את עצמו מחוסר עבודה. הזמן הפנוי אפשר לו להוציא לאור ספר בדיחות הכולל 400 אפשרויות להעלות חיוך על השפתיים. רבע מהבדיחות, אגב, שייכות לקורונה.
"אצלי המסכה בכיס, כי שם היא פגעה לי הכי חזק", הוא מצטט בדיחה רווחת. "כששוטר תופס אותי בלעדיה, אני מסביר שעישנתי, ואחרי שהוא טוען שאין לי ריח של עישון אני שולח אותו לעשות בדיקת קורונה, תוך כדי שאני נמלט. הילד שלי, אגב, התחפש לשוטר רק עם אקדח. הוא ביקש שאקנה לו תחפושת, אבל אני העדפתי לחפש אותו לשוטר סמוי, בעקבות המצב.
"חיברתי ספר הלכתי בנושא הצחוק, שבו אחד הנושאים היה אם מותר לצחוק על עדוֹת. הפניתי את השאלה לראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף, והוא פסק שמותר לצחוק על גויים. לעומת זאת, הגאון רבי יצחק זילברשטיין פסק שהדבר אסור בכל מקרה. מאז אני מקפיד להקדים ולומר שהפרסים הם גויים, וגם התימנים. גם כשיש לי בדיחה על ברסלבר, בסוף מתברר שהוא היה גוי".
ליעקב חמו יש משנה סדורה בנושא השמחה, המחדדת עוד יותר את ההבדל בין עולם הסטנד-אפ החרדי לזה שבחוץ. "כשחזרתי בתשובה יצאתי במחקר, ובו שאלתי חברים שאינם חרדים מהו היום השמח בחייהם. אחד אמר שזה היום שבו סיים ללמוד, אחר הצביע על יום השחרור מהצבא, והשלישי רח"ל ציין את היום שבו פירק את ביתו. המכנה המשותף היה שחרור ממשהו. לעומת זאת, בציבור החרדי היום השמח ביותר הוא כאשר אדם מתחתן, מסיים מסכת או נולד לו בן. כלומר, הוא לא משתחרר אלא מקבל עוד התחייבות. זהו ההבדל בין תפיסות העולם המרוחקות הללו. לכן, בעולם הלא חרדי אנשים שמחים מדברים גשמיים כמו אוכל, ובעולם שלנו – רק מדברים רוחניים.
"באחת ההרצאות שאל אותי מישהו: 'מי אמר שהשמחה שלכם באמת אמיתית, כמו שאתה טוען?' שאלתי אותו: 'מה קורה אם ביום אחד לא תשתה יין, האם תהיה עצוב?' הוא השיב בשלילה, ואני אמרתי: 'אבל כשאברך לא ילמד יום אחד – הוא יהיה ממש עצוב'. וזה מראה שהשמחה שלו באה רק ממקור חיובי, ולכן יש לה קיום".
מלך הביסלי
שם: דוד בן פורת
מקצוע: ליצן רפואי
דוד בן פורת לובש את תחפושת הליצן לאו דווקא בפורים. תפקידו כליצן רפואי עבר שינוי משמעותי בימים אלו, והוא לא מתמקד רק בחולים המאושפזים במחלקות, שאליהן קשה כרגע להגיע.
"רציתי לעשות משהו שהוא מעבר לרגיל. רציתי שמחה עם משמעות אמיתית", הוא מסביר. "כך הגעתי לעמותות של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, ובהמשך נרשמתי ללימודי ליצנות רפואית, כדי ללמוד להצחיק במקצוענות. במהלך התקופה האחרונה הבנתי שהחיוך הוא חמצן, והקמנו חמ"ל של ליצנים רפואיים ש'נלחמים על החיוך'. למעלה מ-80 התגייסו בהתנדבות לשמח בשיחות וידאו אנשים מכל המגזרים: ילדים חולי סרטן, מבוגרים בבתי חולים ואנשים בבידוד. בקיצור, כל מי שזקוק לחיוך".
לדבריו, הסיפור המרגש ביותר התרחש כאשר ילד בעל צרכים מיוחדים סיפר לו שהוא רוצה להתחפש בפורים לליצן רפואי ולהתנדב בעמותה שלנו. "היה ילד שלא ראה, ולכן היינו צריכים לשמח אותו בדרך יצירתית. השמענו לו מוסיקה וסיפרנו לו בדיחות עד שהוא התגלגל מצחוק".
קשה יותר לשמח ילדים?
"לא תמיד. כולם מתחברים אלינו בסופו של דבר. אבל ילדים רוצים שנגשים להם חלומות. היה ילד שסיפר לי שהוא מאוד אוהב ביסלי. התחברתי לרעיון והפכתי אותו ל'מלך הביסלי', כשחבריו לכיתה מחופשים לתכולת השקית. כשעזבתי אותו, לא היה מאושר ממנו. מבוגרים אוהבים שמדברים על המשפחה שלהם, על הילדים, וכאשר אנחנו הופכים אותם לילדים בעצמם. גם המבוגר הקשוח ביותר לא יסרב למשחק כזה".
ספר הבדיחות השלם
שם: הרב אברהם בביאן
מקצוע: מו"ל ספר בדיחות
הרב אברהם בביאן הוא אברך כולל ירושלמי, הלומד עתה במסלול דיינות. צורת חייו הרצינית הזו ממש לא מתנגשת עם העובדה שמדובר בספר בדיחות מהלך. לא תוכלו לעבור לידו בלי לשמוע בדיחה טובה, ובעיקר דברי תורה המתובלים בשנינות ובפלפול על דרך החידוד. לפני כמה שנים הוא הוציא ספר בדיחות וחידושי תורה בשם 'שמחה וששון' בנושא פורים והמסתעף ממנו. שני ספרים נוספים נמצאים בשלבי עריכה סופיים.
"הבדיחות והחידודים לא הולכים איתי לכולל, אבל הם בהחלט מושפעים מהלימוד. כמה אנשים יודעים שאת ושתי לא הרגו בכלל? ה'אבן עזרא' ורב סעדיה גאון כותבים זאת בפירושיהם למגילת אסתר. התלמוד הירושלמי סבור אפילו שהמן לא היה בנו של המדתא, אף על פי שזה כתוב במפורש במגילה. כשאני מעלה את הדברים הללו בפני בחורי ישיבות שאני מוזמן לדבר בפניהם, הרבה מופתעים, כולם נהנים, ובעיקר מבקשים לטעום עוד ועוד. ובשלב הזה אני שואל אותם כמה טעמים יש לאוזני המן".
כמה באמת?
"בלי סוף: טעם של תות, שוקולד, אגוזים, תמרים… שמתי לב שאנשים לא רק רוצים בדיחות קצרות וקולעות, אלא דברים שדורשים חשיבה. תשובה שבאה בעקבות שאלה או 'חקירה' שאני מעלה".
את הבדיחות, קצר ולעניין, הרב בביאן אוסף בשקדנות. המחשב לא ילך איתו לכולל, וכמובן לא לבית הכנסת, אבל אם ישמע משהו טוב, הוא ישלוף עט ויתור אחר נייר מזדמן, כדי שלא ישכח.
"פורים מוכר כ'חג של הבדיחות', אבל יש לי בדיחות סדורות על כל החגים, פרשיות השבוע ואירועים יהודיים שונים כמו חתונה או אירוסין. עדיין לא מצאתי בדיחות על ברית או בר מצווה", הוא מעדכן.
את הבדיחות שלו הוא חולק עם ילדי 'אבות ובנים', שדורשים מטבע הדברים בדיחות בגובה העיניים, אבל גם עם בחורי ישיבות וציבור רחב שמזמין אותו לשמחות ואירועים.
"שמתי לי למטרה לא לדבר על קבוצות וחוגים, ולא חסר על מה לדבר", מסכם בביאן רגע לפני שהוא צולל לגמרא שפתוחה לפניו. "במקום להתפלמס על החיסונים או סביב השאלה מי יהיה ראש הממשלה – אני תמיד מעדיף לזרוק שאלה מחדדת או ווארט מתאים. כך האנשים נרגעים ומעלים חיוך, ואין לי סיפוק גדול מזה".
