האדמה רעדה ועננים שחורים כיסו את שמי אירופה, הרוע האנושי קיבל ממדים מפלצתיים, ובתוך החושך הזה קמו דמויות פלאיות שעשו את הבלתי ייאמן | שמונים שנה אחר כך פגשנו ארבעה סיפורים דרמטיים על אנשים כאלה, שבתוך זוועות השואה היו נחושים להושיט יד לעם היהודי. דיברנו עם הניצולים, הקשבנו לעדויות המדהימות ושמענו על הקשרים שנשמרים עד היום הזה | שליחים טובים בתופת
הו האדם שהסכים להסתיר בביתו משפחה עם ילדים קטנים במשך שלוש שנים, כשהוא יודע שאם ייתפס ישלמו הוא ומשפחתו בחייהם? מיהו הפקיד הנאצי שהכניס יהודים אל תוך מרתפו כדי לשמור עליהם מפני אקציה? מיהי הנערה הקתולית שעבדה במכבסה, והצליחה להסתיר מתחת לאפם של הנאצים שנים עשר יהודים? ומיהו הרופא המופלא שהכניס ילד יהודי קטן אל מחלקת הילדים בבית החולים, כשהוא מסכן בכך את חייו ואת עבודתו?
לפעמים אנו שומעים על סיפוריהם של חסידי אומות העולם בימי השואה, ומרגישים שהם מרוחקים מאיתנו. מעשי גבורה שנשמעים בלתי אפשריים, סיכון עצמי מוחלט, והכל למען אנשים שהם אינם חייבים להם דבר.
אבל מתברר שלאנשים האלו אין רק שמות או עצים שניטעו לכבודם ביער של 'יד ושם', אלא גם בני משפחה וצאצאים, שברבות הימים עלה בידיהם לאתר את הניצולים היהודים, ולשמור איתם על קשר חם ומופלא שלא ניתק עד היום. בערב עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי, יצאנו לשמוע על הסיפורים המופלאים הללו מכלי ראשון.
עוגה באמצע המלחמה
סיפורה של משפחת קואיסטרה, הולנד
"אמא שלי הייתה בת שמונה עשרה כשפרצה המלחמה", מספרת שולמית ביטרן, בתה של אלישבע (אליס) להמן כהן פרירא ע"ה. "היא התגוררה עם משפחתה בהולנד. כשפרצה המלחמה קיבלו כל היהודים צווי גירוש, ומהר מאוד היה ברור לכולם שהדרך היחידה להינצל היא למצוא מקום מסתור. אמא עברה בין כמה מקומות מסתור עד שהגיעה למשפחה מיוחדת במינה – משפחת קואיסטרה. מדובר בבני זוג שהיו פעילים מאוד במחתרת ההולנדית והסתירו בביתם בקביעות שמונה יהודים, ונוסף על כך סייעו ישירות בהצלה של המוני יהודים, תוך סיכון מוחשי של חייהם וחיי ילדיהם".
כדי להבין את החסד העצום שגמלו בני הזוג, מעניקה לנו שולמית טעימה קטנה מתוך כתביה של אימה ע"ה שגם פורסמו כספר:
"כאשר גורשנו ונאלצנו לברוח, הייתה לנו רק כתובת אחת: זו של משפחת קואיסטרה בסְפָּרְנֶה סטראט, אוטרכט. קיווינו שגם אם הם לא יוכלו לעזור לנו ולהשאיר אותנו בביתם, הם לפחות יעזרו לנו למצוא בית אחר להסתתר בו. כשהגענו גילינו שיחד איתנו יש שם שמונה יהודים".
איך אפשר להסתיר כל כך הרבה אנשים בבית אחד?
"גם אני לא הבנתי את זה", משיבה שולמית, "וכששאלתי את אמא שלי על כך, היא אמרה שגם היא תוהה בשאלה הזו לא מעט. הבית של בני הזוג הנפלאים האלו, וופ והילטיה קואיסטרה, היה קטן, וזה לא רק שהם הסתירו בו כל כך הרבה אנשים, אלא הם גם דאגו לכל מחסורם, וכל זה בחודשים קשים של חורף, מלחמה, רעב ומחסור. אבל הם עשו זאת באהבה רבה, וכפי שאמא שלי מעידה – מעולם הם לא שמעו מפיהם מילת טרוניה על המצב.
"הם היו אנשים מיוחדים במינם, והתמסרו אליהם באופן בלתי רגיל", היא מוסיפה. "הילטיה הייתה רוכבת בכל שבוע על אופניים אל אביה האיכר כדי להביא משם תוצרת חקלאית וקנקן חלב. הם חילקו את הכל בשווה עם אורחיהם – כל אחד קיבל כוס חלב. אמא מספרת שכאשר חסרה כוס אחת, מיהרה הילטיה לומר: 'אני לא צריכה, כבר שתיתי אצל אבי'".
שלוש בנות היו למשפחת קואיסטרה, והן היו שותפות לסוד הגדול של הסתרת היהודים, בלי לומר על כך מילה. "אפילו בתם הקטנה שהייתה מודעת היטב לסוד לא סיפרה עליו. אמא סיפרה שכשהגיעו מדי פעם אורחים בלתי צפויים, הם מיהרו להסתתר, וכשהסתלקו דפקה הבת הקטנה על דלת החדר וקראה: 'דודה אליס, את יכולה לצאת, הם הלכו'. אמא ויתר המסתתרים היו יוצאים בחשש גדול, כי הפחד הנוראי ביותר שלהם היה מכך שיגיעו הנאצים ויחשפו את מקום המסתור".
והיו מקרים שהגיעו הנאצים?
"בוודאי, היו כמה וכמה מקרים כאלו, משום שהנאצים חיפשו את וופ קואיסטרה, שקיבל צו אך לא התייצב לעבודות כפייה בגרמניה. לאמא וליתר המסתתרים היה מקום מסתור טוב, במסדרון, מתחת למפתן החדר האחורי. הם ניסרו שם פתח רבוע ברצפת העץ, ואת החול שהיה מתחת ליסודות הבית הוציאו בדליים ופיזרו מייד בגינה האחורית".
גם בנושא זה מצטטת שולמית את זיכרונותיה של אימה:
"בכל פעם שנערך חיפוש בבית יכולנו כולנו לשבת בצפיפות, צמודים זה לזה, על צינורות החמר החומים הכבדים שנחשפו עם הוצאת החול. וופ תרגל איתנו ירידה למסתור, לפעמים באמצע הלילה. כל אחד ידע מתי תורו להיכנס לבור. קודם הצעירים, ואחר כך המבוגרים יותר. וופ היה האחרון, הוא שם את המכסה, ואילו הילטיה שנותרה בחוץ הניחה את המפתן במקומו, ובעזרת פטיש דפקה פנימה לחיזוק מסמר אחד שכבר היה תקוע שם. היא הניחה פיסת קנבס על ריבוע העץ, עליה גלגלה שטיחון ועל גביו העמידה את עגלת הילדים".
התנאים, על אף רצונם הטוב של המארחים, לא היו טובים, בשל המחסור הרב במלחמה. "אימי סיפרה שהם ישנו על הרצפה או על כיסאות, ומכיוון שלא היו להם שמיכות תפרה הילטיה בגדים ישנים זה לזה, והם שימשו תחליף לשמיכות בחורף הקר", מספרת שולמית.
היא לא מתאפקת מלהקריא מכתביה של אימה ציטוט נוסף:
"בחורף הקר של שנת 1944 חגגתי את חנוכה המרגש ביותר שחוויתי מיימיי. וופ קואיסטרה נכנס אלינו לבקש טובה: 'הערב כאשר הילדים ילכו לישון, אל תבואו בבקשה לחדר הקדמי. זה ערב החגא, ואשתי ואני רוצים להתפלל ביחידות. זה בסדר? אתם לא כועסים?' כועסים?! היינו אומללים. האנשים הטובים שסיכנו למעננו את חייהם ושדאגו לנו כל העת, צריכים לבקש את רשותנו כדי לבלות שעה קלה ביחד?! כועסים!? עצובים היינו. עצובים על שהפרענו להם בחיי היום-יום. אבל אחרי שהילדים הלכו לישון, קרה דבר מוזר. הילטיה הייתה עסוקה במטבח, היא אמנם שרה שירי דת בקול רם אך שמענו גם צליל קרקוש של צלחות וכוסות. וופ ישב ליד האורגן ותרגל נגינת נעימה נפלאה שלא הכרתי אז, אך הרבה לנגנה בשנים הבאות. ואז נפתחה לפתע הדלת והילטיה עמדה בפתח, כשהיא קוראת לעברנו: 'בואו לחדר הקדמי. יש לנו הפתעה בעבורכם'. השולחן היה ערוך, עטוף בנייר ארונות לבן ועליו עשר צלחות וכן כפיות ומזלגות קטנים. במרכז השולחן ניצבה… עוגה! כן, עוגה גדולה שנאפתה בשבילנו! לחם כבר לא ראינו זה ימים רבים. הדבר היחיד שניתן היה להשיג באוטרכט ושאותו אכלנו באותו חורף של רעב, היה סלק סוכר, מאכל שנותנים לבקר. וכעת – עוגה!
על העוגה ניצבה מנורת שבעת קנים שוופ הכין מעץ, במו ידיו, ועליה כוסיות קטנות, שבתוכן בערו שבעה נרות שמן. וופ לא ידע שנוהגים להדליק בחנוכה שמונה נרות. הוא העתיק את החנוכייה מציור של מנורת המקדש, וגם ניגן לנו שיר של חנוכה.
שנים אחר כך, כשהייתי מורה למוזיקה בישראל, לא יכולתי לשיר את השיר הזה אף פעם. רק את המנגינה ניגנתי. כי ברגע שהתחלתי לשיר חשתי מחנק בגרוני ודמעות של התרגשות עלו בעיניי. שוב הייתי שם, בלילה הקר, בחדר החשוך והלא מוסק, שהפך להיות כה חם ומואר בזכות שבעה נרות שמן ואהבה. הרבה, הרבה אהבה".
שולמית מעידה על כך שבכל לידה של ילדיה, ולאחר מכן של נכדיה ושל ניניה, הייתה אימה שבה ומזכירה את בני הזוג – חסידי אומות העולם שהצילו אותה, ואף אומרת בקול: "תודה לכם וופ והילטיה, תודה נצחית".
האם במשך השנים היה לכם קשר עם משפחת קואיסטרה?
"בוודאי, הקשר בינינו נשמר לאורך כל השנים. אמא הייתה כותבת להם ומשתפת אותם בכל הרגעים החשובים בחיי משפחתנו, בעת שלום ובעת מלחמה. מדי פעם הם או ילדיהם הגיעו לבקר בארץ והיו אורחינו. הם השתתפו בחתונות שלנו וגם ברגעים של עצב".
שולמית מציינת כי וופ הלך לעולמו בשנת תשמ"ג, ומאז נהגה אימה לבקר בקביעות את הילטיה, לפחות פעם בשנה. "כאשר התקשרה אלינו בתה ריטיה וסיפרה שאימה תעבור בקרוב לבית אבות סיעודי, החלטתי עם אמא שנטוס להולנד כדי לעזור לריטיה בטיפול באימה בשבועיים האחרונים לשהייתה בדירתה", מספרת שולמית בהתרגשות. "אלו היו ימים של הרמוניה ושל המון אהבה, הרגשנו שאנו זוכות לגמול לאנשים הנפלאים הללו ולו מעט מן המעט ממה שהם נתנו לנו".
הצלה במטבח הנאצי
סיפורה של אירנה גוט, פולין
סיפורה של אירנה גוט, נוצרייה קתולית שגדלה בפולין ובזמן המלחמה הייתה נערה בת שבע עשרה, הוא כמעט בלתי נתפס, שכן היא הצליחה להסתיר ולהציל את חייהם של לפחות תריסר יהודים בפולין בתקופת השואה. כל זאת על אף גילה הצעיר, ואולי דווקא בזכותו.
סיפורה נחשף לראשונה על ידי 'יד ושם' בשנת תשנ"ה, כשניטע עץ לכבודה בשדרת העצים של חסידי אומות העולם. אירנה עצמה אף העלתה את זיכרונותיה בספר שנכתב באנגלית, והמהדורה העברית של הספר יצאה רק בשנה האחרונה על ידי יעל שלומון-ברנע שעבדה על התרגום תקופה ארוכה שבה הייתה בקשר עם בני משפחתה של אירנה, ושמעה מהם עדויות אישיות.
"נראה שמשחר ילדותה רצתה אירנה להיות 'בן אדם טוב'", מספרת יעל. "כך היא הגיעה ללימודי סיעוד, וכשפרצה המלחמה, במקום לחזור לבית הוריה, היא מצאה את עצמה מתגלגלת עם צבא פולין לכיוון ברית המועצות. היא עברה מסעות ותלאות, עד שבסופו של דבר הגיעה לעיר טרנופול, שם הוטל עליה לשרת במטבח של הקצונה הנאצית".
יעל מציינת כי כעובדת מטבח במבנה שהפך למלון נאצי, שמעה אירנה שוב ושוב את הקצינים הבכירים דנים על 'הבעיה היהודית', אך בשלב זה עדיין לא הבינה את ממדי הטרגדיה, עד שבאחד הימים היא נשלחה לערוך שולחנות בקומה העליונה, ואז ראתה מאחד החלונות העליונים מה קורה בגטו.
"פתאום פרצו קולות ירי לתוך אולם הנשפים השקט", מתארת אירנה בספר, "רצתי אל החלון לראות מה קורה. התמונה תחתיי הייתה כמו תל נמלים שנרמס – גברים, נשים וילדים רצו ברחובות, אנשי אס אס נשפכו מתוך משאיות וירו ביהודים הבורחים. השלג הלבן הפך לאדום מרוב דם. זה לא היה מציאותי. לא ייתכן שזה אמיתי.
"בשעות אחר הצהריים כשניקיתי לאחר הארוחה, מצאתי את עצמי לבדי במטבח", ממשיכה אירנה לתאר בספרה, "להזדמנות הזאת חיכיתי. לקחתי דלי אשפה מהרצפה ויצאתי אל עבר הגטו. העפתי מבט מהיר לעבר הרחוב, ניגשתי אל הגדר, לקחתי כף בישול גדולה וכרעתי על ברכיי, גירדתי את הלכלוך, עד שעשיתי חור קטן מתחת לגדר, בערך בגודל של כיכר לחם. מהדלי הוצאתי שכבה של קליפות תפוחי אדמה וקופסת פח שמילאתי בגבינה ובתפוחים, דחפתי אותם לתוך החור ומיהרתי לחזור למטבח.
"'מי שעוזר ליהודי – עונשו מוות', הייתה האזהרה ששמעתי שוב ושוב. היא נכתבה על כרזות ונאמרה ברמקולים בחוצות העיר. למרות זאת, בכל יום מצאתי הזדמנות לחמוק החוצה ולהשאיר מזון מתחת לגדר. ידעתי שזה טיפה בים, אבל לא יכולתי שלא לעשות דבר".
נוסף על עבודתה במטבח של הקצינים הייתה אירנה גם אחראית על המכבסה, וכחלק מכך העסיקה תחתיה יהודים שעבדו שם. היא גם הסתירה אוכל בסלי הכביסה וכך הצליחה למלט מזון ליהודים שבגטו. כמו כן העזה אירנה לבקש עזרה נוספת, קלטה למכבסה עוד ועוד עובדים יהודים וכך למעשה הצילה את חייהם. "לא הייתה עבודה רבה", היא סיפרה בספר, "אבל פקדתי עליהם להיות עסוקים כל הזמן, כי בכך יגנו על עצמם".
יתרונה הגדול עמד לה, שכן בשל היותה נערה צעירה איש לא הקדיש לה תשומת לב מיוחדת, וכך היא יכלה להתהלך בין הקצינים כבלתי נראית, כשהגישה את הארוחות, ולהאזין לכל דיבוריהם. "הלכתי בין הקצינים והם דיברו כאילו אני לא שם, לא נחשבתי בעיניהם, הייתי רק נערה", היא מספרת, "אבל הקשבתי לכל מילה, וזה גם מה שעזר לי לשמוע דיווחים קריטיים באותם ימים. כך התוודעתי לעובדה שהם מתכננים פינוי. עדכנתי את היהודים כמובן, והם התכוננו בהתאם".
הדבר המטלטל ביותר בסיפורה של אירנה הוא העובדה שהיא ניסתה לעזור ליהודים בכל דרך גם לאחר שהיא מונתה לעוזרת של מפקד בצבא הגרמני. בכל פעם שהייתה שומעת שעומד להיות פינוי, הייתה מגניבה יהודים בשעות לא שעות אל היער הסמוך, באמצעות עגלה ששכרה עבורם.
בערב האחרון, כשידעה אירנה שלפי תוכניות הנאצים – מחר לא יהיו עוד יהודים בטרנופול, היא הודיעה להם: "אתם לא חוזרים לגטו, אלא נשארים כאן". ואז היא עשתה את הפעולה הכי אמיצה ובלתי נתפסת שאפשר להעלות על הדעת – היא העבירה אותם אל תוך ביתו של הקצין הנאצי, הבריחה אותם אל המרתף שלו, ושם הם הסתתרו עד לסיום המלחמה.
"שנים עשר אנשים הסתתרו במרתף!" מדגישה יעל שלומון-ברנע את התעוזה הבלתי אפשרית. "במהלך השהייה שם התגלה כי אחת הנשים לפני לידה. אירנה מתארת את ההתלבטות בנוגע לגורלו של התינוק שטרם נולד מתוך הבנה שאם ישמיע קול בלידה או לאחריה הוא יסגיר את כולם, אך גם מציינת שהיא לא הייתה מסוגלת לשלוח יד בנפשו. בסופו של דבר התינוק הרך נולד ושרד עם יתר המסתתרים במרתף".
במהלך העבודה על תרגום הספר הייתה יעל בקשר רציף עם בני משפחתה של אירנה, וחשה זכות גדולה להכיר אותם. "שאלתי את בתה ג'יני, אם אימה פגשה את הניצולים אחרי המלחמה, והיא השיבה לי שהיא אכן ראתה כמה מהם לזמן קצר כאשר טסה לישראל בשנת תשמ"ב. עוד סיפרה לי ג'יני על מפגש מרגש במיוחד שהיה בשנת תשנ"ה, כשאימה הגיעה לארץ להשתתף בטקס שבו נטעו לכבודה עץ בשדרות חסידי אומות העולם בירושלים. כשאימה הייתה בדרך חזרה הביתה במטוס היא פגשה יהודי שהתעניין במעשיה, וכשסיפרה לו לשם מה באה לארץ, הוא קפץ ואמר לה: 'הצלת את דודי!' לאחר מכן הוא יצר קשר עם קרוב משפחתו, הקרוב יזם מפגש מרגש, ולכבודו היא שוב הגיעה לארץ ונפגשה איתם וכן עם התינוק שנולד במרתף. כשבאותו מפגש שאלו אותה למה היא עשתה את זה, אירנה הביטה בתינוק שכבר הפך למבוגר, ואמרה: 'עשיתי את זה בשביל הילדים של כולנו, כי הם העתיד'".
שמונה אנשים בחדר אחד
סיפורה של המחתרת ההולנדית, בוסום
משפחת ופר (פפר) שהתגוררה בעיר בוסום השוכנת סמוך לאמסטרדם, הייתה משפחה אמידה שניהלה חנות פרחים. היא חיה בשלווה את חייה עם ששת ילדיה הקטנים, עד שפרצה המלחמה הקשה. בשנת תש"ב 1942 ביקרו בחנותם שניים מחברי המחתרת ההולנדית, מחופשים לחיילים גרמנים, ובישרו לבני הזוג שהחל גירוש הילדים באמסטרדם, ועליהם למצוא במהירות מקום מסתור.
"סבי, יעקב ופר, היה הבן הבכור במשפחה", משתף הרב יונה ופר מבית שמש. "סבא סיפר לנו שבתחילה הם חשבו על אפשרות בריחה, אך סבתא התעקשה שהם יישארו יחד בהולנד. בסופו של דבר התברר שהיא צדקה, כי כל אלו שברחו – הופצצו ונהרגו.
"אחרי זמן קצר הם הגיעו למסקנה שחייבים להסתתר, וחיפשו משפחה שתיאות להסתיר אותם. לרחל, אחת הילדות של המשפחה, הייתה חברה קרובה, נוצרייה, ששם משפחתה היה מַאקֶנִיה. היא שכנעה את הוריה להסתיר את בני משפחת ופר, והם הסתתרו בביתם כשלוש שנים.
"אלו היו שנים מאוד לא פשוטות", מדגיש הרב ופר, "כל הזמן היה חשש גדול שהגרמנים יגלו את מקום המסתור, וכדי להתכונן לתרחיש כזה, סבא רבא שלי בנה בתוך ארון הבגדים של החדר דופן כפולה, כדי שאם הגרמנים יגיעו יוכלו כולם להסתתר בתוך הארון. הוא גם ערך תרגילים פעמיים ביום, ועל כל אחד הוטלה נוסף על הסתתרות מהירה גם המשימה להסתיר חפצים שעלולים להעיד על כך שמתגוררת בחדר משפחה גדולה. היו פעמיים שבהן הגרמנים אכן הגיעו לבית, וכל בני המשפחה הסתתרו בארון, בדיוק כפי שהדריך אותם אביהם. הם שכבו זה על זה בשקט מוחלט. כשהגרמנים שאלו את בתם של משפחת מַאקֶנִיה מי מתגורר בחדר, היא השיבה שזהו חדרה".
ומה עם אוכל? היה מי שדאג להם למזון?
"משפחת מַאקֶנִיה סיפקה להם אוכל, והייתה גם אישה נוספת המוכרת כחסידת אומות העולם בשם הלנה ואן וילינג, אבל סבי ואחיו כינו אותה 'דודה סיסי'. אותה 'דודה' פעלה במחתרת, עזרה להם בהשגת מזון וגם דאגה להביא את הרופא ד"ר מרטינס, אף הוא חסיד העולם, בעת הצורך כשאחד הילדים חלה או כשלרחל היה אפנדיציט והיא נדרשה לעבור ניתוח.
"המשפחה גם נאלצה להתמודד עם מכת כינים קשה מאוד, וסבתא רבתא שלי סיפרה שלא הייתה שום אפשרות לחסל אותן, כי הן היו בכל מקום, כולל בבגדים. בשלב מסוים הסיכון היה רב מדי ובני המשפחה נאלצו להיפרד ולהתפזר. כל אחד מהילדים נשלח למקום אחר, והאח אברהם הוסתר על ידי רופא בשם ד"ר יעקב קורנליס בון, שהיה לקוח נאמן של חנות הפרחים שלהם ופרס עליו את חסותו".
ד"ר קורנליס, מציין הרב ופר, הוכר ברבות השנים כחסיד אומות העולם, הודות להצלתו של אברהם הקטן, שאותו הוא שהכניס כמטופל לבית החולים בבוסום שם הוא עבד. בתחילה הילד אושפז בחדר בידוד, אך לאחר שהצוות חשד בו, הוא עבר להתאשפז במחלקת ילדים, וכך ניצלו חייו.
לפני כמה שנים טס הרב ופר לבקר באזור, וסייר בכל המקומות שבהם הסתתרו בני משפחתו. "ראיתי את מיקומה של חנות הפרחים וביקרתי גם בבית משפחת מַאקֶנִיה. הרגליים שלי רעדו מהתרגשות כשהכניסו אותי לחדר שבו היה מקום המסתור. התברר לי שזהו חדר בגודל רגיל וסטנדרטי, ולחשוב ששמונה נפשות הסתתרו בו שלוש שנים בלי לראות אור יום – זה נראה בלתי אפשרי. פגשתי גם את הבן של משפחת מַאקֶנִיה, בשנות השמונים לחייו. בימי המלחמה הוא היה ילד קטן, אך בכל זאת העיד שהוא זוכר את הסיפור. שאלתי אותו איך כילד בן שש הוא התאפק ולא סיפר לאיש שמסתתרת בביתם משפחה יהודייה. תגובתו הייתה פשוטה: 'ידעתי שאם אספר ילשינו על כך לגרמנים, והם יהרגו את כל המשפחה שלי'".
אבל שיא השיאים היה במפגש שנערך לפני כשלוש שנים ב'יד ושם', שבו הוכר ד"ר בון כחסיד אומות העולם. במפגש נכחו גם בתו של ד"ר בון וגם הנכדים שלו, שהתברר שהם יהודים לפי כל כללי ההלכה, שכן אשתו הייתה יהודייה".
עומרי דולב, נכדו של ד"ר בון, נכח במפגש. כשאנו משוחחים איתו על כך הוא מספר: "סבא שלי היה רופא ידוע מאוד, אבל הוא סיכן את המשרה שלו וגם את חייו וחיי משפחתו כדי לעזור ליהודים בזמן שהנאצים פלשו להולנד.
"סבא ארגן באותם ימים קבוצת חברים, ויחד הם ארגנו דירות מסתור ליהודים. בשלב מסוים הוא לקח את הילד של משפחת ופר והסתיר אותו בבית החולים, עם סיפור כיסוי שהוא חולה, כדי לתת לו תנאים טובים יותר. מה שמדהים הוא שאף אחד, כולל אמא שלי שכיום בת 84 וכן אחיה שבן 82 ואחותם הצעירה – לא ידע על הסיפור הזה בשום שלב שהוא. האמת היא שאין לי מושג למה סבא לא סיפר, הוא לקח את סודו לקבר. התוודענו לכך רק כשבני משפחת ופר יצרו איתנו קשר ולאחר מכן כשהזמינו אותנו ב'יד ושם' לטקס שבו קיבל סבא את אות חסיד אומות העולם. זה ריגש אותנו מאוד. תמיד הערכנו והערצנו את סבא שלנו, והנה מתגלים מעשי החסד הבלתי נתפסים שלו".
"ד"ר בון העניק לדודי אברהם סיוע עצום", מוסיף הרב ופר, "הוא הציל את חייו, והוא גם עזר לסבא וסבתא שלי מתוך הקרבה אישית גדולה מאוד. כשפגשתי את עומרי ובני משפחתו בטקס של 'יד ושם', ביקשתי להודות להם באופן אישי וציינתי שההודיה היא לא רק בשמי ובשם משפחתי, אלא גם בשם כל הדורות שנולדו ושעתידים להיוולד".
במרתפו של הקצין מאושוויץ
סיפורו של הלמוט קלייניקה, כשאנוב, פולין
מה אומר לכם השם 'הלמוט קלייניקה'? אם תשאלו על כך צאצאים של ניצולי שואה מהעיירה כשאנוב שבפולין, תבחינו מייד בהתרגשות שעל פניהם, שכן קלייניקה הוא דוגמה מובהקת לחסיד אומות העולם שהציל נפשות רבות, והכל בשקט וכמעט ללא דיבורים.
"קלייניקה היה המלאך של העיירה שלנו שהייתה סמוכה מאוד לאושוויץ", מספרת גב' חוה לבית קנר. בתקופת המלחמה התגוררה חוה עם משפחתה בעיירה כשאנוב, ומכיוון שהייתה ילדה צעירה מאוד היא לא זוכרת את דמותו של קלייניקה, אך את הסיפורים שנשמעו עליו שנים ארוכות לאחר המלחמה, היא זוכרת היטב.
קלייניקה היה קצין בנייה באושוויץ בירקנאו, ובחסות תפקידו הוא הצליח להבריח עובדים מעבר לגבול ולהסתיר אותם במרתף ביתו. בזמן אקציה היה דואג להעבירם למקום אחר, מתוך הבנה ברורה שאם לא יציל אותם יובלו כולם למחנות השמדה.
הניצולים של קלייניקה סיפרו במשך שנים על היחס האנושי שהעניק להם, על כך שהוא עזר להם להימלט בדרכים לא דרכים, ובחלק מהמקרים אף הוריד יהודים מרכבות הטרנספורטים להשמדה, ובכך הציל את חייהם.
"כשאנוב הייתה עיירה קטנה ומסורתית מאוד", מספרת גב' חוה. "לפני המלחמה התגוררו בה אלפי יהודים, וגם משפחתי התגוררה בה מדורי-דורות, אך לפי ההערכות אחרי המלחמה נותרו בחיים מאות בודדות בלבד של יהודים מהעיירה. חלק גדול מהם נמנים עם אלו שהציל חסיד אומות העולם הלמוט קלייניקה".
בנקודה זו היא מבקשת להדגיש: "כניצולי שואה אנחנו יודעים שבין כל האנשים הרעים שהשמידו את עמנו באותן שנים, היו גם אנשים טובים, ואי אפשר להתעלם מכך. היו פולנים וגם גרמנים שעזרו, אבל כולם עשו זאת בסתר, כי היה פחד גדול מאוד. הפחד הזה ככל הנראה נלווה לקלייניקה גם אחרי המלחמה, שכן כפי שבתו סיפרה לנו – הוא לא נהג לדבר על כל מה שעשה, כי חשש מהתנקשויות. זו גם הסיבה ששנים איש לא הכיר את הסיפור שלו, מלבד ניצולי כשאנוב כמובן".
ידוע לך אם הניצולים שמרו על קשר עם קלייניקה אחרי המלחמה?
במענה לשאלה מפנה אותנו גב' חוה אל סרטון מרגש שעל הכנתו הייתה אחראית העיתונאית אנטוניה ימין. בסרטון נראה מפגש מיוחד שאורגן בין ניצולי כשאנוב לבין בתו של קלייניקה – יוטה שפצק, שפגשה אותם לראשונה אחרי שנים רבות שבהן הם חיפשו את אביה כדי להודות לו, ולא עלה בידם. אל המפגש הגיעו עשרות מיוצאי העיירה או צאצאיהם, וכולם קיבלו את שפצק במחיאות כפיים סוערות. רבים מהם התרגשו עד דמעות כשסיפרו ששלחו לקלייניקה מכתבים רבים אחרי תום המלחמה, אך הוא לא הגיב להם. במפגש שלפה בתו קובץ מכתבי תגובה שאביה כתב להם, ואף סיפרה שהוא הלך לעולמו כבר בשנות השמונים, אחרי שצפה בסרט שואה וכוחותיו לא עמדו לו, כי הוא תמיד ציין: "הלוואי שיכולתי להציל עוד". שנה לאחר המפגש שוב הגיעה בתו לארץ, הפעם כדי לקבל את אות חסיד אומות העולם שהוענק לאביה מטעם 'יד ושם'.
"חשוב כל כך שנזכור את מעשיהם של חסידי אומות עולם", מדגישה חוה. "קהילת כשאנוב ואני בתוכה נהיה לעד אסירי תודה להלמוט קלייניקה". ]
תודה ל'יד ושם' על עזרתם הרבה בהכנת הכתבה, תודה גם ל'גנזך קידוש השם' על ההכוונה
