תחשבי רגע על המשפט שבכותרת. הוא מוכר לך? ברור שכן. כולנו כאלה | אנחנו מסתדרות, אנחנו חזקות, אנחנו יכולות גם כשאנחנו ממש לא, כי מה פתאום להודות בפני השכנה ש… אנחנו בעצם לא מסתדרות? | כמה קשה לנו לנפץ את תדמית ה'מסתדרת' שלנו. כמה לא פשוט להסכים לקבל עזרה. וכמה זה חשוב לפעמים, ואפילו קריטי. איך לומדים לקבל בכל זאת? בכתבה הזו נדבר על זה | קבלי אותה
בואו נדבר רגע על עזרה.
המילה התמימה הזו, שנשמעת כמו משהו נחמד שמגישים לך עם כוס תה, אבל בפועל גורמת לרבות מאיתנו להזיע יותר מבטיפוס של שש קומות בלי מעלית.
לבקש עזרה? לא תודה. אני הרי מסוגלת לבד!
נראה שיש בתוכנו תגובה מובנית ואוטומטית שאומרת: "אני אסתדר, הכל יהיה בסדר". גם כשיש 39 מעלות חום, גם כשנשענים על קביים, גם כשיש ביד אחת תינוק בן שבוע וביד השנייה ערמה של בגדי חורף.
בכתבה הזו החלטנו לפרום קצת את ה"אני אסתדר" הזה.
דיברנו עם נשים אמיצות שהעזו לעשות את הדבר הכי קשה: פשוט לקבל עזרה.
ראשונה היא לאה'לה מ'. בשנה של מחלה לא פשוטה, פתאום היא מצאה את עצמה בצד השני של החיים, נאלצת לתת לאחרות להיכנס לארונות ולמטבח. (כן, ממש לגעת בסירים שלה!)
נשמע את דינה ארביב שסבלה מסימפיזיוליזיס: בעיה שיש לה שם מפחיד והיא גורמת לרגליים לא לתפקד. היא נאלצה לנהל את הבית כשהיא יושבת על כיסא או שוכבת במיטה, בזמן שהעזרה נעה סביבה כמו רחפנים מתוכנתים היטב.
ואיתנו גם נעמה כ', מתמודדת נפש, ואמא לבן מתוק שסובל משיתוק חלקי. היא תספר לנו בכנות איך זה מרגיש כשהעולם מתעקש להציע עזרה, ואת עוד לא יודעת איך לקבל אותה בלי להרגיש קטנה.
הן כולן פתחו בפנינו את הלב, וגב' שרה ימפל, עו"סית קלינית ופסיכותרפיסטית, הצטרפה כדי להוסיף מילים, הסברים וכלים. היא תענה על השאלה המציקה למה קשה לנו כל כך לקבל עזרה, וגם על השאלה המסקרנת מה קורה כשכן מעיזים, ואפילו על השאלה ששייכת לשלב הבא: איך אפשר להגיד "לא תודה" בלי להרגיש שפגעת עכשיו אנושות במישהו?
אם את מאלה שלהרים מקרר קל להן יותר מלהרים טלפון ולבקש טובה, את לגמרי לא לבד. אל דאגה, הפעם אנחנו נעזור לך לדבר על זה.
הצילו, רוצים לעזור לי!
למה קשה לנו כל כך לקבל עזרה?
לאה'לה, היום, מבינה מאוד את עצמה. "פתאום, ברגע אחד, נפלתי ממצב של אישה מלאת מרץ ומעש – הראשונה שאופה עוגות ליולדות, זו שאחר הצהריים הבית שלה תמיד מלא בחברים של הילדים – למצב של חוסר יכולת מוחלט.
"לא הייתה לי מלחמה פנימית אם אני יכולה או לא יכולה. טכנית, בתחילה פשוט לא הייתי בבית. הייתי מאושפזת בבית חולים לבדיקות ולהכנה לניתוח ואחר כך להתאוששות, כך שהייתי חייבת עזרה בטיפול בילדים. גם כשחזרתי הביתה, הבנתי שאני פשוט לא יכולה לתפקד, וזה אולי היה הדבר שהיה לי קשה יותר מכל: ההבנה שאני מוגבלת! אני לא יכולה להעניק לאחרים, ולא רק זה, אני גם זקוקה להם!
"הייתי במצב נפשי לא פשוט. הרגשתי בלתי יעילה, נכשלת, לא סבלתי את עצמי, ומעבר לדלת שמעתי את השכנות שלי, צדיקות, שואלות את הילדים איפה המקום של המשחקים. כן, השכנה שרק אתמול הייתה באה להתייעץ איתי מה לעשות עם הבן שלה שרוצה לעבור ישיבה. זו הייתה פגיעה אנושה בערך העצמי שלי, כאישה שהרגישה שהיא נועדה לתת. לכולם. תמיד. הכל".
דינה חושבת שהיא נכנסה ללופ לא מוצלח בגלל חוסר ההבנה של הסביבה למצבה, אבל היא לא מאשימה את הסביבה, אלא יודעת שהיא זו שצריכה לשנות את התגובה הפנימית שלה: "זאת לא הפעם הראשונה, ולכן זה כבר היה צפוי. לאט לאט, מחודש לחודש, הכאבים הפכו קשים יותר ויותר. יש לנו שלוש מדרגות ביציאה מהבניין, לא יכולתי לרדת אותן. זה אומר שאפילו לקחת את הבן שלי לגן לא יכולתי. אני גננת, ובשלב מסוים הוצאתי שמירה וישבתי בבית. הייתי בוכה לא מרוב כאב, אלא מהמצב של הבית, והילדים. לא היו כביסות, ולא היה אוכל נורמלי. שבוע שלם אכלנו קורנפלקס עם חלב. ועדיין לא הייתי מוכנה לבקש עזרה.
"פעם אחת קמתי מהספסל בגינה, ופתאום תקף אותי כאב חד. אחת הנשים שישבה שם אמרה לי: 'אוי, הנשים שעושות עסק מכל מצב…' נפגעתי. לא רציתי להיות 'אישה שעושה עסק', ולכן הלכתי הביתה זקופה. וכאב לי. נורא. ואחר כך התפרקתי בבכי. בעלי התחנן שנבקש עזרה, אבל לא הייתי מסוגלת. היה לי ברור שיחשבו שאני סתם מנצלת, או עצלנית, או גם וגם".
נעמה כ' סוברת שאחד האתגרים של המתמודדים הוא ההכרה בבעיה. כי כשלא יודעים שיש בעיה, למה צריך עזרה? "כבר היינו משפחה מוכרת ברווחה, כבר הייתי בטיפול פסיכולוגי, ועדיין לא הסכמתי להסכים לזה שאני זקוקה לעזרה. רצו להביא לי סומכת והתנגדתי ממש באגרסיביות. היא דפקה ולא פתחתי לה את הדלת. כל כך משפיל שבאים ומלמדים אותך דברים בסיסיים. והגעתי מהבית הכי מתפקד בעולם! למה אני לא מצליחה לעשות את זה לבד? כבר מילדות הייתי מאוד עצמאית, הייתי טיפוס שמסתדר לבד, שלוקח את כל העולם על הכתפיים שלו, אז מה פתאום? מה אני, תינוקת שלא יכולה להסתדר?"
הכאב, הבושה והחשש מהשיפוטיות, הם שעצרו את לאה'לה, נעמה ודינה. הן חוו פער בלתי נסבל בין האופן שבו הן רצו להיתפס (חזקות ומתפקדות) לבין הצורך האמיתי שלהן בעזרה.
מדוע הצורך להיעזר מעורר בנו רתיעה כה עזה?
גב' שרה ימפל מסבירה:
"קודם כל, יש כאן פחד בסיסי: פחד מתלות עמוקה באחר המלווה בחוסר אונים, וזה מקום שקשה לשהות בו.
"נוסף על כך, ישנו פחד עמוק יותר: הפחד להיות חלשה או לא מסוגלת. אנחנו רוצות להרגיש בעלות יכולת, חזקות, מתפקדות. וברגע שאנחנו מבקשות עזרה, התחושה היא כאילו נכשלנו. המחשבה היא ש'אני אמורה להצליח לבד', 'אמורה להיות מסוגלת', וכשאני נזקקת לעזרה, משהו בערך העצמי שלי מרגיש כאילו הוא יורד. וזה מפחיד.
"וישנו גם עניין השליטה. לקבל עזרה, פירושו לוותר על תחושת השליטה. ברגע שמישהו אחר נכנס לתוך ההתנהלות שלי, אני מאבדת שליטה על האופן שבו הדברים ייראו ויקרו, וזה אחד הפחדים הגדולים ביותר".
מחירים שאי אפשר לשלם
אם קשה כל כך לקבל עזרה, למה שנקבל? נסתדר וזהו! מה יקרה אם לא נקבל אותה?
לאה'לה מחזירה בשאלה: "מה יקרה? שאלה מצוינת. אם לא נקבל עזרה, אולי נגיע למצב שבו נצטרך לקנות את תכולת הבית מחדש…
"ממש בהתחלה, כשעוד לא הבנתי שהנשים המדהימות שבאות לעזור הן כאן באמת בשביל לעזור, ניסיתי לעשות הרבה דברים בעצמי. הייתי אחר כך מתמוטטת בחולשה, אבל אז מה! באחד הבקרים הכנתי לי ערמת כביסה ענקית ליד המכונה. לא יכולתי להתכופף, ולכן השתמשתי במקל של מטאטא כדי לדחוף את הבגדים לתוך המכונה. בטעות, נכנסו גרביים שחורות עקשניות לתוך מכונה לבנה שכללה את מפת השבת שלנו. קיבלנו מפה בגוני אפור סגלגל מעושן. כשאחותי הגיעה אחרי יומיים לתורנות שלה, היא שאלה אותי: 'וואו, מאיפה קיבלת את המפה הזו? מדהימה!'
"זה היה האות להפסיק להילחם. הבנתי שאם אני לא מקבלת עזרה אנחנו במסלול בטוח לעוד ועוד נזקים. והלוואי שהיו מסתכמים רק בעצים ואבנים…
"כשהתחלתי לקבל עזרה התחרטתי. ואז התחרטתי. ואז התחרטתי שהתחרטתי… נראה לי שזה תהליך שכל נעזרת עוברת בשלב כזה או אחר".
דינה: "הו, זו שאלה של מי שמעולם לא ניסה לחיות שבוע שלם על קורנפלקס וחלב. בימים שעוד לא ביקשתי עזרה הזקתי לעצמי באופן חמור מאוד. אנחנו די בטוחים שאילו לא הייתי עושה אז את מה שלא הייתי אמורה לעשות: סוגרת מיטות, מקפלת כביסות, מבשלת ומה לא, הייתי מסיימת את התקופה במצב הרבה יותר טוב.
"לצערי, גם הילדים ראו אותי במצבים לא פשוטים, בימים שבהם התפרקתי מכאב, ועד שלא הושבנו אותם והסברנו להם מה קורה, הם היו ממש מבוהלים שקרה לי משהו נורא ואיום. זה חוץ מהעובדה שהם גם הלכו ללימודים באותו בגד שלושה ימים ברצף, במקרה הטוב".
נעמה: "אני עדיין משוכנעת שאם אפשר בלי עזרה, אז עדיף. השכל שלי מבין שכשצריך אז צריך, אבל המרחק בינו לבין הרגש שלי שרוצה להרגיש בריאה ומסוגלת, עדיין גדול מאוד".
כשהמאבק הפנימי כה חזק, מהי נקודת המפנה? מהו המחיר שבגללו אי אפשר יהיה להמשיך לסרב לעזרה?
גב' שרה ימפל מציעה מבחן פשוט של רווח מול מחיר:
"בעצם, הנכונות שלנו להיעזר תלויה ביכולת לבחון בשיקול דעת את הרווח מול המחיר: מה אנחנו מרוויחות מלשמור על עצמאות מלאה, ומה אנחנו מפסידות כשאנחנו מסרבות לקבל עזרה?
"לפעמים אנחנו לא מצליחות לראות את התמונה המלאה, כי המקום של 'אני מסתדרת לבד' הוא בטוח ומוכר. המדד שמאותת שהגענו לקצה הוא כשהמחיר כבר עולה על הרווח: כשאני נשארת אומנם בתדמית של ה'חזקה', שולטת ושומרת על פרטיות, אבל המצב הזה מתחיל לפגוע ברווחה הנפשית שלי. כשיש יותר מדי תסכול, יותר מדי חוסר אונים שהולך ומצטבר, עד שהדברים הפשוטים ביותר בתפקוד היום-יומי כבר לא מתנהלים.
"ולא מדובר רק בי. אם הסירוב לקבל עזרה מתחיל לפגוע גם בסביבה שתלויה בי, למשל בילדים שלא מקבלים דברים בסיסיים כמו ארוחות מסודרות או כביסות נקיות, זה כבר מחיר גבוה מדי. אישה יכולה להגיד 'אני לא מוכנה להכניס מישהו הביתה במצב הזה', אבל ברגע שזה פוגע בילדים, הם חייבים להיכנס לשיקולים. זה אולי לא קל, אבל זאת אחריות שחייבת להיות חלק מההחלטה.
"חשוב לשים לב שלפעמים זה כבר לא באמת בנקודה של בחירה. במצבים רפואיים מסוכנים, אפילו במצבים מורכבים לפני לידה, אין פריווילגיה לדחות עזרה כשאת מסכנת את עצמך או מישהו אחר. במקרים כאלה כדאי שגם הסביבה תהיה ערנית לכך, ותתווך ותשקף את המצב לפי הצורך".
מי נותן למי
אז הבנת שאין ברירה. התחלת לקבל עזרה. איך זה היה בשבילך? חוץ מעזרה, קיבלת עוד משהו על הדרך?
לאה'לה: "אני נזכרת בימים שלפני המחלה. הייתי המלכה הבלתי מעורערת של: אני עושה הכל לבד. כי זה מה שאישה אמורה להיות, לא? עמוד האש, עמוד התווך, שמוכנה ליפול רק אחרי שכולם סביבה ישנים ומכוסים היטב בשמיכות שהיא כיבסה בעצמה.
"אבל כשחליתי, כשהגוף שלי עבד רק במשמרת לילה של כאב בלתי סופי, התחלתי לקבל.
"כאמור, בתחילה זה היה קשה עד בלתי נסבל, מבחינתי. אבל יום אחד עמדה כאן בחורה צדיקה שנשלחה אלינו מהסמינר. היא הייתה מגיעה פעם בשבוע ומגהצת ערמות אדירות של חולצות. וכאן חשוב לי להציג את עצמי: הייתי אישה חברותית תמיד, אבל להכניס הביתה בנות, ולשוחח איתן אחד על אחד, מאוד איים עלי משום מה. ביום ההוא, מצאתי את עצמי שומעת אותה. היא שיתפה אותי באיזה קושי שהיה לה עם מורה, ואני אמרתי לה את דעתי בעניין. כנראה עזרתי לה, כי מאז בכל פעם שהיא הגיעה ואני הייתי פנויה לשמוע ולא חלשה מדי, היינו משוחחות. היא הייתה יוצאת ואומרת לי תודה. אולי זה נשמע מסכן, אבל זה נתן לי הרגשה של מישהי שצריך אותה!"
דינה: "הדבר הכי קריטי שנתנה לי העזרה, היה העובדה שהבנתי שזהו, אני באמת כאובה. זה לא דמיון. אני באמת באמת לא מסתדרת לבד. זה נתן לי איזשהו שקט פנימי מכל הרעש של המחשבות של 'את סתם מפונקת, את מדומיינת' וכדומה".
נעמה: "הראשונה ששיתפנו במצב שלי הייתה אחותו של בעלי. יש לי קשר מאוד טוב איתה, וכבר בשיחה הראשונה שקיימנו איתה היא מאוד תמכה בנו. היא התרגשה, ולעולם אכיר לה טובה על המשפט שהיא אמרה לנו בסוף: 'אני מודה לכם ששיתפתם אותי, זה מאוד מכבד אותי ונותן לי הרגשה שאתם סומכים עלי'. היא באמת מיוחדת, וכל פעם היא נתנה לי הרגשה שאני! נותנת! לה!
"לאחרונה, כשדיברנו על זה, היא אמרה לי בכנות שבאמת, היא חושבת היום שהיא נתרמה כל כך הרבה מהנתינה הזו. לא שאני מבינה למה, אבל מה אכפת לי להאמין לה?"
אכן, ברגע שחומת ההתנגדות נסדקת, מקבלים גם כמה תובנות מעניינות. גב' שרה ימפל מבהירה מהי התרומה האמיתית של מי שמקבל עזרה:
"כשאני מסכימה לקבל עזרה, אחד הרווחים הגדולים הוא דווקא ההתחברות שלי לעצמי. יש בזה משהו שמשחרר אותי מלהחזיק בעמדה של: להוכיח לעצמי ולעולם שאני מסוגלת ויכולה, ומחזיר אותי למקום פנימי ואמיתי יותר, לערך האמיתי שלי.
"מעבר לזה, יש כאן גם מתנה שאני נותנת לאחר: הזכות לתת. אני זוכרת שכשלמדתי, נעזרתי הרבה בחמותי. זה היה לי מאוד קשה. היא רצתה כל כך לתת, ואני כל כך לא הצלחתי לשחרר. למפרע הבנתי שנאבקתי על העצמאות שלי, על תחושת המסוגלות שהייתה חלק מההגדרה העצמית שלי, אבל המאבק הזה פגע גם בה. כי מי שרוצה לתת ולא מאפשרים לו, בעצם נשאר עם הקושי של לראות אותך מתמודדת וסובלת, ועם ההרגשה שידיו כבולות. באופן פרדוקסלי, לתת לזולת לעזור לנו – זה הרבה פעמים להקל עליו.
"ברגע שהסכמתי לתת לה לתת לי, הרגשתי הרבה יותר טוב. למדתי להודות ממקום אמיתי, לא 'אסירות תודה' מכווצת, לא 'תודה, לא צריך, אני מסתדרת לבד'. זה מצב שמאפשר תחושה נקייה של הכרת תודה וזרימת אנרגייה חיובית בין הנותן למקבל, ולהפך.
"כשאני מקבלת מתוך חופש, אני גם משחררת את הפחד להיות 'חסרה'. זה לא מוריד מערכי, זה לא הופך אותי לתלותית. להפך, זה מוכיח לי כמה אני חזקה ובוחרת נכון, מוכנה לשלם מחיר של חוסר נוחות בשביל הערכים שחשובים לי. בסופו של דבר, הבנתי שקבלת עזרה לא באמת מאיימת על תחושת העצמאות והשליטה, אלא דווקא מרחיבה אותה.
"ובצורה כזו, הקבלה גם מאפשרת לי לזכור את האמת: לא תמיד אהיה במקום החסר. דווקא האומץ להודות במה שחסר לי עכשיו, הוא שמאפשר לי להחזיק את המקומות שבהם אני נותנת. כך אני יכולה לראות שבמקומות אחרים יש לי הרבה מה לתת לאחרים".
השינוי מתחיל בראש
אחרי שהבנתי כמה נכון להסכים להיעזר, מה יוכל לעזור לי להיות במקום הזה, שמוכן לקבל?
לאה'לה: "הנה הטיפים שלי, מניסיון: קודם כל, הרפי ידיים. פשוטו כמשמעו. הדבר הכי קשה הוא להפסיק להושיט יד אל המטאטא או אל סל הכביסה.
"דבר שני: החליפי את נקודת ההסתכלות שלך. במקום לראות בעזרה אקט של השפלה, ראיתי את עצמי כמפקחת על צוות לוגיסטי. טוב, זה לא באמת תמיד היה כך, כי לפעמים הייתי מוטלת במיטה בלי כוח להזיז אצבע, אבל לפעמים זה עבד טוב.
"טיפ נוסף הוא להתמקד בנזקים שאת מונעת: בעיני רוחי דמיינתי את הילדים שלי הולכים דביקים ומלוכלכים, אוכלים דגים מקולקלים ובוכים מאחורי הדלת כשאני באשפוז – ואיך כל זה נמנע כי הסכמתי שמישהי תבוא לעזור והיא נמצאת כרגע בשטח. ובאמת, היום הילדים זוכרים את התקופה הזו כחוויה. היו הרבה 'דודות' שהביאו להם משחקים ודברים טעימים, והם ביקרו אצל כל מיני שכנים שדאגו להם לאטרקציות כדי לשמח את האומללים…"
דינה: "חייבת להודות באמת: בטבעי אני בן אדם עצלן ורבצן, וברגע שהבנתי שהעזרה היא כורח, שאני חייבת למעני ולמען התינוק שלי וגם למען יתר בני המשפחה להרפות ולקבל, התחלתי אפילו ליהנות מהרביצה על הכורסה… קראתי, כתבתי, שיחקתי, שמעתי את הילדים מספרים על כל ציור וציור בתיקייה, הקשבתי לחמותי שסיפרה על אחותה שבדיוק נפטרה באותה תקופה, עשיתי ממקום מושבי הרבה דברים מועילים לעולם".
נעמה: "זה אולי נשמע ציני, אבל אני מתכוונת באמת: רק כשהבנתי שאני נותנת למי שנותן לי, הצלחתי לקבל. בעלי עזר לי להבין שהמצב הנפשי שלי הוא חלק מתוכנית שהשם תכנן כדי שאחותו תיתן לי ואני אקבל, ובעזרת השם יהיו מצבים שזה יהיה הפוך. בתחילה דפקתי את הראש בקיר (במובן הפשוט של המונח…) אבל בהמשך ממש הסכמתי לזה".
מתברר שלפעמים, כל מה שאנחנו צריכות הוא לשנות צורת חשיבה, ובעקבות כך כבר הרבה דברים טובים מתרחשים. גב' שרה ימפל משרטטת נתיב של מחשבות מקדמות:
"אמרי לעצמך: העובדה שאני זקוקה לעזרה עכשיו לא אומרת שאני לא מסוגלת, חלשה, תלותית או לא יוצלחית. זה גם לא אומר שאני לא מסתדרת בכל, אלא יש פה מצב נקודתי שלא מעיד על הכלל.
"שנני את האמת: הקב"ה ברא את העולם חסר. הוא עשה שנהיה תלויים באופן הדדי זה בזה כדי לייצר דברים חדשים ומופלאים, שלא היו יכולים להיווצר אם היינו לגמרי מסתדרים לבד. כך העולם מתנהל, וכך נוצרים קשרים חדשים ומערכות יחסים בריאות.
"שימי לב איך הלב שלך מתרחב כשאת מאפשרת לאחרים לתת לך בלי שאת מתכווצת. אפשרי לעצמך להרגיש את אנרגיית הנתינה שעוברת דרכך, ואת הטוב שהיא משפיעה דרכך בעולם. זה יעזור לך לגרום גם לזולת להרגיש כך כשאת תהיי זו שתיתני לו, ואת ההרגשה הזו תוכלי להשיג ולהעניק רק כשתפנימי שקבלת עזרה אינה פגיעה בערך העצמי.
"וזכרי: גם כשאת מקבלת – זה לא אומר שאין לך מה לתת. תוכלי לחפש גם בתוך המוגבלות ולמצוא מה את יכולה לתת משם: הארת פנים, מילה טובה, ואפילו 'רק' את הזכות לתת, כל פעם לפי העניין".
בסוף כל השיחות, הדמעות והתובנות, נדמה שיש מסקנה אחת פשוטה להפליא: קבלת עזרה היא לא נפילה. היא נפנוף בדגל לבן שמסמן לעולם: אנשים, נגמר לי הכוח, אפשר אתכם לרגע?
ובינינו? יש בזה אפילו משהו אלגנטי, כי כשאני מרשה לעצמי להיעזר, קורה פלא: אני מגלה שלא נפל מערכי, שלא נגרע מכבודי, שהדימוי העצמי שלי לא התמוסס. הדבר היחיד שמתמוטט בדרך כלל, הוא ערמת הכביסה, לטובת מישהי אחרת שמקפלת אותה הרבה יותר טוב ממני.
אם את עומדת שם בצומת, מתלבטת אם לבקש יד, כתף או סתם פשטידה, זכרי: את לא פחות חזקה, את פשוט חכמה, ואמיצה ויכולה. ואם נודה על האמת, גם לנשים ממש גיבורות מגיע מדי פעם שמישהו יעזור להן לסחוב את השקיות חזרה מהסופר.
תנו לי לא לקבל
ללמוד לקבל, זה אומנות בפני עצמה. ללמוד מתי לא נכון לקבל, זה עוד לימוד, אומנותי לא פחות.
האם יש מקומות שבהם צריך לעשות סטופ לנתינה?
לאה'לה: "האנשים סביבנו היו כל כך טקטיים וטובים, ברוך השם, כך שלא נתקלתי בצורך לעשות להם סטופ. הייתה נתינה רבה, ולפעמים היינו צריכים לווסת אותה. אני יודעת שלא כולם זוכים לזה ומודה להשם על כך. לא נתקלתי בנתינה שעשתה לי רע, אם לזה התכוונת".
דינה: "כן. אחת השכנות הציעה לבוא פעם בשבוע ולסדר את הבית. היא הייתה עוברת בחדרים ופשוט מחזירה דברים למקום. זה בא מרצון טוב. הרגשתי שהיא רואה אותי, שהיא מבינה שאם נפלה לי כוס על הרצפה, אין לי אפשרות להרים. אבל בשלב מסוים זה הפך להיות מעיק: היא התחילה לתת לי טיפים איך כדאי לסדר, לאן להעביר מה. התחילה לשאול: למה לא עשיתם ארון בחדר השני? ולמה את מניחה את המטענים במגירה במטבח? היא גם הייתה מספרת לשכנות אחרות שהיא עוזרת לי מאוד ומצילה אותי, וזה היה לי אכפת ממש.
"לא רציתי יותר את העזרה שלה, אבל ממש התקשיתי לומר לה שלא תבוא יותר. בסופו של דבר אמא שלי התחילה לבוא אחת לכמה זמן, ואמרתי לשכנה שאין לי צורך יותר בעזרה שלה. היא כל כך נפגעה, שרק אז הבנתי שאכן, היא הרגישה טוב עם עצמה על חשבוני. עד היום עולה בי כעס כשאני נזכרת בזה".
נעמה: "הייתה תקופה שאחת מהקרובות אלי ביותר הייתה באה לעזור לי לטפל בבן שלי. זאת הייתה תקופה שהייתי במתח גם ככה. יום אחד היא התקשרה אלי אחרי שהייתה אצלנו כמה שעות, וממש צעקה עלי שאני לא יודעת לומר תודה, שאני מנצלת אותה, שאני לא יודעת להעריך את מה שנותנים לי. זה היה נורא ואיום! גם כך הרגשתי רע עם העזרה, ועכשיו התגובה הזו! זה כמעט גרם לי לנטרל את כל העזרות הקיימות. והייתה אכן תקופה שלא הסכמתי שאף אחד יעזור לי.
"אחר כך, כששוב גיסתי באה לעזור, אמרתי לה כל הזמן כמה אני מודה לה, ובאמת שאין לי מילים, ותודה. וגם אחרי שהיא הלכה, התקשרתי לומר לה תודה ושאני מאוד מאוד מעריכה… היא עצרה אותי ושאלה: 'נעמה, מה קרה לך? ממש לא נעים לי שאת כל הזמן אומרת תודה! זה מביך אותי!' אין לה מושג כמה אני מודה לה על זה… בזה היא נתנה לי להבין שהנתינה שלה היא באמת נקייה, טהורה ופנימית, ולא הנתינה התוקפנית שחוויתי לפני כן".
שרה ימפל מסבירה זאת כך:
"אכן, יש נקודות שבהן חייבים לעצור, במיוחד כשהנתינה הופכת ל'אובר', לנתינה שתלטנית. זו נתינה שלא באמת רואה את מי שמקבל, שלא מכבדת את האישיות שלו ואת צרכיו, ולפעמים מספקת יותר את צרכיו של הנותן על חשבון נזקקותו של המקבל. במקרים כאלו האדם הנעזר כמעט נעלם בתוך העזרה. זה גורם לתחושת חנק, בלבול ופחד מפני איבוד העצמי. וזה לא מקום שמישהו רוצה להיות בו.
"כשמרגישים שהנתינה נעשית בצורה לא מכבדת, חשוב להגיד בצורה ברורה מה באמת צריך ומה לא. לא כל מה שהנותן רוצה לתת, זה הדבר שאני צריכה לקבל. עזרה אמיתית צריכה להיות מותאמת לצרכים שלי, לא לצרכים שלו.
"הסימנים לנתינה לא בריאה הם תחושות של חנק, של עומס, של 'זה לא בשבילי, זה בשבילו'. כשאני מרגישה שאני כל הזמן צריכה לומר תודה, להיות אסירת תודה, להחזיר משהו בתמורה, להאדיר את הנותן – זו כבר אינדיקציה שמשהו לא נכון. לפעמים מקבלים דברים שאפילו לא ביקשנו, שהם מוגזמים מעבר לצורך.
"הדרך לברר היא לשאול את עצמי בכנות: מה אני באמת צריכה עכשיו? האם אני מעיזה לבקש את זה? ואם אני מקבלת משהו מעבר, חשוב לזהות ולומר: את זה לא ביקשתי, זה לא מתאים לי… זה מה שמחזיר את השליטה, מכבד את עצמי, ובסופו של דבר יוצר נתינה שהיא באמת טובה לשני הצדדים".
חשוב לציין שלצד 'זכויות המקבל', לא העלינו כאן את חובותיו. לא תמיד אפשר לדרוש מהנותנים להתאים את עצמם לגמרי, אלינו המקבלים. צריך לשים לב אם לא זורקים עליהם את המרמור שלנו על המצב הכללי. ועוד חובה: לפעמים צריך לשים לב אם לא עוברים את הגבול בין עזרה לניצול, ואם לא מאבדים קצת את תחושת הכרת הטוב והופכים את בקשת העזרה לתביעה… אבל כל אלה כבר נושאים לכתבה אחרת.
