רגעים כאלו נכונו לנו בלי סוף לאורך היום, ואנחנו ממעטים להבחין בהם: בין ניגוב הרצפה להתייבשות המלאה שלה, בין הרתחה של הקומקום לקפיצה המיוחלת של הכפתור, בין היציאה מהעבודה לפתיחה החגיגית של דלת הבית. בין לבין • מה כבר אפשר להספיק בזמן הבלתי מוגדר הזה של 'בין הזמנים'? • נשים משתפות במגוון המשימות שהן משחילות בין הזמנים והמטלות. ומה ההבדל בין ניצול זמן לניהול זמן? • בזמן אמת
"במטבח שלי היו פינות שלא הייתי רוצה להיקלע אליהן בלילה חשוך. אזורים שידי לא הגיעה אליהם, והבלגן והלכלוך עשו בהם שמות.
"מאחורי המיקרוגל, מתחת למקרר, בתוך מגירת הסכו"ם, בארון הפינתי של הסירים. כלפי חוץ הכל היה מסודר ונקי. הכיורים זרחו מאקונומיקה, השיש בהק, הארונות היו חפים מטביעות אצבעות. אבל לב יודע מרת נפשו; אני ידעתי את האמת.
"זכרתי שהיצירות שמוטי הביא בתיקייה צנחו אל מעבר למקרר, והעטים שמזמן איש אינו יודע היכן הם – נקלעו אל מאחורי המיקרוגל. הצצתי מדי פעם בפירורים שקישטו את מגירת הסכו"ם, בין מזלג לכף, ונדתי לקופסאות השומניות ששכנו בטח בארון הסירים. ידעתי, הצצתי, הצטערתי – אבל התייאשתי מראש. אני לא כל יכולה, נכון? יש מקומות שאגיע אליהם רק בערב פסח.
"אבל בערב אחד, כשהרתחתי מים בקומקום אחרי שעת השכבה מתישה מאין כמותה, ועמדתי לידו בידיים רועדות קמעא, חשבתי פתאום: למה שלא אעבור בינתיים עם סמרטוט לח על מגירת הסכו"ם? יהיה נחמד יותר להוציא ממנה כפית אם אדע שהיא נקייה. התמלאתי עיזוז ועברתי במשך עשרים שניות על המגירה. אחרי עשרים השניות האלו כבר ישבתי ליד השולחן עם הקפה האהוב שלי, והסיפוק על המגירה הנקייה מילא אותי באושר.
"ביום שלאחר מכן צלצל השעון חמש דקות מוקדם יותר. אחרי שכעסתי וניחמתי על הזמן היקר שיכולתי לישון בו, ניצלתי את חמש הדקות שקיבלתי כדי למיין את הקופסאות הישנות מארון הסירים. כשהפעלתי בצהריים את המיקרוגל, שלפתי בגבורה את העטים שנשתלו מאחוריו ווידאתי שהשטח נקי.
"את המקרר עדיין לא הזזתי. מחכה למצוא עוד חלון זמן יצירתי שידחוף אותי לזה… אבל למדתי שהדקות הספורות של בין לבין יכולות להיות מכרה זהב". (רחלי, צלמת)
מה עושה עקרת בית חרוצה בין משימה למשימה?
התשובה פשוטה: עוד משימה. ומה קורה כשהיא גם עקרת בית, גם אישה עובדת וגם – כמה מוזר – פשוט אדם, כזה שיש לו צרכים אישיים, שאיפות ורצונות? במקרה בלתי סביר שכזה, כנראה בין כל שתי מטלות תסתתרנה עוד כמה וכמה.
קחו לכם פסק זמן ללמוד מה אפשר להספיק 'בין הזמנים'.
זמן בית
"ברוב הזמן שאני עושה את מטלות הבית, אני נמצאת בתחרות קשה עם עצמי: מה אוכל להספיק בזמן שאני מספיקה משהו אחר. אני מתנהלת מתוך שאפתנות ואמביציות גבוהות לנצח את עצמי ולדעת שהצלחתי להכניס משימה נוספת בחלון ההזדמנויות הקצר הזה.
"התחרות הבלתי מתפשרת עם העמיתה ההישגית שלי (כאמור, אני), גורמת לי לחשב בקפידה את צעדיי. כך, לדוגמה, למדתי שכאשר מכונת הכביסה מתחילה בסחיטה, התהליך לוקח 12 דקות. בזמן הזה, עד לתליית הכבסים, אני מסתובבת בבית כרוח סערה.
"חמושה במטאטא אני מסתערת על הסלון והמטבח, מנסה להצליף בעוד כמה פירורים סוררים שרצו לחמוק ממני. הרעידות הכבדות של המכונה בזמן הסחיטה נדמות בעיניי כמארש מלחמה קצבי, והן הצליל שמלווה אותי במרדף אחרי האבק העיקש.
"הפרדוקס הוא עצום: מצד אחד, המטרה היא להרתיח את המרק. מצד שני, אם ירתח מהר מאוד – מה יהיה על הכביסה שלי? האם לנצח היא תירקב בסל? מתי אספיק לתלות אותה? המאבק הוא גדול וההחלטה קשה. ברגעים האלו אני מרגישה שתי ישויות שונות שמתקיימות באורח פלא בתוך עקרת בית אחת.
"המרק? הכביסה? איך באמת מכריעים במצב כזה? למען האמת, התשובה פשוטה. אני מניחה את המרק על האש הנמוכה ביותר, למען ירתח רק כעבור זמן, וכך מספיקה לתלות את הכביסה בניחותא ולהעניק לכל גרב יחס אישי, כראוי לו. זה נהנה, וזה לא חסר".
(מנוחה כץ, מורה)
"מכירים את המשימות הקטנות במטבח שלפעמים נדחקות לפינה מחוסר זמן? אחת מהן היא סידור מייבשי הכלים. איכשהו זו לא פעולה חיונית ויום יומית, ובזמנים עמוסים קורה לא פעם שאני מרוקנת את מייבשי הכלים רק כשנזקקים להם נואשות עם שטיפת הכלים הבאה.
"אבל אל ייאוש: יש בכל יום או יומיים כמה דקות שבהן מייבשי הכלים זוכים לעדנה. מהרגע שמתג החימום של הקומקום נלחץ או שהמיקרוגל מופעל, אני מנצלת את הזמן לרוקן את מה שאפשר להספיק ולהחזיר את הכלים השטופים למקום. אולי זה יהיה ההסבר המדעי לתופעה המפליאה: בחורף, העונה החמה של הקפה הרותח, מייבשי הכלים מסודרים ומפונים הרבה יותר מאשר בקיץ…"
(טובי שריאל, כתבת)
"כשהייתי יושבת ומאכילה את התינוק התורן, בהפוגות הקטנות שבהן הרמתי אותו להוצאת אוויר הייתי קמה ומתיישבת לסירוגין בעדינות, עורכת תרגילים ומכווצת את השרירים כמו שהמורה להתעמלות לימדה, ומכוונת לצאת ידי חובת התעמלות יומית".
(טובי שריאל, כתבת)
"אני יכולה לנמנם על הספה ליד הילדים כשהם משחקים. עוברות בערך חמש דקות עד שהם רבים ואני מבינה בצער שכלתה אלי הרעה, אבל בעיניי זהו ניצול זמן מקסימלי".
(תמר, אחות בחדר מיון)
"לפעמים אנחנו מחכות לשעת כושר. מאוד חשוב לנו ליצור זמן איכות עם הילדים, ואנחנו ממתינות שיזדמן לנו איזה פרק זמן שבו נוכל לצאת עם הילד התורן לגלידה או להליכה או לשבת איתו למשחק חווייתי.
"ברוב המקרים ההזדמנות הזו פשוט לא מגיעה. החיים עמוסים כל כך, והיוזמה המקסימה הזו נדחית משבוע לשבוע. ברגע שהבנתי את זה, התחלתי לנצל את ההזדמנויות הקטנות.
"הדלקתי את האש מתחת למחבת עם הבצל שישמש כבסיס לארוחה הבאה? יש לי שתי דקות יקרות לקרוא לאחד הילדים, ובזמן הקצר הזה להתעניין בו, באופן הכי פשוט ויום יומי. 'עם מי שיחקת בהפסקה?' 'מה הרב'ה אמר לך על הפתק שאבא כתב?' 'אתה נראה לי קצת מדוכדך היום, ספר לי מה קרה'.
"אני הופכת שניצלים במחבת או ממיינת את הכביסה לפי צבעים, כשנכנס אחד הילדים הביתה. הנה דוגמה לזמן יקר שחבל לבזבז אותו. שאר הילדים יחזרו רק בעוד כמה דקות, וזו ההזדמנות לתת לילד הספציפי הזה יחס אישי ולשוחח איתו על מה שחשוב לו לדבר עליו. להתעניין בגובה העיניים ולהעניק לו את התחושה שאני באמת איתו, ולא בבלגן של כולם סביב".
(שרה זיזק, קלינאית תקשורת)
זמן אוויר
"יש לי אחות יחידה שנפשי קשורה בנפשה. תנאי החיים הובילו אותנו לגור במרחק גדול מאוד זו מזו: היא גרה בצפת ואני בירושלים. כמעט לא יוצא לנו להיפגש, ואנחנו מנהלות קשר קרוב מאוד דרך הטלפון.
"עם השנים והמשפחות המתרחבות, כמעט ואין לנו אפשרות לדבר בטלפון בשעות היום. לשבי אחותי יש חמישה ילדים אנרגטיים, ובשעות אחר הצהריים היא עסוקה מסביב לשעון. אני עובדת כשכירה וכעצמאית, ובשעות הערב אין לי זמן לשוחח. כשגילינו שסדר היום הצפוף שלנו לא מאפשר לנו לתחזק את הקשר, חיפשנו רעיון יצירתי לזמן קבוע שבו נוכל לשוחח, ומצאנו.
"בכל בוקר, בשש בדיוק, אני יוצאת מהבית לכיוון משרד האדריכלים שבו אני עובדת. שבי אחותי עובדת כמזכירה באחת הערים הסמוכות למקום מגוריה, וגם היא יוצאת מעט אחרי שש בבוקר מהבית. את הדרך אנחנו מעבירות ביחד, משוחחות בטלפון ומחליפות חוויות.
"מחצית השעה הזו בבוקר, בשעות של טרום עבודה, היא המזרק שמטעין אותנו באנרגיה ובקשר משפחתי חם ליום כולו. אני צועדת ברגל, נהנית מאוויר ירושלמי קריר. מדברת בהתלהבות. היא נוסעת בתחבורה הציבורית הבראשיתית של יום חדש. מאזינה באהדה. שתינו מוכיחות שאם רוצים לשמור על קשר – זה אפשרי".
(ציפי, אדריכלית)
"באוטובוס הראשון שמואיל בטובו לצאת בבוקר, בדרך לעבודה, אני מתפללת או מספיקה את התהילים היומי. קורה הרבה שאני משלימה שינה חיונית של שחרית שנגזלה ממני.
"ראוי לציין שהמסכות הקלו עלי מאוד בעניין הזה, כי עם הקונסטרוקציה המושלמת של משקפי השמש והמסכה גם יחד, אני מרגישה מוגנת ולא צריכה לחשוש שיבולע לי כשאני נרדמת מול אנשים שאני מכירה".
(אפרת טננבאום, מתכנתת)
"אני יודעת שזו לא נשמעת הדרך האולטימטיבית לניצול זמן, אבל אני מאמינה בה בכל לב. יש לי נסיעה ארוכה בדרך חזרה מהעבודה הביתה. במשך ארבעים דקות אני יושבת באוטובוס וסופרת את הרגעים עד שאגיע למעון של הילדים ואתחיל את השלב הבא של היום.
"אני מקפידה לשבת בפינה אפלה של האוטובוס, מוסתרת מאחורי האקורדיון, עמוד טוב לב או אנשים צפופים שיושבים לפניי, ואז, אחרי שאני מסיימת לעשות את כל הסידורים האפשריים, אני מוציאה קופסה ביתית של אוכל, מברכת ואוכלת בכוונה רבה בלי שאיש יראה.
"אני יודעת שברגע שארד מהאוטובוס יתחיל המרוץ הגדול, ועד שבע וחצי בערב לא תהיה לי אפשרות להכניס משהו לפה. אני יודעת שאהיה חלשה, רעבה ועצבנית, וכולנו נפסיד מזה. לכן אני יושבת באוטובוס ונהנית מארוחה טובה, מכינה לילדים שלי אמא שבעה ורגועה".
(נעמי, מורה)
זמן עבודה
"העבודה שלי מאוד אינטנסיבית, ובדרך כלל אין לי רגעים פנויים. אבל אם יש כמה דקות בין לבין, אני משתדלת לשמוע מהמטופלים קצת מעבר למה שהביא אותם לבית החולים. מנסה לזכור שהם לא רק פציינטים כאובים שהגיעו לחדר מיון, אלא אנשים עם עבר, הווה ועתיד שיש להם חיים שלמים שאינם קשורים למצבם הרפואי.
"זוכרת אישה כאובה שסיפרה לי שנפלה בעבודה. התעניינתי במה היא עובדת, והיא אמרה שהיא מבשלת במעון. ניהלנו שיחה על האוכל הבריא שהיא מבשלת ועל האתגרים שהיא פוגשת בעבודה שלה. מבטיחה לך שכאב לה פחות.
"היה גם אדם מבוגר שסיפר לי שהוא משורר וכותב שירי הלל להשם. דקלם לי בעל פה שיר ארוך ומחורז בשבח אלוקים. אני הייתי הקהל שצפה והגיב, הריע והחמיא. לא כאחות וכצוות רפואי, אלא כאדם שנהנה מפרי כפיו של אדם אחר.
"אישה אחרת, בת של מטופל שנפטר במשמרת שלי, סיפרה לי כמה הוא כעס עליה כשחזרה בתשובה וילדה חמישה ילדים בלעה"ר, וכמה זכה שכולם לומדים בישיבות קדושות ובסמינרים שמורים.
"אבל בעיקר, את הזמן שבין לבין אני מנצלת כדי לחייך לחולים, להזכיר להם במשפט או שניים למי או למה הם מחכים, ולעודד שלא שכחנו אותם".
(תמר, אחות בחדר מיון)
"אני חושבת שהזמנים של בין לבין שווים המון, ומפיקים מהם לפעמים הרבה יותר אוצרות מהזמן שמוגדר מראש כזמן עשייה.
כתבתי כמה ספרי ילדים, והרבה מהרעיונות שטמונים בהם הופיעו לי בראש בין לבין. בין הדחת כלים לניגוב שיש, בין סידור חדר אחד לאחר. קורה לי שבאמצע ארגון הבית אני עוצרת לרגע או שניים, וכותבת לעצמי רעיון או נקודה שהבליחו במוחי.
"גם בין תלמיד לתלמיד אני מנסה להספיק ללמוד עוד על האוצרות שמגיעים אלי, הילדים שזקוקים לעזרה בקריאה: על ההתנהגות שלהם, ההתנהלות והרצונות, מעבר ליכולות הקוגניטיביות והלימודיות שידועות לי.
"כשאת עובדת בין לבין, יש לך דד ליין מאוד קצר, אבל הוא מעודד ולא מחייב, ולכן התוצרת שלו שווה פלאים".
(שיפי צורן, מורה מקצועית להוראה מתקנת וסופרת)
"הרגעים הקטנים האלו, בין סגירת קליפ או עריכת מיקס לרצועה של ילדת בת מצווה מתוקה, הם לפעמים נשימת האוויר הראשונה שלי אחרי שעות של עבודה רצופה בלחץ של דד ליין דוחק.
"ברגעים האלו אני רוצה לנשום או לאכול את הארוחה האחרונה שהפסדתי, אבל משתדלת להתגבר כארי, מתמתחת ורצה לתלות כביסה או לשטוף את הרצפה המתחננת. במקום ארוחה מפנקת אני שותה בסוף קפה, אבל מלאת סיפוק על הכביסה האומללה שהצלתי משעות של המתנה במכונת הכביסה.
"לפעמים אני עובדת במקביל על שני פרויקטים שהדד ליין שלהם עבר כבר אתמול. הלחץ גדול והקטסטרופה ממשית. שני הפרויקטים פתוחים, ואני מנסה לתזז ביניהם ולעבוד על שניהם סימולטנית.
"אני סוגרת רצועת שמע ארוכה בתוכנת האולפן, פעולה שלוקחת כעשר דקות, ואת פרק הזמן הזה אני מנצלת לחפש חומרים נוספים לקליפ שאני עורכת. מנסה להספיק עוד כמה עריכות וידיאו, או מדפדפת במייל לראות אם יש הודעות חשובות. לפעמים זה הזמן המובחר לנדנד ללקוחה ששכחה לשלוח את הפינישים וההערות לפרויקט שמחכה בטובו להסתיים.
"כחלק מהעבודה שלי אני צריכה מדי פעם להעלות ללקוחה חומר במייל, מה שלוקח כמה שעות שבהן המחשב שלי מושבת בגלל החומר הכבד. אני משתדלת שזה יקרה בלילה כדי להכריח את עצמי לישון, אבל אם לא קרה כך, הרי שנוצר לי מתוך אילוץ חלון זמן שבו אני לא יכולה לעבוד.
"ואז אין תירוצים… אני חייבת להספיק להתקשר לאנשים שלא חזרתי אליהם כמה ימים, לקפל כביסה, להכין ארוחות או סתם לנעוץ את עיניי העייפות בנקודה לא ברורה בחלל.
"כך אני מתמרנת בין הבית, הילדים והעבודות הכפולות והמרתקות שלי, ומנסה לעשות את הטוב ביותר בכל זירה שאני מחויבת אליה".
(חיה לאה – 'קול הבמה', הפקות, סאונד ווידיאו)
"בדיוק בימים אלו אני יוצאת בתוכנית דיגיטלית של מוכנות שפתית לכיתה א', שכל הבסיס שלה הוא רגעים של בין לבין. בתקופת הקורונה נולדו בי הרבה רעיונות יצירתיים, בגלל הביטול של מפגשים רגילים, הדרכות הורים וסדנאות. חשבתי על דרכים שבהן אוכל להעביר להורים מידע ועזרים להכין את ילדיהם לכיתה א', וכך התגבש אצלי הרעיון לקורס.
"הייתי בטוחה שאקדיש זמן מסוים בכל שבוע, ובו אשב עם מחברת ועט וארשום את הגיגיי. הסקיצה הראשונית של הקורס הייתה מבטיחה ומושקעת, וכללה סרטוני הדרכה להורים וחלקי תרגול לילדים על מוכנות לא' בענף השפתי.
"תכננתי איך בעבודה מאומצת ואינטנסיבית של כמה שבועות אצליח להוציא אותו אל הפועל. אבל אז החלו הסגרים ויחד איתם תקופת החגים, והזמן ברח לי מבין האצבעות. לא הייתה תקופה חלקה שבה יכולתי לבחור להקדיש את הזמן למשימה הזו, שהתווספה לסדר היום העמוס ממילא.
"בשלב מסוים הבנתי שאם אמשיך לחכות שיגיע זמן רגוע ופנוי, ייתכן שאמתין עד לפנסיה, ויש סיכוי שגם אז אהיה עמוסה. אין מנוס, כך החלטתי, מלנצל את דקות המעבר שלי בין משימה למשימה ולעבוד בהן על הפרויקט הגדול.
"כך, ברגעים הקטנים של בין לבין, התחלתי לעבוד על הקורס. בכל פעם שהבזיק לי רעיון הייתי רושמת אותו, והבית שלי התמלא בעשרות פתקים קטנים… תוך כדי עבודה, כשחיכיתי לתשובה ממישהו, כשמטופל התעכב בכמה דקות, כשישבתי והאכלתי את הקטן, כשסיימתי את העבודה והילדים עוד לא הגיעו. בכל ההזדמנויות האלו נוצרו בזמן שלי חללים של חמש-עשר דקות. לא יכולתי לעשות בהן פרויקטים גרנדיוזיים, ולכן רתמתי אותן לעבודה על הקורס.
"תוך כדי בישולים, בהמתנה למים שירתחו או לבצל שיזהיב, הייתי כותבת רעיונות. לפעמים הבצל גם נשרף, אבל הרעיון כתוב נכתב, וההברקה לא פרחה ממוחי. לפעמים עצרתי באמצע משפט כי נגמרו רגעי החסד, וכעבור יומיים, כשהתפניתי שוב לנושא, מצאתי את עצמי תוהה מה בעצם התכוונתי לכתוב…
"ההתחלה הייתה טלאים טלאים. הבית התמלא בפתקים צבעוניים עם כיתובים ברורים יותר ופחות, שהיו תשתית רחבה ומבוססת לפרויקט משמעותי. כשראיתי שהפתקים האלו מתהווים לקורס של ממש, אפשרתי לעצמי גם להקדיש זמן מוגדר יותר, וארגנתי את העשייה לחלק קוהרנטי מסדר היום. הייתי מופתעת לגלות שהיצירה הסופית הייתה מושקעת, יפה ומיוחדת, וששמונים אחוזים מהקורס חבים את חייהם לדקות המנוצלות האלו".
(שרה זיזק, קלינאית תקשורת)
"אני שקועה עמוק בעולם של חשבונות ומיסים. אף פעם לא אהבתי את העבודה שלי, אבל אני עוסקת בה מתוך אידיאל לפרנס את משפחתי בכבוד ולאפשר לבעלי להמשיך ללמוד. לפעמים אני ממש משתעממת בעבודה, ולא כי אין לי מה לעשות; דווקא כי יש.
"מה הייתי רוצה באמת לעשות? התשובה היא פשוטה. הלוואי שהייתי משוררת. אם זה היה די רווחי, הייתי כותבת ספרי שירה בזה אחר זה ומפרסמת אותם. נשמע לי קסום וחלומי להתפרנס ממשהו שאוהבים לעשות, אבל לא נראה שזה מה שיקרה לי בגלגול הזה.
"בדרך כלל העבודה היא מאוד תובענית, אבל לפעמים, אחרי תקופות של לחץ כבד, יש לי יום או יומיים רגועים יותר, והבוסית נחמדה ומאפשרת. 'קחי לך היום חצי שעה של הפסקה גם בבוקר', היא מציעה.
"אני קופצת על ההזדמנויות האלו בשתי ידיים. מתיישבת בנוחות על הכיסא המסתובב, מוציאה דף עם הלוגו של המשרד ומתחילה לחרוז בו מזמורים. ההשראה לא תמיד אוהבת להגיע אלי במשרד המעונב של יועצי המס, אבל אני כותבת כאילו חיי תלויים בכך.
"חברות שלי עושות הפסקת קפה מפנקת, מדברות בטלפון עם כל מכריהן, מנהלות את העולם מתוך המשרד בהפסקה הבלתי צפויה הזו. אבל אני מנצלת את הזמן למשהו שנותן לי כוח לשבועות ארוכים של עבודה מעייפת".
(ברכי, יועצת מס)
"אני עובדת באחת מלשכות הרווחה הכי עמוסות במרכז. אחראית על כמה עשרות טובות של משפחות ומנסה לדאוג לכל מה שנדרש עבורן בשמונה שעות יומיות. אין לי זמן לכלום, ובמשך ימים ארוכים אני לא נוגעת בסלט המושקע שבעלי חותך לי בערב הקודם. רק יושבת בחדר הקטן ומקבלת פונה אחר פונה.
"הם ממתינים ליד הדלת ורוצים להיכנס, ואני לא מרגישה בנוח להוציא את שקית הרטבים, המזלג והסכין ולפצוח בסעודה. אז מה אני עושה בין מטופל למטופל? מכניסה עוד מטופל. ככה זה כשעובדים בלשכת הרווחה אצלנו".
(שירה, עובדת סוציאלית)
לוח זמנים
מצאתן רעיונות חדשים לניצול זמן? רשמתן לעצמכן מה תוכלנה להספיק בזמן שהבצק יתפח או בשעה שהקרואסונים ייאפו בתנור? רוחמה הופמן, מרצה ומנחת סדנאות, מלמדת נשים לעבור ממרוץ אחרי השעון לחיים של סיפוק והגשמה. היא מחדדת את ההבדלים בין ניצול זמן לניהול זמן ומאירה את סדר העדיפויות שלנו:
"כשמדברים על 'לדחוף דברים בין לבין' או 'לנצל זמן חופשי בין משימות', אני מרגישה שיש פה משהו לא כל כך נכון. לא הייתי רוצה לראות נשים שחיות כך.
"רוב הנשים סביבי עושות את הבלתי ייאמן ומתזזות באופן ראוי להערצה בין המגרש הביתי לעבודה בחוץ. אני מרגישה שנשים גם כך עמוסות, ועובדות קשה מאוד, ולא חושבת שצריך ללמד אותן לנצל כל שנייה פנויה. לא את הנשים המדהימות שעושות את הלא ייאמן בתנאי הדור שלנו. לא זה הנושא. ומה אם אישה רוצה להמתין את הזמן של בין לבין ולנוח קצת? מצוין. אני בעד. הדגש צריך להיות על ניהול זמן".
לא לניצול זמן, כן לניהול זמן
"הדרך להצליח לשלב את כל המטלות הרבות שלנו יחד היא ללמוד לנהל אותן בתבונה. כשאישה מגיעה ממקום של מנהלת, ומשננת לעצמה שהיא הקובעת מה ייעשה ומתי – זו הדרך הנכונה. אני מנהלת את זמני בהתאם למה שחשוב לי, בהתאם לעקרונותיי, לרצונות שלי, על פי מה שאני רוצה ומעוניינת להכניס לחיי. כך נקודת המבט מתרחבת. הראייה אינה צרה ונקודתית, אלא גדולה ומקיפה יותר.
"כדאי לנו לאמץ את נקודת המבט הזו, נקודת מבט של מנהלת: מה הייתי רוצה להספיק בזמן שלי? מה חשוב לי? על מה אני לא מוותרת, ומה פחות דחוף לי? ההחלטות האלה הן ניהוליות.
"אחרי שעשינו את הצעד הזה, וברור לנו מה חיוני ומה פחות, אפשר לעבור לשלב הבא: האם דחוף שדווקא אני אעשה את המטלה הזו? האם ביכולתי להאציל סמכויות? אולי מישהו אחר יכול לעזור לי או למלא בעצמו את המשימה הזו? האם אפשר לעשות זאת באופן שונה, ממקום יצירתי? בצורה אחרת, על ידי סדר יום שונה, או להגיע למטרה שלי בדרך אחרת?
"נקודת המבט הרחבה הזו, שמסתכלת על הדברים ממקום מנהל ולא מנוהל, היא המובילה לניהול זמן חכם, ומספרת לנו אם כדאי להספיק או להרפות".
האם עניין ניצול הזמן הוא אישיותי מולד? יש טיפוסים שעושים את זה טוב יותר? במה זה תלוי?
"יש אנשים שניצול הזמן וגם ניהולו טבועים בהם בבסיס, והם נולדו עם אופי יותר תכליתי. אבל כל אחת יכולה להגיע למצב שבו היא יודעת היטב איך לנהל את לוח הזמנים שלה ולהספיק את מה שחשוב לה.
"בסדנאות שלי אני מלמדת איך כל אחת יכולה להגיע לזה, לפתח את ארגז הניהול שלה, ללמוד להציב לעצמה מטרות ולהצליח לעמוד בהן. לדעת להתכוונן לניהול פרודוקטיבי של הזמן ולהפיק את המרב ממנו.
"במה זה תלוי? בהחלטה. ברצון להגיע למה שחשוב לך ולעמוד במטרות שלך. אבל החלטה היא לא הכל, וכדאי לצרף אליה גם למידה. ידע הוא כוח. כשלאישה יש הידע איך להציב לעצמה מטרות וגם להשיג אותן, איך לנהל את הזמן בצורה יעילה ומיטבית ולסמן וי על מה שחשוב לה, היא יכולה להצליח. מה שצריך הוא רצון, החלטה וידע, ואז השמים הם הגבול".
