דון יצחק אברבנאל
אין גדולי ישראל רבים שכיהנו במשרות כה רמות במקומות מגוריהם בגלות. אין גם רבים שכתבו כה רבות על האירועים שעברו עליהם. דון יצחק אברבנאל, שר האוצר הפורטוגזי, ומחברם של ספרים רבים – התייחד בכך
"ומפני עבודת מלכי הגויים אשר לא מבני ישראל המה נטשתי את נחלתי מלכות יהודה וישראל ופירוש ספריהם", כך האברבנאל כתב על עצמו. ובמקום אחר הוא כתב: "בחצרות המלכים ובשירותם, ולא עבדתי את מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".
מי היה האברבנאל? מי היו המלכים שהאברבנאל עמד לשירותם? כיצד ביצע את 'עבודת מלכי הגויים'? האברבנאל – כמדומה יותר משאר חכמי דורו, כמו רבי שלמה אבן וירגה, רבי יעקב בר שלמה אבן חביב (הריב"ח) בעל ה'עין יעקב' ועוד – מזוהה עם גירוש ספרד. הסיבה הרווחת היא, בגלל שהוא עצמו מזכיר אינספור פעמים בספריו הרבים את אשר עבר עליו ובני דורו בעת הגלות ולאחר מכן. הוא גם מפרש נבואות שונות – במיוחד במאבקים בין אדום לישמעאל – על אירועים שאירעו בתקופתו.
על מנת להבין את הדברים כראוי, יש להרחיב במקצת ברקע ההיסטורי של ממלכת ספרד. מאז חורבן בית שני לא הייתה מדינה שבה יהודים היו כל כך נאמנים למלך ולמלוכה, והאחראים על כל כך הרבה משרות מרכזיות בחיי המדינה כמו בספרד. לא הייתה עוד מדינה שמפאת הרוגע והשלווה שהיו מנת חלקם של היהודים בה כל כך הרבה שנים, התאפשרה בה פריחה עצומה של יהדות עשירה בחכמיה ובסופריה ושהניבה ענקי רוח לדורות כמו בספרד. ולמרות כל זאת, בתשעה באב שנת רנ"ב (1492) הגיע הגרוע מכל, גירוש כל היהודים מאדמת ספרד.
כיצד נוצר מעבר חד כל כך, מהפך בתקופה קצרה כל כך, ביחס אל היהודים. כדי להבין את הרקע, ננסה לשרטט את המפה הגאו מדינית של ספרד שלפני הגירוש. בשנת 709-711 לסה"נ כבשו הערבים את חצי האי הדרומי של ספרד, ובכך פסק שלטון הוויזיגותים (הגותים המערביים, שהורכבו משבטים גרמאנים) הקאתולי. כיבוש זה הגיע אחרי כיבושים רבים שבהם הערבים הצליחו לכבוש ארצות כמו הודו, פרס ועוד. מאז נחלקה מלכות ספרד לשתיים. החלק הצפוני נשאר נוצרי ובו הממלכות העיקריות: מלכות ארגון, מלכות קשטילייה ומלכות פורטוגל, ואילו החלק הדרומי ובראשו מלכות גרנדה נכבש בידי הערבים, ומעתה ממלכת האל-מוהדים שולטת בכל החלק הדרומי של ספרד.
יש לציין שבשום זמן הנוצרים לא השלימו עם הפסדם מול הערבים על החלק הדרומי של ספרד. במשך מאות בשנים המשיכו הנוצרים במלחמתם נגד הערבים, כשפעם הנוצרים מנצחים בעזרת סיוע של צבאות אירופה ופעם הערבים מנצחים בעזרת סיוע מהערבים של צפון אפריקה. ברם, השאיפה הלאומית של הנוצרים לשחרר את הדרום נשארה איתנה מאות בשנים עד שבשנת 1492 – שנת הגירוש – הצליחו סוף סוף לשחרר לגמרי את כל החלק הדרומי מידי הערבים ולספח אותו לחלק הצפוני.
מה הביא את הנוצרים להתעקש מאות בשנים בניסיון לשחרר את הדרום? מה היה הפקטור המרכזי שהצליח להניע אומה שלימה למלחמה אין סופית מבלי שתקום קבוצה של אנשים שיתנגדו למהלך זה, לא בשורות העם, לא בשורות המלוכה ולא בשורות האצולה וזאת במשך מאות שנים? ננסה ליישב זאת בהמשך המאמר.
שיא ההצלחה
על רקע זה יהיה יותר קל להבין את מיקומו ומעמדו של האברבנאל. מיהו היה?
"אני הגבר יצחק בן איש חי רב פעלים בישראל גדול שמו, אדון יהודה בן שמואל בן יהודה בן יוסף בן יהודה בני אברבנאל – כולם אנשים ראשי בני ישראל משורש ישי בית הלחמי ממשפחת בית דוד… זצ"ל" (הקדמה לספר יהושע). אכן מסורת הייתה בידי המשפחה שהייחוס שלה מגיע עד דוד המלך ע"ה. המשפחה הגיעה ישירות מירושלים, אחרי חורבן בית שני, לספרד: "מעם מפוזר ומפורד גלות ירושלים אשר בספרד" (הקדמה על ספר מלכים). דון יצחק אברבנאל נולד בליסבון שבמלכות פורטוגל לאביו רבי יהודה אברבנאל. האחרון היה חשוב ביותר בקהילות ישראל ומכובד מאד אצל המלך. הוא היה מאד מוערך בעיני הציבור עד כדי כך ששרי המדינה והאצולה היו משחררים לפתחו.
בנו, רבי יצחק, נולד בליסבון בירת מלכות פורטוגל בשנת קצ"ז (1437) ונפטר בוונציה שבאיטליה בשנת רס"ח (1508). בצעירותו למד תורה מפי גדולי הדור, ובייחוד אצל רבי יוסף בן אברהם חיון. כבר בגיל צעיר חיבר את ספרו 'עטרת זקנים' – ביאור על פרשת 'הנה אנוכי שולח מלאכי לפניך'. לספר "עטרת זקנים" הוא צירוף חיבור נוסף, 'צורת היסודות', הכולל השקפות פילוסופיות על העולם והטבע, עיונים בהשגחה פרטית והשארת הנפש, אשר ליקט מספרי הרמב"ם, רבי יהודה הלוי, אבן סינא, אבן רשד, אלגזאלי והרלב"ג. לאחר מכן הוא התחיל בעריכת חיבור נוסף, 'מרכבת המשנה' על ספר דברים, אך הוא נאלץ להפסיק את כתיבתו מפאת קריאתו של המלך אלפונסו החמישי ממלכות פורטוגל בעקבות פטירתו של אביו, למלא את מקומו ולהיות שר האוצר.
עד מהרה הפך להיות בזכות משרתו הרמה לעשיר מופלג אך ביתו נותר להיות בית וועד לחכמים. וכך מתאר דון יצחק תקופה זו: "שליו הייתי בביתי, בית והון נחלת אבות, בית מלא ברכת ד', בליסבון המהוללה, שם ציווה ד' את הברכה באסמיי, את העושר והכבוד לפני, תענוגות בני אדם… ביתי – בית ועד לחכמים כי שמה ישבו כסאות למשפט ומשם ייפרד מיפי ספרים ומיפי סופרים… בביתי ובחומותיי הון עתק וצדקה יד ושם, תורה וגדולה כגיבורים ד' מעולם".
בנוסף לכך, דון יצחק אברבנאל היה מקורב מאד למלך אלפונסו החמישי. החיבה והאמון שהיו ביניהם היו מעוררים התפעלות: "בצילו חמדתי וישבתי והייתי קרוב אליו והוא נשען על ידי… עושה חסד, משפט וצדקה בארץ… דורש טוב לעמו". הקשר היחידי הזה תרם לתקופה שלווה ובטוחה אצל הקהילות היהודיות, כשידעו שכל צרה שעלולה להיות על היהודים תופר מיד מצד המלכות: "אח בבית המלך".
גם שרים, אנשי אצולה וכהני דת אהבו מאד לשוחח איתו, ומהר מאד הפך להיות לידידם וגם ליועצם בכל התחומים. אישיותו, אצילותו וחכמתו היו מאפיינים בולטים מאד של האברבנאל, ולפיכך לא היה מקום אחד שהגיע לשם ולא מונה מיד להיות חלק אינטגרלי של המלוכה, כך בפורטוגל וכך בהמשך בספרד ובאיטליה. הסובבים אותו נדהמו והתפעלו מכישוריו לנהל ולייעץ. מעבר לכל האמור, היה האברבנאל גם בעל צדקה עצום. ביתו היה בית ועד לחכמים ולסופרים. הוא היה מפריש מכספו סכומים אדירים וכן פעל אצל קהילות ישראל לגייס כספים לפדיון שבויים. בשנת 1471 לכד המלך אלפונסו החמישי את העיר אזילה אשר במרוקו, בין השבויים הגויים היו 250 יהודים. האברבנאל מינה 12 אנשים לאסוף כספים בכל רחבי הארץ כדי לפדותם כשהוא עצמו היה מראשי התורמים. לאחר שנפדו הוא פרנס אותם במשך שנתיים על חשבונו, עד שלמדו את שפת הארץ ויכלו להתפרנס בעצמם.
דאגתו לקהילות ישראל חצתה את גבולות מושבו. בשנת 1472 כאשר המלך אלפונסו החמישי שלח שליחים אל האפיפיור, שלח האברבנאל דרכם איגרת שלומים ומנחות לר' יחיאל מפוסא וציווה עליהם למסור לאפיפיור בקשות בקשר לקהילות ישראל אשר במלכות פורטוגל.
על אף המעמד הנשגב או המצבים הקשים אשר היה שרוי בהם ניצל כל הזדמנות לסיים את חיבור ספריו. הוא ויתר על הכבוד וגעל התהילה כשהתאפשר לו מצד דינא דמלכותא ולא נפל בייאוש כשהגלגל התהפך לרעה, ועל אף הזעזועים שהתרחשו במשך חייו, הצליח לסיים ולכתוב חיבורים כמעט על כל מקצועות התורה (ראה מסגרת), עד סוף ימיו ממש בוונציה.
בית הכנסת בסביליה שבספרד, מקורה של משפחת אברבאנל
גירוש מפורטוגל
כאמור, המעמד שלו זכה אברבנאל בין בחצר המלך, בין מתוך קהילות ישראל כשהעושר, הפאר, השלווה והכבוד היו מנת חלקו, גרם לכך שהתקופה של פורטוגל הייתה הטובה ביותר בחייו. אולם, כל זה הסתיים בשנת 1481, כשהמלך אלפונסו מת ובנו יוהן השני התמנה להיות מלך פורטוגל תחת אביו. הידיעה על מות אלפונסו הכתה בתדהמה את כל קהילות ישראל, היא היוותה בשורה רעה ומרה מאד עבורם בכלל ועבור דון יצחק בפרט. כולם הרגישו שמת להם מלך אוהב, תומך ומגן. וכך כותב האברבנאל: "סר צילם מעליהם וימררו את חייהם בצום ובכי ומספד, אבל גדול ליהודים… ואני נהייתי ונחלתי חבלים נפלו לי באבלו צרה ומכביר, עלי תשתפך נפשי, אתמשל כעפר ואפר". מילים אלה מחדדות עד כמה יכלו לסמוך על המלך שעתה מת.
לא עברו ימים רבים והמלך יוהן השני שינה לחלוטין את חייו של האברבנאל. המלך חשד בשריו כי הם זוממים לחבר את מלכות פורטוגל עם מלכות ספרד באמצעות הפיכה. הוא התמלא כעס רב והחליט לשים קץ למהלך. בצעד נועז מאד הוא הוציא להורג את השר הבכיר שהיה בדרגה של משנה למלך, בעקבות כך כל השרים ברחו על נפשם מחשש שיד המלך תגיע גם אליהם. לדאבונו של האברבנאל לא פסח איום המלך מעל ראשו. עקב מעמדו הרם והמרכזי של דון יצחק, היה המלך בטוח שהשרים התייעצו איתו לפני מהלך שכזה, ומרוב חיבתם והערצתם כלפיו בואי שלא היו עושים דבר מבלי להכניס אותו בסוד העניין, ויען שהאברבנאל לא גילה זאת למלך זוהי ההוכחה שגם ידו במעל.
המלך יואן השני שלח משלחת לביתו של האברבנאל כשבידם פקודה שעליו להתייצב בפניו מידית. כמובן שהשיב בתמימות שיעשה כדבר המלך ובלי לדעת מאומה על תכנית המלך ומקורביו. בדרך הוא התעכב במלון, כנראה כדי לפוש מעט, ואז התרחש נס של ממש, כשפגש מאן דהוא שגילה את אשר שמע שמתכננים להרוג אותו. בהכרעה מהירה הוא החליט לברוח. הוא ידע היטב שכל הונו ורכושו לא יועילו להפר את מחשבת המלך להציל את חייו. "מי יאמר לו מה תעשה ומה יועילני זהב וכסף".
הוא ברח באישון לילה לכיוון מלכות קשטיליא אשר בספרד. הדבר נודע בבית המלך וחמתו בערה בו, ומיד החליט לשלוח חיילים לתפסו ולהרגו. ברם, בחסדי שמים לפני עלות השחר הצליח דון יצחק לחצות את גבול קשטיליא ובכך ניצל מידו הארוכה של המלך. כשהחיילים חזרו בלעדיו כעס המלך מאד, ומיד ציוה להשמיד ולהרוס את כל רכושו של האברבנאל, "עד בלי השאיר לי שריד".
האברבנאל לא הצטער על איבוד כל רכושו העצום בלבד, אלא פתח במסכת הרהורי תשובה על מה ד' עשה לו ככה. הוא חיפש אחר העוונות שדש בהם האדם או בחסרון אף דקה מן הדקה בבין אדם לחברו ובבין אדם למקום.
לא עבר זמן מועט מיום אשר הגיע לספרד ושוב בשנת 1484 נקרא האברבנאל לשרת את המדינה בה הוא חי,והפעם כדי להיות יועץ של המלך פרידיננד שליט ממלכת ארגון שבספרד.
אך כידוע גם שם לא ארכו ימיו הטובים, עד שנחת עליו ועל יהודי ספרד כולה גזית הגירוש – שהפכה להיות אחד הטרגדיות הגדולים שם עם ישראל מאז היותו לעם.
כיצד קרה שהיגיע מצב כזה, שאפילו האברבנאל לא הצליח לבטל, למתן או לשנות את גזרת הגירוש, למרות היותו קרוב כל כך למלך?
צו הגירוש מספרד חתום ע"י המלך פרדיננד
ג'יהאד נוצרי
על מנת להבין את השתלשלות האירועים, חובה להבין את הלך הרוח של האומה הספרדית כמאה שנה לפני הגירוש. על אף שליהודי ספרד היו עמדות חשובות ומרכזיות בחצר המלך, מעולם לא חדלו הנזירים והכמרים לנסות לשנות את מעמדם של היהודים בכלל, ולגרום להם נזק ברכושם ובאמונתם. במלכויות הנוצריות של ספרד היה כח גדול מאד לכמרים הבכירים ולארכיבישופים השונים, כמעט כמו למלך עצמו. מנגד, המלך ראה ביהודים נכס לאומי ממדרגה ראשונה בשיבוצם במשרות הבכירות. רק כך יכול היה המלך להיות בטוח שהכל מתנהל כשורה, במיוחד נושא המיסים שהיה נחוץ מאד להמשך המלחמות נגד המוסלמים. לכן היה לו אינטרס להגן על יהודי ספרד, כדי להעצים את מלכותו בכך שכל צרכי המלוכה מסתדרים.
ההסתה נגד היהודים מתוך בתי התיפלה מעולם לא חדלה. הקנאה של הכמרים והנזירים בערה בקרבם כשהיו רואים את היהודים מנהלים את ענייני המדינה בהצלחה. המלחמות נגד המוסלמים היו עילה מצוינת להסית את ההמון נגד היהודים, בטענה שבגלל כפירתם של היהודים ב'אותו האיש', יש"ו, באה על ספרד הגזרה של המלחמות הממושכות ואיבוד הדרום. ואכן המלחמות נגד המוסלמים הפכו את הנוצרים במלכויות ספרד לקנאים עוד יותר לדתם. הנזירים והכמרים זכו להשפעה מכרעת על האווירה העוינת נגד היהודים ודתם. חותם של אמונה לוחמת ושל קנאות שאינה יודעת פשרה נטבע באומה הספרדית הנוצרית, תוך כדי לידתה מחדש במלחמות הרקונקיסטה (-הכיבוש מחדש של מדינות הדרום). הרצון להשליט את הדת הנוצרית בכל מלכויות ספרד הוא זה שנתן את המוטיבציה לנוצרים הספרדים להמשיך להילחם נגד המוסלמים בכל מחיר ובכמה זמן שיידרש, סוג של ג'יהאד נוצרי – או יותר נכון, מסע צלב.
זו בעצם הסיבה, שבגינה אי אפשר לראות בקרבת היהודים למלך ולמלוכה, ובעושר הרב והמעמד המיוחד שלו זכו היהודים – כדבר המשקף מצב של בטחון של כלל היהודים בספרד. ההפך הוא הנכון, ימי המלחמה הארוכים נגד המוסלמים והמעמד המיוחד של היהודים בחברה הספרדית הם שגרמו לשנאה של המון העם בסיוע ראשי הכמורה, והם שהבשילו את רעיון ההתנצרות בכוח או הגירוש ליותר ויותר מתבקש בדעת הקהל הספרדי על פי דרישתם של ראשי הכמורה.
תחילתם של אותם מאה שנה, היה במשבר פוליטי חמור מאוד במלכות קסטיליא כשהמלך והארכיבישוף, שהיו הדמויות הדומיננטיות במדינה, מתו לפתע בשנת 1390. יורש העצר של המלך היה בנו, שהיה בסך הכל בן 3, ולראשות הכמורה נבחר כומר בשם פרדיננד מרטינץ – שם רשעים ירקב – שהיה ידוע בדרשותיו כשונא ישראל מובהק. המלכה, שמלאה בינתיים את תפקיד השליט במקום בנה הקטן, הזדהתה עם רעיונותיו של מרטינץ, ובמציאות החדשה לא היה מי שיגן על היהודים, והרצועה הותרה.
ב-6 ביוני 1391 נשא מרטינץ נאום נלהב מלא שטנה ושנאה נגד היהודים ובעיקר נגד דתם. הוא האשים אותם בכל מה שקורה בספרד, כוונתו הייתה למלחמות ואיבוד הדרום שפסק להיות נוצרי. מרוב התלהמות ושנאה שהצליח להחדיר, התנפל המון העם מיד לאחר הדרשה על שכונות יהודיות שלמות, ובאותו יום נהרגו כ-4,000 יהודים (!), רבים מהם נשבו ונמכרו לעבדים ולערבים. כמו כן היו רבים שהסכימו להתנצר למראית העין, כדי להינצל ממוות ודאי עד יעבור זעם, וכך התחילה בעצם תופעת האנוסים בספרד. הנוצרים המשיכו בחורבנם והגיעו עד טולדו. בי"ז בתמוז רצחו הנוצרים יהודים רבים, ביניהם רבנו יהודה, מנכדי הרא"ש, אשתו, בניו וחמותו. כמעט כל קהילות מלכות קסטיליא היו קרבנות של חורבן והרג. המון נרצחו ורבים התנצרו. כמו כן יהודים רבים הצליחו להימלט מחוץ לגבולות ספרד, חלקם לצפון אפריקה ביניהם ר' יצחק בר ששת (הריב"ש) וכן ר' שמעון בר צמח (הרשב"ץ) שהגיעו לאלג'יר.
שנת הקנ"א
משנת 1391 עד שנת 1492, שנת הגירוש, סבלו יהודי ספרד סבל רב מאד. הגירוש לא הגיע סתם ביום אחד בהיר, ובמהלך מאת השנים כבר חדלו היהודים להיות שווי זכויות מבחינה אזרחית מול שכניהם הנוצרים. בכל פעם הגבילו אותם בתחום זה או אחר. הנצרות הפכה להיות חבל החנק ליהודים שלא הסכימו להתנצר או לצאת מהמדינה. לא עלה בדעתם של קהילות ישראל בספרד שיבוא יום וירגישו מגבלות עוד יותר קשות ודוחק רב בחיים היום יומיים.
כאמור, יהודים רבים התנצרו למראית העין וזמנית עד יעבור זעם. היה מקום לחשוב שבכך באו אל המנוחה. אולם התברר שבפועל קרה ההפך הגמור. מדוע!? ובכן, בכירי הכמורה גילו שאותם אנוסים הינם בסך הכל מפעל של זיוף הנצרות. במשפט האינקוויזיציה, שדווקא האנוסים היו הקרבנות העיקריים שלה לבדוק האם הם באמת "נאמנים" לדת הנוצרית – ולא היהודים שנותרו נאמנים לדתם בגלוי – הם חשפו במהלך חקירתם קהילות מסודרות להפליא. היו להם מנהיגים משלהם שטיפלו בארגון האנוסים וקבעו סדרים שבהם יוכלו לספק מזון כשר ותנאים בסיסיים לקיום מצוות של היחיד ושל הכלל. יש לציין שהשתיקה הייתה היסוד והבסיס שאפשר קיום של המשך חיי הסתר של אותם אנוסים. כל אנוס הקפיד בקנאות רבה שלא לגלות מאומה בבחינת "אין אסתר מגדת את עמה". יתרה מכך, לתדהמת ראשי הכמורה התגלה שאנוסים רבים עזבו את גבולות ספרד וחזרו ליהדותם באופן גלוי.
בנוסף לכל זה, אותם 'נוצרים חדשים' בזכות זהותם החדשה הם זכו לקבל מעמד מיוחד מאד, כשחלקם הפכו לאחראים על גביית מיסים של הנוצרים האמתיים. אותם אנוסים התעשרו מאד וזכו לתנאים מיוחדים מטעם המלוכה. גילויים אלו הכעיסו מאד את המון העם, והשנאה כלפיהם גברה לאין שיעור אצל ראשי הכמורה. אותם 'נוצרים חדשים' הפכו להיות בעיה של ממש. יש לציין שעל אף שהיהודים הנאמנים לתורתם יכלו להמשיך לחיות חיים סבירים, האנוסים הפכו להיות הבעיה של החברה הספרדית.
ראשי הכמורה והנזירות לא יכלו להישאר אדישים מול הכעס והזעם של המון העם שדרשו צדק. בשל כך החליטו אותם ראשי הנצרות למסד את משפטי האינקוויזיציה לגוף מטעם המלוכה, להפוך לבית משפט דתי המופקד לטהר כל מי שאינו נוצרי ממש על ידי קבלה אמיתית של הנצרות, על ידי מיתה או גירוש מספרד.
בשנת 1482, שנתיים לפני שהאברבנאל התמנה להיות היועץ של המלך, מונה טורקומדה ימ"ש לעמוד בראש האינקוויזיציה. ניתן לומר שכל נוצרי אשר חי בספרד היה שוטר של אותו מוסד. ההלשנות נגד האנוסים התגברו מאד, העינויים היו מעבר למה שבן אנוש יכול לסבול. הכמרים והנזירים הפכו להיות חיות טרף מול כל אנוס ש'נתפס' שומר מצוות. קשה לתאר את הדרכים שבהן השתמשו האינקויזיטורים כדי שיודה האנוס שאכן קיים מצוות או כדי לחלץ מפיו שמות של אנוסים אחרים שמקיימים מצוות בסתר. המלך פרדיננד והמלכה איזבלה שיתפו פעולה עם הכמרים באופן מלא, ואף השתתפו בטקסי 'אוטו דה פה' – בהם הועלו האנוסים על המוקד במטרה להכריח אותם להתנצר באמת, אך רובם העדיפו כידוע למות על קידוש ד'.
בכל התקופה מאז מינוי טורקומדה בשנת 1482 ועד לגירוש בשנת 1492 המשיכו פעולות האינקוויזיציה. למרות שהאברבנאל התמנה ליועץ המלך בשנת 1484, והיה מאוד קרוב אליו, לא היה בידו אפילו למתן את מכונת ההריגה של היהודים. יתרה מכך, על אף קרבתו של האברבנאל למלך לא נמנעו הוא והמלכה לצפות ביהודים נשרפים חיים על המוקד ולשמוח יחד עם האומה הספרדית.
העיר העתיקה בסביליה
ללא סיכוי
החיזוק שמוסד האינקוויזיציה קיבל מאז מינוי תומס טורקומדה, נתן את אותותיו במלחמה נגד המוסלמים בדרום. אחרי מאות שנים של מלחמות, נכבשה מלכות גרנדה בשנת 1492 והשתחררה משליטת המוסלמים. הנצחון הורגש היטב אצל המון העם, אצל המלך והמלכה וכמובן אצל ראשי הנצרות שמעתה הפכו להיות הנציגים הבלעדיים גם של הדרום. האופוריה הייתה בשיאה. הניצחון הצבאי הביא את הניצחון הדתי המיוחל זה שנים כה רבות.
באווירה הזאת לא היה שייך לסבול כל סוג של אנשים שאינם משתייכים לדת הנוצרית. שליטת הנצרות על כל אדמת ספרד הביאה סוף סוף את העיתוי הטוב ביותר לממש את הפתרון לבעיית האנוסים שעמדה על הפרק זמן רב וכן של שאר היהודים, לתת להם לבחור סופית בין האפשרות להפך לנוצרים אמיתיים או לעזוב את גבולות ספרד. הגירוש נבע מצו השעה שנולד מהשמחה ומהאופריה שהיו מנת חלקו של כל אזרח ספרדי נוצרי באשר הוא, להחיל את הדת הנוצרית על כל תושבי ספרד בלי יוצא מן הכלל. כל סטייה או שינוי ברעיון זה נתפס כפגיעה בניצחון המלחמה, דבר שלא היה לו אחיזה במציאות של ספרד אחרי כיבוש הדרום.
השלטון המוחלט של הנצרות בכל רחבי ספרד, היה בעינים דורון שהתבקש שיוענק ל'אותו איש' כאות תודה על האיחוד מחדש. וכך כותב האברבנאל: "ובשנת התשיעית שנת מזר"ה ישראל (ירמיהו ל"א י') לכד מלך ספרד כל מלכות גרנדה, והעיר הגדולה גרנדה רבתי עם שרתי במדינות, ובחזקתו וגובה ליבו חלף רוח ויאשם זה כוחו לאלוקיו, ויאמר עשו בליבו במה התרצה לאלוקי המאזרני חיל למלחמה? במה אקדם לקוני אשר נתן את העיר הזאת בידי? אם לא בהיכנס תחת כנפיו העם ההולך בחושך (עפ"ל) שה פזורה ישראל ולהשיב לדתו ואמונתו הבת השובבה או להשליכם אל ארץ אחרת מעל פני לא ישבו עוד בארצי ולא יכונו לנגד עיני…"
אם לפני הכיבוש לא היתה לאברבנאל שום אפשרות למתן את פעילות האינקוויזיציה, אחרי הכיבוש ורוממות הרוח אשר היתה למלך ולארצו לא כל שכן. הלך הרוח ששרר בספרד לא נתן שום סיכוי לאברבנאל אפילו לשנות בקצת את גזרת הגירוש. שכנועים שלו ושל מכובדים נוצרים, מענק של סכומים אדירים של כסף לא נלקחו בחשבון כלל על ידי המלך, וכל שכן על ידי המלכה – שהייתה עוד יותר קנאית ממנו, "וכמו פתן חרש יאטם אזנו לא ישיב מפני כל…"
בתשעה באב שנת רנ"ב, 1492, יצאו כל בית ישראל מארץ ספרד, מלבד אותם אנוסים שהצליחו לשמור על זהות כפולה למרות הכל. "וילכו בלא כוח שלוש מאות אלף רגלי העם אשר אנוכי בקרבו מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד…"
האברבנאל גלה ביחד עם קבוצה של יהודים לכיוון איטליה, בתקווה למצוא שם מנוחה. הגירוש עצמו היה לטרגדיה עצומת ממדים. היהודים נמכרו לעבדים, נלקחו ונשבו על ידי שודדי ים, אכלו עשבים, מתו מרעב וממחלות, וילדים נלקחו מידי הוריהם ונמכרו לערבים.
חיבור הספרים
מאז ומתמיד בעבע באברבנאל הרצון לפרש את הנ"ך. עוד בהיותו במלכות פורטוגל הרגיש בחסרון של פירוש עשיר ומקיף, "…בראותי קוצר המפרש בהם". אולם העיסוק בענייני מלכות לא אפשר לו להגשים רצון זה. כשנאלץ לברוח ממלכות פורטוגל למלכות ספרד, התחיל להגשים את רצונו בפירוש על יהושע – "כי ד' הושיעו והציל אותו מחרב פרעה", כשהכוונה היא על המלך יואן השני. אחר כך התחיל לפרש את ספר שופטים – "אלוקים שופט" כשהכוונה שהצליח לברוח מידו של המלך, ואחר כך ספר שמואל – "כי מד' שאלתי". אולם כשרצה להתחיל את פירושו לספר מלכים הוא כבר נקרא לשרת אצל המלך פרדיננד מספרד, ועל כך הוא מקונן: "ומפני עבודת מלכי הגויים אשר לא מבני ישראל המה נטשתי את נחלתי מלכות יהודה וישראל ופירוש ספריהם".
כאמור, גירוש ספרד הביא את האברבנאל לאיטליה. שם הוא התיישב בנאפולי, ומיד השלים את פירושו לספר מלכים שאותו לא הספיק בספרד. גם בנאפולי הוא נקרא לשרת את הממלכה, תחת שלטונם של המלך פרנטה הראשון ולאחר מכן בנו יורשו המלך אלפונסו השני. כאשר המלך והמלכה מספרד שמעו שהאברבנאל עלה לגדולה במלכות איטליה, הם יצאו במחאה גדולה וגלויה נגד המלך פרנטה הראשון ודרשו ממנו שלא ייתן מקלט ליהודים בארצו, וכן שיחזיר את כל רכוש המגורשים כי הם שייכים לספרד. אולם המלך לא שעה לכך, שיבח את האברבנאל על פעולותיו והצהיר שאין לו ממה לחשוש. האברבנאל חזר למעמדו שהיה במלכות פורטוגל וספרד, אולם ימי החסד לא האריכו ימים רבים ומלכות נאפולי נכבשה בידי הצרפתים. ביתו נחרב וכל הספרים שהביא מספרד הושמדו. המלך אלפונסו השני נאלץ לבקש מקלט באי סיציליה, והאברבנאל גלה יחד איתו לשם והיה לו ליועץ עד שחלה זה ומת בשנת 1495. משם נסע אברבנאל לאי קורפו, ושם כתב את פירושו על ספר ישעיה, על אף שחייו הפכו להיות חיי עוני וצער.
עם נסיגת הצרפתים מנאפולי חזר האברבנאל למקום והשלים את פירושו על ספר דברים, הגדה של פסח ופרקי אבות. בתקופה זו חיבר ספרים גם על ענייני גאולה ומשיח, פירוש על ה'מורה נבוכים' ועוד ספרים רבים, כגון 'ראש אמנה' ועוד. בהמשך עבר לעיר מונופלי אשר בדרום איטליה למשך שמונה שנים, ובשנת 1503 התיישב בוונציה אשר באיטליה. הגעתו לשם עשתה רושם בציבור ושוב נקרא להתעסק בענייני מלכות. הפעם היה עליו לפשר בין שתי מדינות: וונציה ומלכות פורטוגל – שמשבר דיפלומטי חריף התגלע ביניהן על ענייני סחורות בשמים. גם הפעם הצליח בתפקידו והוא סיים את המשבר כאשר הצדדים מתפעלים מחכמתו ומתבונתו.
במלכות וונציה החליטו לשבץ אותו בין המכובדים שבוונציה כיועץ. בתקופה זו הוא החליט להגשים את חלום חייו ולהשלים את פירושו על התנ"ך. הוא השקיע את עצמו בפירושים על ספר ירמיהו, תרי עשר, בראשית, שמות, ויקרא ובמדבר. בתום שהות של חמש שנים בוונציה, נפטר דון יצחק אברבנאל בשנת רס"ח – 1508 והוא בן שבעים ואחת.
פטירתו הכתה בהלם את קהילות ישראל, ואבל גדול היה ליהודים. מלבד היהודים הלכו אחר מיטתו גם שרי ונציה ואציליה, ובניו קברו אותו בפדובה. יש לציין שמקום קבורתו נעלם, כי שנה אחרי קבורתו באו אויבי המדינה והחריבו את כל העיר כולל המקום שבו נקבר. הוא השאיר בן בשם רבי יהודה אברבנאל, שגם הוא היה בקיא בפילוסופיה, רפואה ושירה, מלבד ידיעותיו המופלגות בתורה.
מאז חורבן בית שני לא נמצאו הרבה דמויות אשר בחכמתן ובבינתן הצליחו להרשים מלכים ושרים כה רבים ולהפוך לחלק אינטגרלי ובכיר כל כך במלכויות שונות. נדיר מאד למצוא בן אנוש אשר בקיאותו בחכמת התורה ובחכמות כלליות יכולה להקיף תחומים ושטחים כל כך רבים ומגוונים כשהשליטה עליהם הינה מושלמת עד להפליא. האנושות לא סיפקה הרבה ילודי אישה שלהם הכישורים לנהל ענייני מדינות שונות בזו אחר זו ובהצלחה כה גדולה כמו האברבנאל.
…
ספרי האברבנאל
על אף עיסוקיו הרבים בענייני מלכות, הספיק האברבנאל לחבר שבעה עשר ספרים, כמעט בכל מקצועות התורה: תנ"ך, אמונה, גאולה ומשיח, הגדה של פסח, פרקי אבות ועוד.
לאברבנאל היה סגנון מאד ייחודי בכתיבת ספריו. בתחילת כל ספר הוא כתב הקדמה או מבוא ארוך במיוחד, שבו הוא דן באריכות רבה על כל ההיבטים העיוניים והפילוסופיים של הספר כגון: מה מטרת הספר? מדוע נקרא בשם זה דווקא? מדוע נכתב לפי סדר זה? ועוד. הוא מבליט פרטים קטנים שבהשקפה ראשונה לא היינו שמים לב אליהם. כמו כן הוא מרבה לשאול שאלות רבות מאד על כל הצדדים של הנושא המדובר, במטרה להוסיף היקף ועיון עד להבנת העניין בשלמותו.
דוגמא לכך, בהגדה של פסח הוא מקדים את ביאורו עם לא פחות ממאה שאלות לפני שניגש לביאור עצמו. בסוף כל אלו הוא פורס את משנתו ליישב ולבאר את כל שהעלה בשאלות או בהקדמה. כך פורש האברבנאל את פירושו בפני הקורא בטוב טעם ודעת. הביאורים שלו מקיפים עניינים ונושאים רבים ומגוונים מאד כששליטתו מושלמת, ברורה ומדוקדקת.
לא הייתה כמעט חכמה שהוא לא היה בקי בה. הנוצרים, הפילוסופים והאצילים היו מתפעלים מהיקף ידיעותיו בהרבה מאות חכמות כגון: פילוסופיה מעמים שונים, היסטוריה, מדע, אסטרולוגיה, שלטון וממשל, משפט, לשון, ניהול ענייני מלכות ומדינה ועוד. גם בספריו הרבים הוא עושה שימוש בחכמות אלו, אם היה צורך בכך ואם בעיניו היה נראה שזה אמיתי. הוא גם לא נמנע מלהביא ראיות מחכמי הגויים אם ראה צורך בכך.
הביאורים שלו על התנ"ך הביאו לו תהילה עצומה לא רק בעיני היהודים אלא גם בעולם הנוצרי והכללי. חלק מספריו תורגמו ללועזית על ידי חכמים ידועי שם כגון: בוקסטורף, בודדאוס ועוד. בניגוד לכמה חכמים בתקופתו, הוא לא עסק בענייני קבלה: "כי לא למדתי חכמת הקבלה ודעת קדושים לא ידע" (בראשית נ"א). "אין לי עסק בנסתרות ובדרכי הקבלה לא הלכתי והיא רחוקה ממני" (דברים ד', י"ט).
להלן רשימת ספריו:
פירוש האברבנאל לתנ"ך, 'מרכבת המשנה' – ביאור לספר דברים, 'מעיני הישועה' – פירוש על דניאל, 'עטרת זקנים' – מחקר על פרשת 'הנה אנוכי שולח לכם מלאך', 'זבח פסח' – פירוש על הגדה של פסח, 'נחלת אבות' – פירוש לפרקי אבות, פירוש למורה נבוכים, 'ראש אמנה' – על שרשי האמונה ויסודי הדת בכ"ד פרקים, 'מפעלות אלוקים' – חקירות בבריאת העולם נגד הקַדְמות, 'שמים חדשים' – על פרקי ה'מורה' להוכיח בראיות על חידוש העולם, 'להקת הנביאים' – בענייני הנבואה ובנבואת משה רבנו, 'משמיע ישועה' – הוכחות שהנבואות מתייחסות לגאולה העתידה ולא לבית שני, 'ימות עולם'- סיפור כל הגזרות והגירושים מאדם הראשון עד זמנו, 'ישועות משיחו' – כולל כל המאמרים שבאו בתלמוד, מדרשים על המשיח והגאולה, תשובות על שאלות ר' שאול הכהן מקדניא, 'צדק עולמים' ועוד.
